העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון[1]. על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר"[2]. את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק[3]. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.
טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה[4].
עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ[5]. ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית[6].
העיתון כלל בתחילה ארבעה עמודים בימי חול וששה עמודים בסופי שבוע ולא היה לו בית דפוס משלו, ותמונות לא הדפסו תחילה עקב חוסר יכולת טכנית[7]. מחיר העיתון היה חצי גרוש, אך ציבור הפועלים הדל התקשה לעמוד גם בהוצאה זו ו"דבר" הוצרך להישען על החתמה מרוכזת של מנויים כבר מתחילת קיומו. בין השאר על עשרות קיבוצים הוטלה מכסה של רכישת גיליון אחד או שניים. והוא צבר בסיס של 3,000 מנויים[7]. העיתון החל לצאת כעיתון צהריים, אולם מאחר שהיה צריך לשלוח אותו לנקודות יישוב מרוחקות, ולעיתים לאחר עיכוב בהדפסה הוא היה נשלח באיחור, הוחלט להוציא אותו כעיתון בוקר[7].
בימי מאורעות תרפ"ט עלתה התפוצה ל-15 עד 18 אלף עותקים. ב-1936 החל "דבר" להוציא גם עיתון ערב בשם "אֹמֶר", שפעל עד 1942[7].
בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את ביטאונם.
עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה"[8]. העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין חברי התנועה שהכתיבו את הקו.
היחסים עם הצנזורה הבריטית
מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.
ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות[9]. בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע[10][11].
ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה"[12], משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.
ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[13]:
"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"
בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה[14]. במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העיתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[15]:
"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עיתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949
במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.
בשנים 1970–1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי[17].
הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996
באפריל 1970, שנתיים לאחר הקמת מפלגת העבודה הישראלית מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, החליטו ראשי המפלגה לאחד את עיתון "למרחב", שהיה עיתון מפלגת אחדות העבודה והשליטה בו עברה לידי הקיבוץ המאוחד, עם עיתון "דבר"[18]. "למרחב" פעל בגרעון והנהגת המפלגה ביקשה לאחד את העיתונים על רקע איחוד המפלגות. הקיבוץ המאוחד אישר את המיזוג בספטמבר 1970[19]. אולם חודשיים אחר כך נדחה המיזוג, עקב קשיים במשא ומתן על המיזוג והתנאים בהם ישולבו עובדי "למרחב" במערכת[20]. בנוסף חששו העובדים שהעיתון הממוזג ייכשל כפי שקרה לעיתון "היום" שהקימה מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים) ב-1965, כאיחוד של העיתונים "הבקר" ו"חרות", שלא האריך ימים ונסגר ב-1969[21].
במאי 1971, לאחר כחצי שנה של דיונים הוסכמו תנאי המיזוג, במסגרתו נקלטו 18 עובדי מערכת "למרחב" ב"דבר" ו-12 עובדי מנהלה[22]. עורך "למרחב", דוד פדהצור, מונה לעורך המשנה של דבר"[23]. העיתון בתקופה זו הגיעה לשיא תפוצתו עם 43,500 מנויים[24]. אולם הוא סבל מתחרות קשה מול עיתוני הערב "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהיו פופולריים יותר בקרב הציבור הרחב, שהעדיף באותן השנים לקרוא עיתון עדכני בשעות הערב, לאחר שעות העבודה[25].
בשנות ה-80 נקלע העיתון לקשיים כספיים לאחר שצבר חובות, עקב גירעונות תפעוליים, בעיקר לבנק הפועלים. בנוסף ירד מספר המנויים לכ-15 אלף בלבד[27]. בשנת 1985 הסתכמו הפסדי העיתון בכ-2.5 מיליון שקל ובשנים שאחר כך עלו לכ-4 מיליון שקל בשנה[24]. בקיץ 1988 מונה חיים בר און, המוציא לאור של העיתון הכלכלי "גלובס" כמנכ"ל העיתון במטרה להוביל תוכנית הבראה[28]. אך הוא התפטר לאחר שלושה חודשים[29]. בסוף 1988, בוצעו קיצוצים בעיתון ו-65 עובדים פוטרו[30]. בנוסף גם נסגר השבועון "כותרת ראשית"[31]. למרות תוכנית הקיצוצים העיתון המשיך להפסיד במהלך 1989[32], והוחלט למכור את העיתון. תחילה נעשה ניסיון לשלב את העיתון בתוך קבוצת תקשורת שהקים קונצרן "כלל", אחר כך הוחלט שבנק הפועלים יקבל עליו את הבעלות בתמורה למחיקת חובות, שבמקביל יחפשו משקיע חדש שירכוש חלק מהבעלות, אך בפברואר 1990 הודיע מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר שהעיתון יישאר בבעלות ההסתדרות ושאינו מוכן למכור אותו[27].
במאי 1990 הודיעה חנה זמר על פרישתה מעריכת העיתון והחלו דיונים על מציאת מחליף[33]. תחילה הייתה ניבה לניר מועמדת לתפקיד העורך, אך היא פרשה מהעיתון לאחר שהוחלט לא למכור אותו[27]. באוקטובר 1990 מונה יורם פרי כעורך ראשי ודניאל בלוך כעורך אחראי[34].
במאי 1991 הושק "דבר החדש" שכלל שינוי עיצוב ותוכן במטרה למשוך לעיתון קהל קוראים חדש. בין השאר מראש העמוד הראשון ליד הלוגו הושמטה הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל"[35]. את ההשקה מחדש ליווה קמפיין פרסומי בו אמורים היו להשתתף כמה מבכירי "הליכוד", אך הם ביטלו את הסכמתם להופיע בקמפיין ברגע האחרון[36]. בנוסף "דבר" היה העיתון היומי הראשון בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות שהושק באותה עת. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון[37]. עם זאת גזבר ההסתדרות, ארתור ישראלוביץ', התלונן על השמטת הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל" ואיים שיפסיק להזרים כספים לעיתון אם לא תוחזר לראש העמוד הראשון[38].
בניסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה החליט להפסיק את המימון לעיתון והוא נסגר בשנת 1996.
לאחר הסגירה
ב-1999 הוצא למכירה בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב[39]. הבניין נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות[40], הכולל שטח מסחרי בקומת הקרקע[41].
ב-24 בספטמבר2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון, לציון 60 שנה לפטירתו של ברל כצנלסון, ביוזמת קרן ברל כצנלסון[42]. הקרן גם הודיעה כי בכוונתה לחדש את הוצאתו של העיתון, אך הדבר לא יצא לפועל[43].
בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.
בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הביטאונים הבאים:
"דבר השבוע": שבועון מצויר שיצא החל מ-1946, שהפך בשנת 1961 למוסף השבת של "דבר".
"דבר לילדים": שבועון ילדים בו כתבו טובי הסופרים והמשוררים. עורכו היה יצחק יציב והמאייר הקבוע שלו היה נחום גוטמן. החל לצאת ב-1931 כמוסף לעיתון, ובהמשך היה לביטאון עצמאי. במאי 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס, שהיה בבעלות משותפת של שלושת העיתונים ("הארץ", "דבר" ועל המשמר")[46]
מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.
לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.
כותבים בדבר
תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג. הטקסט: זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו. חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.
מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:
^בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938
_first_page,_first_issue.PNG)
