כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. חברות טאיוואניות רבות ניצלו את כוח העבודה הזול ואת המשאבים של סין כדי להקים מפעלים. טאיוואן מייצאת לסין בעיקר רכיבים אלקטרוניים, במיוחד תעשיית השבבים ותעשיות מתקדמות. סין מנגד מייצאת לטאיוואן מוצרי צריכה, חומרי גלם ומוצרי תעשייה.
היסטוריה
תקופה פרה-קולוניאליסטית
בתקופת הפליסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. לפני כ-10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מ' והפריד את האי מהיבשת. בתקופת הפליסטוקן המאוחרת רצפת מצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן. בערוץ שבין איי פנגו לטאיוואן נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת למין קדום לא ידוע של הסוג אדם[6][7]. בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית במחוז זוג'הן (אנ'), טאינאן, המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמננו[8].
לפני כ-6,000 שנה, טייוואן יושבה על ידי חקלאים מתרבות הדפנקנג (אנ'), ככל הנראה ממה שהוא כיום דרום מזרח סין. תרבויות אלו הן אבותיהם של עמים ילידיים טייוואנים מודרניים ומקור משפחת השפות האוסטרונזיות. אוכלוסיית הילידים של טאיוואן חיה באי כבר כמה אלפי שנים, כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות חיו באי מוקדם יותר. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר[9].
שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות
עד המאה ה-17, אנשים ממחוז פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, הצליחו מהגרי מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.
במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג (אנ'). היא החלה לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי (אנ') וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.
כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (אנ') (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.
גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.
תקופת השלטון היפני
ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצת פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני. הכוחות היפניים נכנסו לבירה טאינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב-21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה. אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים, שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלות מינג וצ'ינג ולא בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1915 התרחשה פרשת טפאני, מההתקוממויות הגדולות ביותר בידי בני האן ואבורג'ינים בטאיוואן נגד השלטון היפני. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד ההיבט החקלאי כללה גם לימודי שפה ואיסור פעולות תרבותיות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות, כמו קעקוע פנים (אנ'). התהליך לווה פעמים רבות באלימות מצד היפנים[10][11].
אחת המרידות המאוחרות והגדולות של הילידים ביפנים הייתה "תקרית וושה". מונה רודאו (אנ'), בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה של בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה להשתלטות הילידים על הכפר וושה. בכיבוש הכפר נרצחו החיילים היפנים, נשותיהם וילדיהם. מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים, והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה, אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה. אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו. גופה, שהוגדרה כגופתו של מונה רודאו, נמצאה לאחר מספר שנים במערה הררית. למרות שזיהויה לא רומת, היא הוצגה במוזיאון במשך תקופה מסוימת, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה סופית באזור ההרים.
טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית, וסייעה לצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו לצבא היפני, לרבות מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו טרואו נקמורה, החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני, מבני האמיס האבוריג'ינים.
מלחמת האזרחים התחדשה עם כניעת היפנים, התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. היא הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסוף מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצידו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.
ארצות הברית סייעה לצ'יאנג קאי שק להגר לטאיוואן, ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים. הקוומינטנג, המפלגה הסינית השלטת, התייחסה לאנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה, כשהם רודים במקומיים. השיא היה ב"מהומות 28 בפברואר" בשנת 1947, שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי[12]. הטרור הלבן (אנ') נמשך עד כינון הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.
טאיוואן היא דמוקרטיה בעלת משטר נשיאותי. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת, ושופטת – הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. אולם, אין לנשיא זכות וטו. ברשות המחוקקת הטאיוואנית – היואן המחוקק (אנ') – חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים: 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6, המייצגים את הטאיוואנים הילידים, בבחירות ארציות-רובניות.
מאז 1996 מתקיימות בחירות ישירות לנשיאות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט התקיימו ב-13 בינואר 2024. סגן הנשיא והמועמד לאי צ'ינגדה מהמפלגה הדמוקרטית פרוגרסיבית נבחר לנשיאות, אולם לא נוצר רוב מוחלט לאף מפלגה בפרלמנט.
מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבין-לאומית. מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.
לאחר שנוצרה הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכת ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כאשר כיהן כנשיא בין השנים 1969–1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין. בכך, חל מפנה ביחסיסין והאומות המאוחדות. טאיוואן סולקה מהאו"ם וממועצת הביטחון, ו"הרפובליקה העממית של סין" התקבלה במקומה. המהלך הרע את יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. מדינות המערב שהכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין העבירו את ההכרה שלהן לסין העממית. עד 2023 נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי. רובן מדינות קטנות ובעלות השפעה מועטה.
הדמוקרטיזציה שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבין-לאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבין-לאומי ובארגונים בין-לאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.
ארצות הברית, שיש לה קשרים הדוקים עם טאיוואן ויחסים מורכבים יותר עם סין, מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר טאיוואן, המפריד בינה לבין סין, ושומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.
יחסי טאיוואן–ישראל: ישראל אינה מכירה בטאיוואן ואין ביניהן יחסים דיפלומטיים. עם זאת, מאז שנת 1993 פועלים בכל אחת מהמדינות משרדי כלכלה, המטפלים בקשרי המסחר ביניהן.
כלכלה
צמיחה כלכלית משמעותית של טאיוואן החלה בשנות ה-60 ונמשכה במשך כמה עשורים. הקצב של 8% בממוצע היה אופייני במיוחד לשנים 1960–1990, תקופה המכונה לעיתים "הנס הטייוואני". במהלך תקופה זו, טאיוואן ביצעה מעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה מבוססת תעשייה וייצוא, עם דגש על ייצור טכנולוגי ואלקטרוניקה. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד. שנות ה-90 היו תקופה שבה קצב הצמיחה החל להתמתן, אך עדיין נותר גבוה יחסית (סביב 6–7% בשנה).ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. מאז שנות ה-2000, הקצב התמתן עוד יותר, ונכון לשנים האחרונות הצמיחה עומדת בממוצע על 2–4% בשנה, בהתאם לאתגרים כלכליים עולמיים ושינויים במבנה הכלכלה הגלובלית.
טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי נוצר מהתרוממות של קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.
בנוסף לאי הגדול, הרפובליקה שולטת באיי מטסו, הקרובים לסין היבשתית.
דמוגרפיה
אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים[14] בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה בטאיוואן, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא הגבוהה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן (מרביתם הוקיאן והאקה). טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בעולם בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך.
הדת הסינית הנפוצה היא שילוב של הדת הסינית המסורתית, עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, פנייה לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.
צבא הרפובליקה הסינית, טאיוואן, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.
צבאה של המדינה הוא מבין החזקים במזרח-אסיה, ומתאמן על בסיס יומי קבוע, עם מטרה עיקרית - להגן ולהתנגד לכוחות כיבוש של צבאות סין המאיימים באופן תכוף לכבוש את האי של טאיוואן (בחזרה).
הגיוס לצבא הרפובליקה הסינית "הטאיוואנית" הוא גיוס חובה.
^Chiu, F. Y. L., Kumar, D. and Kadirgamar, S. (ע), Taiwan’s Aborigines and their Struggle Towards Radical Democracy, Ethnicity: Identity, Conflict and Crisis, Hong Kong: Arena Press, 1989
.svg)
