חרם על ישראל הוא הטלת עיצומים על מדינת ישראל מתוך מטרה לפגוע בה או לגרום לה לפעול בצורה הרצויה למטיל החרם, או משום שלמטיל החרם יש ביקורת על מדיניותה של ישראל (אנ'). היא ננקטת לרוב על מנת להביע ביקורת על מדיניותה ופעולותיה ביחס לפלסטינים, לגרום לישראל לפעול מדינית בצורה הרצויה למטיל החרם (יציאה משטחים, התרת שיבת פלסטינים לתחומיה או הכרה במדינה פלסטינית), להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני או אפילו על מנת להביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית על ידי פגיעה כלכלית. ניתן להבחין בין ארבעה סוגי חרמות עיקריים המופעלים על מדינת ישראל: אקדמי, תרבותי, מדיני וכלכלי.
בשנותיה הראשונות מדינת ישראל סבלה מבידוד מדיני יחסי מצד המדינות הערביות, לאור הסכסוך על ארץ ישראל עם המדינות הערביות. בתקופה זו היחסים המדיניים והכלכליים של ישראל עם ארצות הברית והמדינות האירופאיות היו די נייטרליים וזאת על רקע המלחמה הקרה, מאפייניה הסוציאליסטים של ישראל והשאיפה האמריקאית למנוע מהמדינות המוסלמיות לחבור לברית המועצות, וכן הרצון המערבי להשיג גישה למשאבי הטבע ולשוק הצרכנים הגדול במדינות הערביות. החל מראשית שנות השבעים עם התחזקות הסוציאליזם והתנועות האנטי-קולוניאליות, אנטי-אימפריאליות ואנטי-מערביות באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון, חברו תנועות השמאל עם התנועות האסלאמיות, בשיתוף ברית המועצות, נגד המערב; ואימצו את ישראל לסמל כל אלו. בתקופה זו ישראל נעשתה ליותר ויותר מבודדת מהעולם הלטיני, אנטי-מערבי והסוציאליסטי, כמו לאויבת תנועות השמאל ברוב מדינות העולם; דבר שגרם לישראל להתקרב יותר לארצות הברית וזה גרם להגברת האיבה נגדה. השיא הגיע בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שם הציונות הוגדרה כביטוי לגזענות וישראל למדינת אפרטהייד. לאורך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 גדל כוחן והשפעתן של תנועות השמאל בעולם ובציבור, בפרט במערב. בהתאם גם התגברה איבת הציבור והמדינות בראשות תנועות השמאל נגד ישראל, לאור החברות המתגברת בין ישראל לארצות הברית וכן לאור התפיסה כי ישראל מייצגת את כל מה שהשמאל מתנגד לו - אימפריאליזם, קולוניאליזם ומערביות.
במהלך שנות השמונים החלה מצרים להתקרב לארצות הברית ובמקביל להתרחק מהסובייטים, גורם אחד מני רבים שיצרו את התנאים שאפשרו את הסכם השלום בין ישראל למצרים. עם התפרקות ברית המועצות בשנות התשעים וההטבה ביחס כלפי המערב, גם היחס כלפי ישראל החל להטיב וישראל החלה ליצור קשרים מדיניים עם מדינות שטרם היה לה את ההזדמנות לכך. ביניהן מדינות שונות מאירופה, דרום אפריקה, אמריקה הלטינית ואף ירדן, בחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן. עם זאת באופן כללי היחס שקיבלה ישראל מיתר המדינות הערביות המשיך להיות קר. השיפור במצבה המדיני של ישראל בשנות התשעים בא לידי ביטוי בנקודת השיא, החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם, שביטלה את החלטה 3379 הקודמת.
במהלך המאה ה-21 עם התחזקות תנועות האסלאם הפונדמנטליסטי, החל שיתוף פעולה מסוים בין ישראל למספר מדינות הערביות וזאת לאור האיום שתנועות פונדמנטליסטיות אלו מציבות לא רק על העולם המערבי והלא-אסלאמי, אך גם על האסלאם המתון. תנועות כדוגמת אל-קאעידה, דאעש, האחים המוסלמים וחמאס.
נכון לשנת 2013 כ-160 מדינות מכירות בישראל ומקיימות עמה יחסים דיפלומטיים. 36 מדינות אינן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, 26 מדינות אינן מכירות בישראל, רובן הגדול מדינות מוסלמיות.
מדינות ערב והליגה הערבית
מדינות ערב במזרח התיכון ואפריקה והליגה הערבית
מדינות ערב (במזרח התיכון ובאפריקה) אשר היו חברות בליגה הערבית הצביעו נגד תוכנית החלוקה של האו"ם, אותה ראו כמפלה לטובת היהודים ואף יזמו חרם כלכלי על יהודי ארץ-ישראל ולאחר מכן על מדינת ישראל (ראו להלן "חרם כלכלי"). לאחר הכרזת ישראל על עצמאותה בשטח אשר לפי תוכנית החלוקה הוכר כשטח מדינת ישראל, הליגה הערבית חזרה בשנית על התנגדותה הרשמית ליישום "פתרון שתי מדינות" במכתב אותו הגישה לאו"ם. באותו היום, צבאות מדינות ערב השכנות[5] פלשו לשטח אשר הוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית ופרצה מלחמת העצמאות. עם סיומה, סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום לסיום הלחימה והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שצה"ל לא יפלוש לתחומן. כתוצאה ממצב זה הוחרמה ישראל על ידי מרבית מדינות ערב (למעט ירדן, איתה התקיימו קשרים משמעותיים עד 1951) עד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20[6].
לאחר מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 מנהיגי שמונה מדינות ערביות נפגשו בועידת חרטום אשר נערכה בסודאן על מנת לדון בעמדה הערבית כלפי ישראל. הם הגיעו להסכמה כי לא תהיה הכרה בישראל, לא יהיה שלום עם ישראל ולא יהיה משא ומתן עם ישראל. לאחר חתימה על הסכמי השלום עם מצרים בשנת 1979, גורשה מצרים מהליגה הערבית. כתוצאה מההסכם ישראל החלה ביחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים, לאחר חתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994.
יוצאת דופן מבין המדינות המוסלמיות היא איראן, אשר הייתה בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית (במרץ 1950 הכרה "דה-פקטו" בלבד), וכן פיתחה יחסי ידידות ואף נחשבה לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של ישראל עד לפרוץ המהפכה האיראנית, בשנת 1979. שגריר ישראל נמלט מאיראן עוד באותה השנה, לאחר תקיפות אתרים ישראלים. איראן מחרימה את ישראל ומנהיגיה קוראים פעמים רבות להחרים את ישראל ואף להשמידה.
עד היום עדיין מחרימות את ישראל מספר מדינות ערב[7].
מדינות באפריקה
עם הקמת מדינת ישראל, כינון יחסים דיפלומטים עם מדינות אפריקה לא היו בראש מעייניה. החל מ-1956 החליטה שרת החוץ גולדה מאיר להרחיב את נציגויות ישראל באפריקה, כך שעד לאמצע שנות ה-60 היו לישראל נציגויות דיפלומטיות ב-33 מדינות ביבשת אפריקה[8][9]. לאחר מלחמת ששת הימים החלה סחיפה, בעידודן של מדינות ערב והגוש הקומוניסטי, ומדינות אפריקה החלו לנתק קשרים דיפלומטים עם ישראל בזו אחר זו[10]. בשנות ה-70 המוקדמות הכריז האיחוד האפריקאי חרם על ישראל והפך קיום קשרים של מדינה אפריקאית עם ישראל לכמעט בלתי אפשריים. באפריקה שמדרום לסהרה נותרו רק שלוש מדינות שהמשיכו לכונן קשרים עם ישראל: מלאווי, לסוטו וסווזילנד.
מנהיגים ישראלים, שהרגישו נבגדים כתוצאה מהמדיניות האפריקאית, העמיקו את קשריהם עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, דבר אשר גרם לחוסר שביעות רצון בצד האפריקאי והוביל להצבעה בעד החלטת האו"ם שהשוותה ציונות לגזענות ב-1975. לאחר מכן חזרה ישראל לרכז מאמצים במדינות אפריקה ואסיה והחלה לקשור קשרי שיתוף פעולה בכלכלה ובצבא. מדינות אפריקה לא מיהרו להחזיר את קשריהן המדיניים עם ישראל ורק באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 חזרו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל כך שבראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים רק עם מעט ממדינות אפריקה. עם זאת, בשנות ה-90 חזרו יותר ויותר מדינות לכונן קשרים דיפלומטיים מדיניים עם ישראל, כך שבסופן קיימה ישראל קשרים עם כ-40 מדינות אפריקאיות (יותר ממספר המדינות איתם קיימה יחסים מדיניים בתחילת שנות ה-60), כאשר חלקן מעולם לא קיימו קשרים מדיניים עם ישראל בעבר[11][12].
בנובמבר 2013, בעקבות לחץ של הפלסטינים, החליטה דרום אפריקה לנתק מגע עם הממשל הישראלי, ולהימנע מלערוך ביקורים רשמיים של שרים לישראל[13].
איסור כניסה לבעלי דרכון ישראלי
מקרא:
ישראל
מדינות אשר אינן מאשרות כניסה לבעלי דרכון ישראלי
מדינות אשר אוסרות כניסת אנשים בעלי דרכון עם הטבעת חותמת או מעבר בישראל
מדינות ערביות רבות מסרבות לאשר כניסה לבעלי דרכון ישראלי. חלקן מסרבות לאשר כניסה גם לאנשים שעל דרכונם מוטבעת חתימת כניסה ויציאה מישראל (למשל בנגלדש ופקיסטן). לעיתים, נאסרת כניסה אף של אנשים אשר מוטבעת בדרכונם חותמת המעידה על כך ששהו בישראל - וזאת ללא חותמת ישראלית. לדוגמה, חותמת מצרית המעידה על יציאה ממעבר טאבה תעיד על כניסה לישראל (ערב הסעודית).
ארבע המדינות חברות האו"ם, מתוך שש המדינות שהיו הגרעין המייסד של האיחוד האירופי, לוקסמבורג, בלגיה, צרפת והולנד, יצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל, כבר בינואר 1949. בעוד שיחסי החוץ של ישראל עם האיחוד האירופי משתנים בשל יחסיה עם המדינות השונות המרכיבות אותה, הרי שרשמית, אף המתנגדות ביותר לישראל מבין מדינות אירופה המערבית לא החרימו אותה בחרם כללי ומקיף. עם זאת לעיתים נמנעו מדינות אלו משיתוף פעולה עם ישראל, אף שהדבר נעשה לרוב באופן נקודתי ומצומצם[21].
באירופה המזרחית היה מצב עניינים שונה. ברית המועצות הכירה במדינת ישראל יומיים לאחר הקמתה ויחסיהן בשנים הראשונות היו חמים. היחסים עם ברית המועצות בפרט ומדינות הגוש הקומוניסטי בכלל הידרדרו משמעותית ובשנת 1953 בוצע פיגוע בצירות הסובייטית, אשר גרם לניתוק היחסים באופן זמני. לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחים ממדינות ערב הסמוכות, ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי. בשנות ה-90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל וב-1989 28 מדינות מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר החלו לקשור קשרים עם ישראל.
טורקיה, הגם שהיא מדינה השוכנת רק חלקית באירופה, מהווה אחת המדינות המוסלמיות הבודדות באירופה ויחסיה עם ישראל הושפעו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם עליית רג'פ טאיפ ארדואן החלה טורקיה בהצגת קו אנטי-ישראלי, שהחריף אחרי מבצע עופרת יצוקה והתדרדר עד לנתק ביחסים בעקבות המשט לעזה במאי 2010. ב-2011 גורש שגריר ישראל מטורקיה ועל אף שלא הוכרז חרם מדיני על ישראל, ראש הממשלה הטורקי הודיע על הפסקת כל קשרי המסחר הצבאיים והביטחוניים בין שתי המדינות[22]. ב-2013, לאחר התנצלות ישראלית אשר התקבלה בטורקיה, חזרו היחסים למתכונתם הקודמת.
כבר בשנת 1921, 27 שנים לפני הקמת מדינת ישראל, החלו הניסיונות הראשונים להחרמת עסקים יהודיים[23]. לאחר מספר חרמות[24] בעלי היקף מקומי ולכל היותר מזרח-תיכוני הוטל ב-2 בדצמבר 1945החרם הערבי הרשמי, על ידי הליגה הערבית. הוכרז ש"ייצור יהודי ומוצרים יהודיים אינם רצויים בארצות ערב" וכן נקראו התאגדויות ערביות לסרב להתקשר, בכל צורה שהיא, עם כל סוג של ייצור ציוני[25]. עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, הורחב החרם ובעצם כלל שלושה רבדים כאשר הוחרמו גם צדדים שלישיים המנהלים קשרי עסקים עם ישראל ותוכנן להחרים גם צדדים רביעיים, המנהלים קשרים עסקים עם הצדדים השלישיים בעלי הקשרים העסקיים עם ישראל. אין כל ספק שהחרם פגע בישראל[26] אך גם ברור שהחרם לא פגע בישראל ברמה המתוכננת על ידי הליגה הערבית[27]. בשנות ה-80 ועד לשנות ה-90 המוקדמות חלה מגמה של התרופפות בחרם הערבי. למעט סוריה, אין אכיפה של הרובד השני בחרם (החרמת צדדים שלישיים המנהלים קשרי עסקים עם ישראל) אצל חברות הליגה הערבית. עם זאת איראן, אף שאינה מדינה חברה בליגה הערבית, מנסה לאכוף את הרבדים השני והשלישי של הליגה הערבית.
החרם הערבי נאכף בקפידה בעשורים הראשונים לקיום המדינה וגרם לחברות בינלאומיות גדולות להימנע מפעילות בישראל לאורך שנים רבות. למרות זאת כלכלנים רבים טוענים כי לחרם היו גם השפעות חיוביות על הכלכלה הישראלית, והוא תרם לצמיחתה של תעשייה ישראלית עצמאית בתחומים רבים[28].
רקע לחרמות חברתיים וכלכליים במאה ה-21
קבוצת נטורי קרתא בהפגנה נגד השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון
על רקע התהודה העולמית שעוררה האינתיפאדה השנייה התקבלה החלטת פורום NGO, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים, מטעם ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר -ועידת דרבן הראשונה. החלטה זו, אף כי לא נכללה בהצהרות הוועידה הסופיות, קראה להטלת סנקציות וחרמות מחייבים ומקיפים ולניתוק כל הקשרים (דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים, תמיכות, שיתוף פעולה צבאי ואימונים צבאיים משותפים) בין כל המדינות וישראל. מרי רובינסון, נשיאת הוועידה אשר הייתה נוכחת במקום, אמרה שהייתה בפורום "אנטישמיות נוראית".
קריאות לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי משולב נשמעו לראשונה ב-2002 אך קמפיין משמעותי החל רק ב-2004 עם השקת הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל ברמאללה[29]. קריאות נוספות לחרם נשמעו בהמשך גם על ידי גופים וארגונים נוספים[30] ולעיתים אף על ידי תושבי ישראל[31]. בקרב הארגונים האנטי-ישראליים קיימים ספקות באשר להצלחתו של החרם[32] בייחוד לאור התפיסה הקיימת אצל חלק מהמחזיקים בדעות אנטי-ישראליות, שישראל מצליחה לחמוק מעונש באופן שיטתי[33].
כמו כן, החל מ-2004 בין החודשים פברואר-מרץ מתקיים בארץ ובעולם שבוע האפרטהייד הישראלי[34]. מטרת אירועי שבוע האפרטהייד הוא לעודד חרם על ישראל על ידי הצגתה כמדינת אפרטהייד, הנוקטת במדיניות אפרטהייד, לטענת המארגנים, כלפי הפלסטינים וכן ליצור תמיכה בנקיטת סנקציות וחרמות כלפי מדינת ישראל. עם זאת, פעילים ישראליים מקומיים המארגנים את אירועי שבוע האפרטהייד טוענים שמטרת הכנסים שנערכו היא לבודד את ישראל מבחינה בינלאומית[35]. אירועי שבוע האפרטהייד מבוססים בחלקם על תעמולה פלסטינית ולעיתים כוללים הסתה כנגד ישראל.
החל משנת 2005 ישנו קמפיין פעיל של מאות ארגונים פלסטינים וארגוני שמאל רדיקלי פרו-פלסטיניים הנקרא BDS (ראשי תיבות של "חרם, משיכת השקעות, סנקציות") הקורא להחרים כלכלית את מדינת ישראל ועסקים וארגונים ישראליים. קמפיין ה-BDS קורא גם לחרם אקדמי וחרם תרבותי על ישראל. במדינות רבות בעולם נערכו קמפיינים מקומיים שנועדו לגרום להוצאת השקעות בישראל ובחברות הקשורות לישראל[36] וכן מחברות מקומיות אשר "מרוויחות מהכיבוש"[37]. כתוצאה מכך בוטלו מספר השקעות בארגונים, עסקים ומיזמים הקשורים בצורה כלשהי לישראל.
תוצרת התנחלויות
שלט שנתלה על דלת בית פלסטיני. הכיתוב אומר "לי יש הרגשה טובה ולך? בית זה חופשי ממוצרים אשר יוצרו בהתנחלויות"
התנחלויות נתקלות לעיתים קרובות בעיצומים החריפים ביותר. משום כך, נערכים לעיתים חרמות המכוונים במיוחד נגד כלכלת יישובים אלו[38]. הרשות הפלסטינית אסרה בחוק למכור מוצרי התנחלויות בשטחה[39]. בנוסף, ישנם עסקים ואיגודים המחרימים לחלוטין תוצרת שמקורה בהתנחלויות[40][41] ומדינה אחת החליטה רשמית על סימון מוצרים המיוצרים בהתנחלויות[42], כאשר קיים חשש שהסימון יביא לחרם[43]. עם זאת, ישראל חתומה על הסכמי סחר בינלאומיים, כך שניסיונות להחרים תוצרת ישראלית נתקלים בקשיים[44]. תחקיר גרמני שנערך קבע כי הכוונה המסתמנת היא סימון מוצרי התנחלויות כמוצרים שאינם מיוצרים בשטח ישראל על מנת לעקוף את הסכמי הסחר[45].
לעיתים קיימים קשים בסימון והחרמת מוצרי ההתנחלויות, למשל בשל כך שספקים מערבבים תוצרת זו עם תוצרת אחרת שמקורה בישראל. לפעמים גם קיים כעס מצד אותם ארגונים על כך שעסקים אחרים משתפים פעולה, מבחינה עסקית, עם תוצרת ההתנחלויות. במקרים אלו קיימות קריאות להחרים - ולעיתים גם מוחרמים בפועל - ארגונים בהם קיימת פעילות הן בהתנחלויות והן בישראל וכן ספקים "המשתפים פעולה" עם יצרני ההתנחלויות[46][40]. כך לדוגמה בהנחיות שפרסם האיחוד האירופי, גופים המקבלים כספים מהאיחוד יצטרכו להתחייב שלא להשתמש בקבלני משנה מתחומי הגדה המערבית או מזרח ירושלים[47].
תנועת ה-BDS (ראשי תיבות "חרם, משיכת השקעות וסנקציות")[48] וכן יוזמות עצמאיות[49] קראו לאורך השנים להטיל חרם אקדמי על מוסדות האקדמיה הישראלית (אנ'), בטענה כי הם משתפים פעולה עם הממשל הישראלי ותורמים לכיבוש השטחים. באקדמיה הישראלית עצמה, יש מספר מצומצם של אקדמאים שתומכים בחרם זה. התומכים בו מהווים מיעוט של כ-2% מהמרצים בארץ ונתקלים בפעמים רבות בביקורת קשה מצד עמיתיהם, הפרופסורים הישראלים[50]. גם סטודנטים ישראלים מעטים תומכים בחרם האקדמי ועוררו זעם ציבורי[51]. כלפי חלק מתומכי החרם בחו"ל נשמעות טענות על גזענות[52] ואנטישמיות.
מטילי החרם האקדמי הבולטים הם ארגון המורים הארצי באירלנד[53][54], אשר קרא לפרלמנט האירי להרחיב את החרם האקדמי "עד ש (ישראל) תסיר את המצור הבלתי חוקי על עזה והכיבוש על אזור הגדה המערבית"[55], "איגוד מרצי האוניברסיטאות" הבריטי אשר החרים החל מ-22 באפריל 2005[56] את האוניברסיטאות בר-אילן וחיפה לתקופה של כחודש, הפיזיקאי סטיבן הוקינג, ששימש כפרופסור בכיר לפיזיקה באוניברסיטת קיימברידג'[55] והאגודה ללימודים אמריקניים (ASA) בארצות הברית[57]. כמו כן, לאור עצומה ומחאה נרחבת בדרום אפריקה, קיבלה על עצמה אוניברסיטת יוהנסבורג להפסיק כל שיתוף פעולה מחקרי או לימודי עם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הקשור במישרין או בעקיפין לצה"ל וכן לחתוך כל קשר אם יתברר שהוא קשור להפרה של זכויות אדם כלשהן וזאת למרות הקשר המבוסס שלהן, עוד מלפני שנות ה-90. בזו אחר זו החלו אוניברסיטאות אחרות בדרום אפריקה לבדוק את קשריהן עם ישראל ולהצהיר שאין להן כאלה. ב-27 ביולי2012 הכריזה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ויטווטרסראנד (ויטס) על חרם תרבותי ואקדמי על ישראל[58]. במדינות רבות בעולם נשמעו קריאות להחרמת ישראל, אך רובן לא עברו בהצבעות או שבוטלו זמן קצר לאחר מכן[48][52][59][60][61]. הידועה בהן היא החלטה של "איגוד מרצי האוניברסיטאות" הבריטי להחרים אקדמית את ישראל, החלטה אשר כאמור בוטלה לאחר מכן[62].
ביולי 2023 החליטה האגודה האנתרופולוגית האמריקנית, שבה חברים 12 אלף אנשי אקדמיה, להטיל חרם אקדמי על ישראל. בהחלטה הועלו טענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל ונאמר שישראל מבצעת הפרה מתמשכת של זכויות האדם של הפלסטינים, כפי שנקבע בחוק הבינלאומי. כחלק מההחלטה, על מוסדות אקדמיים ישראליים ייאסר שימוש, הפצה או פרסום חומרים של הארגון וחבריו[63].
בשל מיקומה הייחודי של אוניברסיטת אריאל, הפועלת משטח הנמצא מחוץ לתחומי הקו הירוק, הופעלו לחצים, חרם פנימי[65] וביקורת רבות במטרה למנוע את הקמתה[66]. גם בחו"ל נמתחה ביקורת ציבורית שלעיתים החריפה עד כדי קריאה להחרמה אף עוד לפני הפיכת המרכז האקדמי לאוניברסיטה. כאשר ביקר נשיא ארצות הברית אובמה בישראל הוא נמנע מלהזמין לנאומו סטודנטים מאוניברסיטת אריאל, על אף שהזמין סטודנטים מכל אוניברסיטה אחרת בארץ. צעד זה התפרש כחרם מצידו על אוניברסיטת אריאל ועורר ביקורת[67]. כמו כן הוחרמו סטודנטים מהאוניברסיטה עוד כאשר הייתה מכללה, ונפסלו מלהשתתף בתחרות ספרדית בחסות משרד השיכון הספרדי מחמת מיקומה הגאוגרפי של המכללה. מנהל התחרות הסביר כי מדובר בהחלטה של ממשלת ספרד[68]. בעקבות הפסילה החליטה אריאל לתבוע את משרד השיכון הספרדי, ולאחר שהאחרון לא הצליח להמציא אסמכתה לחוקיות פעולתו, נחתם הסכם פשרה שבמסגרתו הודתה ממשלת ספרד כי הפסילה נעשתה שלא כדין, ופִצתה את אוניברסיטת אריאל בסכום של כ-430 אלף ש"ח[69].
חרם תרבותי
הארגונים הקוראים להחרים את ישראל קראו להטיל עליה גם חרם תרבותי. הם קוראים לחרם שכולל בין היתר פרסום ספרות בעברית והגעת אנשי תרבות כמו פסנתרנים, זמרים, להקות ואנשי ספורט[70]. רוג'ר ווטרס, סולן להקת פינק פלויד, מוכר כמבקר פעיל של ישראל כבר יותר מ-20 שנה, הוא מתומכיו הפעילים והמוכרים ביותר של החרם[71]. ווטרס מתכנן לפרסם מכתב ולקרוא בו לכל האמנים להפעיל חרם תרבותי על ישראל בשל ההתנחלויות וסיפוח שטחים ישראלי[72]. גם אליס ווקר, סופרת פמיניסטית אמריקאית, סירבה להרשות את תרגום ספרה "הצבע ארגמן" לעברית ושואפת להשפיע על החברה הישראלית כך שזו תפעל למען הפלסטינים. לעומתם, באחת המועצות האזוריות בסקוטלנד הוחלט להחרים ספרים שמחברם ישראלי, כמחאה על התגובה הישראלית לספינת "המרמרה" ולא כדרישה לפעילות מדינית כלשהי[73]. ישנם אמנים רבים שלא הביעו דעה פוליטית מפורשת לגבי ישראל אך ביטלו את הופעתם בישראל, על אף שקבעו הופעה בישראל, לאחר שהופעלו עליהם לחצים מצד תנועות התומכות בהחרמת ישראל. אמנים רבים ממשיכים להגיע לישראל מדי שנה, על אף ספיגת ביקורת מצד תנועות התומכות בחרם[74]. חלק[75] מהקוראים לחרם, בהם הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, תומכים בהטלת חרם גם על פעילות תרבותית של ישראל, הנעשית על ידי גוף ישראלי רשמי או גוף הממותג כישראלי. כך לדוגמה, הפריעו פעילים פרו-פלסטינים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית כאשר ניגנה בלונדון, בטענה שהיא "שגרירה תרבותית" של ישראל[76] וכן הופעלו לחצים על אמנים שונים לא להופיע בפעילויות הקשורות לישראל בחו"ל[77].
לתמיכת ארגוני שמאל ישראליים בחרם התרבותי יש השלכות ציבוריות ופוליטיות. בכנסת יזמו את חוק החרם וחלק מהציבור הישראלי התאכזב תרבותית ואף התרחק פוליטית מעמדת אנשי השמאל הרדיקלי כתוצאה מפעילותם זו[78].
בשנת 2007 פורסמה עצומה עליה חתמו למעלה מ-10,000 אקדמאים מרחבי העולם, ובהם 32 זוכי פרס נובל ו-53 ראשי אוניברסיטאות וקרנות, שהצהירו ש"יחרימו את כל מי שיטיל חרם אקדמאי על ישראל". את העצומה יזם עורך הדין היהודי פרופ' אלן דרשוביץ[79].
ב-22 במאי2012, לאחר מאבק משפטי ארוך, הכריע בית המשפט העליון בצרפת שקריאה פומבית להחרמת מוצרים ישראליים מהווה הסתה ואפליה על בסיס לאומי. עורך הדין הצרפתי מייקל גנסיה הסביר כי לא מדובר בהפרה של חופש הביטוי מאחר שקריאה להחרמת מוצרים ישראליים משפיעה על כל הישראלים ולכן "מבוססת על מאפיינים גזעניים, דתיים או לאומניים ויותר מאשר היא מבטאת דעה פשוטה, היא מהווה פעולה אפלייתית". בהתאם לקביעה זאת עד תחילת 2014 הורשעו למעלה מ-20 פעילי תנועת ה-BDS ב"פשע שנאה" בבתי משפט צרפתיים[80].
בעבר תמכה מפלגת הירוקים באוסטרליה בקיום סנקציות ה-BDS על ישראל, אך התחרטה מאוחר יותר. באוסטרליה מתקיימים קמפיינים בעיקר נגד חברת השוקולדים הישראלית "מקס ברנר" ושר החוץ האוסטרלי וראש הממשלה האוסטרלי לשעבר קווין ראד הגיב על כך "אני לא חושב שבאוסטרליה של המאה ה-21 יש מקום להחרמת עסקים יהודיים". בשנת 2013[81] אמרה ראש ממשלת אוסטרליהג'וליה גילארד שהקמפיין לא משרת את המטרה של שלום ופתרון דיפלומטי של שתי מדינות. כמו כן הוסיפה גילארד כי באוסטרליה תמיד התקיימה אופוזיציה חזקה לסנקציות ה-BDS ("חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים").
באוגוסט 2013 הגיש ארגון זכויות האדם "שורת הדין" על ידי עורך דין האוסטרלי אנדרו המילטון תובענה ייצוגית באוסטרליה נגד תנועת ה-BDS ופרופסור ג'ק לינץ', בטענה שחרם על ישראל הוא הפליה גזענית על בסיס לאום, דבר המהווה עבירה על החוק הפדרלי האוסטרלי[82].
בפברואר 2016 הוציאה הממלכה המאוחדת (בריטניה) שורה של הנחיות ותקנות האוסרות על גופים ציבוריים או שמקבלים מימון ציבור להחרים את ישראל או את תוצרתה. ההנחיות קובעות שחרם כזה הוא פסול, מנוגד למדיניות החוץ הבריטית ואף פוגע בביטחונה הלאומי של בריטניה. לפי התקנות כל גוף שיפר את ההנחיות האלה יוענש בחומרה. ממשלת בריטניה כתבה בנימוקי ההחלטה כי "החרמות חותרות תחת יחסי הקהילה התקינים ומעודדים אנטישמיות", וכי הם "פוגעים בייצוא וייבוא של המדינה וביחסים הבינלאומיים"[84].
באוקטובר 2016 פסק בית המשפט בספרד שהחלטת עיריית לנגרו סיטי להחרים את ישראל איננה חוקית[85].
ביוני 2016 נפגש שר החוץ הפיני טימו סויני עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והדגיש כי פינלנד מתנגדת לחרם על ישראל.
ארצות הברית וקנדה
מבחינה היסטורית ועכשווית ארצות הברית וקנדה הן המדינות המביעות את מידת התמיכה הרבה ביותר לישראל. זאת למרות לחצים וניסיונות רבים לשנות את דעת הקהל וכך גם את דעת השלטון במדינות אלו. כשארצות הברית פועלת ומביעה באופן עקבי את תמיכתה בישראל באומות המאוחדות בהטלת וטו על החלטות אנטי-ישראליות, שלעיתים גם מתוארות כאנטישמיות.
בארצות הברית קיימים חוקים המצמצמים אפשרות של הטלת סנקציות על ישראל, עוד משנת 1977 (שנחקקו כתוצאה מהחרם הערבי).
נכון לנובמבר 2017, 24 מדינות בארצות הברית העבירו חוקים שאסור לקיים קשרי מסחר או לחתום על חוזים עם חברות וגופים המחרימים את ישראל.
ביוני 2015 אישר הסנאט של ארצות הברית תיקון לחוק הסחר החופשי של ארצות הברית, המחייב לפעול נגד מדינות אירופאיות הפועלות להחרים את "ישראל, או את מי שעושה עסקים עם ישראל, או את השטחים שבשליטת ישראל"[88]. כלומר, חל גם על שטחי C שעדין בשליטת ישראל על לפי הסכמי אוסלו. כשעל מדינות, חברות או גופים שמחרימים את ישראל יוטלו סנקציות כלכליות והם לא יוכלו ליהנות מהסכמי סחר חופשי עם ארצות הברית[89][90]. הנשיאברק אובמה חתם על התיקון המחייב, אך ממשלו הבהיר כי התיקון אינו כולל את השטחים שמעבר לקו הירוק[88][91].
בפברואר 2016 חתם הנשיא ברק אובמה על חוק שאוסר להטיל חרם על תוצרת ישראל משני צידי הקו הירוק, כוללת תוצרת ישראל מיהודה והשומרון ורמת הגולן. החוק אוסר על חרם ישיר או עקיף על ישראל[92].
ישראל מגנה את החרם ופועלת למניעת החרמתה. בעקבות מעורבות של פעילי שמאל רדיקלי בישראל בקריאות לחרם על ישראל, חוקקה הכנסת את חוק החרם, אשר הופך קריאה לחרם על ישראל עוולה נזיקית אך לא הופך פעולות אלה לעבירה פלילית. למרות זאת, ישנה טענה שישראל לא מקצה מספיק משאבים להילחם בתעמולה הפלסטינית ובקריאות לחרם על ישראל. לדוגמה במשרד החוץ ישנו אדם יחיד המועסק בפעילות כנגד החרם BDS (אם כי ישנם אנשים נוספים שעבודתם מתקשרת לנושא, במשרדים אחרים). בפועל מתקיימת הסברה בעיקר מטעם ארגונים[94][95] וקהילות יהודיות בחו"ל וכן אזרחים ישראליים. עם זאת, לדעת גורמים אחרים התקציב שניתן בישראל לפעילות נגד החרם הוא גבוה מכל תקציב שניתן על ידי ארגונים אנטי-ישראליים[32].
רוב הציבור במדינת ישראל והגופים הממלכתיים מתנגדים לחרם על ישראל באופן נחרץ, כאשר התמיכה בחרם מוגבלת למיעוט של פעילי וארגוני שמאל רדיקלי בישראל וערביי ישראל - חלקם תומכים ומעודדים את החרם באופן פעיל. בקרב הימין והשמאל הציוני בישראל קיימת התנגדות לחרמות על ישראל, כאשר חלקו של הציבור סבור שהחרם נגוע לעיתים במניעים אנטישמיים. כך לדוגמה ראש הממשלהבנימין נתניהו התייחס לאיומי החרם על ישראל:
"יש קמפיין חדש נגדנו. חושבים שיפגעו בנו על ידי חרמות. אבל זה לא חדש כי החרמות על יהודים תמיד היו. אנשים על אדמת אירופה מדברים על חרם על יהודים? זו שערורייה. BDS (הקמפיין לחרם על ישראל) רוצים לראות את קץ המדינה היהודית. צריך לחשוף אותם. הם אנטישמים קלאסיים. צריך להילחם בהם ולהחרים את המחרימים. צריך להילחם בחזרה. ויש דבר נוסף: אני נפגש עם ראשי מדינה ועם ראשי חברות הם כולם מגיעים לישראל".
— נאום נתניהו, 17 בפברואר 2014[96](הקישור אינו פעיל, 19.8.2019)
עם זאת, בביקורת מבקר המדינה על פעילות מערך המדינה הדיפלומטי-תקשורתי בתנועת החרמות ובגילויי האנטישמיות בחו"ל נמצא כי בעוד המשרד לנושאים אסטרטגיים קיבל סמכויות ותקציבים על מנת להיאבק בחרמות נגד ישראל הרי שבשנת 2015 המשרד לא מימש את תוכנית העבודה האופרטיבית שלו וכן לא ניצל את מלוא התקציב. מאידך, במשרד החוץ הצטברו ידע וניסיון שיכולים לסייע במאבק בחרמות נגד ישראל ושהמשרד לנושאים אסטרטגיים חסר, לדעת משרד מבקר המדינה, אך לטענת משרד החוץ אין לו התקציב הדרוש לצורך הקצאת כוח אדם בהיקף מספק לנושא[99].
במרץ 2017 תוקן חוק הכניסה לישראל, המסדיר את כניסתם לישראל של מי שאינם אזרחי ישראל ואת האישור לשהייתם בישראל של מי שאינם אזרחי ישראל או עולים חדשים, ונוסף לו סעיף 2(ד) הקובע: "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011, או התחייב להשתתף בחרם כאמור".[101]
בהתאם לחוק זה ניתנה באפריל 2018 הוראה למנוע את כניסת ראש עיריית דבלין, שהיה בדרכו לרמאללה, עקב קשריו ל-BDS. עקב תקלה הוא נכנס[102]. באוקטובר 2018 נמנעה כניסתה לישראל של לארה אל-קאסם, סטודנטיתאמריקאית שהגיעה לישראל לשם לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, בנימוק שהיא פעילת BDS; לאחר שערערה עד לבית המשפט העליון ביטל האחרון את ההחלטה למנוע את כניסתה, בנימוק שמשום שאל-קאסם חדלה מפעילות חרם, ואופייה המינורי יחסית של הפעילות המדוברת, די בהחלטתה ללמוד בישראל כדי להטות את הכף, ולשלול את החשש מפני ניצול לרעה של השהות בישראל, ואל-קאסם הורשתה להיכנס לישראל[103].
^Naomi Chazan, Israel and Africa: Challenges for a New Era, In: American Jewish Committee, Israel and Africa: Assessing the Past, Envisioning the Future (2006), 1–15.(הקישור אינו פעיל, 19.8.2019)
^לפי מאמרה של נעמי חזן, למדינות אפריקה היו בעיות כלכליות וכן אי יציבות פוליטית ותלות במדינות חיצוניות. מנהיגי אותן המדינות נטו להקשיב למנהיגי מדינות ערב. לעומתם בישראל הייתה קיימת אופוריה כתוצאה מהניצחון במלחמה ומהידוק היחסים עם ארצות הברית והיא העריכה יתר על המידה את השפעתה באפריקה. כך קרה שכאשר המדינה הראשונה, גאנה, ניתקה את יחסיה עם ישראל זה לא עורר תשומת לב ודאגה בישראל(הקישור אינו פעיל, 19.8.2019)
^לדוגמה הקונגרס הסורי-פלסטיני ופדרציית העובדים הערבים
^Mitchell Bard,The Arab Boycott, אתר ספרייה וירטואלית יהודית, 27 בספטמבר 2007
^חיה רגב וד"ר אביגיל אורן,החרם הערבי, הספרייה של מט"ח
^ה"רשימה השחורה" של הגופים המוחרמים הייתה שונה בין מדינות שונות ונטען כי הכנסה והוצאה לרשימה לא נעשו לפי קריטריונים אחידים. הרובד השני של החרמת צדדים שלישיים נאכף רק על ידי חלק מהחברות בליגה והרובד השלישי שתוכנן, חרם כנגד צדדים רביעיים המנהלים קשרים עסקים עם הצדדים השלישיים בעלי הקשרים העסקיים עם ישראל, כמעט ולא נאכף כלל
