מקאו נמצאת כ-70 ק"מ דרום-מערבית להונג קונג. במקאו תוחלת החיים הגבוהה בעולם, העומדת על כ-84.36, נכון לשנת 2009.
מקאו היא חבל הארץ הצפוף בעולם עם למעלה מ-21,000 אנשים לק"מ רבוע (נכון לספטמבר 2016).[7]
לאחר חילופי השלטון בפורטוגל ב-1640 התקראה מקאו בתואר: "Cidade do (Santo) Nome de Deus de Macau, Não há outra mais Leal" [תרגום: "עיר שמו (הקדוש) של האל, אין נאמנה ממנה"].
עם היווסדה של הונג קונג כמושבת כתר בריטית, העדיפו הספנים את מימיו העמוקים של נמל ויקטוריה, ומקאו ירדה ממעמדה כמרכז סחר אזורי. ב-1849 הכריזה פורטוגל על קולוניית מקאו כעצמאית מסין, הכרזה שזכתה להכרה סינית ב-1887.
בשנת 1955 הכריז שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר על מקאו כפרובינציה של פורטוגל, יחד עם קולוניות פורטוגזיות אחרות. ב-1966 הוכרז משטר צבאי בעקבות הפרות סדר על רקע חיכוכים בין תושבי מקאו הסינים לשלטונות הפורטוגזים. בהמשך עברו התושבים הסינים לפעולות מחאה לא-אלימות לדרישת זכויותיהם, ובשנת 1967 נענו דרישותיהם. בזאת החל עידן של הגמוניה תרבותית סינית, ושליטה דה-פקטו של סין במקום.
לאחר מהפכת הציפורנים הדמוקרטית בפורטוגל בשנת 1974, החליט השלטון הדמוקרטי החדש לוותר על כל הטריטוריות שהחזיקה פורטוגל מעבר לים, אך סין נמנעה מלקבל לידיה את הריבונות על מקאו. בשנת 1976 הכריזה ממשלת פורטוגל על מקאו כעל "טריטוריה מיוחדת", והעניקה לה מידה רבה של עצמאות כלכלית ומנהלית. כמו כן הסכימו פורטוגל וסין לראות במקאו "טריטוריה סינית תחת מנהל פורטוגזי". בעקבות ההסכם בין הבריטים והסינים לגבי מעמדה של הונג קונג, הגיעו הפורטוגזים בשנת 1987 להבנה דומה עם הסינים לגבי מעמדה של מקאו כ"אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד", הסדר שנכנס לתוקפו ב-20 בדצמבר1999. בשנת 2005 הוכרז המרכז ההיסטורי של מקאו כאתר מורשת עולמית.
פוליטיקה
בראש האזור המנהלי המיוחד של מקאו עומד "הרשות המבצעת" (בפורטוגזית: Chefe do Executivo de Macau), אשר ממונה על ידי הממשלה המרכזית של סין, לאחר שנבחר בידי ועדה. ראש המנהלת ממונה על 'ועד המנהלת', קבינט המונה 7–11 חברים.
בית המחוקקים של מקאו הוא "האספה המחוקקת", המורכבת מ-23 חברים, 8 מהם נבחרים, 8 נוספים מהם ממונים כנציגי קבוצות וארגונים, ועוד 7 שממונים על ידי ראש המנהלת. המועצה המחוקקת אחראית על חקיקה כללית.
המערכת המשפטית של מקאו מבוססת בעיקר על החוק הפורטוגזי. למקאו יש מערכת שיפוט עצמאית, הכוללת בית משפט גבוה – "בית המשפט לערעורים סופיים" (Tribunal de Ultima Instancia). השופטים נבחרים על ידי ועדה מיוחדת, וממונים על ידי ראש המנהלת.
גאוגרפיה
הטריטוריה המיוחדת של מקאו מורכבת מחצי האי מקאו שבים סין הדרומי, ששטחו 7,850 דונם והוא מחובר לסין במצר יבשה, ומהאיים טייפה (5,800 דונם) וקולואן (7,800 דונם). אורך קו החוף הוא כ-40 ק"מ. מקאו מרוחקת 60 ק"מ מהונג קונג ו-150 ק"מ מגואנגג'ואו בירת המחוז. חצי האי מוקף בנהר ג'וג'יאנג שהוא הנהר השלישי בגודלו בסין, ושפכו מגיע למזרחו של נהר סיג'יאנג.
האיים מחוברים ליבשת באמצעות גשרים, שנבנו במסגרת פרויקט ענק של ממשלת סין, שמטרתו להפוך את מקאו לאזור תיירות חוץ. כחלק מהפרויקט פועל במקום קזינו של חברה אמריקאית גדולה, ואתרי נופש רבים.
בעבר הייתה גם מקאו אי, אך היא חוברה עם השנים ליבשה. בחיבור היבשתי של מקאו וסין, באורך 340 מטר בלבד, מפרידה ביניהן חומת אבן עתיקה שנבנתה על ידי סין בשנת 1573, וגבול זה תקף עד היום.
שטחה של מקאו גדל בהתמדה עקב בנייה ועקב ייבוש חלקי ים נוספים והיא גדלה מ-15 קמ"ר בשנת 1972 ל-21.3 קמ"ר בשנת 1994; רוב הגידול מתרחש באיים. כמעט כל שטחה של מקאו הוא שטח עירוני מיושב בצפיפות.
האקלים הוא סובטרופי חם ולח עם ממוצע טמפרטורה שנתי של 25 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות מיוני עד ספטמבר. כמות המשקעים הממוצעת גבוהה מאוד, 2,030 מ"מ בשנה, ומקאו חשופה לסופות טרופיות שמקורם באוקיינוס השקט במהלך הקיץ.
כלכלת מקאו מבוססת בעיקר על תיירות, אך גם על טקסטיל, הימורים למיניהם, וייצור זיקוקין די-נור. הניסיונות לגוון את כלכלת מקאו הביאו לשיפור בתעשייה הזעירה, כגון בייצור צעצועים, פרחים מלאכותיים, ומוצרים אלקטרוניים למיניהם. תעשיית טקסטיל היא המקור של שלושה רבעים מרווחי הייצוא של מקאו, וההימורים מהווים יותר מ-40% מהתמ"ג.
יותר מ-8 מיליון תיירים ביקרו במקאו בשנת 2000. למרות המספר ההולך וגדל של תיירים מחוץ לסין, רוב התיירים שבאו למקאו הם אזרחים סינים.
במשך ארבע השנים האחרונות, שיעור הצמיחה של כלכלת מקאו הוא כ-10% בכל שנה.
דמוגרפיה
מקאו היא מדינת החסות בעלת הצפיפות הגדולה ביותר בעולם. אוכלוסיית מקאו מורכבת מ-95% סינים, בעיקר דוברי קנטונזית, רובם מגואנגדונג הסמוכה. השאר פורטוגלים או ערבוב של סינים-פורטוגלים. יש מספר יפנים, הכוללים צאצאים של יפנים-קתולים. השפות הרשמיות הן פורטוגזית וקנטונזית, אך יש רבים המשתמשים במנדרינית. אנגלית מדוברת רק באזורים התיירותיים.
