קרב בוסוורת'

קרב בוסוורת'. ציור של פיליפ ג'יימס דה-לאוטרבורג.
מערכה: מלחמות השושנים
תאריך	22 באוגוסט 1485
מקום	שדה בוסוורת', דרומית למרקט בוסוורת', לסטרשייר, אנגליה
קואורדינטות	52°35′28″N 1°24′37″W / 52.591111111111°N 1.4102777777778°W / 52.591111111111; -1.4102777777778
תוצאה	ניצחון מכריע לבית לנקסטר
הצדדים הלוחמים בית לנקסטר בית יורק מפקדים הנרי השביעי מבית טיודור ריצ'רד השלישי כוחות 5,000 10,000 אבדות 100 1,000
(למפת אנגליה מוגדלת)   לונדון ברמינגהאם לידס ברדפורד מנצ'סטר ליברפול בריסטול לסטר פורטסמות' פלימות' ניוקאסל סקוטלנד צרפת ויילס צ. אירלנד איר. תעלת למאנש הים הצפוני הים האירי קרב בוסוורת' (למפת אנגליה רגילה)   לונדון ברמינגהאם לידס ברדפורד מנצ'סטר ליברפול בריסטול לסטר פורטסמות' פלימות' ניוקאסל סקוטלנד צרפת ויילס צ. אירלנד איר. תעלת למאנש הים הצפוני הים האירי קרב בוסוורת'

קרב בוסוורת' (באנגלית: The Battle of Bosworth או Battle of Bosworth Field) היה קרב מכריע שהתרחש ב-22 באוגוסט 1485, במסגרת מלחמות השושנים. בקרב זה הצליח צבא בית לנקסטר בראשות הנרי השביעי מבית טיודור להביס את צבא בית יורק בראשות ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה, ובכך הסתיים שלטונה של שושלת פלנטג'נט על ענפיה השונים באנגליה והחל שלטונה של שושלת טיודור. הקרב מתואר גם במחזהו של ויליאם שייקספיר "ריצ'רד השלישי", ומפורסמת במיוחד קריאתו הנואשת של המלך ריצ'רד השלישי: "סוס! סוס! מלכותי בעד סוס!". הקרב סיים למעשה את מלחמות השושנים, אף על פי שהיו קרבות קטנים נוספים אחריו, שבהם ניסו אנשי בית יורק לטעון לכתר המלוכה. הקרב האחרון במלחמה היה קרב סטוק.

ערך מורחב – מלחמות השושנים

ערך מורחב – הנסיכים שבמצודה

בשנת 1455 החל מאבק שושלות בין בית לנקסטר לבין בית יורק על השליטה בממלכת אנגליה שנודע בשם מלחמות השושנים. ב-4 במאי 1471 הביס אדוארד הרביעי מבית יורק את הלנקסטרים בקרב טיוקסברי. בקרב נהרג בנו של הנרי השישי, הנסיך אדוארד, ואילו הנרי עצמו נכלא במצודת לונדון ושם הוצא להורג^[1]. בית יורק בראשותו של אדוארד הרביעי הפך לשליט אנגליה למעשה.

ב-9 באפריל 1483 נפטר המלך אדוארד הרביעי, ככל הנראה כתוצאה משבץ שבו לקה שבועיים קודם לכן^[1]. בנו, אדוארד החמישי בן ה-12 הוכרז כיורש העצר, ואחריו בתור לכתר עמד אחיו הצעיר יותר, ריצ'רד משרוסברי, דוכס יורק בן התשע. בעת מותו של המלך שהו הנסיכים עם דודם, אנתוני וודוויל, רוזן ריברס. לאחר כמה שבועות, בסוף אפריל 1483, יצאה השיירה המלכותית, בה היו ריברס, ושני הנסיכים, אל לונדון על מנת להכתיר את אדוארד. אחיו של אדוארד הרביעי, ריצ'רד, דוכס גלוסטר הצטרף לשיירה בדרך. בבוקר שלאחר מכן כלא ריצ'רד את ריברס, בטענה שהלה קשר קשר כנגד המלך הצעיר אדוארד. ריצ'רד הכריז נאמנות לאדוארד ומינה עצמו לאפוטרופסו, וליווה את המלך הצעיר למצודת לונדון. אך מלכותו של אדוארד הצעיר נמשכה זמן קצר בלבד. רוברט סטילינגטון, בישוף באת' וויילס העיד כי המלך אדוארד הרביעי נשא לאישה את אלינור בטלר לפני שהתחתן עם המלכה אליזבת וודוויל, אמם של שני יורשי העצר הצעירים. משמעות הדבר שאדוארד החמישי ואחיו נחשבו ממזרים ואינם רשאים לרשת את הכתר. הפרלמנט ביטל את הנישואים של אדוארד הרביעי ואליזבת, וב-26 ביוני 1483 הוכתר ריצ'רד השלישי כמלך אנגליה. שני הנסיכים הצעירים נכלאו במצודת לונדון וככל הנראה נרצחו שם.

עם עלייתו של ריצ'רד לשלטון קמו מורדים ותומכים של המלך המנוח אדוארד הרביעי שביקשו להפיל את ריצ'רד מהשלטון. ליידי מרגרט בופור הלנקסטרית, אמו של הנרי השביעי הציעה שבנה ינשא לבתו של אדוארד הרביעי, אליזבת מיורק, ויפליג לאנגליה מחופי בריטני שבצרפת כדי לעלות על כס השלטון. אחד ממנהיגי המרד כנגד ריצ'רד היה הנרי סטפורד, דוכס בקינגהאם, שתמך בהנרי השביעי, אך אפשר ורצה לתפוס את כס המלכות לעצמו^[2].

התוכנית של המורדים הייתה לפתוח במספר מרידות בדרום ומערב אנגליה, כשצבאו של בקינגהאם פולש מווילס והנרי ינחת עם צבאו בחופה הדרומי של אנגליה. מרד שפרץ בעיר קנט עשרה ימים לפני המתוכנן נכשל. ריצ'רד אסף את צבאו בעיר לסטר כדי לדכא את ההתקוממויות. ב-15 באוקטובר נלכד צבאו של בקינגהאם במזרח בגלל סערה קשה, ולא נותר לו לאן להימלט. צבאו הוכה קשות על ידי ריצ'רד, ובקינגהאם עצמו נתפס לאחר בגידת אחד מאנשיו. בקינגהאם הוצא להורג בעיירה סולסברי ב-2 בנובמבר וראשו נערף^[2]. הנרי ניסה לנחות בדרומה של אנגליה בתחילת חודש נובמבר, אך סערה קשה פיזרה את מרבית ספינותיו. כשהתקרב הנרי לחוף (ככל הנראה ליד פלימות' או פול) הוא ראה קבוצה של לוחמים שהריעה לו וקראה לו להצטרף למרד. היו אלה למעשה חייליו של ריצ'רד, אך הנרי לא נפל למלכודת והפליג בחזרה עם שארית ספינותיו לבריטני. ללא הנרי ובקינגהאם, המרד דוכא במהרה על ידי ריצ'רד.

בחג המולד 1483, נשבע הנרי בפני תומכיו בקתדרלה ברן לשאת לאישה את אליזבת מיורק, לאחד את בית לנקסטר ובית יורק ולהדיח את ריצ'רד. ריצ'רד לא התעלם מהאיום של הנרי, והציע לשר האוצר של בריטני, פייר לנדוי (שמילא את מקומו של דוכס בריטני החולה) עזרה צבאית כנגד הצרפתים^[3] בתמורה להסגרתו של הנרי. לנדוי הסכים, אך ג'ון מורטון, בישוף פלנדריה וסוכנו של הנרי הזהיר אותו מהמזימה והטוען לכתר נמלט עם תומכיו לצרפת, תחת חסותו של המלך שארל השמיני^[4]. באפריל 1484 נפטר אדוארד, נסיך ויילס, בנו של ריצ'רד ויורש העצר היחיד. במרץ 1485 נפטרה אשתו של ריצ'רד, אן נוויל, ובממלכה נפוצו שמועות שריצ'רד הרעילה והוא מתכוון להינשא לאחייניתו אליזבת מיורק (הכלה המיועדת של הנרי). השמועות הגיעו לאוזניו של הנרי בצרפת, שידע כי אם השניים ינשאו הוא יאבד את סיכוייו לאחד את בית יורק ובית לנקסטר. הוא אסף את צבאו והפליג לחופי אנגליה ב-1 באוגוסט 1485^[5].

בקרב ברנט, שנערך באפריל 1471, נלחם ריצ'רד, אז בן 18 בסך הכל, לצד אחיו המלך אדוארד הרביעי, כשהוא מפקד על האגף הימני במתקפה. למרות ערפל כבד ששרר באותו יום, לחם ריצ'רד היטב והצליח להחזיק בעמדותיו. הוא הוכיח עצמו כמפקד מוכשר ואמין והרשים את אחיו אדוארד. למרות תיאורו של שייקספיר את ריצ'רד כ"איש מזימות", הוא לא היה חשדן ביותר ונתן אמון כמעט עיוור במפקדיו ובתומכיו, מה שמאוחר יותר התברר כאסון בשדה בוסוורת'^[6].

גיוס צבא בתקופה הפיאודלית היה עניין יקר; המלך היה יכול לגייס מיליציות מקומיות מהמחוזות (Shires) של הממלכה, כשכל מחוז נאלץ לספק מספר מסוים של גברים בגילאים 16 עד 60. אך צבא חזק ומנוסה גויס מתומכיו של המלך ומהאצילים. כדי לזכות בתמיכתם ובנאמנותם של האצילים, נאלץ המלך לשלם סכומי כסף ניכרים כדי שאלה יעמידו לרשותו את חייליהם וילחמו לצידו. אחד מתומכיו החזקים ביותר של ריצ'רד היה ג'ון הווארד, דוכס נורפוק, שהיה לוחם מוכשר שהשתתף במלחמה כנגד הצרפתים. בשנת 1467 התמנה הווארד לחבר בית הלורדים והוכיח עצמו כמשרת נאמן של המלך אדוארד הרביעי. כשאדוארד נפטר, העביר הווארד מיד את נאמנותו למלך החדש ריצ'רד, שבתמורה לכך מינה אותו לדוכס נורפוק ונתן לו שליטה צבאית במזרח אנגליה.

תומך נוסף של ריצ'רד, אם כי לא נאמן באותה מידה היה הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד, שמשפחתו, בית פרסי, שלטה בצפון אנגליה מהמאה ה-14. במלחמת השושנים תמכה משפחתו בבית לנקסטר, ולאחר מפלתם בקרב טאוטון בשנת 1461, הם איבדו את השליטה בנורת'מברלנד, שהועברה לבית נוויל (יריביהם של בית פרסי). עשר שנים לאחר מכן השיב אדוארד הרביעי למשפחת פרסי את נורת'מברלנד, ואלה הפכו לתומכי בית יורק. בשנים הבאות הוכיח הנרי פרסי את נאמנותו ויכולותיו כחייל במלחמות כנגד הסקוטים והצרפתים, אולם ב-1484 ייסד ריצ'רד את המועצה הצפונית^[7], ועל אף שלהנרי ניתן תפקיד מוביל במועצה, הוא הרגיש ששאיפותיו להתקדם תחת ריצ'רד נופצו^[8].

בניגוד לריצ'רד, להנרי לא היה כל ניסיון צבאי והוא מעולם לא השתתף בקרב. לפי הכרוניקה של אדוארד הול, כונה הנרי בידי ריצ'רד: "נער ולשי חלש, אדם ללא אומץ לב וניסיון במלחמה..."^[9]. אכן, הנרי התעניין יותר בעניינים ניהולים ורפורמות כלכליות מאשר במלחמה^[10]. כצבא מורדים, לא היה הנרי מסוגל לגייס לוחמים רבים. כ-300 עד 500 מחייליו היו אנגלים גולים שברחו יחד עמו לצרפת. ככל הנראה גם שכירי חרב סקוטים ווולשים הצטרפו להנרי, אך מרבית צבאו הורכב מכ-1,500 חיילים צרפתים תחת פיקודו של פיליברט דה שאנדי שסיפק המלך שארל השמיני^[11].

המפקד החשוב ביותר בצבאו של הנרי היה ג'ון דה ורה, רוזן אוקספורד, שהיה לוחם ומפקד מנוסה. בקרב ברנט בשנת 1471 פיקד דה ורה על אגף שמאל של הלנקסטרים והצליח להביס את היורקים, אך בסופו של דבר נאלץ לסגת לצרפת. דה ורה המשיך בפשיטות כנגד היורקים ובשנת 1473 נשבה בידי אויביו. אחת עשרה שנים מאוחר יותר הצליח לברוח, והצטרף למחנהו של הנרי בצרפת. הוא היה האציל החשוב ביותר שתמך בהנרי, ונוכחותו העלתה את המורל ואת היוקרה של הלנקסטרים^[10].

משפחת סטנלי החזקה תמכה בדרך כלל בלנקסטרים במלחמות השושנים. לורד תומאס סטנלי, האח הבכור במשפחה, היה ידוע בתמרוניו הפוליטיים ובכך שנמנע מבחירת צד בו יתמוך בקרב עד אשר היה ברור מי יצא מנצח, ועל כך זכה לאהבה מצד חייליו, שהרגישו כי הוא לא מקריב אותם לחינם. בשנת 1472 נשא תומאס סטנלי לאישה את ליידי מרגרט בופור, ובכך הפך לאביו החורג של הנרי טיודור. ריצ'רד שחשש שמא סטנלי יצטרף ללנקסטרים, לקח את לורד סטריינג', בנו של תומאס, כבן ערובה.

הנרי וחייליו הפליגו מהרפלור שבצרפת ב-1 באוגוסט 1485. ספינותיו חצו את התעלה האנגלית ללא תקלות והתקדמו לעבר דרום ווילס. ב-7 באוגוסט הם הגיעו לחופי פמברוקשייר, ונחתו בעיירה מילפורד הייבן. למחרת נע הנרי צפונה להוורפורדווסט. ג'ספר טיודור, דודו של הנרי שהצטרף לפלישה, היה רוזן פמברוק, והשפעתו עזרה לגייס מספר קטן של חיילים. הנרי גם הצליח לפתות את האציל הוולשי ובעל האדמות ריס אפ תומאס, שערק למחנהו של הנרי ביחד עם אנשיו בתמורה להבטחה למנותו כלורד ויילס. קצינו של ריצ'רד בדרום ויילס, סר וולטר הרברט, התקדם עם כוחותיו במזרח במטרה לעצור את הנרי, אך הוא נכשל לאחר ששניים מקציניו הבכירים ערקו יחד עם אנשיהם.

אף על פי שהחזיק בתואר נסיך ויילס, עדיין לא ידע הנרי כמה נאמנים יהיו ריס והחיילים הוולשים שהצטרפו למאבקו. ריס ואנשיו התקדמו בנתיב נפרד בפנים הארץ, ואילו הנרי התקדם צפונה לאורך חופה של ויילס במטרה להיפגש עם משפחת סטנלי ולזכות בתמיכתם הצבאית, אולם אביו החורג של הנרי נמנע מלהבטיח את תמיכתו. לבסוף נפגשו צבאו של הנרי ושל ריס בקרבת העיר ניוטאון.

ריצ'רד שהה בנוטינגהאם והיה עסוק בציד ביער שרווד, כשב-11 באוגוסט דיווח לו אחד ממרגליו מפמברוק על הפלישה. בתחילה המלך האמין כי הפלישה תיעצר על ידי חייליו בוויילס, אך משראה כי ריס אפ תומאס וחיילים נוספים ערקו וכי הנרי נכנס לעיר שרוסברי, החל לאסוף את צבאו. דוכס נורפוק קיבל פקודה להניע את חייליו לעבר נקודת המפגש בעיר לסטר, וכך גם רוזן נורת'מברלנד שהגיע מהצפון.

הנרי נכנס לעיר שרוסברי ב-15 או 16 באוגוסט, ועל אף שלונדון הייתה מטרתו, הוא התקדם מזרחה כדי לאסוף עוד תומכים לצבאו, ביניהם האציל גילברט טלבוט שהצטרף אליו יחד עם 500 מחייליו. הוא נפגש פעמיים עם אחיו הצעיר של תומאס סטנלי, סר ויליאם סטנלי בליצ'פילד ולאחר מכן באטרסטון, אך סר ויליאם עדיין לא נתן את הבטחתו להנרי כי הוא ואחיו ילחמו לצידו. ב-21 באוגוסט הנרי חנה עם צבאו בוויט מור.

ריצ'רד הגיע ללסטר ב-20 באוגוסט, יחד עם דוכס נורפוק, כשרוזן נות'מברלנד מגיע למחרת. משם הוא המשיך מערבה כדי לחסום את דרכו של הנרי ללונדון, כשהוא חולף על העיירה סוטון צ'יניי, ובהגיעו לגבעת אמביון היל החנה שם את צבאו^[12]. בלילה שלפני הקרב לא הצליח ריצ'רד לישון היטב, כשהוא סובל מסיוטים של שדים הרודפים אותו. לפי ה-"Croyland Chronicle", מבע פניו של ריצ'רד בבוקר הקרב היה "חיוור וזועם מבדרך כלל"^[13].

הצבא המלכותי של ריצ'רד, שמנה כ-10,000 חיילים, התייצב על גבעת אמביון היל, ונחלק לשלוש קבוצות: באגף ימין, על שיפולי הגבעה עמד דוכס נורפוק עם כ-1,200 קשתים, כמה מאות נושאי רומח וארטילריה. במרכז היה ריצ'רד עם לפחות כ-3,000 חיילים, כשנורת'מברלנד, עם בין 3,000 ל-4,000 חיילים, רובם פרשים, עמד משמאלו^[14].

הנרי, עם 5,000 חייליו, התקדם לעבר צבאו הגדול יותר של ריצ'רד. מאחר שהוא חסר כל ניסיון וידע צבאי, הפקיד הנרי את מרבית צבאו, כ-4,500 חיילים תחת פיקודו של דוכס אוקספורד המנוסה, ונסוג אחורנית יחד עם שומרי ראשו. מימין לצבאו של הנרי, בשיפולי גבעה ליד דדלינגטון עמדו סר ויליאם ולורד תומאס סטנלי, יחד עם כ-6,000 חיילים. הנרי, שקיווה לגייסם לצידו עוד לפני תחילת הקרב שלח מסר ללורד תומאס סטנלי, בו הוא מבקש ממנו להילחם לצידו. הסטנלים השיבו בצורה מעורפלת שהם יבואו לעזרתו רק לאחר שהנרי יארגן את צבאו ויתחיל בקרב. משראה ריצ'רד שהסטנלים מפנים את צבאם לכיוונו במקום להילחם בזה של הנרי, הוא נתקף זעם והוציא פקודה לערוף את ראשו של לורד סטריינג', בנו של תומאס סטנלי. אולם יועציו של ריצ'רד דחקו בו לדחות את ההוצאה להורג עד לאחר תום הקרב. ההוצאה להורג מעולם לא מומשה; חייו של סטריינג' ניצלו^[15].

אוקספורד וחייליו התקדמו תחת מטר של אש תותחים, כשמימינם הייתה ביצה טובענית. ריצ'רד נתן לנורפוק הוראה לתקוף ברגע שחייליו של אוקספורד יעברו את הביצה. מטר של חיצים נחת על שני הצדדים. חייליו של נורפוק הסתערו במורד הגבעה על חייליו של אוקספורד, והחל קרב פנים אל פנים עם גרזנים, אלות וחרבות. פרשים לנקסטרים תחת פיקודו של גילברט טלבוט הלמו קשות ברגלים של נורפוק. מבחינתו של ריצ'רד לא התפתח הקרב לטובתו. לא רק שאוקספורד איננו נסוג אלא אף נלחם היטב, ונראה כי חייליו של נורפוק עומדים להישבר. הוא הורה לנורת'מברלנד להיכנס לקרב, אך זה לא הזיז את צבאו, ככל הנראה מחוסר נאמנות למלך^[16].

הנרי רכב לעברו של תומאס סטנלי, בניסיון לשכנע אותו אישית להצטרף לקרב ולעזור לאוקספורד. ריצ'רד ראה זאת והגיע להחלטה שתתברר כהרת גורל. הוא רכב יחד עם כ-800 מחייליו במורד הגבעה היישר לתוך שורותיו של הנרי במטרה להורגו. בעשותו כך האמין שיוכל להכריע את הקרב במהירות. ריצ'רד הרג את נושא הדגל של הנרי, והתקדם לעברו של הטוען לכתר שמצידו הפגין אומץ לב והחזיק בעמדתו. שומרי ראשו של הנרי, שהופתעו מאומץ לבו של מפקדם, מנעו מריצ'רד את הגישה אליו. נושא הדגל של ריצ'רד הופל מסוסו ואיבד את שתי רגליו, אך המשיך לאחוז בגבורה בדגל. ויליאם סטנלי שצפה מהצד במתרחש החליט סוף סוף להיכנס לקרב, והסתער על חייליו של ריצ'רד. נחותים מבחינה מספרית ועומדים בפני תבוסה, נסוגו המלך וחייליו לעבר הביצה. סוסו של ריצ'רד נתקע בחול הטובעני והוא נאלץ להמשיך להילחם ברגל, כשלבסוף הכניע אותו חייל ולשי והרגו. כל כותבי הכרוניקות מסכימים כי ריצ'רד לחם באומץ לב אפילו כשעמד בפני תבוסה. עם מות המלך, הובס צבאו במהרה וחייליו ברחו משדה הקרב. נורת'מברלנד עזב את שדה הקרב עם חייליו מבלי שנלחם, ואילו נורפוק נהרג^[17].

בתום הקרב שנמשך כשעתיים, קיבל הנרי את כתרו של ריצ'רד, והוכתר כמלך בגבעת קראון היל ליד הכפר סטוק גולדינג. לפי פולידור וירג'יל, ההיסטוריון הרשמי של הנרי, היה זה לורד תומאס סטנלי שמצא את הכתר והביאו להנרי. אולם שנה מאוחר יותר, ב-16 בינואר 1486, נשבע תומאס סטנלי בפני ועדה של האפיפיורות שהוא הכיר את בנו החורג רק יומיים לאחר הקרב. מקור מודרני יותר, ה-"Great Chronicle of London", מציע שהיה זה סר ויליאם סטנלי שמסר את הכתר להנרי, אולם ההיסטוריון סטנלי קריימס חולק על כך, בטענה שאם מצא סר ויליאם את הכתר הוא היה צריך למסור אותו לאחיו הגדול, תומאס, שהיה אציל בבית הלורדים^[18]. גופתו העירומה של ריצ'רד נלקחה על ידי סוס לעיר לסטר, שם הוצגה במשך יומיים בכנסיית סינט מארי לפני כולם, כדי שייווכחו שהמלך אכן מת. גופתו נקברה ללא מצבה, במקום לא ידוע. בפברואר 2013, כ-550 שנה מאוחר יותר, נתגלה על ידי חוקרים מאוניברסיטת לסטר שלד שזוהה על ידם כריצ'רד השלישי^[19].

האבדות בקרב כוחות בית יורק היו כבדות, במיוחד בקרב מקורביו של המלך, שהבולט בהם היה דוכס נורפוק. וירג'יל מדווח כי ריצ'רד איבד כ-1,000 חיילים, ואילו הנרי כ-100. ייתכן מאוד כי המספרים מוגזמים, אך אין מקורות נוספים בקשר למספר האבדות. דיווחים על אבדות שהגיעו משדה הקרב מראים על בלבול, כשאפילו הנרי לא ידע כמה מחייליו נהרגו, ואף ציווה לעצור אציל בשם ריצ'רד רטקליף, על אף שזה נהרג בקרב^[20].

הנרי לא שכח לתגמל את תומכיו, כשדודו ג'ספר קיבל את התמורה הגדולה ביותר ומונה לדוכס בדפורד. אוקספורד קיבל בחזרה את אדמותיו שנלקחו על ידי כוחות בית יורק ומונה לאדמירל אנגליה, אירלנד ואקיטן. ויליאם סטנלי קיבל תפקיד ניהול בבית המלוכה בנוסף לאדמות, ואילו אחיו תומאס מונה לרוזן דרבי וקיבל מספר אחוזות. הנרי גם החזיר לאימו מרגרט ביופורד את אדמותיה שנלקחו ממנה על ידי ריצ'רד.

ב-30 באוקטובר 1485 הוכתר הנרי כמלך אנגליה, ועם עלייתו לשלטון הוא דאג לביסוס כוחו. מעשהו הראשון היה להכריז על עצמו כמלך מהיום שקדם לקרב בוסוורת', ובכך דאג כי אלה שלחמו נגדו יוכרזו כבוגדים מבחינה חוקית. דרך נוספת בה נקט הנרי לביסוס שלטונו, הייתה לעמוד בהבטחתו להינשא לאליזבת מיורק, והשניים נישאו ב-18 בינואר 1486 במנזר וסטמינסטר. נישואין אלה סימלו את איחוד השושנה הלבנה של בית יורק עם השושנה האדומה של בית לנקסטר לכלל סמלו של בית טיודור - שושנה לבנה המשולבת בשושנה אדומה.

אולם עלייתו של הנרי לשלטון לא עברה ללא מתנגדים. מתחזה בשם למברט סימנל טען שהוא אדוארד, רוזן ווריק (אחיינם של אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי), בעוד שרוזן ווריק האמיתי הוחזק על ידי הנרי במצודת לונדון. ג'ון דה לה פול, רוזן לינקולן, שבהיותו אחיין של אדוארד הרביעי החזיק בטענה לכתר, תמך בסימנל והוביל צבא מורדים כנגד הנרי. בקרב סטוק שנערך ב-16 ביוני 1487 הובסו המורדים; לינקולן נהרג, ואילו סימנל נעשה משרת מלכותי.

• וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית, עם הספר, תשי"ט.

מדיה וקבצים בנושא קרב בוסוורת' בוויקישיתוף

• אתר מורשת לריצ'רד השלישי
• שדה בוסוורת'
• מידע על קרב בוסוורת' באתר על בית טיודור
• מלחמות השושנים
• קרב בוסוורת', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרב בוסוורת', באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)