PROFILPELAJAR.COM

יאיר גרבוז
לידה	29 בספטמבר 1945 (בן 79); כ"ב בתשרי ה'תש"ו; גבעתיים, פלשתינה (א"י)
לאום	ישראל
תקופת הפעילות	מ-1966
תחום יצירה	ציור, ספרות
הושפע על ידי	רפי לביא
פרסים והוקרה	פרס בנק דיסקונט (1999); פרס רפפורט (2015); פרס א.מ.ת. (2004); פרס סוקולוב ;

יאיר גַרבּוּז (נולד ב־29 בספטמבר 1945) הוא צייר, סופר, עיתונאי, סאטיריקן ופובליציסט ישראלי. יצירתו, החל מסוף שנות ה-60, שילבה השפעות של אמנות הפופ האמריקאית עם סממנים מקומיים. ציוריו, המזוהים עם סגנון "דלות החומר" בנויים כקולאז'ים, המשלבים סממנים ארס פואטיים וביקורת חברתית. זוכה פרס א.מ.ת לשנת 2004 על יצירתו בתחום הציור.

ביוגרפיה

יאיר גרבוז נולד בגבעתיים. היה חבר קיבוץ כפר החורש. למד ציור אצל רפי לביא ובמכון אבני. תערוכת היחיד הראשונה שלו הייתה בשנת 1967. בשנה זאת הציג גם ב"תערוכת העירום" של קבוצת 10+, ומאז הציג עשרות תערוכות במוזיאונים ובגלריות בישראל ובעולם.

בספטמבר 2009 השאיל לכנסת ישראל שתי תמונות מיצירותיו. התמונות הוצגו בלשכתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין.

היה מכותבי המוסף הסאטירי "דבר אחר" של העיתון "דבר" תחת שם העט 'י. פולני'. על עבודתו זו זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות ב־1993. הנחה את תוכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר" עם עליית ערוץ 2 המסחרי ב־1993. כתב את הספר "תמיד פולני", לקט מעובד של רשימותיו בעיתון, רשימות הומוריסטיות המבוססות על חייו האישיים: משפחתו שמוצאה מפולין, זיכרונותיו מחיי הקיבוץ, חיי המשפחה והיומיום. בעקבות הצלחת הספר, יצא גרבוז לחצי שנת שבתון בפריז על חשבון התמלוגים, דבר שהשפיע מאוד על המשך הקריירה שלו. גרבוז בעל טור בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", שבו הוא עוסק באופן סאטירי בתחלואי התקשורת הישראלית.

גרבוז שימש (עד 2008) כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל.^[1] בשנת 2008 הצטרף אל מפלגת אור.^[2] הוא יושב ראש ועדת רפרטואר בתחום האמנות הפלסטית בסל תרבות ארצי מאז 2006. בשנת 2011 החל להשתתף כחבר פאנל בתוכנית "הינשופים" בהגשת רוגל אלפר בערוץ 8.

לאחר פרישתו לגמלאות מהמדרשה עבר בשנת 2012 עם רעייתו מרגלית לחיות לסירוגין בצפת וברמת גן.^[3]

גרבוז זכה בפרס רפפורט לשנת 2015.^[4]

בשנת 2017 הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכת יחיד פרי יצירתו בשם "אני ציירים".^[5]

פעילות פוליטית

ערך מורחב – נאום הקומץ

בבחירות לכנסת השלוש העשרה הוצב במקום ה-97 ברשימת מרצ ובבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-102 ברשימת התנועה החדשה מרצ.

במהלך הבחירות לכנסת העשרים (2015), גרבוז נשא נאום בעצרת בכיכר רבין שבתל אביב, ובנאומו הזדעק והפציר: "אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל, אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים', הם קומץ. הם רק קומץ. [...] הגנבים לוקחי השוחד, [...] המושחתים והנהנתנים החזיריים, [...] מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים, [...] המטרידים המיניים והאנסים, קומץ. [...] איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?". התבטאות זו גררה גינויים הן מימין והן משמאל,^[6] ובתקשורת נערכה השוואה בין דברי גרבוז לנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז.^[7] בריאיון לגלי צה"ל טען יצחק הרצוג כי דברי גרבוז הזיקו למפלגת המחנה הציוני בתוצאות הבחירות.^[8]

חיים פרטיים

גרבוז נשוי ואב לשלושה ילדים. אחיו הם חבר הכנסת לשעבר אהרן הראל (אביו של הפוליטיקאי והשחקן אסף הראל), ואלון גרבוז שניהל את הסינמטק בתל אביב.

ספריו

בדרך לקולנוע, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ם. (איורים בלוויית דברי הסבר קצרים)
יאיר גרבוז (י’ פולני), תמיד פולני; איורים: אבנר כץ, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989.
יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן, אחיתופל בגבעה: קטעים נבחרים מתוך דבר אחר מן השנים 1987–1990, תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1990.
פריז תל אביב משם לכאן ומכאן לשם: מדריך חסר למיטיבי אהוב, תל אביב: מודן, 1996.
כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת: ציורים מספרים ביוגרפיה; עורך: אלי הירש, תל אביב: עם עובד, תש"ס 2000.
אוי ארצי: מכתבים לחבר צרפתי בדרך לישראל; עורכת: רחלה זנדבנק, תל אביב: דניאלה די-נור, 2010.
בית בגליל - יומן; עורך: סמי דואניס, תל אביב: אחוזת בית, 2014.
בעברי הרחוק צפויים שינויים. כגונים וכמויים, (שירים) 2020