אלרום נולד בסטניסלבוב שבפולין, בנם של אליהו ורבקה הופשטטר, במשפחה בת שני ילדים. בנעוריו הכיר את אלזה לבית ביברינג בתנועת הנוער "מכבי הצעיר", השניים הפכו לזוג.
למד בבית ספר גבוה להנדסה בפולין.
עלה לארץ ישראל עם הוריה של אלזה ב-1933. שירת כנוטר בפרדסי חדרה. ב-1935 גויס למשטרת המנדט[1] ובמקביל הצטרף לארגון ההגנה. בשנת 1939 נישא לאלזה, שהגיעה מאירופה, באלכסנדריה. בנובמבר 1940 נולד בנם היחיד גדעון. בשנת 1945 היה שוטר בתחנת נווה שאנן בתל אביב[2].
לאחר קום המדינה הועלה לדרגת מפקח חקירות באגף הפשעים של משטרת ישראל[3]. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בחקירת "פרשת סילבסטר". באוגוסט 1949 היה חלק מצוות התביעה בחקירת איסר בארי על חלקו בפרשת טוביאנסקי[4][5] ובנוסף היה עד במשפט[6]. ביולי 1951 נשלח על ידי ישורון שיף וסגן המפכ"ל יוסף נחמיאס להכין את השוטרים לקראת הופעתם בפני "ועדת חקירה פרלמנטרית" לבדיקת טענות של עצירים במחנה ג'למי על התעללות של המשטרה[7]. רוב בוועדה קבעה, כנגד דעת מיעוט, שהרצאתו של אלרום בפני השוטרים הפריעה לעבודת הוועדה[8][9]. באוגוסט 1952 הועבר למחלקה לזיהוי פלילי[10]. במהרה הוא מונה לראש המחלקה הפלילית במטה הארצי[11] ובתפקידו זה חקר בשנת 1953 את רצח רחל לוין[12] ואת פרשת מחתרת צריפין[13]. בנובמבר 1953 הוא הועלה לדרגת רמ"ח[14]. ביוני 1954 יצא אלרום להשתלמות של מספר חודשים מטעם האו"ם[15]. בשובו לישראל הוא המשיך לכהן בראש המחלקה הפלילית במטה הארצי עוד מספר שנים[16] וחקר את הנאשמים ברצח ישראל קסטנר[17]. לאחר מרד האסירים בכלא שטה עלתה כוונה למנות אותו לוועדת חקירה בנושא המרד[18], אך לבסוף הוחלט שלא לשתף נציגים של הרשות המבצעת בחקירה[19].
לקראת סוף 1958 יצא אלרום לקורס קצינים בכירים של המשטרה[20][21]. לאחר סיום הקורס, במרץ 1959 מונה אלרום לראש ענף חקירות במשטרת מחוז תל אביב[22]. בסוף 1959 הוא הועלה לדרגת ניצב משנה[23]. אלרום סיים את תפקידו בתל אביב במרץ 1960, ודווח שימונה למפקד בית הספר לקציני משטרה[24], אך בינתיים הוא עבר למטה הארצי ללא תפקיד מוגדר. לימים נטען שהוא הודח מתפקידו בגלל שהתכוון לסגור את התיק נגד אריה שפק[25]. בעקבות לכידת אדולף אייכמן שימש כסגנו של ניצב אברהם זלינגר, מפקד לשכה 06, שעסקה בחקירת אייכמן ובאיסוף חומר הראיות למשפט אייכמן[26].
במרץ 1961 מונה למפקד בית הספר לקצינים בכירים של המשטרה[27][28]. הוא הספיק לנהל קורס אחד ובספטמבר 1962 הועמד בראש מחלקת חקירות כלכליות במטה הארצי[29]. בשנת 1963 הוא הקים במחלקה מדור מודיעין לעבירות כלכליות[30]. במהלך שנותיו בתפקיד חקר את פרשת תל גיבורים[31] ואת פרשת קריסת בנק פויכטוונגר[32].
בעקבות ארגון מחדש של המטה הארצי ב-1966, מונה לראש מחלקת חקירות, שאיחדה לתוכה את המחלקה לחקירות כלכליות, המחלקה לחקירות פליליות, חקירות הקשורות לאינטרפול ופיקוח על חקירות במחוזות השונים[33].
באוגוסט 1969 מונה לקונסול כללי באיסטנבול שבטורקיה[1][34]. אלרום פיתח קשרים טובים עם הקהילה היהודית באיסטנבול, עם אנשי הממשל הטורקי ועם חברי הנציגויות הזרות.
חטיפתו
ב-17 במאי1971 הגיעו ארבעה מחבלים, חברי ארגון הטרור "הצבא העממי לשחרור טורקיה" לדירתו, פרצו אליה, שבו את רעייתו, כפתו אותה וארבו לו שם. ככל הנראה הכירו המחבלים את אורח חייו של אלרום. בסביבות אחת בצהריים הגיע אלרום לביתו והחוטפים התנפלו עליו. הוא נאבק בהם ואחד מהם הלם בראשו בקת האקדח. משם לקחו אותו, פרצו דירה בקומה הראשונה ועטפו אותו בסדין לבן.
הצבא העממי לשחרור טורקיה" היה ארגון בעל נטיות קומוניסטית, קיים קשרים עם ארגוני מחבלים פלסטינים, ביניהם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" וחבריו התאמנו במחנות המחבלים בירדן ובסוריה. אחד מראשי הארגון היה סטודנט יהודי ונעצר בחשד שעמד בראש מבצע לחטיפת ארבעה חיילים אמריקנים. לאחר שעדי ראייה עדכנו את המשטרה הטורקית, היא פתחה מיד בסריקות לאיתורו של אלרום. גבר אלמוני התקשר לסוכנות הידיעות הטורקית ומסר שמכתב הונח בכניסה לבניין בו התגורר אלרום. במכתב נטל "צבא השחרור העממי" אחריות לחטיפה וניתן אולטימטום לרשויות עד ה-21 במאי בשעה 17:00. הארגון דרש את שחרורם של כל "לוחמי הגרילה" הכלואים בטורקיה והפסקת החיפושים אחר החטוף ואיים ברציחתו. הרשויות הטורקיות החלו בחיפושים ברחבי העיר והטילו סגר על הדרכים המובילות לאיסטנבול.
ממשלת טורקיה הבהירה מספר פעמים כי לא תיכנע לתביעות החוטפים.
המשטרה עצרה למעלה מ-1,000 טורקים מאז החטיפה.
במקביל הגיע מכתב באנגלית מאלרום לרעייתו, בה הרגיע אותה שמצבו טוב.
יום לפני מועד פקיעת האולטימטום הקליטה אלזה מסר לחוטפים, אולם הרשויות בטורקיה סירבו תחילה להשמיעו בטענה ש"אין לפנות למצפונם. יש לראות בהם פושעים". לבסוף הופסקו שידורי רדיו טורקיה ב-21 במאי בשעה 13:40 והושמעה פניית אשת הקונסול.
לאחר מכן הטילו הרשויות בטורקיה עוצר על איסטנבול.
בשעות הבוקר ב-23 במאי נמצאה גופתו של אלרום כפות וירוי בראשו בדירה קטנה ברובע יוקרתי באיסטנבול, במרחק של כמה מאות מטרים ממקום החטיפה. רדיו איסטנבול דיווח על רצח אלרום.
אלרום הוטס לישראל בידי טורקיה ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול. הותיר את רעייתו, אלזה (נפטרה ב-2006). לבני הזוג נולד בן יחיד בשם גדעון אלרום, שנהרג בתאונת מטוס במרץ 1969[35], בעקבות מות בנו אימץ אביו את שם משפחתו.
מאוחר יותר פורסם בטורקיה כי ישראל הציעה לאנקרה להתיר לחוטפים לצאת מהמדינה, אפילו לסוריה, בתנאי שהקונסול ישוחרר. ממשלת טורקיה דנה בהצעה הישראלית במשך תשע שעות, אולם דחתה אותה.
גורל החוטפים
באוגוסט 1971 הוגשו כתבי אישום נגד 26 מחברי הארגון, ביניהם החוטפים. התביעה דרשה עונש מוות ל-13 מהם. כתב האישום תיאר את מאהיר קאיאן כראש הצוות. לצידו השתתפו בחטיפה אולאס ברראקי, אוקאטי אטימאן וחוסיין צ'וואהיר, שנהרג בעת ששוטרים שחררו בת ערובה, שנחטפה גם היא לאחר הרצח.
כמו כן התברר ששני קציני צבא טורקיים היו גם הם מעורבים בשמירה על אלרום, אולם לא נתפסו. לאחר הכרזת העוצר בעיר דנו החוטפים ביניהם מה לעשות עם אלרום והחליטו לבסוף לחסלו. קאיאן היה היורה.
לאחר מאסרם הצליחו חמישה מהנאשמים, וקאיאן ביניהם, בדצמבר 1971 להימלט מהכלא דרך צינורות הביוב.
שלושה חודשים לאחר הבריחה חטפו הנמלטים שלושה אזרחים זרים והוציאו גם אותם להורג. קאיאן ושניים מן החוטפים של אלרום נהרגו בקרב יריות עם כוחות הביטחון הטורקים.
עמדותיו
בראיון פרישה אמר אלרום שמוטב שלא יהיה איסור בכלל מאשר עבירה שאינה נאכפת[36]. הוא טען שעבירות הצווארון הלבן חמורות ביותר ושהמשטרה מתקשה להתמודד איתן[37]. אלרום היה בעמדה שחומר פורנוגרפי איננו מוביל לעבירות מין[38] ולעומת זאת שייתכן שאלימות בסרטים מעודדת ביצוע עבירות[39].
אפרת אביב, "טורקיה ומקרה אלרום: פרשה ייחודית או חוליה בשרשרת אירועי הטרור בטורקיה של שנות השבעים?", המזרח החדש נב (תשע"ג), עמ' 286–307. (תצוגה מקדימה בגוגל ספרים)
