נשק כימי או לחלופין נשק טוקסיקולוגי הוא כל נשק בו נעשה שימוש בכימיקליםטוקסיפיקנטיים כאמצעי להרעלת הקורבן מתוך מטרה להמיתו או לפציעתו אנושות. נשק כימי נחשב לנשק לא קונבנציונלי ושימש בעיקר להשמדה המונית. השימוש בו אסור על פי אמנת האג. החל מ-1997 גם ייצורו ואגירתו אסורים.
השימוש המוצלח הראשון בלוחמת גז נעשה בקרב איפר השני (אפריל 1915) במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים. אמנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זו לא היה גבוה (יחסית למספר הנפגעים מכלי נשק קונבנציונליים), אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי. הבעיה העיקרית במיגון כנגדו היא בכך שקשה להגן על כל הגוף ולעיתים מספיק שיש שטח מגע קטן של הגוף עם החומר המזיק על מנת לגרום למוות. בנוסף, עצם השימוש במיגון מקשה על התנועה, הראייה והנשימה.
יעילות הנשק הכימי במלחמה היא מוגבלת. עיקר כוחו בפאניקה שהוא גורם כאשר מתבצע בו שימוש כנגד אוכלוסייה אזרחית. דרכי התגוננות מפני נשק כימי כוללות מסכת גז, המסננת את האוויר קודם נשימתו, ושהייה בחדר אטום, המונע חדירת גז. טווח השפעתו קטן ומושפע ממזג האוויר ופני השטח.
סוגים
קיימים שני סוגים עיקריים של חומרי לחימה כימיים (חל"ך):
חל"ך עצבים – גז הפוגע במערכת העצבים (סארין, למשל), בדרך כלל חוסם את הסינפסות, שהן המעברים בין זוגות של תאי עצב. הנפגעים מגז עצבים מאבדים שליטה על שרירי גופם, מפרכסים, מזיעים ומאבדים שליטה על הסוגרים. פעולתו של גז עצבים מהירה יחסית. סיבת המוות היא בדרך כלל דום נשימה או דום לב. רוב גזי העצבים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה, ולכן מסכת אב"כ יעילה נגדם, אך קיימים כאלו, דוגמת הסארין, החודרים גם דרך העור.
חל"ך כווייה - חומר, בדרך כלל רסס נוזלי, שגורם לכוויות במגע עם העור (גז חרדל, למשל). הכוויות אינן כוויות חום אלא כוויות כימיות. חל"ך זה עלול להביא למוות אם נשאף לריאות, שם הוא עשוי לגרום לבצקת ריאות המביאה למוות מחנק. טיפול בחל"ך כוויות הוא טיפול תומך. ניתן להימנע מפגיעת חל"ך כוויות על ידי שהייה בחדר סגור, או לבישת בגדים מיוחדים.