הרפובליקה הטורקית (טורקית Türkiye Cumhuriyeti), המכונה בדרך כלל טורקיה, היא מדינה טרנס-יבשתית בצפון מערבו של המזרח התיכון באסיה ובתראקיה שבאירופה. היא קמה לאחר מלחמת העולם הראשונה מחורבותיה של האימפריה העות'מאנית החולה, ויצאה לדרך חדשה, תוך התמקדות בדחיית רבים מעקרונותיה הבסיסיים של המדינה העות'מאנית, ואגב ניסיון להקים מדינה מודרנית בזמן הקצר ביותר. באופן מסורתי נהוג לחלק את ההיסטוריה של הרפובליקה הטורקית לשלוש תקופות עיקריות – מלחמת העצמאות, תקופת המפלגה הבודדת והתקופה הרב-מפלגתית.

ערך מורחב – מלחמת העצמאות של טורקיה

מלחמת העצמאות של טורקיה (טורקית Kurtuluş Savaşı או İstiklal Harbi) הייתה חלק מהאירועים הפוליטיים והצבאיים שהחלו עם ייסודה ב-1919 של התנועה הלאומית הטורקית לאחר מלחמת העולם הראשונה, דרך מלחמת יוון–טורקיה, מלחמת טורקיה–ארמניה, מלחמת טורקיה–צרפת, וכלה ב-1923, בחתימת הסכם לוזאן, הכרזת העצמאות של טורקיה וההכרה הבין-לאומית בה. במהלך המלחמה הדפו הטורקים את צבאות מדינות ההסכמה אשר חילקו את שטחי אסיה הקטנה ותראקיה ביניהן.

האימפריה העות'מאנית סיימה את חלקה במלחמת העולם הראשונה עת חתמה עם מדינות ההסכמה על הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918. רוב כוחה הצבאי של האימפריה היה כלא היה, האוכלוסייה הכפרית באנטוליה הצטמצמה בכ-40%, ומבחינה פוליטית הייתה האימפריה לסוס מת. הפסקת האש איפשרה למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה וכוח צבאי צרפתי נכנס לבירה איסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. במקביל החלו מדינות ההסכמה בפלישה לאסיה הקטנה מכל הכיוונים. ועידת פריז התכנסה החל ב-18 בינואר 1919 ובחודש מאי 1919 שכנע ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' את האמריקאים ואת הצרפתים להעניק את השליטה באיזמיר ובמערב אסיה הקטנה ליוונים ולא לאיטלקים. כך, ב-15 במאי 1919 החל כיבושה של איזמיר בידי הצבא היווני, וזה הרחיב את שליטתו בחודש שלאחר מכן לטווח של כמאה ק"מ מצפון ומדרום לעיר. הפלישה היוונית לאיזמיר בתחילתה של המלחמה נחשבת לגורם החשוב ביותר בהיווצרותה וצמיחתה של התנועה הלאומית הטורקית.

למחרת כיבוש איזמיר, ב-16 במאי 1919 יצא מוסטפא כמאל מאיסטנבול לסיוואס והחל מארגן את התנועה הלאומית הטורקית. שורה של ועידות שהחלו בוועידת אמסיה שפרסמה את חוזר אמסיה (Amasya Genelgesi), דרך ועידת ארזורום וכלה בועידת סיוואס בספטמבר 1919, גיבשו את עקרונותיה של התנועה המתהווה אשר שינתה את שמה ל"האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" (Anadolu ve Rumeli Müdafaa-i Hukuk Cemiyeti). עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון במרץ 1920 נגלתה היריבות בין מוסטפא כמאל לממשלה העות'מאנית באיסטנבול לעיני כל. ב-23 באפריל 1920 הכריז מוסטפא כמאל על הקמתו של הפרלמנט הטורקי החדש באנקרה, אשר כונה "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" (Türkiye Büyük Millet Meclisi – TBMM). האספה הכריזה על מוסטפא כמאל כנשיאה ועל איסמט פשה (İsmet İnönü) לראש המטות המשולבים של טורקיה. האספה אישרה חוקה בסיסית ב-20 בינואר 1921, אך זו הייתה לקונית למדי ולא קבעה הפרדת רשויות.

ערך מורחב – מלחמת יוון–טורקיה

מבין שלושת העימותים המזוינים הבין-לאומיים בהם היו מעורבים הטורקים בתקופה זו, הייתה מלחמת יוון–טורקיה הקשה, המשמעותית והממושכת ביותר. באופן רשמי החלה המלחמה עם כיבוש איזמיר וסביבתה בידי היוונים ב-15 במאי 1919, אולם רק ביוני 1920 החלו היוונים להתקדם לתוככי אסיה הקטנה, תוך שהם משיגים שליטה בכל מערבה וצפון-מערבה של אנטוליה. בינתיים נחתם הסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920 וזה ביסס באופן רשמי את שליטתה של יוון בתראקיה המזרחית להוציא את איסטנבול, באיים בוזג'אאדה וגקצ'אדה וכן באיזמיר וסביבתה. המהפך במלחמה החל בראשית 1921 כאשר האספה הלאומית הגדולה של טורקיה הצליחה להתארגן ולהציב כוח לוחם בהנהגת איסמט פשה שניצח את היוונים בשני הקרבות באינני. ב-23 באוגוסט 1921 חצו היוונים את נהר הסקריה והגיעו למרחק של 40 ק"מ בלבד דרומית-מערבית לאנקרה, אך נסוגו בשל האבדות הכבדות שספגו ובשל התדלדלות במלאי התחמושת. הניצחון הטורקי הושג בקרב דומלופנר (Dumlupınar) באוגוסט 1922 והכוח הטורקי כבש את איזמיר ב-9 בספטמבר 1922. חודש לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 1922, אולצו היוונים להצטרף לשביתת הנשק של מודניה והמלחמה הסתיימה.

ערך מורחב – מלחמת טורקיה–צרפת

בהסכם סייקס–פיקו שנחתם ב-1916 חילקו ביניהן צרפת ובריטניה את השליטה במזרח התיכון. לפי הסכם זה קיבלו הצרפתים לרשותם את דרום אנטוליה החל באוקטובר 1919. בוא הצרפתים שנעזרו בחיילים ארמנים עורר מרי אזרחי שהתפתח לקרב של ממש תוך זמן קצר. הצרפתים נאלצו לסגת בעקבות תבוסות חוזרות ונשנות, והמלחמה הסתיימה בפינוי כל הכוחות הצרפתים מאסיה הקטנה לאחר חתימת הסכם אנקרה ב-21 באוקטובר 1921.

ערך מורחב – מלחמת טורקיה–ארמניה

המלחמה נגד הארמנים שלא היוו יריב של ממש לטורקיה, ארכה כחודשיים בלבד. הקרבות פרצו בחודש יוני 1920, בשל סכסוכי גבול וחוסר שקט בין האוכלוסייה ומיליציות טורקיות מקומיות לבין צבא ארמניה. בתחילת ספטמבר 1920 התפתח המאבק למלחמה של ממש, וכוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה הגיעו ב-7 בנובמבר 1920 עד לאלכסנדרופול היא גיומרי בארמניה של ימינו. הכוח הטורקי איים לכבוש את ירוואן והארמנים ניכנעו ב-18 בנובמבר 1918. הסכם אלכסנדרופול אילץ את הארמנים להתפרק מעיקר נשקם ולוותר על כל השטחים שניתנו להם מכוח הסכם סוור.

שביתת הנשק של מודניה (טורקית Mudanya Mütarekesi) סיימה את מלחמת יוון–טורקיה והקנתה לטורקים את השליטה בכל אסיה הקטנה, תארקיה המזרחית ובדרדנלים ובבוספורוס. ב-1 בנובמבר 1922 ביטלה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה את מוסד הסולטנות, וב-17 בנובמבר 1922 עזב הסולטאן מהמט השישי את איסטנבול ויצא לגלות. הסכם לוזאן שנחתם ב-24 ביולי 1923 הכיר בעצמאותה של טורקיה, גבולותיה נוסחו ונקבעו חילופי האוכלוסייה בינה לבין יוון. הכוחות הזרים פינו את איסטנבול בסוף 1923, וב-29 באוקטובר 1923, הכריז מוסטפא כמאל על הקמתה של הרפובליקה הטורקית.

ערך מורחב – רפורמות אטאטורק

עם הכרזתה של הרפובליקה הטורקית מונה מוסטפא כמאל לנשיאה ואיסמט אינני היה לראש ממשלתה יומיים לאחר מכן. שני אלה ויתר חברי האספה נמנו על מפלגת העם הרפובליקאית שהוקמה באופן רשמי ב-9 בספטמבר 1923 ואשר חפפה במידה רבה לתנועה הלאומית הטורקית. על אף שהחוקה לא אסרה ריבוי מפלגות, עתידה מפלגה זו להיות המפלגה הממשית היחידה במדינה עד שנת 1946, ובין מוסדותיה למוסדות המדינה התקיימה פעמים רבות חפיפה רבה.

מוסטפא כמאל החל בתנופת שינוי ופיתוח דרסטית שנמשכה משך 14 שנים עד מותו בשנת 1938, ואשר נודעה כרפורמות אטאטורק. למעשה הושפעה כל התנהלותה ומדיניותה של טורקיה מרפורמות אלה, ולא דובר בשינויי חוק ספציפיים, או ברפורמות במגזר או בתחום מסוים. הרפורמות נגעו בכל אורחות החיים במדינה, ובכלל זה בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החקיקה, התרבות והחברה; ולמעשה החלו עם ביטול הסולטנות בסוף 1922, דהיינו לפני הכרזת עצמאותה של המדינה, והמשיכו להשפיע על טורקיה משך כל קיומה ועד ההווה. הרפורמות שמו דגש על מודרניזציה וחילון המדינה בהתאם לששת עקרונות היסוד של ה"כמאליזם" (על שמו של מוסטפא כמאל) – הרפובליקה, לאומיות, עממיות, מהפכנות, חילוניות ומדינתיות. עיקר הרפורמות מפורטות להלן:

עיון ברשימת הרפורמות מבהיר את עוצמת השינוי באופייה ובמדיניותה של טורקיה. בתוך 14 שנים בלבד הושלמו שינויים העשויים להמשך עשרות ומאות שנים בלא זרז רב עוצמה. די בהפרדת הדת מהמדינה במדינה שהייתה בבסיסה דתית, בביטול החוק הדתי והערכאות הדתיות, בהחלפת כל מערכת החוקים והכתב כדי להבין את מידת תעוזתו של מוסטפא כמאל. אולם ייתכן שהרפורמה החשובה ביותר הייתה דווקא בין הראשונות. ב-3 במרץ 1924 בוטלה הח'ליפה והח'ליף אבדילמג'יט השני (Halife Abdülmecit) עזב את המדינה. ב-23 באפריל 1924 פורסמה "רשימת המאה חמישים" (Yüzellilikler) שהייתה רשימה של מאה וחמישים מבכירי הממשל העות'מאני שהוגדרו כבלתי רצויים במדינה. ברשימה המקורית היו תחילה 600 איש אך היא צומצמה וכללה, נוסף על הח'ליף עצמו, את בני השושלת העות'מאנית, חברי ממשלתה, אנשי צבא בכירים, מושלי המחוזות העות'מאנים, חברי המיליציה העות'מאנית הצ'רקסית, שוטרים, עיתונאים ואחרים. תומכיה של רשימה זו טענו כי הוכיחה שהרפובליקה הטורקית לא הייתה המשך ישיר של האימפריה העות'מאנית, אלא ישות חדשה. האיסור על ה-150 להיכנס לטורקיה עמד בתוקפו עד ה-28 ביוני 1938.

הרפורמות המוקדמות הוסדרו בחוקת טורקיה שהתקבלה ב-20 באפריל 1924 והייתה בעלת אוריינטציה מערבית. חוקה זו שירשה את החוקה הלקונית מ-1921 הפרידה בין שלוש הרשויות, קבעה את האספה הלאומית כרשות המחוקקת ואת נשיא טורקיה כראש המדינה וכראש הרשות המבצעת. עוד נקבעה עצמאותה של הרשות השופטת ובחלקה החמישי קבעה החוקה זכויות אזרחיות בסיסיות כמו שוויון, חירות וכדומה.

מוסטפא כמאל נהנה מכוח רב אך לא היה חסין מקיומה של אופוזיציה, וב-1925 אף ניצל מניסיון של ארמני להתנקש בחייו באיזמיר. במזרח פרץ מרד כורדי שהונהג על ידי שייח סאיד פירן (כורדית Şêx Seîdê Pîran) אך הוא דוכא באפריל 1925 ומנהיגיו הוצאו להורג בתלייה בדיארבקיר חודשיים לאחר מכן. עם זאת, המרד הקטין את כושר המיקוח של טורקיה בכל הנוגע לגורלו של אזור מוסול בעיראק אשר הועבר להכרעת חבר הלאומים לפי הסכם לוזאן, וכל טענותיה של טורקיה בעניין שדות הנפט בצפון עיראק נדחו.

מבית חלק מוסה קזם קראבקיר שהיה מבין מנהיגי התנועה הלאומית הטורקית על מוסטפא כמאל בהחלטתו לבטל את הח'ליפה בשלב כה מוקדם, וייסד את "מפלגת הרפובליקה הפרוגרסיבית" (Terakkiperver Cumhuriyet Fırkası) ב-17 באוקטובר 1924. לאחר ניסיון ההתנקשות במוסטפא כמאל והמרד הכורדי שבשניהם האשים האחרון את קראבקיר, פוזרה מפלגתו ב-5 ביוני 1925 ופעולתה נאסרה. קראבקיר וחלק מחברי מפלגתו נאסרו, והוא נאלץ לפרוש מהפוליטיקה והושם במעצר בית משך 13 שנים עד לאחר מותו של מוסטפא כמאל.

ב-1925 בוטל הלבוש המסורתי והונהג לוח שנה המבוסס על שנת השמש. ב-1926 אומצו החוק הפלילי האיטלקי (il codice penale) והחוק האזרחי השווייצרי (Zivilgesetzbuch), דבר שנועד לא רק להשליט סדר משפטי חדש, אלא היה הכרח בשל כך שהחוק המוסלמי והמג'לה היו אנכרוניסטיים ולא סיפקו מענה לצורכי השעה. שנתיים לאחר מכן, ב-10 באפריל 1928 תוקן סעיף 2 לחוקה ובוטלה הרישא לפיה חוק המדינה הוא חוק האסלאם ("Türkiye Devletinin dini, Dini İslâmdır"). ב-1 בנובמבר 1928 הונהגה אחת הרפורמות הידועות, והאלפבית הערבי שנתפס כלא מתאים לשפה הטורקית וכמכשול בפני ההתקדמות התרבותית הוחלף באלפבית הלטיני. שנה לאחר מכן הונהגה הטורקית כשפת ההוראה היחידה במדינה.

ב-1930 הגיע ראש ממשלת יוון, אלפתריוס וניזלוס, לביקור היסטורי באנקרה ובאיסטנבול ונפגש עם מוסטפא כמאל. ביקור זה בא לאחר מספר שנים של משא ומתן שנועד לנרמל את יחסי שתי המדינות, ואשר הוביל לחתימת ההסכמה הבלקנית ב-9 בפברואר 1934. במסגרתה של הסכמה זו ויתרו יוון, טורקיה, רומניה וממלכת יוגוסלביה על כל הטענות הטריטוריאליות שהיו להן זו כלפי זו לאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות השלושים של המאה ה-20 סייעה הברית בהשכנת שלום ויציבות בבלקן, במיוחד בין טורקיה והמדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מאנית, ובראש וראשונה יוון.

ב-1930 ערך מוסטפא כמאל ניסוי בדמוקרטיה. הוא פנה אל שגרירו בפריז, אלי פטהי אוקיאר, וביקש ממנו להקים מפלגת אופוזיציה למפלגת העם הרפובליקאית במטרה לבסס מערכת שלטון רב-מפלגתית במדינה. התנאי היחיד שהציב מוסטפא כמאל לאוקיאר היה שעקרון הפרדת הדת והמדינה חייב להישמר. אוקיאר הקים את המפלגה הרפובליקנית החופשית (Serbest Cumhuriyet Fırkası) ב-12 באוגוסט 1930, אך בתוך שלושה חודשים בלבד התגברו בה קולות המתנגדים לרפורמות, ואוקיאר שחשש לגורלן פיזר את המפלגה ביוזמתו שלו ב-17 בנובמבר 1930.

ב-18 ביולי 1932 הצטרפה טורקיה שהייתה מכונסת במידה רבה בענייניה הפנימיים אל חבר הלאומים. חוק השמות התקבל ב-1934 וחייב כל אדם לקחת לו שם משפחה. מוסטפא כמאל עצמו היה למוסטפא כמאל אטאטורק (Mustafa Kemal Atatürk). עוד בוטלו הכינויים ביי ומקבילתו הנשית הנֵם, אפנדי ופאשה. אולם השינוי החשוב ביותר בשנה זו היה מתן זכות מלאה לנשים לבחור ולהיבחר לאספה הלאומית. נשים זכו לזכויות בחירה כבר ב-1929 אך זו הייתה מוגבלת לרשויות המקומיות. עתה זכו בזכות בחירה מלאה, ובתחום זה הייתה טורקיה לחלוצה לא רק בעולם המוסלמי אלא בעולם בכלל.

ב-1937 פרץ מרד כורדי בטונג'לי מזרחית לאנקרה. המרד שזכה לשם "מרד דרסים" (Dersim İsyanı), שמה הקודם של העיר, נמשך גם בשנת 1938 אך דוכה בידי צבא טורקיה שגייס 50,000 איש לשם כך. מנהיג המרד עצמו, סייד רזה (Seyit Rıza), נתפס ב-5 בספטמבר 1937 והוצא להורג בתלייה.

ערך מורחב – איסמט אינני

מוסטפא כמאל אטאטורק הלך לעולמו ב-10 בנובמבר 1938. למחרת מונה ידידו איסמט אינני לנשיא השני של טורקיה וזכה לכינוי "מנהיג האומה" (Milli Şef). אינני השלים את יוזמתו של אטאטורק לסיפוח מדינת האטיי ב-23 ביוני 1939, ובכך קבע את גבולותיה של טורקיה עד היום. הוא יזם וטיפח את פולחן האישיות של אטאטורק ואת מיתוס היותו "אבי האומה" הטורקית המודרנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפעילו הן מדינות הציר והן בעלות הברית לחצים על אינני במטרה לצרף את טורקיה למלחמה לצידן. אינני, אשר זכר את מוראותיה של מלחמת העולם הראשונה ואת תוצאותיה העגומות מבחינת האימפריה העות'מאנית, עמד על כך שטורקיה תשמור על נייטרליות. הוא הצליח לדחות את הצטרפותה של טורקיה למלחמה עד ה-23 בפברואר 1945 עת הצטרפה אל בעלות הברית, דבר הנחשב לאחת מהצלחותיו הפוליטיות החשובות ביותר. מעבר לעובדה שההצטרפות למלחמה לצד בעלות הברית בשלב זה של המלחמה הייתה בגדר הימור בטוח וקנתה לטורקיה את הזכות להימנות על הצד המנצח ולהצטרף אל האומות המאוחדות, ביקש אינני להשיג את תמיכתן של בריטניה וארצות הברית במקרה שסטלין ינסה לממש את תאוותו הבלתי מוסתרת להשתלט על מצרי הבוספורוס והדרדנלים. מטרה זו הושגה כאשר נשיא ארצות הברית הארי טרומן, פרסם ב-12 במרץ 1947 את דוקטרינת טרומן אשר הייתה במקורה הצהרת מדיניות נגד לפעולות ברית המועצות (בעיקר באירופה) ובמיוחד נגד תמיכתה בתנועות הקומוניסטיות באיראן, טורקיה ויוון. מעבר לחשיבות ההצהרתית של הדוקטרינה היא הביאה עימה סיוע כלכלי וצבאי אמריקאי רחב היקף לטורקיה.

אחת מיוזמותיו של אינני הייתה הקמת "מוסדות הכפר" (Köy Enstitüleri) החל מ-1940, פנימיות ציבוריות ומעורבות להכשרת מורים, אשר היו לגורם העיקרי בפיתוח האזורים הכפריים. ברוב הכפרים לא היו בתי ספר כלל ועיקר והקמת המוסדות איפשרה להכשיר מורים לשם כך. ב-14 שנות פעולתם של 20 המוסדות הם הכשירו כ-25,000 מורים. המוסדות נסגרו לבסוף בשל ההתנגדות העזה שעוררו בעיקר בקרב אוכלוסייה מסורתית ושמרנית, אשר התנגדה למוסדות המעורבים ולדעות הליברליות שהתפתחו בהם.

עם זאת, סופה של התקופה החד-מפלגתית נראה באופק עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. אדנאן מנדרס, משפטן שלא נמנה עם האליטה של מלחמת העצמאות של טורקיה, ייסד את המפלגה הדמוקרטית (Demokrat Parti) הימנית-מתונה ב-7 בינואר 1946. מנדרס היה פעיל במפלגה הרפובליקנית החופשית של אוקיאר ב-1930, ולאחר פיזורה הצטרף למפלגת העם הרפובליקאית. עם זאת, ב-1945 הוא הורחק משורותיה על רקע מחלוקת פנימית, ושנה לאחר מכן הקים את מפלגתו החדשה. המפלגה הדמוקרטית הייתה למפלגה הראשונה בתולדות הרפובליקה אשר היוותה משקל נגד של ממש למפלגת העם הרפובליקאית, והבחירות שהתקיימו באותה שנה היו הבחירות הראשונות בהן השתתפה יותר ממפלגה אחת. מפלגת העם הרפובליקאית נותרה אמנם בשלטון הודות לחוק שקבע כי כל הקולות באזור בחירה ייזקפו לזכות המפלגה הזוכה ברוב הקולות באותו אזור (במידה רבה באופן זהה לשיטת הבחירות בארצות הברית); אולם ארבע שנים מאוחר יותר, בבחירות שערכו ב-14 במאי 1950, הביסה המפלגה הדמוקרטית את מפלגת העם הרפובליקאית תוך שהיא זוכה ב-53.3% מסך קולות הבוחרים, ואלה תורגמו לפי החוק ל-408 מ-550 המושבים באספה הלאומית. לראשונה בתולדותיה הודחה מפלגת העם הרפובליקאית מהשלטון, והתקופה החד-מפלגתית באה לסיומה.

ב-22 במאי 1950 עבר השלטון באופן מסודר לידי המפלגה הדמוקרטית. לכאורה הייתה זו שעתה היפה של הדמוקרטיה הטורקית. אך כפי שהתברר בתוך פחות מעשור שנים, לא די היה בשני "ניסויים בדמוקרטיה" שנערכו באופן מבוקר במשך שמונה חודשים בפעם הראשונה ושלושה חודשים בפעם השנייה. יתר על כן, בשני המקרים לא נערכו בחירות רב-מפלגתיות, ולמדינה לא הייתה מסורת או תרבות דמוקרטית כלל ועיקר – לא מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ובוודאי שלא קודם לכן.

ב-57 השנים שלאחר המהפך הפוליטי של 1950, תפס הצבא את השלטון בשלוש הזדמנויות שונות ובשתיים מהן ביטל את החוקה ופיזר את כל המפלגות או חלק מהן, וזאת כדי לאפשר לתרבות פוליטית לשוב ולהתפתח טאבולה ראסה לאחר זמן קצר. כבר בהפיכה הצבאית השנייה ב-1971 ושוב ב-1997 ובשנת 2007 הביא הניסיון המצטבר לכך שהצבא צבר כוח עצום ודי היה באזהרה מצד ראש המטות המשולבים של טורקיה בההזדמנויות כדי להביא לנפילת הממשלה ולעריכת בחירות חדשות. תופעה זו זכתה ב-1971 לכינוי "מהפכת המזכר" (על שם גילוי דעתו של ראש המטות המשולבים במזכר) ו-1997 נודעה כ"מהפכה הפוסט-מודרנית" (Post-modern darbe).

אולם גם בין ההפיכות הצבאיות ידעה המערכת הפוליטית בטורקיה חוסר יציבות ותחלופה עצומה של ממשלות, לעיתים תוך מספר ימים. פיזורן של המפלגות על ידי הצבא הביא לכך ששמותיהן השתנו אם כי הן שמרו על מצע פוליטי זהה לזה של "מפלגת האם" מלפני ההפיכה. בנוסף לכך מפלגות התאחדו ונפרדו ומדינאים עברו ממפלגה למפלגה. כל אלה תרמו ליצירתו של סבך פוליטי העשוי להיראות מורכב ומסובך במבט ראשון, אך לאחר מכן ניתן לזהות בו את הכוחות הפוליטיים העיקריים. הטבלה שלהלן מפרטת את הזרמים המדיניים העיקריים במערכת הפוליטית בטורקיה מאז 1950:

ב-22 במאי 1950 היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית, ג'לל באייר לנשיא טורקיה ואדנאן מנדרס לראש ממשלתה. שני אלה הנהיגו את המדינה משך עשר שנים הבאות עד 1960. בשנים אלה נקטה טורקיה מדיניות של פתיחות בין-לאומית וחיזקה את קשריה הן עם מדינות ערב והן עם המערב. ב-1950 שלחה טורקיה למעלה מ-5,000 חיילים שנלחמו לצידה של ארצות הברית במלחמת קוריאה, וב-18 בפברואר 1952 הצטרפה לנאט"ו.

בתחום הפנים עודדה הממשלה את פיתוח התעשייה ואת תהליך העיור וגילתה סובלנות כלפי האסלאם ואורח החיים המסורתי במדינה. מנדרס השיב את החינוך הדתי אל בתי הספר, התיר מחדש למואזין לקרוא לתפילה בשפה הערבית והצהיר כי ממשלתו תקפיד על עקרונות האסלאם. הונהגה מדיניות ליברלית יחסית בתחום הכלכלי אשר הביאה להשקעה פרטית ולפיתוח מואץ מחד, אך מאידך דלדלה את אוצר המדינה בשל יבוא מוגבר וגרמה למשבר כלכלי קשה.

בלילה שבין ה-6 בספטמבר 1955 ל-7 בספטמבר 1955 התרחשו באיסטנבול מהומות והמון פרע ביוונים ובארמנים בעיר. במהומות שנודעו כפרעות איסטנבול (טורקית 6-7Eylül Olayları – "אירועי 6–7 בספטמבר"; יוונית Σεπτεμβριανά – "ספטמבריאנה") מצאו 14 איש לפחות את מותם ונזק כבד נגרם לרכוש בבעלות נוצרים. המהומות הגבירו את קצב הגירת היוונים מאיסטנבול בפרט ומטורקיה בכלל.

למרות הפתיחות והסובלנות שגילה מנדרס בעניינים מסוימים, הוא לא סבל ביקורת והחמיר את מגבלות הצנזורה על העיתונות ואף הורה על מעצרם של עיתונאים. מדיניות זו כמו גם התנכלותו ליריביו הפוליטיים, ובמיוחד למפלגת העם הרפובליקאית, כרסמו בפופולריות שלו בקרב אינטלקטואלים, סטודנטים וגורמים צבאיים אשר חששו לגורלם של עקרונות הכמאליזם ומורשת אטאטורק. הצהרותיו של מנדרס בעניין מעמדו של האסלאם במדינה והנסיגה בעקרונות החילוניות וההפרדה בין דת למדינה הביאו את הצבא הטורקי לכלל פעולה. לאחר התפטרות של הרמטכ"ל רישטי ארדלהון שהיה נאמן לשלטון, ב-27 במאי 1960 הוא תפס את השלטון.

ההפיכה בוצעה על ידי קבוצת קצינים זוטרים למדי שהבכירים שבהם היו בדרגה המקבילה לאלוף-משנה. שעות ספורות לאחר מכן, הביא קצין בדרגת סרן את גנרל ג'מל גירסל בטיסה מאיזמיר לאנקרה והוא מונה לראש המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטות המשולבים של טורקיה. למרבה האירוניה, גירסל שהיה מפקד כוחות היבשה, אולץ לעזוב את תפקידו ב-3 במאי 1960, היינו כשלושה שבועות בלבד לפני ההפיכה, בשל כך שהביע את תמיכתו בראש הממשלה אדנאן מנדרס. עם זאת הוא עדיין נהנה מפופולריות רבה בטורקיה והיה דמות מוכרת גם בשורות נאט"ו.

באייר, מנדרס ו-12 אחרים מבין חברי מפלגתם, כמו גם ראש המטות המשולבים של טורקיה, נעצרו והועמדו לדין בגין בגידה, שחיתות ופגיעה בחוקה. מנדרס ושני אחרים נדונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-17 בספטמבר 1961, ואילו באייר והיתר נשלחו למאסר. המפלגה הדמוקרטית פוזרה ופעילותה נאסרה. חוקת טורקיה מ-1924 בוטלה וב-9 ביולי 1961 אושרה חוקה חדשה במשאל עם. לפי חוקה זו, השלישית בתולדות המדינה, הפכה טורקיה מרפובליקה נשיאותית לרפובליקה פרלמנטרית והנשיא היה לבעל תפקיד ייצוגי. הפרלמנט חולק לשני בתים – הסנאט והאסיפה הלאומית – והונהגה שיטת בחירות יחסית. בנוסף הוקמה המועצה לביטחון לאומי ברשותו של נשיא המדינה ובה חברים חלק מהשרים, ראש המטות המשולבים של טורקיה ונציגי הזרועות הצבאיות. מקובל שסעיף זה ביסס באופן חוקי את כוחו של הצבא בטורקיה והעניק לו את הרשות להתערב בפוליטיקה, כפי שעשה מספר פעמים מאז חקיקתו של הסעיף. עוד הוקם בית המשפט לחוקה אשר לו הזכות לבחון את חוקיותם של כל החוקים במדינה ואת התאמתם לחוקה, וקביעתו הוכרה כסופית.

ב-10 באוקטובר 1961 הסתיים השלטון הצבאי בלחצו של גירסל עצמו שהיה לנשיא הרביעי של טורקיה.

כבר בתחילת תפקידו ועוד בטרם הושב השלטון לעם, הוביל גירסל קו מתון ופייסני שמטרתו להשיב את השלטון לידי העם בהקדם. הוא שחרר עצורים ועיתונאים והתיר מחדש את הפצתם של 14 עיתונים שפעולתם נאסרה. בנוסף, הוא מינה את גנרל רגפ גימישפלא לראש המטות המשולבים של טורקיה ועם פרישתו של האחרון מהתפקיד חודשיים לאחר מכן, ביקש ממנו גירסל להקים את מפלגת הצדק אשר תמלא את החלל שהותירה אחריה המפלגה הדמוקרטית של אדנאן מנדרס וג'לל באייר.

אולם השנים שלאחר השבת השלטון לעם אופיינו בחוסר יציבות פוליטית. מפלגת העם הרפובליקאית בראשותו של הנשיא לשעבר איסמט אינני עלתה לשלטון, אך הממשלה הראשונה שהקים החזיקה מעמד שבעה חודשים בלבד. ממשלה שנייה בראשותו של אינני שרדה שנה וחצי והשלישית 14 חודשים. הדברים החלו משתנים כאשר סוליימאן דמירל התמנה למנהיגה של מפלגת הצדק. בבחירות שנערכו ב-10 באוקטובר 1965, הצעיד דמירל את המפלגה לניצחון סוחף והיה לראש ממשלת טורקיה בגיל 41. הוא הקים ממשלת רוב שכיהנה במשך 4 שנים ושתי ממשלות רוב נוספות לאחר הבחירות שנערכו ב-10 באוקטובר 1969.

עם זאת, לאחר בחירות אלה הלך וגבר חוסר השקט במדינה בעיקר בקרב חוגי השמאל ומהומות רחוב התחוללו ברחביה. בשל כך ובשל חששו של ראש המטות המשולבים של טורקיה כי גורמים שמאלניים קיצוניים, גם בקרב הצבא עצמו, מתכננים לתפוס את השלטון, הוא הודיע במזכר לנשיא ג'וודט סונאי, ב-12 במרץ 1971, כי אם דמירל לא יפזר את ממשלתו ותוקם ממשלה יציבה, יתפוס הצבא את השלטון במדינה. דמירל הגיב בהתפטרות בו ביום וההפיכה זכתה בשל כך לכינוי "הפיכת המזכר".

המועצה לביטחון לאומי, שנשלטה על ידי הצבא, פנתה לניהאט ארים, משפטן, עיתונאי וחבר מפלגת העם הרפובליקאית, והמליצה לו לפרוש מחברותו במפלגה. ארים מונה כראש ממשלה "על מפלגתי" ב-26 במרץ 1971 וכיהן בראשה של ממשלת אחדות לאומית חלשה עד 3 בדצמבר 1971 עת נאלץ להתפטר בשל קריסת ממשלתו. אולם נשיא טורקיה ג'וודט סונאי שב ומינה את ארים לכהונה נוספת כשבוע לאחר מכן. ב-17 באפריל 1972 התפטר ארים מראשות הממשלה באופן סופי כשמדיניותו לא זכתה לתמיכת האספה הלאומית ופרש מהתפקיד ב-22 במאי 1972.

בתקופת זו שנמשכה כ-14 חודשים הוקם משרד התרבות ונאסר גידול אופיום בלחצה של ארצות הברית. בנוסף פוזרה ונאסרה "מפלגת הפועלים הטורקית" (Türkiye İşçi Partisi, TİP) ונרצח קונסול ישראל בטורקיה אפרים אלרום. שתי ממשלות ממונות קצרות כהונה כיהנו לאחר מכן ועד שבולנט אג'וויט מנהיגה של מפלגת העם הרפובליקאית לאחר איסמט אינני נבחר והיה לראש הממשלה ב-26 בינואר 1974. שנים אלה התאפיינו ברדיפת ארגונים שמאלנים ומעצר פעילי שמאל, וקציני הצבא השמאלניים שנחשדו במזימה לתפוס את השלטון הורחקו מהשירות.

ערך מורחב – פלישת טורקיה לקפריסין

ממשלתו של בולנט אג'וויט שהייתה הממשלה הנבחרת הראשונה לאחר שלוש שנים בהן כיהנו בטורקיה שתי ממשלות אחדות ושתי ממשלות ממונות, הועמדה למבחן קשה כבר בחלוף חצי שנה מיום מינויה. ב-15 ביולי 1974 ובעידודה של החונטה הצבאית השלטת ביוון, תפס אאוקה, "ארגון הלוחמים הקפריסאים הלאומי השני" (EOKA-B, Εθνική Οργάνωσις Κυπρίων Αγωνιστών B) את השלטון בקפריסין במסגרת הפיכה צבאית. מדיניותו הברורה של ארגון זה אשר תמך באיחוד האי עם יוון (Ένωσις) הביאה את ממשלתו של אג'וויט לפלוש לקפריסין ב-20 ביולי 1974. המערכה זכתה לשם הקוד הצבאי "מבצע אטילה" ונמשכה עד תחילת חודש אוגוסט 1974. כוחות טורקים נחתו מהים ומהאוויר בחופי קירניה (גירנה) בצפון קפריסין ובאזור גניילי (Genüyeli) צפונית-מערבית לבירה ניקוסיה. יומיים לאחר מכן, ב-22 ביולי 1974 חברו שני הכוחות אלו לאלו וביססו מסדרון בשליטה טורקית מחופו הצפוני של האי עד לפאתי הבירה. הפסקת אש בתיווך האומות המאוחדות וסבב שיחות ראשון בין הצדדים שנערך בז'נבה ב-25 ביולי 1974 כשלו והלחימה נמשכה עד תחילת חודש אוגוסט 1974. גם סבב השיחות השני בז'נבה ב-10 ביולי 1974 הסתיים במבוי סתום, וב-14 ביולי 1974 פתח הצבא הטורקי ב"מבצע אטילה השני" שנמשך שלושה ימים בלבד ומוטט את ההגנה היוונית והקפריסאית-יוונית בצפונו של האי.

עם תום הקרבות השתרע האזור שנכבש בידי הטורקים ממורפו (Μόρφου, כיום Güzelyurt) במערב ועד פמגוסטה (יוונית Αμμόχωστος, טורקית Mağusa או Magosa בעבר, וכיום Gazimağusa – "מאוסה הגיבורה")^[3] במזרח והקיף כשליש משטחו של האי. קו הפסקת האש שנקרא אותה עת "קו אטילה" ולימים נודע כקו הירוק חצה את האי ואת העיר ניקוסיה. הפלישה לקפריסין הסתיימה על הצד הטוב ביותר מבחינת טורקיה, ואף הייתה אחת הסיבות העיקריות לנפילת משטר הגנרלים ביוון ימים ספורים לאחר מכן. בעקבות חלוקת האי ובצעד שהזכיר עד מאוד את חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון לאחר הסכם לוזאן מ-1923, נמלטו או גורשו 200,000 קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי אל דרומו, ובמקביל נמלטו או גורשו 60,000 קפריסאים-טורקים אל צפונו. בנוסף היגרו מטורקיה עשרות אלפי טורקים אל חלקו הצפוני של האי. שנה לאחר מכן הכריזו הטורקים על הקמתה של המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין (Kıbrıs Türk Federe Devleti) בצפונו של האי. אף שהכיבוש הטורקי לא הוכר על ידי קפריסין, האומות המאוחדות והקהילה הבין-לאומית, נותר מצב החלוקה (טקסים) בעינו מאז, וב-15 בנובמבר 1983 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti, KKTC). מדינה זו המוכרת על ידי טורקיה בלבד, מתפקדת כמדינה וסאלית של טורקיה.

אולם גל האופוריה ששטף את טורקיה בעקבות המערכה המוצלחת לא הביא מזור לחוסר היציבות הפוליטי במדינה, וממשלתו של אג'וויט לא הוציאה את שנתה הראשונה. משבר האנרגיה העולמי ב-1973 והאמברגו שהוטל על טורקיה בעקבות הפלישה לקפריסין דרדרו את מצבה הכלכלי של המדינה. ב-17 בנובמבר 1974 שוב מינה הנשיא פהרי קורוטירק ממשלה ממונה אשר החזיקה מעמד ארבעה וחצי חודשים בלבד, ונפלה ב-31 במרץ 1975 בעקבות הצבעת אי-אימון. החל ב-1975 ועד 1980 כיהנו בטורקיה חמש ממשלות. סוליימאן דמירל ממפלגת הצדק ובולנט אג'וויט ממפלגת העם הרפובליקאית החליפו זה את זה בראשות הממשלה. ממשלתו של דמירל החזיקה מעמד שנתיים עד 1977. הממשלה הבאה הוקמה בידי אג'וויט וכיהנה חודש בודד בלבד בטרם שב השלטון למשך חצי שנה לרשותו של דמירל. אג'וויט שב והחליפו ב-5 בינואר 1978, ובסוף 1979 שוב היה דמירל לראש הממשלה. מחול זה הסתיים בהפיכה הצבאית השלישית במדינה ב-12 בספטמבר 1980.

בשש השנים שמ-1974 ועד 1980 חוותה טורקיה מסכת של טרור ואנרכיה. מספר קורבנות מעשי הטרור במחצית השנייה של העשור עמד על למעלה מ-5,000, מספר שמשמעותו כ-10 מקרי רצח בכל יום בממוצע.^[4] רוב מקרי הרצח היו על רקע מאבק אלים בין גורמי הימין הקיצוני, ובראשם ארגון הזאבים האפורים השייך למפלגת התנועה הלאומית, לבין גורמי שמאל קיצוני. במשפטים שנערכו מאוחר יותר דובר ב-5,388 מקרי רצח – מהם 2,109 פעילי שמאל ו-1,296 פעילי ימין, בעוד שאת יתר הקורבנות לא ניתן היה לשייך בוודאות לצד זה או אחר.

ב-1 במאי 1977 במהלך הפגנה לרגל "חג הפועלים" (1 במאי) בכיכר טקסים באיסטנבול בה השתתפו כחצי מיליון אנשי שמאל^[5] נפתחה על המפגינים אש צלפים, ובין 34 ל-42 איש נהרגו ו-126 עד 220 איש נפצעו באירוע, רובם נמחצו או נדרסו במהלך הפאניקה שהשתלטה על הכיכר. ב-16 במרץ 1978 נרצחו שבעה סטודנטים בכיכר באיזיט סמוך לאוניברסיטת איסטנבול. ב-9 באוקטובר 1978 נרצחו שבעה פעילי שמאל נוספים ברובע בהצ'ליבלר ב-אנקרה (Bahçelievler), אולם השיא היה ב-23 בדצמבר 1978 עת פעילי ימין רצחו לפחות מאה אלווים בעיר קרמאנמרש בדרום המדינה. בעקבות התקרית שנודעה כטבח קרמאנמרש הוכרז שלטון צבאי ב-14 מ-67 נפות טורקיה, ומאוחר יותר הורחב זה לשש נוספות. ב-1 בפברואר 1979 התנקש חבר ארגון הזאבים האפורים מהמט אלי אג'ה בחייו של אבדי איפקצי' (Abdi İpekçi), עיתונאי, אינטלקטואל ופעיל זכויות אדם טורקי, אשר שימש אותה עת כעורך הראשי של היומון הטורקי השמאלני המתון "מילייט" (Milliyet). אג'ה התפרסם שנתיים לאחר מכן בניסיון ההתנקשות באפיפיור יוחנן פאולוס השני.

ב-1978 קמה מפלגת הפועלים של כורדיסטן (כורדית Partiya Karkerên Kurdistan, PKK, טורקית Kürdistan İşçi Partisi) והצטרפה גם היא לקלחת האלימות.

ערך מורחב – ליל הגנרלים בטורקיה (1980)

ב-12 בספטמבר 1980 התחוללה ההפיכה הצבאית השלישית בטורקיה. בנימוק שהמדינה התדרדרה לחוסר יציבות חברתית ושלטונית, תפס הצבא בהנהגת ראש המטות המשולבים, קנן אוורן, את השלטון. האספה הלאומית הגדולה של טורקיה פוזרה, כל המפלגות הפוליטיות ומרבית הארגונים נאסרו. החוקה מ-1961 הושעתה ובמדינה הוכרז שלטון צבאי. השלטון הצבאי נמשך למעלה משנתיים, ולפי הערכות אמנסטי אינטרנשיונל נעצרו כרבע מיליון איש בתקופה זו, וחלקם הגדול עונה. "ארגון זכויות האדם" (İnsan Hakları Derneği) הטורקי העריך את מספר העצורים על רקע פוליטי בתקופה זו בכ-650,000 איש. אוורן שנחשד לעיתים מזומנות בהיותו ראש ארגון גרילת הנגד במדינה בכבודו ובעצמו ובקיום קשרים עם ארגון הטרור של הזאבים האפורים במטרה לתדלק את מצב "אסטרטגיית המתח" במדינה, הוציא עתה את הארגון אל מחוץ לחוק. כ-220 מאנשי הארגון כמו גם חלק מאנשי מפלגת התנועה הלאומית אליה היה מקושר ומנהיג המפלגה אלפארסלן טירקש, הועמדו לדין במאי 1981, והואשמו בכוונה לפגוע במשטר החוקתי במדינה ובמטרה להקים בה דיקטטורה פשיסטית.

ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה אספה מייעצת לניסוח חוקה חדשה, וב-9 בנובמבר 1982 אישר משאל עם את החוקה החדשה שנוסחה במידה רבה בהתאם למידותיו ושאיפותיו של אוורן עצמו. בעוד שחוקת 1961 הושפעה מהחשש לאובדן אופייה הדמוקרטי של המדינה ולכן הרחיבה את מערכת האיזונים והפיקוח בין רשויות השלטון; הלך הרוח ששרר בטורקיה בתחילת שנות השמונים הושפע מהאנרכיה שהתפשטה במדינה במהלך שנות השבעים. 92% מבעלי זכות הבחירה אשר ניצלו את זכותם והשתתפו במשאל העם תמכו בחוקה החדשה, שצמצמה את היקפן של חירויות הפרט, הרחיבה את סמכויותיו של נשיא טורקיה באופן מרחיק לכת, ביטלה את הסנאט ומסרה כוח רב יותר בידיה של המועצה לביטחון לאומי וכפועל יוצא מכך, גם בידי הצבא. חוקת 1982 ספגה בשל כך ביקורת ותוארה כדוגמה למידה הרבה בה יכול שלטון צבאי להכתיב את תנאי סיומו. החוקה החדשה שינתה את אופייה השלטוני של המדינה, וקרבה אותה שוב למעמד של רפובליקה נשיאותית. אוורן עצמו היה לנשיא טורקיה השביעי ב-9 בנובמבר 1982 ובמקביל המשיך ושימש עד ה-1 ביולי 1983 כראש המטות המשולבים.

ב-6 בנובמבר 1983 נערכו בטורקיה בחירות כלליות לראשונה מאז 1977. בחירות אלה לא היו חופשיות במובן המקובל שכן על רוב המדינאים הבולטים במדינה בתקופה שלפני ההפיכה נאסר לקחת חלק בחיים הציבוריים, ורק שלוש מפלגות הורשו להשתתף בהן – מפלגת הדרך הנכונה (Doğru Yol Partisi, DYP) ממשיכת דרכה של מפלגת הצדק, מפלגת העם הרפובליקאית (Cumhuriyet Halk Partisi, CHP) הישנה-חדשה ומפלגת המולדת (Anavatan Partisi, ANAP) החדשה. בבחירות ניצחה מפלגת המולדת הימנית-מתונה בהנהגתו של טורגוט אזאל (Turgut Özal).

ערכים מורחבים – פרויקט דרום-מזרח אנטוליה, ההתקוממות הכורדית

בשנות השמונים החל פרויקט דרום-מזרח אנטוליה, פרויקט רב-מגזרי לפיתוח אזורי בר-קיימא משולב בדרום-מזרח אנטוליה בטורקיה, אזור בעל נוכחות כורדית רבה. מטרותיו העיקריות של הפרויקט הן להעלות את איכות חייהם ורמת הכנסתם של תושבי האזור, להקטין פערים בין-אזוריים, להגדיל את התפוקה והצמיחה הכלכלית במגזר הכפרי, וכן לתרום למטרות כלכליות וחברתיות במישור הלאומי. הקשיים השונים בפרויקט נפתרו ברובם בתחילת המאה ה-21. בין הקשיים שמהן סבל הפרויקט הייתה הלחימה בין PKK לצבא טורקיה באזור, שנמשכה עד 1999. מסיבה זו, החל מיולי 1987, הוטל מצב חירום בדרום-מזרח טורקיה, צעד שנמשך עד נובמבר 2002.

בתחילת שנות התשעים חזר חוסר היציבות הפוליטית. בשנת 1991 שב סוליימאן דמירל לראשות הממשלה לאחר שניצח את מסוט ילמאז. בחירות 1995 הביאו לקואליציה קצרת מועד בין ומפלגת המולדת בראשות מסוט ילמאז למפלגת הדרך הנכונה, כעת עם טנסו צ'ילר בראש. ילמז שב לכהן כראש הממשלה ב-6 במרץ 1996 כאשר עמד בראשה של ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה, אך לא לזמן רב. שלושה וחצי חודשים לאחר מכן קמה לראשונה בתולדות המדינה ממשלה בראשות מפלגה בעלת מצע מוסלמי, ונג'מטין ארבקן (Necmettin Erbakan), ראש מפלגת הרווחה (Refah Partisi), היה לראש הממשלה. שלטונה של מפלגת הרווחה היה קצר מועד, וב-1997 הצבא הביא בהתבטאויותיו להתפטרותו של ארבקן. הצבא, בהתייחס לתמיכת ממשלתו במדיניות דתית הנחשבת מסוכנת לאופיה החילוני של טורקיה, שלח תזכיר לראש הממשלה נקמטין ארבקאן וביקש ממנו להתפטר, וכך עשה. האירוע זכה לתואר "הפיכה פוסט מודרנית" על ידי האדמירל הטורקי סלים דרביסוטולו.

זמן קצר לאחר מכן, מפלגת הרווחה (RP) נאסרה ונולדה מחדש כמפלגת המעלות (FP). ממשלה חדשה הוקמה על ידי ANAP ומפלגת השמאל הדמוקרטית של בולנט אג'וויט (DSP) הנתמכת מבחוץ על ידי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP). DSP הפכה למפלגה הפרלמנטרית הגדולה ביותר בבחירות 1999. למקום השני הגיעה מפלגת התנועה הלאומית (MHP). שתי מפלגות אלה, לצד ה-ANAP של ילמאז הקימו ממשלה. הממשלה הייתה אפקטיבית במידה מסוימת, אם לא הרמונית, הביאה לרפורמה כלכלית נחוצה מאוד, הנהיגה חקיקת זכויות אדם וקרבה את טורקיה לאיחוד האירופי.

במאה ה-21, הפוליטיקה הטורקית נשלטת במידה רבה על ידי ארבע מפלגות עיקריות. הגדולה ביותר היא מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שהוגדרה כמפלגה שמרנית שנוטה לאסלאם. היא שלטה מאז שזכתה בניצחון מוחץ בבחירות הכלליות של 2002. מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) נותרה כמפלגה השנייה בגודלה מאז 2002, תוך תמיכה באידאולוגיה סוציאל-דמוקרטית וכמאליסטית. מפלגת התנועה הלאומית (MHP) שומרת על אידאולוגיה לאומנית טורקית והייתה השלישית בגודלה בפרלמנט מאז הבחירות הכלליות ב-2007. מפלגת העמים הדמוקרטית (HDP) נוסדה בשנת 2012. היא נתפסת במידה רבה כמפלגה פרו-כורדית ושומרת על אידאולוגיה של זכויות מיעוט ואנטי-קפיטליזם. היא עברה לראשונה את אחוז החסימה הגבוה (10%) ב-2015.

בבחירות שנערכו ב-3 בנובמבר 2002, השיגה מפלגת הצדק והפיתוח רוב מוחלט באספה הלאומית הגדולה של טורקיה^[6] והצליחה לבסס קואליציה חד-מפלגתית לראשונה מאז שנת 1987. באותה שנה צומצם כוחו של המועצה לביטחון לאומי (טורקיה), הגוף שהקימו אנשי הכוחות המזוינים של טורקיה בשנות ה-60.

רג'פ טאיפ ארדואן הוא נשיא טורקיה ה-12, מאז 28 באוגוסט 2014. קודם לכן כיהן כראש ממשלת טורקיה ה-26 במניין, החל מ-14 במרץ 2003. לאחר שבתחילת שלטונו טורקיה ידעה פריחה כלכלית, המדינה נכנסה למיתון בסוף העשור השני של המאה ה-21.

ב-1 ביוני 2004 הודיעה מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) כי הפסקת האש עליה הכריזה, חד צדדית, בשנת 1999, הגיעה לסיומה. העימותים המחודשים בין הצדדים היו לא פחות קטלניים מקודמיהם, ועד שנת 2012 נהרגו בהם אלפי בני אדם, מרביתם אנשי כוחות הביטחון הטורקים, ולוחמי גרילה כורדים.^[7] בשנים 2013–2015 היה תהליך שלום בין ה-PKK לממשלה. לאחר שבה האלימות בין הצדדים. היחסים בין הטורקים והכורדים הדרדרו רקע המערכה של היחידות להגנת העם" (YPG) מול דאעש בכובאני.^[8] המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים בסוריה באה לידי ביטוי במגוון דרכים. היא אף יזמה את המבצעים הבאים:

• מבצע שאה פרת^[9]
• מבצע מגן הפרת
• מבצע צבאי במחוז אידליב^[10][11]
• מבצע ענף זית
• מבצע מעיין השלום
• מבצע מגן האביב

ב־15 ביולי 2016 החל ניסיון להפיכה צבאית בטורקיה. קבוצה המהווה חלק מהכוחות המזוינים של טורקיה, שהייתה ממובילי המהלך, הודיעה על הקמת "המועצה הטורקית לשלום", שיועדה להיות הגוף שישלוט על המדינה. הנשיא ארדואן קרא לאזרחים לצאת לרחובות ולהתקומם נגד הפיכה זו. כמענה לקריאת ארדואן, ניסו אזרחים לחצות את גשר הבוספורוס, אך נורו על ידי כוחות צבאיים ששלטו על הגשר. יריות נשמעו ליד שדות תעופה מרכזיים באנקרה ובאיסטנבול. יותר מ-200 אנשים נהרגו בעימותים. כעבור שעות אחדות הסתמן שניסיון ההפיכה נכשל, ומאות ממשתתפיו נעצרו.

משאל העם בטורקיה (2017) ביטל את משרת ראש הממשלה. טורקיה עברה ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי. מרבית השינויים נועדו ליישום לאחר הבחירות, שהתקיימו ב-2018 והסתיימו בניצחון ארדואן. מספר המושבים באספה הלאומית גדל מ-550 ל-600. השלכתם העיקרית של השינויים הייתה פירוק משרד ראש הממשלה והעברת סמכויותיו לנשיא. בין היתר נקבע כי לנשיא יש סמכות לקבוע את תקציב המדינה, להכריז על מצב חירום ולהנפיק צווים מיוחדים שיאפשרו לו למנות שרים ללא אישור הפרלמנט.^[12]

עם בחירתו מחדש ביוני 2018 והשבעתו ב-9 ביולי הוא אשרר למעשה את כהונתו לקדנציה נוספת בת חמש שנים, שבמסגרתה יורחבו סמכויותיו והוא יחזיק בסמכויות חסרות תקדים שאף מנהיג טורקי לא החזיק בהן במאה השנים האחרונות, זאת במקביל להשתלטות הדרגתית שביצע על מנגנוני האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית הטורקית, וביצוע פעולות שנועדו למנוע ביקורת עליו, כמו מינוי נאמנים בין ראשי הצבא, ומאסר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון. במשך שלוש השנים שחלפו מאז ניסיון המהפכה ארדואן עצר, כלא, העלים, הגלה או הדיח כ-500 אלף טורקים, מרביתם עובדי מדינה, אבל גם אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מורים, פוליטיקאים ואחרים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ-1,000 חברות גדולות, שנחשדו כי לקחו חלק בניסיון ההפיכה.

• ענת לפידות-פירילה, טורקיה – לאומיות במבחן ניגודיה (ספר 8 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד–2013.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הרפובליקה הטורקית בוויקישיתוף

• אליהו אפשטין, ‏מעמדה של תורכיה, מערכות גיליון 5, ינואר 1941

היסטוריה של טורקיה
תקופת האבן	צ'טלהויוק • גבקליטפה • הג'ילר • צ'איאונו	טורקיה
תקופת הברונזה	טרויה • הממלכה החתית הקדומה • האימפריה החתית • ארסלנטפה
תקופת הברזל	אוררטו • הממלכות החתיות החדשות • פריגיה • לידיה • קאריה • ליקיה • איוניה
	אסיה הקטנה בתקופת הממלכה האחמנית • אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית • אסיה הקטנה בתקופה הרומית
ימי הביניים	האימפריה הביזנטית • סולטנות רום • האימפריה של טרפזונטס • האימפריה של ניקאה • האימפריה הלטינית • הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה
	האימפריה העות'מאנית
הרפובליקה הטורקית	מלחמת העצמאות של טורקיה • תקופת המפלגה הבודדת • התקופה הרב-מפלגתית
פורטל טורקיה