באמנות הנוצרית של ימי הביניים תפס הפסל והפיסול בכלל תפקיד משני, פעמים רבות בתור תבליט או תבליט אדריכלי (בעיקר בכנסיות). הפסלים לא נתפסו כ'אמנים' אלא עבדו בקבוצות שנדדו בין אתר בנייה אחד למשנהו (ייתכן שהיו אלה קבוצות של מורה ותלמידיו). עם זאת, נורית כנען-קדר כותבת בספרה, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, כי הפסלים והסתתים היו מהראשונים שקיבלו מעמד עצמאי (באופן יחסי) על רקע החברה הפיאודלית של המאה ה-11. כנען-קדר מאבחנת ביצירתם של אותם פסלים שילוב בין דרישות המעסיק של אותם סתתים (קרי הכנסייה) לבין אמונות עממיות ומוטיבים של פיסול קלאסי ופגאני.
תפיסת הפסל מתקופת הרנסאנס - עליית מעמדו של האמן "גאון"
חשיבותו של "מגע היד" של האמן בתפיסה של האמנות עד המאה ה-20 הייתה מכריעה. כך לדוגמה הואשם אוגוסט רודן כי יצר את פסלו 'עידן הברונזה' (1875–1876) על ידי יציקתו ישירות על גופו של הדוגמן. כדי להוכיח את הפער בין ההעתקה הפשוטה לבין עבודתו, צילם רודן את הדוגמן באותה פוזיציה של הפֶּסֶל, כדי להצביע על ההבדלים ביניהם.
במאה העשרים, במסגרת האמנות המודרניסטית ואוונגרדית, התערערו התפיסות המקובלות אודות האמנות בכלל ובכללן תפיסת הפסל והפיסול. סוג אחר הוא התערערותם וחוסר הרלוונטיות של מושגים כגון 'מונומנט' (אנדרטה). רוזלינד קראוס, במאמרה "פיסול בשדה המורחב", טוענת כי בתקופה המודרנית הפיסול מתקיים מתוך מצב של היעדר-מקום (להבדיל מן האנדרטה). לפיכך, על הפיסול לפעול "מתוך התייחסות לאובדן הזה של מקום וליצור את המונומט כהפשטה, כמסמן טהור או כבסיס, שהוא חסר-מקום באופן פונקציונלי, ובמידה רבה מתייחס לעצמו".
סוג אחד של ערעור על מעמדו המסורתי של הפסל ניתן לראות בכניסתן של טכניקות פיסול חדשות שמקורן בתעשייה או במלאכות אחרות. טכניקות אלו, מערערות על תפיסת הפיסול והאמנות בכך שהן מחדדות את השאלה האונטולוגית - 'מה היא אמנות?' או 'מה ראוי להיות אמנות?'.
חלק מן הטכניקות מקורן במלאכה ובתעשייה. כך לדוגמה, משמש תהליך של ריתוך מתכות ליצירת אסמבלאז', (כלומר קולאז' תלת־ממדי) או פיסול במתכות תעשייתיות. בין האמנים שהשתמשו בטכניקות כאלה ניתן למצוא את הפסל ריצ'רד סרה(Richard Serra) ואת הפסלים הישראלים יגאל תומרקין ויעקב דורצ'ין. טכניקה אחרת היא תפירה. בעזרת טכניקה זו, שנחשבה לעיסוק נשי שאינו שייך לתחום האמנות, יצר הפסל והאמן האמריקאי קלאס אולדנבורג, פסלים גדולי ממדים, שאותם כינה "פסלים רכים", שהציגו דימויים ביתיים ויומיומיים. טכניקות נוספות חדרו אל הפיסול מתחום האדריכלות והבנייה. מתוכן צמחו תחומי פעולה כמו אמנות אדמה.
טכניקות אחרות מהוות שיבוש של הטכניקה המסורתית. דוגמה לכך אפשר למצוא בפסלי השוקולד של האמנית ז'נין אנטוני(Janine Antoni) המצויים באוסף מוזיאון ישראל. בפסלים אלו, הפיגורה מפוסלת בשוקולד על ידי כירסומו. טכניקות כאלו דוחקות את הטכניקות המסורתיות של הפיסול – הכיור, החציבה והיציקה, מתוך מגמה להרחיב את אופני הביטוי של האמנות.
מטרה מוצהרת כזו ליוותה גם את האמן מרסל דושאן אשר הכניס לשפת האמנות את המושג 'התקה' של 'רדי מייד' ובמסגרתו הפעולה הפיסולית היא לקיחת אובייקט יום-יומי והצגתו בקונטקסט של אמנות. כך לדוגמה קנה דושאן משתנה והציג אותה בתערוכה תחת השם 'מזרקה'. דושאן מעביר את המשקל מן העשייה הפיזית אל הרעיון ובכך פתח פתח לקיומה של אמנות מושגית (קונספטואלית).
ניסיון נוסף להרחבת אופן הפעולה של הפסל ניתן למצוא בסוגות אמנותיות חדשות שהתפתחו החל משנות ה-60 של המאה ה-20. סוגה אחת היא מיצג (פרפורמנס), כלומר, אירוע אמנותי שבו יש שילוב של מדיה שונות. בסוגה זו יש הדגשה של הקשר עם הקהל, לעיתים תוך שימוש בטכניקות מעולם התיאטרון. סוגה אחרת היא מיצב.
סטיבן א. נאש (עורך), מאה שנות פיסול מודרני, הוצאת דביר ומוזיאון תל אביב, 1989.
ג'ובאן פייטרו בלורי, "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל", בתוך: משה ברש (מתרגם); פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1989
זביגנייב הרברט, "אבן מהקתדרלה" בתוך: ברברי בגן, הוצאת כרמל, ירושלים, 2004. זוהי מסה על אופני הבנייה של הקתדרלות בימי הביניים ועל מעמדם של בוניהן; אף שהמידע בה מדויק למדי, אין זה ספר 'מדעי'.
נורית כנען-קדר, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002
