יורקשייר (מחוז)
Yorkshire

דגל יורקשייר
מדינה	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ערים במחוז	יורק
בירת המחוז	יורק
שטח	11,903[1] קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ במחוז	5,234,700 (2011)
קואורדינטות	54°00′N 1°30′W / 54.000°N 1.500°W / 54.000; -1.500
אזור זמן	UTC
http://yorkshire.com
מפת מיקום מפה מפורטת חלוקה לנפות של מחוז יורקשייר tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

יורקשייר הוא מחוז היסטורי של אנגליה. המחוז ממוקם בצפון אנגליה והוא הגדול במחוזות הממלכה המאוחדת. באזור ההיסטורי מצויים האזורים המנהלתיים המודרניים של יורקשייר והאמבר ומערב יורקשייר.

סמל יורקשייר הוא סמל בית יורק, "שושנת יורק הלבנה".

מקור שמו של אזור יורקשייר הוא בשם האזור האדמיניסטרטיבי מסוג שייר של העיר יורק. מקור שמה של העיר יורק הוא בשם הלטיני "אבוראקום" (שם שהוא עיוות לטיני של השם הברטוני המקורי). מקור המילה "שייר" במילה האנגלית הקדומה "סקיר" שמשמעה "שטח אדמה".

תושבי יורקשייר הראשונים היו קלטים. שני שבטים קלטיים התגוררו באזור - הבריגנטים והפאריסיים. הבריגנטים שלטו בשטח שהיה לימים צפון ריידינג של יורקשייר ומערב ריידינג של יורקשייר (היינו צפון אנגליה של ימינו); והפאריסיים שלטו בשטח שהיה לימים מזרח ריידינג של יורקשייר. ככל הנראה מדובר באותו שבט אשר שלט בצפון מערב צרפת והעניק לעיר פריז את שמה. בירת הפאריסיים הייתה העיר פטואריה הסמוכה לשפך נהר ההאמבר.

על אף הכיבוש הרומי של בריטניה בשנת 43, מרבית שטחי הבריגנטים נותרו בשליטתם העצמאית, ובשל עוצמתם הצבאית של הבריגנטים, השליטים הצבאיים הרומיים העדיפו לשמור על יחסי שכנות טובים עימם במקום לכבוש את שטחיהם.

מלכי הקלטים באותה עת, המלכה קרטימנדואה (אנ') ובעלה ונוטיוס (אנ') שמרו על יחסים טובים עם הרומאים ששלטו בדרום אנגליה, אולם לאחר שקרטימנדואה עזבה את בעלה, תוך שהיא שומרת על נאמנותה לרומאים, פתח ולוקאטוס במרד כנגדה וכנגד בני בריתה הרומאים. בעקבות המרד, הגנרל הרומאי קווינטוס פטיליוס קריאליס כבש את ממלכת הבריגנטים בשנת 71.

לאחר הכיבוש הרומי בוצרה העיר יורק ונבנו חומותיה. העיר הפכה לבירת פרובינקיית "בריטניה אינפריור" ובירת המשנה של בריטניה הרומית^[2].

שנתיים לפני מותו של הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס הפכה יורק לבירת בריטניה. הקיסר, ששהה בעיר בין השנים 209–211, ניהל ממנה את האימפריה הרומית כולה, והעיר הייתה דה פקטו לבירת האימפריה.

הקיסר קונסטנטיוס כלורוס נפטר ביורקשייר בעת שביקר בה בשנת 306 ובנו הוכרז ביורק כיורשו (וכקיסר האימפריה הרומית^[3]), הקיסר קונסטנטינוס הגדול. מסורות מקומיות מציינות את מקום הכתרתו באתר יורק מינסטר של ימינו.

בראשית המאה החמישית עזבו הרומאים את בריטניה וחשיבותה של יורק פחתה.

בעקבות עזיבת הרומאים שבה יורקשייר לשליטת שבטים קלטיים קטנים. בין הממלכות הקטנות של תקופה זו נודעו ממלכת אבראוק שהייתה באזור יורק^[4] וממלכת אלמט באזור יורקשייר המערבית^[5]. אלמט נותרה ממלכה עצמאית עד ראשית המאה השביעית עת שאדווין מלך נורת'מבריה (האנגלית) גירש את קרטיק, אחרון מלכי אלמט, וכבש את ממלכתו. נורת'מבריה של אותה עת השתרעה מהים האירי עד הים הצפוני מאדינבורו בצפון ועד האלאמשייר שבדרום יורקשייר.

בשנת 886 פלש לנורת'מבריה (לאזור יורקשייר) צבא של ויקינגים דנים. הפולשים הקימו במקום ממלכה שנקראה ממלכת יורוויק והפכו את העיר יורק (שנקראה בשפתם יורוויק) לבירת הממלכה^[6]. שטחה של הממלכה כלל את כל שטחי דרום נורת'מבריה (האזור של מחוז יורקשייר)^[7]. הפולשים הדנים כבשו שטחים דרומיים יותר, שהפכו לשטחי חסות של ממלכת יורוויק ונקראו בשם אזור דיינלו.

כלכלת ממלכת יורוויק, שהתבססה על מסחר עם שטחים נוספים בשליטת הוויקינגים, פרחה, ויורק הפכה למרכז מסחרי. סחורות אל העיר הגיעו מצפון מערב אירופה ואף מחופי הים התיכון^[8]. בשלהי השלטון הוויקינגי עברה יורקשייר מידי המלכים הדנים לידי המלכים הנורווגים. אריק האראלדסון (המכונה אריק גרזן הדם) היה המלך הוויקינגי העצמאי של יורוויק. שלטונו האכזרי הביא לכך שתושבי יורקשייר הסכימו ברצון לשלטון אנגלי בממלכתם בשנים הבאות.

זמן קצר לאחר שלטונו הפכה יורקשייר לחלק מממלכת וסקס, ויורקשייר שבה להיות חלק מאזור נורת'מבריה, אף שלאזור נותרה אוטונומיה מסוימת, ולאצילי האזור נותרו סמכויות חקיקה. בנוסף, מנהגים נורדיים מסוימים, ושיטת המשפט הוויקינגית נותרו בתוקף באזור יורקשייר^[9].

מרד שהחל ביורק היה לזרז אשר שינה את ההיסטוריה של אנגליה כולה. שבועיים קודם לקרב הייסטינגס בשנת 1066 נאלץ הרולד השני, מלך אנגליה לכבוש את יורקשייר. אחיו, טוסטיג גודווינסון ומלך נורווגיה הארולד הארדראדה כרתו ברית וניסו להשתלט על צפון אנגליה, ואף ניצחו בקרב פולפורד. בעקבות ניצחונם יצא הרולד השני לקרב כנגדם, הביס אותם בקרב גשר סטמפורד וכבש מחדש את יורקשייר, אולם באותה עת נחת ויליאם הכובש בדרום אנגליה. הרולד עזב את יורקשייר ויצא לקראתו, אף שצבאו לא הספיק להתאושש מדיכוי המרד, וצבאו של הרולד הובס בקרב הייסטינגס. בתבוסה זו החל הכיבוש הנורמני של אנגליה.

תושבי יורקשייר מרדו כנגד הנורמנים בספטמבר 1069 בסיוע סווין השני, מלך דנמרק, וניסו לשחרר את יורק, אולם הנורמנים שרפו את העיר ומנעו בכך את כיבושה^[10]. ויליאם הכובש פתח במדיניות אדמה חרוכה, הורה על שריפת כל היבולים והרג את כל הבקר בין יורק לדרהאם. תושבי הכפרים של נורת'מברלנד הוצאו להורג, כפריהם נשרפו וכל יבולם הושמד. בחורף של אותה שנה גוועו כפריים רבים ברעב ובקור. על פי אורדריקוס ויטליס כ-100,000 תושבי צפון אנגליה נפטרו מהרעב^[11].

בשנים שלאחר מכן נבנו מנזרים רבים ביורקשייר. כמו כן, אצילי יורקשייר ובעלי האדמות שאפו להגדיל את הכנסותיהם על ידי בניית הערים בארנסלי, דונקסטר, קינגסטון שעל הנהר האל, לידס, סקרבורו ושפילד. מבין הערים שקדמו לכיבוש הנורמני, שלוש ערים שיקמו עצמם מההריסות: יורק, ברידלינגטון ופוקלינגטון.

בעקבות שיקומה של יורקשייר גדלה אוכלוסייתה, עד הרעב הגדול שפקד את בריטניה בין השנים 1315–1317.

במהלך המגפה השחורה שפגעה ביורקשייר בשנת 1349 נפטרו כשליש מתושבי יורקשייר.

ערכים מורחבים – בית יורק, מלחמת השושנים

בעקבות הדחתו של ריצ'רד השני, מלך אנגליה בשנת 1399 פרצה מחלוקת בין בית יורק לבית לנקסטר. מחלוקת זו הפכה למלחמת אזרחים שנודעה בכינוי "מלחמת השושנים". חלק מהקרבות (בהם קרב וייקפילד וקרב טווטון) התרחשו ביורקשייר. קרב טווטון נחשב לעקוב שבקרבות שהתרחשו באנגליה אי פעם.

ריצ'רד השלישי, אחרון המלכים לבית יורק, הובס על ידי הנרי השביעי, מבית לנקסטר, בקרב בוסוורת'. לאחר הקרב נשא הנרי לאישה את אליזבת מיורק, ביתו של אדוארד הרביעי מבית יורק, ובכך סיים את המלחמה. בנוסף אוחדו סמלי שני הבתים ויצרו יחד את שושנת טיודור - כסמל שנועד לאחד את אנגליה.

בשנים שלאחר מלחמת השושנים החלה יורקשייר להפוך למרכז אזור הטקסטיל של אנגליה. גלגלי מים שעשו שימוש בנחלים הרבים של יורקשייר איפשרו מיכון של תעשיית הטקסטיל, בעיקר באזור מערב ריידינג.

ב-1536 החל הנרי השמיני בפירוק המנזרים. פירוק זה הביא לתחילת המרידה העממית שנודעה לימים בשם העלייה לרגל של החסד. בתקופה זו, בעוד שרוב חלקי אנגליה הפכו לפרוטסטנטיים, נותרו חלקים מיורקשייר קתוליים. רבים מהנוצרים הקתולים הוצאו להורג בתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה. לימים, אחת מהמוצאות להורג, מרגרט קליתרו הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית כקדושה נוצרייה.

במהלך מלחמת האזרחים האנגלית שהחלה בשנת 1642 נחלקו תושבי יורקשייר בנאמנותם. חלק תמכו בפרלמנט וחלק במלך. העיר קינגסטון שעל הנהר האל ידועה בכך שסגרה שעריה בפני המלך ומנעה ממנו להיכנס לעיר^[12].

ערים אחרות היו בסיסים לתומכי המלוכה. הערים לידס ווייקפילד נכבשו על ידי המלוכנים, אולם זמן קצר לאחר מכן נכבשו על ידי תומכי הפרלמנט. המלוכנים ניצחו בקרב ביצת אדוואלטון ובכך זכו בשליטה ברוב שטחי יורקשייר, למעט אזור האל, אולם תומכי הפרלמנט תקפו את המלוכנים מבסיסם באזור האל, וכבשו את יורקשייר עיר אחר עיר, עד שניצחו בקרב ביצת מארסטון שהביא לשליטת הפרלמנט בכל צפון אנגליה^[13].

במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 התפתחה תעשיית הצמר באזור לידס, האל ושפילד וכריית פחם הפכה לענף תעשייתי עיקרי במערב ריידינג. המהפכה התעשייתית הביאה לבנית כבישי אגרה בראשית המאה ה-18 ובמקביל התפתחו עיירות המרפא סקרבורו והארוגייט.

במהלך המאה ה-19 התפתחה התעשייה באזור ויורקשייר הפכה למרכז של תעשיות הפחם, הטקסטיל והפלדה (בייחוד באזור שפילד).

הפריחה הכלכלית הביאה לבניית שכונות עוני רבות שבהן התגוררו עובדי המפעלים בתנאים קשים ביותר. תנאים קשים אלו הביאו להתפרצות מחלת הכולרה בשנים 1832–1848. בשלהי המאה ה-19 החלה בניית מערכות מים וביוב מודרניות אשר מנעו מגפות נוספות.

בשנת 1889 בוצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית של יורקשייר לשלוש מועצות מקומיות, ועריה של יורקשייר הפכו לערי מחוז.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 שונתה החלוקה האדמיניסטרטיבית של יורקשייר (בעקבות חוק השלטון המקומי 1972), ובשנת 1996 בוצעה חלוקה מחודשת של מחוזות האזור.

הגבול ההיסטורי הצפוני של יורקשייר הוא הנהר טיז הזורם אל הים הצפוני. הים הצפוני הוא הגבול המזרחי של יורקשייר, בעוד שנהר ההאמבר ונהרות דון ושיף הם הגבול הדרומי. הגבול המערבי של יורקשייר הוא המורדות המערביים של גבעות פיניין.

יורקשייר גובלת במחוזות ההיסטוריים של דרהאם, לינקולנשייר, צ'שייר, נוטינגהאמשייר, דרבישייר, לנקשייר ווסטמורלנד.

מספר נהרות מנקזים את אזור יורקשייר. במערב ומרכז יורקשייר נשפכים הנחלים אל הנהר אואוז הנשפך אל ההאמבר וממנו אל הים הצפוני.

בצפון יורקשייר נשפכים הנחלים אל נהר הסווייל המנקז את אזור סוויילדייל ועובר דרך עמק נוובריי. נהר היור המנקז את אזור ונסליידייל ונהר ניד המנקז את הפארק הלאומי יורקשייר דיילז, חוצה את נידרדייל ונשפך אל עמק יורק.

יש קשר ישיר בין תצורות פני השטח של יורקשייר לבין העידן הגאולוגי שבו נוצרו תצורות נוף אלה. גבעות הפיניין נוצרו בתור הקרבון. העמק המרכזי של יורקשייר מקורו בתור הטריאס. ערבות צפון יורק מקורן בתור היורה וגבעות הגיר באזור יורקשייר וולדס בדרום מערב יורקשייר מקורן בתור הקרטיקון.

ביורקשייר מצויים פארקים לאומיים של אנגליה: ערבות צפון יורק ויורקשייר דיילס, וחלק מהפארק הלאומי אזור פיק. אזורי נידרדייל וגבעות הווארדיאן מוגדרים אזורים לשימור בעלי יופי מיוחד. נקודת ספרן וראש פלאמבורו בחוף יורקשייר מוגדרים אזורי מורשת.

העיר לידס היא הגדולה בערי יורקשייר, ובה המרכז המסחרי והפיננסי של האזור. העיר היא אחד המרכזים הפיננסיים והכלכליים של הממלכה המאוחדת כולה. לידס התפתחה בתקופת המהפכה התעשייתית, אז הפכה למרכז תעשיית הפחם והטקסטיל. באותה עת התפתחה שפילד למרכז של תעשיית הפלדה. הצמצום בתעשיות אלה בשנות ה-80 הביא להאטה כלכלית, אולם בשלהי המאה ה-20 החל פיתוח תעשיות היי טק באזור.

באזור צפון יורקשייר יש פארקים לאומיים רבים המהווים אתרי תיירות פופולריים.

בעיר קינגסטון שעל הנהר האל נמצאים הנמל המרכזי של אזור יורקשייר, ומרכז ענף הדיג (ענף אשר קטן בראשית המאה ה-21 בשל צמצום הדיג בים הצפוני).

רוב שטחי יורקשייר הם שטחי חקלאות, אולם עיירותיה משמשות בעיקר פרוורים של הערים התעשייתיות הגדולות.

הציר העיקרי שחוצה את יורקשייר הוא כביש A1 המכונה "דרך הצפון הגדולה". דרך זו חוצה את יורקשייר ומשמשת כדרך הראשית בין לונדון ואדינבורו. כביש נוסף בעל חשיבות הוא כביש A19 המוביל אף הוא מצפון לדרום. כביש M62 חוצה את יורקשייר ממערב למזרח ומקשר בין האל לבין מנצ'סטר. כביש M1 מקשר בין לונדון ודרום אנגליה ליורקשייר.

הקו המרכזי של החוף המזרחי הוא קו הרכבת העיקרי המקשר בין סקוטלנד לבין לונדון. קו זה עובר במקביל לדרך A1. קו צפון חוצה הפיניין הוא קו מסילת הרכבת המרכזי החוצה את יורקשייר ממזרח למערב. קו זה מקשר בין האל לליברפול, דרך לידס.

קודם להקמת מסילות הרכבת הייתה רוב התחבורה ביורקשייר באמצעות נחלים ותחבורה ימית. סחורות הגיעו ליורקשייר באמצעות נמלי האל וויטבי, ותעלות נחפרו על מנת לאפשר מעבר סחורות. עם תעלות אלה נמנית תעלת לידס וליברפול - הארוכה בתעלות אנגליה.

בימינו מקשר שירות מעבורות את נמל הול ביורקשייר עם הולנד ובלגיה.

שדה התעופה הבינלאומי לידס ברדפורד הוא שדה התעופה העיקרי של אזור יורקשייר. השימוש בשדה תעופה זה הלך וגדל בעקבות הרחבות שנערכו בו החל משנת 1996, הרחבות שנמשכות עד ימינו.

בדרום יורקשייר פועל שדה התעופה רובין הוד הממוקם בפינגליי ומשרת את דונקסטר ושפילד. בשנת 1997 נפתח שדה התעופה שפילד סיטי.

נמל תעופה נוסף באזור הוא שדה התעופה מזרח המידלנדס.

תרבות יורקשייר התפתחה לאורך שנים רבות, ולאור העמים השונים אשר שלטו באזור. החל מהקלטים ששלטו באזור בעת העתיקה, דרך הרומאים, הוויקינגים והנורמנים, הייתה יורקשייר מרכז תרבותי בצפון אנגליה. תושבי יורקשייר גאים במורשת התרבותית של המחוז ובהיסטוריה הארוכה שלו. לתושבים עגה משלהם (המכונה בשם "טייק"), ואשר יש הטוענים כי מדובר בשפה בפני עצמה ולא בעגה של השפה האנגלית. באזור התפתחו מסורות ייחודיות כגון ריקוד החרב הארוכה.

במהלך התקופה הברטונית - נורמנית נבנו באזור יורקשייר טירות רבות, בהן טירת בווס, טירת פיקרינג, טירת ריצ'מונד, טירת סקיפטון וטירת יורק^[14]. במהלך ימי הביניים נוספו טירות רבות נוספות, בהן טירת הלמסלי, טירת מידלהאם וטירת סקרסבורו שנבנו כחלק ממערך ההגנה מפני הסקוטים^[15]. שרידי טירות אלה, שרובן מנוהלות על ידי קרן המורשת האנגלית, הם אתר תיירות.

באזור מספר ארמונות מפוארים, בהם טירת אלרטון וטירת האוורד (אשר על אף שמן, אינן טירות), שתיהן היו בבעלות משפחת האוורד.

טירת האוורד ובית היירווד (ביתו של הרוזן מהיירווד) הם שניים מעשרת בתי האוצר של אנגליה (מבני האחוזה היפים והמפוארים באנגליה)^[16].

ביורקשייר מבנים רבים שהוכרזו כמבנים מוגנים לשימור, בהם מבני ציבור היסטוריים (כגון בניין עיריית לידס, בניין עיריית שפילד, מוזיאון יורקשייר, ובית הגילדות של יורק), אחוזות (כגון אחוזת ברודסוורת' וטירת ונטוורת'); כמו כן ביורקשייר מבנים רבים המשומרים על ידי קרן הנאמנות הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי טבעי (ובהם אחוזת נניגטון והפארק המלכותי סטאדלי).

ביורקשייר שרידים רבים של מנזרים שנהרסו בזמן פירוק המנזרים בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, בהם מנזר בולטון, מנזר פאונטיינס, מנזר גסיבורו, מנזר ריוואלק, מנזר סנט מרי ומנזר ויטבי. מבנה דתי נוסף בעל חשיבות הוא יורק מינסטר - קתדרלה הבנויה בסגנון גותי. זוהי הקתדרלה הגדולה ביותר בצפון אירופה. קתדרלת נוספות ביורקשייר הן בוורלי מינסטר, קתדרלת ברדפורד וקתדרלת ריפון.

כבר בימי הביניים הייתה יורקשייר ידועה באמנות ובספרות שהתפתחה בה. בתקופה שבה הייתה יורקשייר חלק מממלכת נורת'מבריה פעלו בה משוררים וסופרים, בהם אלקווין, קאדמון ווילפריד^[17]. בעידן המודרני ידועות שלוש הסופרות בנות האזור - האחיות ברונטה. בעקבות פרסומן, אזור מגוריהן נקרא כיום מחוז ברונטה להנצחת זכרן^[18]. ספריהן, שנכתבו באמצע המאה ה-19, הם כיום חלק חשוב מהספרות הבריטית^[19]. ספרי האחיות, בהם "הדיירת מאחוזת ויילדפל" מאת אן ברונטה, "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה ו"אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה, מתארים את החיים, הדמויות ותצורות הנוף של יורקשייר כפי שהיו באמצע המאה ה-19.

סופר ידוע נוסף שהתגורר ביורקשייר הוא ברם סטוקר שהתגורר בויטבי, מחבר הספר "דרקולה". סטוקר שילב פולקלור מקומי ואירועים אמיתיים שהתרחשו ביורקשייר (כגון עלייתה לחוף של האונייה הרוסית "דימטרי") בספרו^[20].

במהלך המאה ה-20 פעלו ביורקשייר הסופרים ג'י. בי. פריסטלי, אלן בנט, ברברה טיילור ברדפורד וסופר הילדים ארתור רנסם.

ספריו של ג'יימס הריוט מתארים את חייו כווטרינר בת'ירסק שבצפון יורקשייר (בספריו נקראת העיירה בשם דארובי)^[21].

עם המשוררים שפעלו ביורקשייר נמנים טד יוג'ס, וו. ה. אודן, ויליאם אמפסון ואנדרו מארוול.

שניים מהפסלים הידועים ביותר במאה ה-20, הנרי מור וברברה הפוורת', חיו ופעלו ביורקשייר. כמה מפסליהם מוצגים בפארק הפסלים של יורקשייר.

ביורקשייר גלריות אמנות רבות. הידועות בהן: גלריית האמנו פרנס, גלריית האמנות לידס, וגלריית האמנות יורק.

המטבח המסורתי של אזור יורקשייר (לרוב נקרא מטבח זה בשם "מטבח צפון אנגליה"), ידוע במאכלים כבדים ועשירים בשומן. מקורו של מטבח זה במטבח החקלאי העשיר, ובו שימוש רב בבשר בקר, שמנת וירקות. עם המאכלים המזוהים ביותר עם יורקשייר נמנה פודינג יורקשייר המוגש לצד רוסטביף וירקות מבושלים ומהווה את הצלי של יום ראשון, הנאכל באופן מסורתי ביום זה. אזור יורקשייר ידוע גם במאפים מתוקים, כגון טורט יורקשייר, הכולל לרוב מי ורדים, עוגת פרקין וכן עוגת זנגביל העשויה שבבי שיבולת שועל וסירופ סוכר.

גבינה ידועה המיוצרת באזור היא גבינת ונסלידייל, המוגשת לרוב לצד מאכלים מתוקים, ומשקה ידוע המיוצר באזור הוא בירת זנגביל - בירה בטעם זנגביל, המיוצרת ביורקשייר החל מראשית המאה ה-18.

ממתק סוכריית השוש יוצר לראשונה באופן מסחרי על ידי ג'ורג' דנהיל מפונטפרקט בשנות ה-60 של המאה ה-18^[22].

ליורקשייר מסורת מוזיקלית עשירה. במסגרת הפולקלור המקומי ידוע ריקוד החרב הארוכה הייחודי לאזור. להקות מקומיות שרות שירי עם מקומיים ייחודיים לאזור, ומועדוני פולקלור מקומיים הם פופולריים ביותר. באזור נערכים מדי שנה כ-30 פסטיבלי מוזיקה מקומית.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, דייוויד בואי (שאביו נולד בטדקאסטר שבצפון יורקשייר) שכר שלושה מוזיקאים מקינגסטון שעל הנהר האל: מיק רונסון, טרוור בולדר ומיקי וודמאנסיי ויחד הם הקליטו את האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" אשר שילב מוזיקת רוק ופופ לצד מוזיקה מקומית מאזור יורקשייר. בנוסף נולדו בדונקאסטר שביורקשייר לואי טומלינסון, זמר בלהקת הבנים הבריטית ואן דיירקשן וזאין מאליק, חבר לשעבר בלהקה, שנולד בברדפורד.

מספר סדרות טלוויזיה בריטיות פופולריות צולמו באזור יורקשייר, ועלילתן מתרחשת באזור זה: הדרמה ההיסטורית "אחוזת דאונטון", קומדיית המצבים "Last of the Summer Wine", סדרות הדרמה "Heartbeat", "Tom Grattan's War" ו-"The Flaxton Boys" ואופרת הסבון "Emmerdale".‏ "Emmerdale" ,"The Flaxton Boys ו- "Heartbeat" הופקו על ידי טלוויזיית יורקשייר. סרטים רבים צולמו באזור יורקשייר, בהם "נערות לוח השנה" ו"ללכת עד הסוף", שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

ליורקשייר מסורת ארוכה של ספורט תחרותי. ענפי הספורט הפופולריים ביותר הם כדורגל, רגבי, קריקט ומרוצי סוסים. מועדון הקריקט של מחוז יורקשייר זכה 30 פעמים באליפות הממלכה המאוחדת (יותר מכל מועדון אחר). מרוץ הסוסים הוותיק ביותר באנגליה נערך מדי שנה, מאז שנת 1519 בקיפליקוטס.

מועדון הכדורגל הראשון בעולם נוסד ביורקשייר: מועדון הכדורגל שפילד נוסד בשנת 1857^[23]. מועדוני כדורגל מצליחים נוספים הפועלים ביורקשייר הם לידס יונייטד, שפילד ונסדיי, הדרספילד טאון ושפילד יונייטד.

מאז שנת 1290 יוצג מחוז יורקשייר על ידי שני חברים בבית הנבחרים של הפרלמנט הבריטי. בנוסף, מספר ערים ביורקשייר זכו למעמד של מחוז עצמאי ושלחו נציגים לפרלמנט. העיר יורק שלחה נציגים לפרלמנט דה מונפורט כבר בשנת 1265.

בעקבות חוק הרפורמה 1832 חולקה יורקשייר לשלושה מחוזות בחירה: מזרח רידינג, צפון רידינג ומערב רידינג. חלוקה נוספת של המחוזות בוצעה בשנת 1885, ובעקבותיו חולקה יורקשייר ל-26 מחוזות בחירה (כל מחוז שולח נציג אחד), וארגון מחדש נוסף נערך בשנת 1974.

ערכים מורחבים – דוכס יורק, בית יורק

בעקבות כיבוש ממלכת יורוויק בשנת 954 הפסיק לשלוט ביורקשייר בית מלוכה עצמאי. תואר האצולה רוזן יורק הוענק לראשונה על ידי מלך אנגליה אדגר רודף השלום בשנת 960. התואר הועבר מספר פעמים, והאחרון שנשא בתואר זה היה ויליאם לה גרוס, רוזן אלבמארל. הרוזנות בוטלה על ידי המלך הנרי השני.

בשנת 1385 העניק המלך אדוארד השלישי לראשונה את התואר דוכס יורק. התואר הוענק לבנו אדמונד מלאנגלי. אדמונד היה בכך למייסד בית יורק, ולימים הפך סמל יורק לסמל בית המלוכה.

המלך ריצ'רד השלישי מבית יורק שהה רוב חייו בטירת מידלהאם שביורקשייר.

במשך השנים נוצר נוהג שלפיו התואר "דוכס יורק" ניתן לבנו השני של המונרך.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: יורקשייר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יורקשייר

• אתר האינטרנט הרשמי של יורקשייר
• ההיסטוריה של יורקשייר
• עגת יורקשייר
• מדריך למבקר ביורקשייר
• גלית חתן, ‏מעגל הבדידות של אנגליה: לחזור לקסם של המאה ה-19, באתר גלובס, 6 ביולי 2019
• יורקשייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• יורקשייר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• יורקשייר, ברשת החברתית אינסטגרם