ערך זה עוסק בברכה יהודית. אם התכוונתם להיסטוריונית, ראו נטלי זימון דייוויס.

זימון בהלכה היהודית היא ברכה מיוחדת שמברכים (לפחות) שלושה סועדים יהודים שאכלו יחדיו לפני ברכת המזון.

במשנה, בתלמוד ובספרי ההלכה ישנם נידונים, שונים בנושאים הקשורים לברכת הזימון, כגון בהגדרתה, או מקורה וחובתה של הברכה.

חובת הזימון חלה רק כאשר שלושה אנשים לפחות קבעו לאכול בצוותא, כגון שאמרו זה לזה בואו נאכל יחד, או בואו ונאכל במקום מסוים. וגם אם לא אמרו זה לזה דבר, אלא שברור להם שהם אוכלים יחד, כמו למשל, בני משפחה שאוכלים ארוחת ערב יחד, או חברים שאוכלים יחד, הרי הם כמי שקבעו עצמם לאכול יחד, וחובה עליהם לזמן. והסימן לכך שקבעו עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב כהתנהגות בלי מנומסת^[1].

גם כאשר שניים בלבד התחילו בסעודה, אם אחר כך הצטרף אליהם עוד אחד לאכול עמהם, מתוך כוונה להישאר עמהם עד סוף הסעודה, הרי הם מתחייבים בזימון. ואפילו אם הגיע בסוף סעודתם^[2], אך בתנאי שעדיין יכולים לאכול דבר נוסף, כגון קינוח, ולא הסיחו דעתם מהאכילה, וגם לא נטלו ידיהם למים אחרונים.

במקרה ואין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל האוכלים במסעדה בשולחנות נפרדים, אינם מצטרפים לזימון.

במקרה ששלושה אנשים אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. לדעת הרמ"א^[3], רשאים ואף מצווה שיזמנו. אך לדעת המגן אברהם (קצג, ח), ועוד מאחר שלא התחייבו בזימון, הם אינם רשאים לזמן. למעשה כתב במשנה ברורה, שבמקום שיש ספק האם חייבים בזימון, נכון שיזמנו^[4]. אבל אם הם עשרה, מחמת הספק לא יזכירו את השם.

מצטרפים לזימון שלושה גברים שהם בני מצווה שאכלו ביחד, או שלוש נשים שהן בנות מצווה שאכלו ביחד. באשר לנשים, השולחן ערוך פסק שהזימון שלהן הוא רשות, וכך נהוג^[5], אולם הרא"ש והגר"א פסקו שהן חייבות בזימון. לפי המשנה ברורה טעם הפטור לנשים הוא שברכת הזימון היא מדרבנן, וחלק מהנשים אינן בקיאות בה ולכן חכמים לא רצו לחייבן.

במקרה שאוכלים שלוש נשים ואיש אחד, כתב רבי משה שטרנבוך שלא יזמנו מחמת ש"איכא פריצותא"^[6]. מאידך הרב אליעזר מלמד כתב שלא יפסידו את המצווה והגבר או שני הגברים יענו אחרי המזמנת^[7].

כאשר ישנם שלושה גברים הם מחייבים גם את הנשים בזימון. וביאור הלכה (אורח חיים סימן קצט' סעיף ז' ד"ה "ויוצאות בזימון שלנו") הביא מי שכתב שאין הנשים יכולות להוציא את הגברים ידי חובת ברכת הזימון^[8].

על פי מנהג הספרדים, ו'קטן היודע למי מברכים' יכול להצטרף לשני גדולים^[9]. אמנם למנהג האשכנזים, אינו מצטרף לזימון^[10].

חרש שאינו שומע ואינו מדבר (חרש גמור), וכן שוטה שאינו בר דעת כלל, אינם מצטרפים לזימון. אך שוטה שיש בו מעט דעת, וכן חרש שאינו שומע אך מדבר, מצטרפים לזימון. שיכור וכן הישן, אפילו שסעד יחד עם שאר המזמנים, אינם מצטרפים. אילם מצטרף לזימון בעשרה אך לא לזימון בשלושה.

שנים שאכלו בשר והשלישי חלב, מצטרפים לזימון כיוון שמעיקר הדין יכול האוכל חלבי לקנח את פיו ולאכול עמם בשר, אולם אם אכל גבינה קשה, שיש להמתין אחריה שש שעות, יש אומרים שמכיוון שאין באפשרותם לאכול יחד, אין מצטרפים. וכן האוכל חלבי בתשעת הימים, ונוהג שלא לאכול בשר אפילו בסעודת מצווה, אינו מצטרף לאלו האוכלים בשר^[11].

בתקופת התלמוד גזרו שאין לחברים (יהודים המקפידים על שמירת תורה ומצוות) לצרף עמי הארץ לזימון, והייתה בזה מחאה כנגד עמי הארץ שלא למדו ולא שימשו תלמידי חכמים, שלא להצטרף עמהם לסעודה^[12]. אמנם עמי הארץ עצמם, אם אכלו שלושה יחד, חייבים בזימון^[13].

אולם בימי הראשונים, יצאה הוראה שאין להרחיק את עמי הארץ, שאם ירחיקום יבנו במה לעצמם ויתרחקו יותר מדרך התורה והמצוות^[14]. לפיכך, מצטרפין לזימון כשם שמצטרפים למניין^[15].

אמנם כתב במגן אברהם^[16], שאין לצרף לזימון עוברי עבירות בפרהסיא (רשע). לדעת רבי שלמה זלמן אוירבך ועוד חילוני הוא בגדר 'תינוק שנשבה' ויש לצרף כיום לזימון^[17], ויש שהחמירו בזה^[18].

חיוב הברכה מפורש במשנה בפרק שביעי של מסכת ברכות: ”שלשה שאכלו כאחת פת חייבים לזמן”. בתוספתא נאמר ש”ברכת הזימון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזימון, את ה' אלהיך - זו ברכת הזן”. ויש אומרים שהיא מתקנת חכמים, הנסמכת על הפסוק הנ"ל או על הפסוק "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים, ל"ב, ג').

הזימון הוא להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון "נברך". הלשון זימון הוא הזמנה כאזהרה והתראה להתעורר לברך ברכת המזון מתוך כוונת שבח והודיה לאלהים על שפע טובתו. בזוהר נאמר שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק את כחות הרע^{[דרוש מקור]}.

בניגוד לתרבויות שונות בהן האכילה מוצגת כדבר נחות שיש להתבייש בו (כמו כל ענייני הגוף) היהדות רואה בענייני הגוף פלטפורמה לתיקון עולם, כל עוד הם מחוברים לקודש. לכן, כאשר אוכלים שלושה אנשים יחד, והאכילה הופכת להיות עניין של ציבור, יש לקדשו ולהרבות בכבוד שמיים^{[דרוש מקור: מנין שהדבר שייך לענין ה'זימון']}.

מאותה סיבה בזימון של עשרה אנשים מוסיפים עוד מדרגה של קדושה (ברוך אלהינו שאכלנו משלו).

עיקר הנוסח הוא, המזמן אומר נברך (במניין גברים ויותר מוסיף - לאלהינו) שאכלנו משלו, והציבור עונים ברוך (במניין גברים ויותר מוסיף - אלהינו) שאכלנו משלו ובטובו חיינו^[19]. יש הרבה מנהגים שונים להוספות על נוסח זה - הנוסחים כולם הם למעשה קריאה של "המזמן" לסועדים האחרים להצטרף אליו לברכה ומענה של הסועדים. לקריאה עשרות נוסחים שונים, ומבחינה הלכתית אין מניעה לומר אותה בכל צורה או שפה שהיא.

כאשר סועדים לשולחן עשרה אנשים משתנים במקצת הדינים ונוסח הברכה. מכיוון שעשרה הם מניין מזכיר המזמן בקריאתו והסועדים בתשובתם את המילה "אלהים". המזמן משנה בשלב בקשת הרשות ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך אלהינו שאכלנו משלו", גם בתשובת הסועדים חל שינוי דומה - "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומכאן ממשיך הזימון כרגיל. שוני נוסף בזימון של עשרה הוא בכך שמי שחפץ להמשיך ולאכול לאחר הזימון יכול לעשות זאת כשנגמר הזימון עצמו והוא לא צריך לחכות לכך שהמזמן יאמר את מילותיה האחרונות של ברכת הזן.

במשנה מובאת דעתו של רבי יוסי הגלילי שנוסח הזימון מתארך לפי ריבוי הנמצאים, לדעתו בזימון של מאה איש יש לומר "נברך לה' אלהינו", ובאלף יש לומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", ובעשרת אלפים "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו^[20]. אך להלכה לא נתקבלה דעה זו והחל מעשרה ומעלה, אין חילוק כמה סעדו^[21].

בנוסח אשכנז מתחיל המזמן באמירת "רבותי נברך" (ביידיש: "רבותי, מיר וועלן בענטשן"). על קריאה זו עונים כל הסועדים (נשים, גברים וילדים) "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". לאחר מכן ניגש המזמן לזמן תוך שהוא מבקש את רשותם של הסועדים לזמן ומכריז "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", דהיינו המזמן מברך בשם הסועדים את ה' מפני שהסעודה שנסעדה זה עתה היא משלו. שאר הסועדים עונים על כך "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומזכירים שלא רק הסעודה היא משל האל אלא גם החיים עצמם. המזמן חוזר על אותו הנוסח ומי שיושב אל השולחן אבל לא סעד אומר "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". בסיום יש שנוהגים שהמזמן אומר ברוך הוא וברוך שמו^[22].

ישנם כמה נוסחי זימון אצל הספרדים. הנוסח הנפוץ כיום (נוסח עדות המזרח) הוא כדלקמן: בשלב הראשון ישנו תרגום של הברכה הנהוגה בעברית לארמית כשהמזמן מכריז- "הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא" (בואו ונברך למלך העילאי והקדוש). על הכרזה זו הסועדים עונים "שמים", כלומר הרשות ניתנת מן ה' השוכן בשמים. כעת עובר המזמן לשלב קבלת הרשות ולזימון - "ברשות מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וברשות מורי ורבותי וברשותכם נברך שאכלנו משלו" ועל כך עונים הסועדים כמו בנוסח העברי - "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

נוסח הספרדים המקורי הנהוג בצפון אפריקה הוא כדלקמן: המזמן פותח: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ברשות ה' המלך העליון והקדוש) ואם חל בשבת אומר: "וברשות שבת מלכתא (המלכה)"(אם אביו נוכח שם, יאמר "וברשות אבא מארי", ואם סבו נוכח שם יאמר: "וברשות מור זקני", וכו') וברשותכם הב לנו נברך ועונים לו חבריו- "נברך" ומשיב המזמן: "נברך שאכלנו משלו" ועונים לו חבריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול תמיד חיינו" (וחוזר על משפט זה המזמן) ולאחר מכן כולם אומרים יחד: "ברוך הוא וברוך שמו וברוך זכרו לעולמי עד".

נוסח קצר יותר שהיה נפוץ בעבר ועודנו קיים בקהילות שונות (למשל בקהילות מערב אירופה, גאורגיה ובעוד מספר קהילות) הוא כדלקמן: המזמן אומר: "ברשותכם!" המסובים עונים: ברשות שמים. המזמן :נברך שאכלנו משלו. מסובים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. בימים טובים בקהילות גאורגיה הנוסח הוא: ברוך שאכלנו משלו, ובטובו הגדול חיינו. ובשבתות הנוסח: ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול והקדוש חיינו. ולאחר מכן, אומר המזמן והסועדים ביחד: "ברוך הוא וברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד".

אצל עולי תימן נהגו שהמזמן אומר "ברכו" ועונים לו הקהל "ברך" וממשיך המזמן "נברך שאכלנו משלו" ועונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמזמן מברך את כל ברכת המזון בקול רם.

בנוסח איטליה, נוהגים שהמזמן מתחיל "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו", ועונים "ברוך (אלהינו) שאכלנו משלו ובטובו חיינו", וחוזר המברך על משפט הנ"ל^[23].

המזמן אומר "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו", ועונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו, ברוך זכרו ברוך כחו, ברוכה לעד מתנתו"^[24].

המזמן אומר "(ברשות אבא מרי ו)ברשות מורי ורבותי" או "ברשות המסובים", ומוסיף "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו", ועונים "ברוך (אלהינו) שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו", וחוזר המברך על המשפט הנ"ל. המזמן אומר "ברוך הוא וברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד"^[25].

התלמוד בפרק ראשון של מסכת כתובות קובע כי יש להוסיף לברכת הזימון בשבעת ימי המשתה של החתונה (המכונה "ברכת חתנים"), ולהבדיל, בשבעת ימי האבלות (המכונה "ברכת אבלים"). הנוסחים יפורטו להלן:

בנוסח אשכנז מוסיפים אחרי "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" את פיוט דוי הסר, עיין לקמן.

המזמן קורא "נברך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו". על קריאה זו משיבים הסועדים: "ברוך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו, ובטובו חיינו", ואז המברך חוזר על נוסח זה.

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: סדר זימון לסעודת חתן וכלה

לאחר ברכת המזון וברכה על היין מתחילים במעמד שבע ברכות החתונה.

על פי דינא דגמרא^[26], אפשר לומר "שהשמחה במעונו" למשך שלושים יום, ואפילו למשך שנה אם עושים את הסעודה לכבוד הנישואין, אבל בשולחן ערוך^[27] נפסק שבזמן הזה "ערבה כל שמחה" ואין לברך חוץ משבעת ימי המשתה, או בג' ימים הראשון באלמן שנשא אלמנה (שיש רק יום אחד של שבע ברכות)^[28].

במסכת כתובות^[29] מובא מעשה ברב חביבא שבירך ברכה זו בעת סעודת ברית מילה, ונפסק שאין הלכה כמותו - שכן לא ניתן לברך "שהשמחה במעונו" כאשר ישנו צער לתינוק הנימול.

ערך מורחב – ברכת אבלים

יש נוהגים^[30] שהמזמן קורא "נברך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים". הסועדים משיבים "ברוך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמברך חוזר על נוסח זה. יש גם מנהגים שונים לגבי נוסח ברכה רביעית של ברכת המזון בבית האבל.

ערך מורחב – צור משלו אכלנו

מנהג רווח בקרב קהילות הספרדים וקצת קהילות האשכנזים לומר פיוט זה לפני ברכת המזון, לפי שעוסק בברכת המזון. הוא נאמר לפני ברכת המזון, ואינו באמת מפייט את הזימון.

ערך מורחב – דוי הסר

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: דוי הסר

בקהילות אשכנז נהוג לשלב פיוטים בהקדמה לזימון בסעודת נישואים והשבע ברכות ובסעודת הברית מילה.

בסעודת נישואים ושבע ברכות אומרים את הפיוט "דוי הסר" אשר חיברו דונש בן לברט (שמו חתום בראשי החרוזים) וכך הוא נוסח הפיוט:

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן. נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן.

המזמן מתחיל ב"דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אֵלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן" - הקטע פותח בהכרזה על השמחה ומדבר אל הקהל - הסר עצב וצער ואז גם אילם יפצח בשיר. המשכו של המשפט הוא "נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן" - בקשה מהאל שינחה את הסועדים ובעיקר את החתן והכלה הטריים במעגלי צדק וישרה עליהם את ברכת בני ישורון ובני אהרון. לאחר מכן ממשיכים את הזימון כרגיל וכפי שפורט לעיל.

ערך מורחב – נודה לשמך

בסעודת ברית מילה נוהגים בקהילות אשכנז המזרחי להקדים לברכת המזון את הפיוט 'נודה לשמך' הבנוי מכמה בתים ופזמון חוזר.

בתלמוד^[31], ישנו דיון בשאלה האם ברכת הזימון היא ברכה נפרדת בפני עצמה או שמא היא כוללת גם את ברכת הזן המגיעה אחריה. הוויכוח נוגע למקרה בו אדם עונה לזימון כשעדיין לא סיים לאכול, והוא רוצה להמשיך לאכול לאחריו (בשעת הזימון עצמו האכילה אסורה). בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם כשיברך את ברכת המזון, עליו להמשיך ולברך את ברכת הזן לאחר שענה לקריאת המזמן^[32], והאם מותר לו לחזור לאכול כבר לאחר שהמזמן אמר "שאכלנו משלו ובטובו חיינו" או שעליו להמתין עד שהמזמן יגיע לסוף ברכת הזן.

למסקנת התלמוד הדין שנוי במחלוקת אמוראים ואף פסק ההלכה נתון במחלוקת: לדעת הרמ"א אותו אדם שרוצה לשוב ולאכול לאחר הזימון ממתין ושב לאכול רק כאשר המזמן קורא בקול את המילים האחרונות של ברכת הזן (וזהו מנהג האשכנזים), ולדעת השולחן ערוך רשאים לאכול לאחר המילים "שאכלנו משלו ובטובו חיינו"^[33].

כאמור את ברכת הזימון מוביל מזמן הדומה בתפקידו לחזן. הענקת תפקיד המזמן לאדם כלשהו נחשבת לאות כבוד כלפיו. על פי ההיררכיה המקובלת בהלכה, אם יושב בקרב הסועדים כהן הוא שצריך לזמן. אם לא נמצא כהן אבל נמצא לוי לדעת מהר"ם מרוטנבורג ורוב הפוסקים אין צריך להקדים, ויש אומרים שטוב להקדים^[34]. אם לא נמצא לא כהן ולא לוי, מזמן אדם מישראל. כמו כן ישנה היררכיה רבנית: אם ישב לשולחן אדם המוסמך לרבנות או אדם הידוע כתלמיד חכם מוצע לו תפקיד המזמן וכך לגבי כל אדם מכובד. אם סועדת יחדיו משפחה, האב הוא הראשון שלו הזכות לזמן, ולאחר מכן לבניו על פי הגיל, לגדול ביותר הזכות החזקה ביותר. כאשר אדם מתארח בבית מסוים נתונה לבעל הבית הזכות הראשונית לזמן.

סדר העדיפויות שצוין לעיל אינו מונע ממי שקודם לזמן למחול על כבודו ולהרשות לאחר לזמן במקומו. כך לדוגמה יכול לזמן בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו. כאשר נוצר מצב שבו בין הסועדים מצוי אדם שלו זכות קודמת לזמן מהמזמן שנבחר, נהוג שהמזמן מזכיר אותו בשלב בקשת הרשות, כך שהוא אומר "ברשות", מוסיף את מי שהיה יכול לזמן במקומו - כהן/ לוי/ הרב/ בעל הבית - ומסיים בפנייה לכלל הסועדים להשתתף בזימון: "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו". רבים נתנו לאורח לזמן, שכך אומר את "ברכת האורח" בקול.

תפקיד המזמן היה בעבר ארוך ומשמעותי יותר - הוא קרא את הברכה כולה עבור כל הסועדים. מצב זה נבע מכך שבעבר לא היו קיימים "ברכונים" - ספרונים המכילים את ברכת המזון שכן הדפוס טרם הומצא, כמו כן ברכת המזון לא הייתה שגורה על לשונם של כל הסועדים. על כן המזמן היה מברך בקול גם עבור אלו שלא ידעו את הברכה ובכך מוציאם מידי חובת ברכת המזון. בתקופה המודרנית נוהג המזמן לקרוא בקול עד לסוף נוסח הזימון שהובא לעיל על פי דעה אחת, ועד סוף ברכת הזן על פי דעה אחרת (ראו לעיל), ובכל מקרה אומר בקול את מילותיה האחרונות של ברכת הזן. כל אחד מן הסועדים ממשיך את ברכתו בשקט.

• רבותי - ליפא שמלצר באלבום בלי עין הרע.

• אנציקלופדיה תלמודית ערך זמון, כרך יב עמודות רלב-שו.

• הערך "זמון", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הלכות זימון פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד
• הלכות זימון בקיצור שולחן ערוך
• האם נשים מצטרפות לזימון באתר חידוש
• יונתן גרשון, "שלוש דעות מזמנות(הקישור אינו פעיל)", לשאלת צירופן של נשים בחוג המשפחה, אקדמות כ"ו, תשע"א.
• דבורה קורן, "הכל חייבין בזימון, הכל מצטרפין לזימון — עיון חדש בהלכות הזימון".
• מאמרים בנושא זימון, באתר ספריית אסיף