ארתור נולד בוורמונט, אולם גדל בניו יורק והיה עורך דין בניו יורק סיטי. הוא לחם במלחמת האזרחים האמריקנית מטעם המיליציה של ניו יורק. לאחר מכן, הקדיש את זמנו לפוליטיקה בתוך המפלגה הרפובליקנית והתקדם במהירות במנגנון המפלגתי כמקורב לסנאטור רוסקו קונקלינג. הנשיא יוליסס ס. גרנט מינה אותו ב-1871 לתפקיד גובה המכס בניו יורק, תפקיד יוקרתי וחשוב. הוא תמך ב"סיעת האיתנים", שתמכה במינויים פוליטיים. ב-1878, פיטר אותו הנשיא רתרפורד הייז כחלק מתוכנית לבצע רפורמה במערכת המינויים הממשלתית בניו יורק. לאחר שגרפילד נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1880, מונה ארתור לסגנו כדי לאזן אותו.
לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח גרפילד וארתור מונה במקומו. להפתעת מבקריו, הסכים ארתור להנהיג רפורמה בשירות הציבורי, אותה רפורמה שהובילה לפיטוריו מתפקיד גובה המכס. הוא אכף חוקים באופן נוקשה והטיל וטו על חוקים בזבזניים. ארתור נאבק אל מול השחיתות השלטונית בממשל הפדרלי בדומה לקודמיו גרפילד, רתרפורד הייז ויוליסס ס. גרנט. מוסדות פיקוח שהסדיר על הממשל הביאו לכך שבתוך שלושה עשורים מנשיאותו רק עשרה אחוזים מכלל המינויים הממשלתיים בממשל הפדרלי נעשו על בסיס קשרים פוליטיים פנימיים. הוא ארגן מחדש את הצי, אולם לא ניצל את העודף בתקציב שנצבר מאז מלחמת האזרחים.
בגלל בריאותו המידרדרת, לא ניסה ארתור להיבחר מחדש ב-1884, ופרש לאחר מכן. נטען שאף אדם לא מונה לנשיאות כשהוא שנוא כמו ארתור, אולם עזב את התפקיד כשהוא מכובד כל כך. אף על פי שבריאותו המידרדרת וחושיו הפוליטיים הובילו לכך שהיה פחות פעיל מנשיא מודרני, רבים טענו שהיה נשיא טוב, שהצליח לשמור על יציבות בתקופתו. לאחר מותו נטען שלא הזניח אף תפקיד ולא הוביל את המדינה בנתיבים הרפתקניים. מארק טוויין כתב עליו שיהיה קשה לנצח את הממשל של ארתור. במהלך המאות העשרים והעשרים ואחת, אין לו מוניטין רב בקרב הציבור.
ראשית חייו
לידה ומשפחה
צ'סטר אלן ארתור נולד ב-5 באוקטובר 1829 בפיירפילד שבוורמונט (מקורות ישנים טענו שנולד ב-1830, אולם נטען שארתור הוריד שנה מגילו כדי להישמע צעיר יותר). אמו, מלווינה, נולדה בוורמונט. משפחתה הייתה ממוצא אנגלי ווולשי, וסבה שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו, ויליאם ארתור, נולד באירלנד. הוא למד בבלפסט והיגר לקנדה ב-1819 או 1820. אמו של ארתור הכירה את אביו כשזה לימד בבית ספר בקוויבק, קנדה תחתית (מושבה של האימפריה הבריטית באותם הימים), מעבר לגבול בוורמונט. השניים נישאו ב-12 באפריל1821. לאחר שנולדה ילדתם הראשונה, רגינה, עברה המשפחה לוורמונט. ויליאם עבד כמורה, וגם למד משפטים. אביו תמך בתנועה לביטול העבדות וחוסר האהדה כלפיו וכלפי התנועה גרם למשפחתו של ארתור להחליף כמה מקומות מגורים.
ב-1828, עברה המשפחה לפיירפילד, שם נולד צ'סטר אלן ארתור כעבור שנה[1]. הוא היה החמישי מבין תשעה ילדים. עם זאת, ישנה מחלוקת בנוגע למקום היוולדו של צ'סטר. בתקופה שנולד היה אביו מורה בעיר בדפורד, בחבל קוויבק, קנדה תחתית, קרוב אל הגבול עם מדינת ורמונט[2]. הוא נקרא צ'סטר על שם רופא שהיה חבר של המשפחה ועזר בלידתו, ואלן על שם סבו מצד אביו. המשפחה נשארה בפיירפילד עד 1832 כששוב עברה, הפעם לניו יורק. מעברי המשפחה הובילו לשמועות שצ'סטר ארתור לא היה יליד אמריקני. כשנבחר ארתור לתפקיד סגן הנשיא, טען יריב פוליטי שארתור נולד באירלנד ועבר למדינה רק בגיל ארבע עשרה, ולכן לא יכול לכהן בתפקיד (למרות זאת, אמו הייתה אזרחית ולכן הטיעון לא היה תקף). היה זה רק לאחר מכן שהופצה השמועה שנולד בקנדה, שמועה שגם היא לא הצליחה להתקבל.
לימודיו
ארתור בילה חלק משנות ילדותו בערים שונות בניו יורק, כסקנקטדי. אחד ממוריו הראשונים טען שארתור היה אדם מנומס ולבבי. במהלך שנותיו בבית הספר, הפך לתומך של המפלגה הוויגית. הוא הצטרף לוויגים אחרים ותמך בהנרי קליי והתקוטט עם תלמידים שתמכו בג'יימס פולק, הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. ארתור תמך גם בעצמאות לרפובליקה האירית ולבש מעיל ירוק לעיתים קרובות להזדהות עם התנועה הלאומית האירית. ארתור למד ביוניון קולג' בניו יורק ב-1845. הוא נבחר לנשיא מועדון הדיונים והיה חבר באחוות פי בטא קפא. בחופשות החורף, עבד כמורה.
לאחר סיום לימודיו, חזר לביתו והחל לעבוד כמורה במשרה מלאה, ולאחר מכן למד משפטים. במהלך לימודיו המשיך ללמד. באופן מפתיע, לימד באותו בית ספר בו לימד כעבור שלוש שנים ג'יימס גרפילד, אף על פי שהם לא עבדו ביחד. היה זה בית ספר ליד שגהטיקוק, ארצות הברית. בהמשך עבד כמורה בבית ספר אחר הממוקם בקרבת ורמונט. הוא גם למד תואר במשפטים במהלך פעילותו כמורה בבית ספר זה. ב-1852 עבר שוב לעיירה אחרת בניו יורק, כדי לנהל את בית הספר בו לימדה אחותו, מלווינה. ב-1853, לאחר שלמד משפטים, סיים את התואר במשפטים מבית הספר היוקרתי 'המוסד הלאומי למשפטים' וחסך מספיק כסף, עבר לניו יורק סיטי כדי ללמוד משפטים ולהתמחות בפירמה של חבר משפחתי שהיה גם כן מעורב במשפטים[3]. ארתור הוסמך לעריכת דין ב-1854 והפך לשותף בחברה. בתחילה עבד עם עורך דין מפורסם בשם ארסטוס. ד. קולבר, במשרד עורכי הדין של האחרון. ארתור הפך לנכס חשוב של המשרד הזה, שלימים נקרא 'קולבר, פארקר וארתור' על שמותיהם של עורכי הדין המרכזיים בשירותו[4].
ראשית הקריירה
עורך דין בניו יורק
ארתור כעורך דין צעיר
כשארתור הצטרף לחברה, החברה ניסתה להוציא צו הביאס קורפוס כנגד בעל עבדים מווירג'יניה שעבר בניו יורק עם שמונת עבדיו. הטענה הייתה שכיוון שהעבדות הייתה אסורה בניו יורק, כל עבד שמגיע לשם משוחרר באופן אוטומטי. הטיעון התקבל, ולאחר כמה ערעורים התקבל בבית המשפט לערעורים ב-1860. במהלך מסע הבחירות שלו ניתן לארתור קרדיט על הניצחון, אף על פי שתפקידו היה משני. במקרה אחר ב-1854, ייצג ארתור אישה שחורה שנמנע ממנה לשבת בחשמלית עקב גזעה. פסק הדין הוביל לאיסור על הפרדה גזעית בחשמלית בניו יורק[5].
ארתור נישא לאלן הרנדון ב-1859
ב-1856, פגש באלן הרנדון, בתו של קצין בצי מווירג'יניה. השניים התארסו במהירות. לאחר שנה החל שותפות בעריכת דין עם חבר, הנרי גרדינר, ונסע איתו לקנזס כדי לקנות שם אדמות. המאבק בין תומכי העבדות ומתנגדי העבדות היה בשיאו באותה התקופה, וארתור תמך באחרונים בכל ליבו. שני עורכי הדין מניו יורק לא הסתדרו בחיי הספר, והם חזרו במהירות לניו יורק סיטי. לאחר שאביה של אלן נעלם בים, נישא ארתור לאלן ב-1859. לאחר נישואיו החל לבנות את פירמת עריכת הדין שלו, וגם החל להיות מעורב בפוליטיקה הרפובליקנית. בנוסף הפגין התעניינות צבאית והפך לפרקליט צבאי ראשי של הבריגדה השנייה במיליציה בניו יורק.
מלחמת האזרחים
ב-1861, התמנה ארתור למטה הצבאי של מושל ניו יורק, אדווין מורגן, כמהנדס ראשי. ארתור נכנס לתפקיד בהתלהבות, אך הוא לא ידע הרבה על הנדסה. מה שהוא היה מיומן בו היה בעיקר ארגון, תכנון ועבודה עם גורמים שונים, פוליטיים, משפטיים או צבאיים. המושל חשב שאפשר להשתמש בכישרונותיו של ארתור, העביר אותו לפעילות במטה הכללי בניו יורק, והעניק לו דרגת בריגדיר גנרל. הקידום הביא את ארתור לאחראי על כל המשאבים הדרושים כדי לשמור על תפקוד חיילי ניו יורק. פירוש הדבר היה מימון, הרכבה, ארגון והפצה של מזון, ביגוד, מחסה וציוד עבור למעלה מ-200,000 חיילים המוצבים במדינה. ארתור מצידו פעל בקור רוח למלא אחר הדרישות שהופנו אליו. בעבודה ללא לאות, הוא הקים עיר אוהלים מסיבית בתוך מנהטן ששימשה לארגן ולספק מתגייסים לצבא האיחוד. התפקיד לא היה חשוב בעיקר מעבר למינוי הפוליטי עד לפרוץ מלחמת האזרחים באפריל 1861, כשניו יורק והמדינות הצפוניות האחרות נאלצו לגייס ולצייד צבא באופן חסר תקדים. בשנת 1862 הוא מונה למפקח הכללי על הבריגדה הניו יורקית השנייה, מינוי שהוביל אותו בתוך זמן קצר לעבר שדה הקרב. ארתור מעולם לא היה מעורב ישירות בפעילות קרבית בשום צורה שהיא, וזומן במהירות חזרה לעיר. איש מהפיקוד הלוגיסטי בניו יורק לא יכול היה למלא את הדרישות שהוא עצמו מילא, וארתור בשובו הועלה שוב לתפקיד בניו יורק, והמושל העניק לו סמכות מלאה על הקצאת הצבא. בשאר ימות השנה עבד ארתור ללא מנוחה וזכה להערצת רבים[6]. ארתור מונה למנהל כללי ביולי 1862. הוא יכול היה לשרת בחזית כשמונה לקולונל בתחילת המלחמה, אולם לבקשת המושל הוא סירב לתפקיד ונשאר בניו יורק. ארתור התקרב לחזית כשנסע דרומה כדי לבחון חיילים מניו יורק בווירג'יניה במאי, 1862. בקיץ נסע עם נציגי מושלים צפוניים אחרים כדי להיפגש עם מזכיר המדינה ויליאם סיוארד בניו יורק ולתאם גיוס חיילים נוספים. ארתור גייס 120,000 איש מניו יורק. למרות הצלחתו בתפקיד, המינוי היה מינוי פוליטי, והוא פוטר בינואר 1863 לאחר שהמושל הורשיו סימור מטעם המפלגה הדמוקרטית מונה לתפקיד. כשמושל רפובליקני נבחר ב-1864, ביקש ארתור להתמנות שוב, אולם המושל היה מפלג אחר במפלגה ומינה אדם אחר, ולכן לא חזר ארתור לשירות צבאי[7].
ב-5 באפריל 1882, נבחר לחבר כבוד בלגיון הנאמנים של ארצות הברית, שהכיל אזרחים שתרמו למאמץ המלחמתי. בנוסף, נקראו על שמו בסיסים ברחבי המדינה. ארתור חזר להיות עורך דין, ובעזרת חוזים עם הצבא, הפירמה שלו שגשגה. למרות ההצלחה המקצועית, חוו ארתור ואשתו טרגדיה אישית כשבנם, ויליאם, מת בגיל שלוש. כשנולד בנם השני, צ'סטר אלן הבן, ב-1862, הם גוננו עליו. בנוסף נולדה להם ילדה, אלן, ב-1871. מעמדו הפוליטי של ארתור התחזק כשהמושל לשעבר מורגן נבחר לסנאט של ארצות הברית. ארתור הפך לנציגו של תומאס מרפי, פוליטיקאי רפובליקני, כדי לייצג אותו בוושינגטון. במהלך הבחירות של 1864, גייסו ארתור ומרפי תרומות מהרפובליקנים מניו יורק ונכחו בטקס ההשבעה השני של אברהם לינקולן ב-1865.
פוליטיקאי בניו יורק
המנגנון של קונקלינג
בניין המכס בניו יורק, משרדו של ארתור במשך שבע שנים.
עם סוף מלחמת האזרחים, הגיעו הזדמנויות חדשות לרפובליקנים במנגנון המפלגתי. מורגן זכה לתמיכה של האגף השמרני במפלגה בניו יורק, וגם אנשים שעבדו איתו, כולל סיוארד (שהמשיך לעבוד כמזכיר המדינה תחת אנדרו ג'ונסון) ורוסקו קונקלינג, חבר קונגרס שהחל להתחזק במפלגה. ארתור לא הפגין דעות עצמאיות באותה התקופה, אלא הפגין בעיקר נאמנות ועבודה למען המנגנון.
באותה התקופה, בתי המכס של ארצות הברית נוהלו בידי מינויים פוליטיים, שכללו גובה, קצין צי ומפקח. ב-1866, ניסה ארתור לקבל תפקיד כקצין הצי בבית המכס בניו יורק, משרה יוקרתית שהייתה שנייה רק לגובה. הוא לא הצליח והמשיך לעסוק בעריכת דין. לאחר היבחרו של קונקלינג לסנאט ב-1867, הוא שם לב לארתור והחל לעזור לו לעלות במפלגה. ארתור מונה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית בניו יורק ב-1868. בתפקידו נאלץ לעבוד בלילות, ונעדר מביתו רבות.
קונקלינג הפך למנהיג האגף השמרני במפלגה בניו יורק ב-1868 כשמורגן התמקד בפוליטיקה הלאומית ובתפקידו כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. המנגנון תמך בגנרל יוליסס ס. גרנט כמועמד לנשיאות, וארתור גייס כספים עבורו[8]. הדמוקרטים היריבים בניו יורק סיטי, הטמאני הול, תמכו ביריבו של גרנט, מושל ניו יורק לשעבר הורשיו סימור. גרנט ניצח אולם סימור ניצח בניו יורק ברוב דחוק. ארתור החל לעסוק יותר בפוליטיקה ופחות במשפטים, וב-1869 הפך ליועץ בוועדת המס בניו יורק סיטי, כשהרפובליקנים שלטו במועצה המחוקקת. הוא נשאר בתפקיד עד ל-1870, וקיבל 10,000 דולר לשנה (189 אלף דולרים כיום). ארתור התפטר לאחר שהדמוקרטים זכו לרוב במועצה המחוקקת. ב-1871 הציע גרנט למנות את ארתור לנציב ההכנסה הפנימית, אולם ארתור סירב לכך.
מעט לאחר מכן, העניק הנשיא גרנט לקונקלינג שליטה על מינויים בניו יורק, כולל על בית המכס. גרנט מינה את מרפי לתפקיד גובה המכס. הקשרים שלו עם הטמאני הול והכספים שהרוויח במפלגה גרמו להתנגדות, אולם קונקלינג הצליח להביא לאישור המועמדות בסנאט. הגובה העסיק מאות עובדים שיאספו את המכס בנמל העמוס ביותר במדינה. המשרות חולקו למקורבים פוליטיים. חלק ממשכורותיהם של העובדים הועברה בחזרה אל המנגנון, והתפקיד היה נחשק מבחינה פוליטית. חוסר האהדה כלפי מרפי התחזקה כשהעסיק יותר עובדים נאמנים לקונקלינג. הלחץ הוביל לבקשתו של גרנט שמרפי יתפטר ב-1871. גרנט החליט למנות את ארתור לתפקיד.
הסנאט אישר את מועמדותו של ארתור. כגובה מכס הוא שלט באלף משרות וקיבל הטבות כמו עובד ממשלתי. משכורתו הייתה 6,500 דולרים אולם עובדי מכס קיבלו אחוז מהמטענים ומקנסות של מייבאים שניסו להתחמק מהמכס. משכורתו הייתה יותר מ-50,000 דולרים (מיליון דולר כיום), יותר מהנשיא, ואפשר לו לשפר את סגנון חייו. ארתור היה גובה מכס אהוד, הסתדר עם עובדיו ולא נאלץ לפטר אנשים רבים מפני שרוב העובדים היו נאמנים לקונקלינג. הוא היה אהוד בקרב המפלגה כיוון שתרם כספים רבים למפלגה ומינה חברים של מנהיגי המפלגה לתפקידים רבים. תומכי הרפורמה מחו על השחיתות בתפקידים. הרצון לרפורמה הוביל לכך שארתור הצהיר שהתרומות מהעובדים למפלגה יהפכו לוולונטריות ב-1872, אף על פי שהמערכת לא השתנתה, והמפלגה המשיכה ליהנות משליטה במשרות הממשלתיות. הרפובליקנים שתמכו ברפורמה תמכו במפלגה הרפובליקנית-ליברלית, אולם גרנט נבחר מחדש בקלות ב-1872, למרות ההתנגדות. התנועה לרפורמה בשירות האזרחי המשיכה לפגוע במנגנון של קונקלינג. ב-1874, נחשף שעובדי המכס הטילו קנסות לא חוקיים כדי להעלות את הכנסתם, והקונגרס הוביל חוק שהפך את משכורותיהם לקבועות. המשכורת של ארתור צנחה ל-12,000 דולר בשנה, יותר מהבוס שלו, מזכיר האוצר של ארצות הברית, אולם הרבה פחות ממה שקיבל קודם לכן.
עימות עם הייז
קריקטורה שמציגה את הנשיא רתרפורד הייז בועט את ארתור אל מחוץ לבית המכס בניו יורק
כהונתו של ארתור כגובה המכס הסתיימה לאחר ארבע שנים, ב-10 בדצמבר 1875, ואז ארגן קונקלינג, שהיה בין הפוליטיקאים החזקים בוושינגטון, את חידוש כהונתו. ב-1876, שקל קונקלינג לרוץ לנשיאות, אולם היבחרו של רתרפורד הייז תומך הרפורמה חסמה את מנהיג המנגנון. ארתור והמנגנון אספו תרומות כרגיל, אולם קונקלינג הגביל את פעילותו במסע הבחירות לנאומים מעטים. יריבו של הייז, מושל ניו יורק סמואל טילדן, ניצח בניו יורק וזכה לרוב הקולות, אולם לאחר החלטה בנוגע לעשרים אלקטורים שנויים במחלוקת (ממדינות פלורידה, לואיזיאנה, אורגון וקרוליינה הדרומית) הוא הפסיד את הנשיאות וזאת אף על פי שהיה בעל ההצבעה האזרחית הגבוהה ביותר.
הייז נכנס לתפקידו כשהוא מחויב לשנות את מערכת המינויים הפוליטיים. ב-1877, בחרו הוא ומזכיר האוצר ג'ון שרמן במנגנון של קונקלינג כמטרה. שרמן ציווה על וועדה לחקור את בית המכס בניו יורק. הוועדה קבעה שבית המכס היה מלא במינויים פוליטיים, ושחמישית מעובדיו היו מיותרים. שרמן לא התלהב מהרפורמה כמו הייז, אולם אישר את הדו"ח וציווה על ארתור לפטר עובדים. ארתור מינה וועדה של עובדי המכס להכריע היכן לקצץ ולאחר שהודיע על מחאתו, ביצע את הקיצוצים. אף על פי ששיתף פעולה, פרסמה הוועדה דו"ח שני שביקר את ארתור ואת עובדי המכס האחרים, ודרש ארגון מחדש.
הייז החליט לפעול כשפרסם צו נשיאותי שאסר על מעקב פוליטי אחרי מועמדים לתפקיד, ומנע מעובדי הממשלה להשתתף בפעילויות פוליטיות. ארתור וחבריו סירבו לציית לכך. שרמן עודד את ארתור להתפטר והציע לו להפוך לשגריר בצרפת במקום, הצעה לה סירב. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור ושל שניים מחבריו, שסירבו לכך. הייז הגיש שלושה מועמדים חלופיים במקומם לאישור הסנאט, כולם מתנגדי קונקלינג. וועדת הסחר של הסנאט, בראשות קונקלינג, דחתה פה אחד את המועמדים. הסנאט דחה שני מועמדים ברוב של 31 מול 25, ואישר את המועמד השלישי רק כיוון שכהונתו של עובד מכס אחר הסתיימה[9].
ארתור נשאר בתפקידו עד יולי 1878, כשהחליט הייז לנצל את פגרת הקונגרס ולפטר אותו ואת חברו, ולהחליף אותם. הייז הציע לארתור להיות קונסול בפריז כפרס ניחומים, וארתור, כצפוי, סירב. קונקלינג התנגד למועמדים החדשים אולם כשהסנאט התכנס מחדש בפברואר 1879, הוא אישר את מועמדותם בתמיכת 31 מחבריו, והייז זכה לניצחון בניסיון הרפורמה בשירות הציבורי שלו. ארתור מיד ניצל את זמנו הפנוי וסייע לארתור קופר להיבחר לראשות עיריית ניו יורק סיטי. בספטמבר 1879 הפך ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית של ניו יורק, בה שירת עד אוקטובר 1881. בבחירות המקומיות ב-1879, פעלו הוא וקונקלינג כדי להבטיח שהמועמדים הרפובליקניים יהיו מסיעת "האיתנים", סיעתו של קונקלינג. הם הצליחו באופן דחוק. ארתור וקונקלינג ניצלו פיצול במפלגה הדמוקרטית והצליחו לבחור במועמד מטעמם לתפקיד המושל. ארתור והמנגנון החלו לצבור כוח כנגד הייז ויריביהם המפלגתיים, אולם ב-12 בינואר 1880, מתה אשתו של ארתור כשהיה באלבני. ארתור הרגיש הרוס, ואף אשם, ולא נישא מחדש.
כרזת בחירות רפובליקנית עם צ'סטר ארתור מימין וג'יימס גרפילד משמאל.
סיעת האיתנים של קונקלינג ביקשה לנצל את הצלחותיה ב-1879 ולבחור ביוליסס ס. גרנט, הנשיא לשעבר, כמועמד הרפובליקני בבחירות של 1880. יריביהם, סיעת "בני התערובת", תמכו בג'יימס ג'ילספי בליין, סנאטור שתמך ברפורמה בשירות הציבורי. "האיתנים" תמכו במינויים פוליטיים על בסיס קשרים בעוד "בני התערובת" טענו שיש למנות מדינאים לכל משרה שהיא רק על בסיס יכולותיהם וסגולותיהם. אף מועמד לא זכה לרוב הצירים ולאחר שלושים ושישה סיבובים ללא הכרעה, בחרה הוועידה בג'יימס גרפילד, חבר קונגרס מאוהיו וגנרל במלחמת האזרחים שלא היה איתן או בן תערובת ונתמך בידי ג'ון שרמן[10].
גרפילד ותומכיו ידעו שיהיה להם קשה בבחירות ללא תמיכת האיתנים מניו יורק, והציעו לתת להם את תפקיד סגן הנשיא. קונקלינג ייעץ לארתור לסרב למועמדות בטענה שגרפילד יפסיד בבחירות, אולם ארתור הסכים להצעתו של גרפילד לשמש סגנו בטענה שמדובר בכבוד. קונקלינג נכנע ותמך בצמד.
כצפוי, הבחירות היו צמודות. המועמד הדמוקרטי, הגנרל וינפילד סקוט הנקוק, היה פופולרי ולא נקט עמדה בנושאים רבים, כדי לא לפגוע בתומכיו. למעשה, שתי המפלגות מתחו קו מקביל בנוגע לנושאים רבים במהלך מערכת הבחירות. הנושא המרכזי שעמד על הפרק בשביל הממשל הפדרלי נגע להגירה פדרלית, ושתי המפלגות הביעו התנגדות לה. כמו שעשו מאז סוף מלחמת האזרחים, התמקדו גרפילד וארתור בתחילה בשיטת "החולצה המדממת" - הרעיון שהחזרת הדמוקרטים לשלטון תמחק את הניצחון במלחמת האזרחים ותיתן פרס למורדים אשר בם בימים תמכו בקונפדרציית המדינות של אמריקה במהלך מלחמת האזרחים.
תוצאות הבחירות של 1880
חמש עשרה שנה לאחר מלחמת האזרחים, כששני גנרלים מהאיחוד הובילו את המפלגות, השיטה לא עבדה כפי שהרפובליקנים רצו. הרפובליקנים החליטו להתאים את עצמם מחדש, וטענו שהדמוקרטים יפחיתו את מכסי המגן במדינה, ויגרמו לייבוא זול שיסגור מפעלים ויהפוך אלפי פועלים למחוסרי עבודה. הטיעון פעל במדינות המתנדנדות של ניו יורק ואינדיאנה, בעלות פועלי הייצור הרבים. הנקוק לא עזר לעצמו כשניסה להישאר נייטרלי וטען שהמכס היה עניין מקומי, דבר שגרם לו להיתפס כבור בנושא. מועמדים לתפקידים לא ניהלו מסע בחירות באותה התקופה, אולם כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית המקומית, ניהל ארתור את מסע הבחירות, פיקח על מסע הבחירות בניו יורק וגייס כסף. הכסף היה חשוב במערכת הבחירות הצמודה, והניצחון בניו יורק היה קריטי. הרפובליקנים ניצחו בניו יורק בהפרש של 20,000 קולות בזכות ארתור, ובבחירות עם אחוז ההצבעה הגדול ביותר אי פעם - 78.4% - ההפרש בין המועמדים היה צמוד ביותר, רק 7,018 קולות. בחבר האלקטורים, השיגו גרפילד וארתור 214 אלקטורים לעומת 155 של הנקוק[11].
סגן הנשיא
ארתור מושבע לתפקיד בניו יורק סיטי, ב-20 בספטמבר 1881
מינויים בממשל
לאחר מערכת הבחירות, ניסה ארתור לפעול למען איוש משרות מסוימות בקבינט בידי חברי סיעת האיתנים מניו יורק, בעיקר את תפקיד מזכיר האוצר. גרפילד לא השתכנע, ומינה את בליין, אויבו של קונקלינג, לתפקיד מזכיר המדינה. ארתור וגרפילד לא היו קרובים, ונידוי חברי האיתנים מהמינויים הפוליטיים גרם לנתק ביניהם. מעמדו של ארתור בממשל נפגע כשחודש לפני השבעת גרפילד, נאם נאום בפני כתבים ממנו השתמע שאינדיאנה, שהייתה מדינה מתנדנדת, תמכה ברפובליקנים בעזרת הצבעות לא חוקיות. גרפילד מינה חבר מסיעת האיתנים, תומאס ג'יימס, לתפקיד מזכיר הדואר, אולם המאבק בקבינט ונאומו של ארתור גרמו לנתק בינו לבין ארתור כשהושבעו לתפקידם ב-4 במרץ1881.
לאחר שנבחר, סגן הנשיא ארתור התגלה כקול מכריע למעמדה של מפלגתו בסנאט. בתחילת הקונגרס הארבעים ושבע, איזון המפלגות בסנאט היה שווה לחלוטין, מצב בו ייתכן שיהיה צורך בהצבעה של סגן הנשיא כדי לתת לרפובליקנים רוב לארגן את הגוף המנהלי ולנהל את ועדותיו. כשהסנאט התכנס לראשונה ב-4 במרץ 1881 היו 37 רפובליקנים, 37 דמוקרטים ושני עצמאיים. אחד העצמאים, שופט בית המשפט העליון לשעבר דייוויד דייוויס, הודיע כי הוא מתכנן להצביע עם הדמוקרטים כדי לארגן את הלשכה. אם היה ניתן לשכנע גם את הסנאטור העצמאי האחר, ויליאם מאהון מווירג'יניה, להצטרף אליהם, הדמוקרטים היו לוקחים את הרוב. שמועות נפוצו כי הבית הלבן מחייב את מאהון ב"שמפניה ושביעות רצון", או הבטחות חסות, כדי לזכות בו עבור תמיכת הרפובליקנים. הדבר גרר התרעמות אזרחית ובעת ההצבעה על מינויו של ארתור לסגן הנשיא בידי הסנאט עלה המון זועם בחוצות מושב הסנאט בגבעת הקפיטול.
כאשר הגיע שמו של מאהון, הסנאטור מטעם מדינת וירג'יניה, שישב בצד הדמוקרטי של מושבי האולם, הצביע עם הרפובליקנים, והעניק לארתור את ההצבעה הקובעת שמינתה אותו רשמית לפי הסנאט לסגן הנשיא תחת גרפילד. להצבעתו קיבל מאהון סלסלת פרחים מהבית הלבן, אשר הוגשה לו מידי יו"ר ועדת החקלאות הסמכות השלטונית בחסות פדרלית של מדינת וירג'יניה. אולם הדמוקרטים התכוונו להילחם בממשל בכל צעד ושעל, והפכו את כל ההצבעה - ובמיוחד את סגן הנשיא - לנתון ממושך לביקורת אודות השחיתות השלטונית. בנקודה זו, משבר פנימי שיבש את ההנהגה של המפלגה הרפובליקנית. למורת רוחו של רוסקו קונקלינג, הנשיא גרפילד מינה את ג'יימס בליין למזכיר המדינה של ארצות הברית, ומאותו תפקיד זמם בליין נגד קונקלינג שהנהיג את סיעת "האיתנים" היריבה בתוך המפלגה הרפובליקנית. בעוד שמספר משרדים ממשלתיים הגיעו לאנשיו של קונקלינג, הם הורחקו ממושבי הקבינט שדרשו ופעלו להשיג תחילה - במיוחד מתפקיד מזכיר האוצר, שהיה בסמכותו המנהל על פעילות הסחר בנמל ניו יורק. ביום שלפני השבעתם ביקר ארתור את גרפילד, יחד עם הסנאטורים קונקלינג ופלאט, כדי לבקש מהנשיא למנות את מועמדם לכהן כמזכיר האוצר. כפי שציין גרפילד ביומנו, קונקלינג נראה "מלא חשש שהוא היה או צופה להיות מרומה[12]."
במהלך תקופתה פגרה, לארתור לא היו סמכויות בוושינגטון וחזר לניו יורק סיטי. שם, נסע עם קונקלינג אל אולבני, שם קיווה הסנאטור לשעבר להיבחר במהירות לסנאט ולהביס את ממשל גרפילד (לפני העברת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי המועצה המחוקקת של המדינה שלהם). המועצה המחוקקת בעלת הרוב הרפובליקני הייתה מפולגת בעניין זה, להפתעתם של קונקלינג ופלאט, והחל מסע בחירות מתוח בבית הנבחרים. קונקלינג ופלאט לא נבחרו לבסוף. ב-2 ביולי, בעודו באלבני, שמע ארתור על הירצחו של גרפילד. המתנקש, צ'ארלס גיטו, דרש תפקיד ממשלתי, והאמין שארתור ימנה אותו לתפקיד. לאחר ההתנקשות הכריז: "אני האיתן שבאיתנים! עשיתי זאת ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא כעת הנשיא!" גיטו היה לא יציב מבחינה נפשית, וארתור לא הכיר אותו. הדבר לא מנע מהפנייתן של חשדות כלפי סגן הנשיא ארתור בנוגע למעורבותו בירי בגרפילד[13].
הסנאטור פלאט תיאר את ארתור כ"מלא בצער", במיוחד לאחר שעיתונים ציטטו את המתנקש על כך שתמך במינויו של ארתור לנשיא. גרפילד היה על סף המוות, אולם לא ידעו מי, אם בכלל, ינהל בינתיים את המדינה. בנוסף, הסנאט התכנס ללא נשיא זמני, שיהיה הבא בתור אחרי ארתור בסדר הירושה. ארתור לא רצה להיות הנשיא בפועל כל עוד גרפילד חי, וכך לא היה נשיא במהלך החודשיים הבאים. רבים דאגו ממינויו של ארתור לנשיאות, והניו יורק טיימס, שתמך בארתור במהלך כהונתו כגובה המכס, טען שהוא האיש האחרון שמתאים לתפקיד. בקיץ, סירב ארתור לנסוע לוושינגטון והיה בביתו, כשבליל 19 בספטמבר גילה על מותו של גרפילד. השופט ג'ון בריידי מבית המשפט העליון של ניו יורק השביע את ארתור לנשיאות ב-20 בספטמבר בביתו, ב-2:15 בלילה. מאוחר יותר נסע ברכבת כדי לראות את גופתו של גרפילד ולכתוב מכתב ניחומים לאשתו, ואז חזר לניו יורק סיטי. ב-21 בספטמבר, נסע ללווייתו של גרפילד ואז נסע לוושינגטון. לפני שעזב את ניו יורק, הכין ושלח לבית הלבן בקשה לכינוס מושב מיוחד של הסנאט. הצעד אפשר לסנאט להתכנס מיד ולבחור נשיא זמני לסנאט, שיוכל לכהן כנשיא אם ארתור ימות. כשהגיע לוושינגטון השמיד את ההצהרה בכתב וקרא באופן רשמי למושב מיוחד.
ארתור הגיע לוושינגטון ב-21 בספטמבר. ב-22 בספטמבר הושבע מחדש, בידי נשיא בית המשפט העליון מוריסון ווייט. ארתור הושבע ממניעים פורמליים, שכן לא היה ידוע אם שופט מחוזי יכול להשביע אדם לתפקיד ממשלתי (אף על פי שרוברט ליווינגסטון, שופט מדינת ניו יורק, השביע את ג'ורג' וושינגטון לנשיאות ב-1789, בהיעדר שופטים פדרליים. הנשיא האחר שהושבע בידי אדם שאינו שופט ממשלתי או שופט, היה קלווין קולידג', שהושבע ב-1923 בידי אביו, נוטריון הכפר, בבית המשפחה). אחותו, מרי מקאלרוי, הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית. ארתור היה אלמן, וחייו החברתיים היו נושא לשמועות. עקב שיפוצים בבית הלבן, עבר ארתור לבית רק בדצמבר. למרות המהומה עקב ההתנקשות והמאבק על נושא הרפורמה בשירות הציבורי, הפך ארתור למנהיג של מדינה גדלה (מ-30 מיליון תושבים ב-1860 ל-50 מיליון ב-1880), בעלת עודף תקציבי ושלום עם המעצמות של אז.
נשיאותו (1881–1885)
כניסתו לתפקיד
קריקטורה של ארתור והקבינט של ג'יימס גרפילד. על הקיר תלויות תמונותיהם, משמאל לימין, של אנדרו ג'ונסון, מילרד פילמור וג'ון טיילר, שלושת סגני הנשיא האחרים שהפכו לנשיאים. ליד ג'ונסון תלוי דיוקן נוסף בלי תמונה ועם סימן שאלה מתחתיו, שנועד לארתור.דיוקנו הנשיאותי הרשמי של ארתור משנת 1885 בבית הלבן.
ארתור מיהר להתעמת עם הקבינט של גרפילד, שייצג את המתנגדים אליו במפלגה. הוא ביקש מחברי הקבינט להישאר בתפקידם עד דצמבר, כשהסנאט יתכנס שוב, אולם מזכיר האוצר התפטר כבר באוקטובר כדי לנסות להתמודד לסנאט. ארתור מינה אחד ממקורביו במקומו. אחרים, שייצגו את תומכי הרפורמה, התפטרו במחאה גם הם. בליין נשאר מזכיר המדינה עד שהקונגרס התכנס שוב והתפטר לאחר מכן. קונקלינג ציפה להחליף את בליין, אולם ארתור מינה לתפקיד את פרדריק פרלינגהויסן מניו ג'רזי, נאמן של הנשיא לשעבר גרנט. פרלינגהויסן ייעץ לארתור לא למנות עוד איתנים, אולם ארתור כן מינה איתן לתפקיד מזכיר הדואר. באפריל 1882, לאחר התפטרות מזכיר הצי, מינה ארתור מועמד של בליין. לאחר מכן מינה עוד איתן לתפקיד מזכיר הפנים. מבין חברי הקבינט שהיו בתקופת גרפילד, רק מזכיר המלחמה של ארצות הברית, רוברט טוד לינקולן (בנו של אברהם לינקולן), נשאר בתפקידו.
ב-14 בנובמבר החל משפטו הפלילי של צ'ארלס גיטו לאחר שהתנקש בחייו של גרפילד. ב-25 בינואר הואשם ברצח הנשיא וב-30 ביוני1882 הוצא להורג בתלייה.
הרכב הקבינט של ארתור
נשיא ארצות הברית: צ'סטר ארתור
סגן נשיא ארצות הברית: אין
מזכיר המדינה של ארצות הברית: ג'יימס בליין (1881), פרדריק פרלינגהויסן (1881 - 1885)
ארתור מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ביולי 1881, מת השופט נתן קליפורד, דמוקרט שהיה שופט בבית המשפט עוד מלפני מלחמת האזרחים (מונה בידי הנשיא ה-15, ג'יימס ביוקנן). ארתור בחר במקומו בהוראס גריי, חבר בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, שנשאר בבית המשפט העליון עד ל-1902. כשהשופט וורד האנט פרש בינואר 1882, בחר ארתור בקונקלינג להחליף אותו. הוא היה בספק שקונקלינג יסכים לכך, אולם רצה להציע לפטרון שלו תפקיד רם בהנהגת המדינה. הסנאט אישר זאת אולם, כצפוי, קונקלינג סירב. לאחר שהסנאטור ג'ורג' אדמונדס סירב למינוי, מינה ארתור את סמואל בלאצ'פורד, שהיה שופט בבית המשפט לערעורים במשך ארבע שנים. בלאצ'פורד שירת בבית המשפט עד למותו ב-1893. בנוסף לכך, מינה ארתור ארבעה שופטי שלום ועוד ארבעה עשר שופטים מחוזיים.
רפורמה בשירות הציבורי
בתחילת שנות השמונים, פעלה הפוליטיקה האמריקנית באמצעות מינויים פוליטיים. המועמדים מינו את תומכיהם, משפחתם וחבריהם לתפקידים בשירות הציבורי. בעקבות השחיתות בממשל גרנט, התעוררו תנועות לביצוע רפורמה בשירות הציבורי. ב-1880, תמך הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' פנדלטון מאוהיו בחקיקה שתחייב בחינה בכתב לשירות הציבורי, חוק שלא עבר. התנקשותו של גרפילד בידי רודף תפקידים מטורף חיזקה את הקריאה לרפורמה. בסוף 1881, בהודעתו השנתית הראשונה לקונגרס, ביקש ארתור חקיקה לרפורמה ציבורית, אולם החוק של פנדלטון לא עבר שוב.
בבחירות לקונגרס ב-1882, חוו הרפובליקנים תבוסה מוחצת. הם איבדו את הרוב בבית הנבחרים, ואילו הדמוקרטים, שתמכו ברפורמה, ניצחו ארבעים מועמדים רפובליקניים מכהנים והשיגו שבעים מושבים. התבוסה גרמה לרפובליקנים רבים לתמוך בחוק, שאושר ברוב מוחץ בקונגרס. ארתור חתם על החוק ב-16 בינואר 1883. החוק (שבאופן אירוני, אימץ את ההמלצות שגובשו עקב החקירה כנגד ארתור כגובה המכס), הקים וועדה לשירות הציבורי לצורך הגשת מבחנים, ואסר על לקיחת כסף ממשכורותיהם של העובדים לקופת המפלגות. בתוך שנתיים, הפך חבר סיעת האיתנים לנשיא שהנהיג את הרפורמה בשירות הציבורי.
ב-16 בינואר 1883 עברה החקיקה בנוגע לשירות הציבורי. החקיקה הוגשה לדיון בקונגרס על ידי הרפורמטור הוותיק ג'ורג' האנט פנדלטון מאוהיו. החקיקה נחתמה בהמשך על ידי הנשיא ארתור, שהפך לרפורמר נלהב לאחר רצח גרפילד. חוק פנדלטון קבע כי משרות ממשלתיות פדרליות יוענקו על בסיס הכשרון וכי עובדי הממשלה ייבחרו באמצעות בחינות תחרותיות. המעשה גרם גם לכך שלא היה חוקי לפטר או להוריד מסיבות פוליטיות עובדים שהיו מכוסים על פי החוק. החוק אסר עוד לחייב את העובדים לתת שירות פוליטי או תרומות לאישים פוליטיים שונים בתוך הממשל. נציבות שירות המדינה הוקמה כדי לאכוף את החקיקה[14][15].
החוק היה תקף רק ל-10% מהמשרות הפדרליות, ולא היה מצליח ללא אכיפה מצד הנשיא. מבקריו של ארתור טענו שלא היה מחויב לרפורמה, אפילו לאחר החתימה על החוק, אולם להפתעתם, הנשיא פעל במהירות למינוי הוועדה, ואייש אותה במועמדים רבים שתמכו ברפורמה, כולל יריביו מבית המכס. הוועדה הגישה את המלצותיה במאי 1883. ב-1884, חצי מהתפקידים בשירות הדואר ושלושה רבעים מהמשרות בשירות המכס הוענקו לאנשים שעברו מבחנים. ארתור הביע סיפוק מהמערכת ושיבח את יכולתה להביא עובדי ציבור נאמנים. אף על פי שמינויים פוליטיים מקומיים וכמה משרות ממשלתיות לא הושפעו מהחוק, טענו חוקרים שהחוק היה מרכזי ביצירת שירות ציבורי מקצועי והוביל לעליית המדינה הבירוקרטית המודרנית.
בשנות השבעים, נחשפה שערורייה במשרד הדואר, בה אחראיים על קווי חלוקת דואר זכו לתשלומים מופרזים. תומכי הרפורמה חששו שארתור לא יחקור את העניין. אולם התובע הכללי של ארתור כן חקר את העניין, בסיוע עורכי דין דמוקרטים. ב-4 במרץ תשעה גברים הואשמו בגין הונאת הממשלה בהונאת דואר, פרק שזכה לכינוי שערוריית מרדף-הכוכב; המשפט החל ב-1 ביוני. ארתור תמך בחקירות והכריח את החשודים להתפטר מתפקידיהם. במשפט לא הורשעו אנשים, אולם הוא התחיל מחדש לאחר שאחד מהמושבעים טען שניסו לשחד אותו. ארתור פיטר את תומכי ההגנה מתפקידים ממשלתיים, אולם גם הפעם לא נמצאו אשמים במשפט, מה שפגע במוניטין של ארתור. ב-11 בספטמבר הסתכם לבסוף המשפט. מבין תשעת הנאשמים, רק שני נאשמים הורשאו. מנהל חבר המושבעים האשים כי סוכן ממשלתי ניסה לשחד אותו במהלך המשפט והשופט בתגובה הורה על משפט חוזר, שהתחיל ב-7 בדצמבר 1882. היה זה רק ביוני 1883 שבית המשפט נתן פסק דין בפרשת מרדף-הכוכב השנייה. כל תשעת הנאשמים לא הורשעו ונקבע כי הם חפים מפשע[16].
עודף תקציבי ומכסי המגן
ההכנסה הגבוהה נשארה מהמסים מתקופת המלחמה, ומאז 1866 היה עודף תקציבי. ב-1882 העודף הגיע ל-145 מיליון דולרים. רבים התווכחו בנוגע לאיזון התקציבי: הדמוקרטים ביקשו להוריד את המכסים, את ההכנסות הממשלתיות ואת מחירי הייבוא, והרפובליקנים האמינו שהמכסים הגבוהים שמרו על שכר גבוה בתעשייה ובמכרות. הם העדיפו שהממשלה תשקיע יותר בשיפורים פנימיים ותפחית מיסים עקיפים. נושא המכס היה הנושא החשוב בפוליטיקה בראותה התקופה, כשהיצרנים ובעלי בריתם תמכו בהגדלת המכסים לצורך פיתוח התעשייה מול התחרות האירופאיות, וקבוצות אחרות תמכו בהורדת המכסים לצורך הורדת המחירים. העימות היה מסובך יותר, כיוון שכל מגזר תמך במכסים גבוהים עבורו: הדרום, למשל, תמך במכסים נמוכים, אולם תמך בהגדלת המכס על כותנה, הגידול המרכזי בדרום. האינטרסים המנוגדים הללו הובילו למערכת מכסים מסובכת שהטילה שיעורי מכס שונים על מוצרים מיובאים שונים.
ארתור תמך במפלגתו, וב-1882 ניסה להוריד מיסים עקיפים על כל דבר מלבד אלכוהול, ולפשט את גביית המכס. במאי באותה השנה, הוגש חוק להקמת וועדה בנושא המכס. החוק עבר בתמיכת ארתור, שמינה פרוטקציוניסטים רבים לוועדה. הרפובליקנים תמכו בכך, אולם הופתעו כשהוועדה המליצה בדצמבר 1882 על הפחתת המכסים בשיעור של 10%. לאחר שהסנאט עסק בחוק, המכסים הופחתו בכאחוז וחצי בלבד. החוק עבר ברוב זעום בקונגרס ב-3 במרץ 1883, יומו האחרון של הקונגרס. ארתור חתם על החוק, שלא השפיע על העודף התקציבי.
הקונגרס ניסה לאזן את התקציב מהצד השני, ולהעלות את ההוצאות הממשלתיות. הקונגרס ביקש הקצבה של 19 מיליון דולר למען שיפור התעבורה הימית. ארתור לא התנגד לשיפורים פנימיים, אולם חשש מעלותו הגבוהה של החוק. הוא הטיל וטו על החוק וטען שהחוק נועד לסייע לבעלי אינטרסים מקומיים ולא לפרויקטים שיסייעו לרוב המדינה. ב-1 באוגוסט 1882, הטיל ארתור וטו על החוק וזכה לתמיכה ציבורית גבוהה, בטענה שהחוק לא הגן על הרווחה הכללית, ולא קידם מסחר בין המדינות. הקונגרס ביטל את הוטו למחרת, והעודף התקציבי ירד ב-19 מיליון. בזמנו החוק נחשב להצלחה בקרב הרפובליקנים, אולם מהר מאוד הובן שהחוק פגע בהם בבחירות אמצע הקדנציה של 1882.
אחד האמצעים המועדפים ביותר של הממשל להתמודד עם עודף הנכסים הפדרליים ההולך וגדל בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 היה להוציא כספים רבים על פרויקטים כגון תשתיות לפיתוח במחוזות פדרליים מפותחים. חקיקה הועברה על ידי שני הבתים בקונגרס בשנת 1882 שקבעה הוצאה של 19 מיליון דולר למען שיפורים טכניים בסכרים שונים על גדות נהרות ונחלים. הנשיא ארתור, בניגוד לקודמיו, בדק מקרוב את יחס ההשקעות הכלכליות על התשתיות; האופי של רבים מהתשתיות שלא היו פעילות בסופו של דבר לא פורש כשווה ערך על ידיו והנשיא הטיל וטו על החקיקה. הקונגרס הצליח לייצר את ההצבעה הדרושה לשני שלישים כדי לעקוף את הווטו של ארתור. אף על פי כן, הנשיא צבר מידה של תמיכה ציבורית בניסיון לעצור הוצאות בזבזניות של הממשל[17].
בשנת 1883 הוצא תעריף המזרנים שהחל דרכו כהצעת חוק שקראה להפחתה כוללת של 1.5 אחוזים מכלל התעריפים הפדרליים. השינוי נבע מהמלצות ועדה שמונתה על ידי הנשיא ארתור. הוועדה המליצה על לקצץ בחדות את החובות לנוכח אפשרות של התערבות אינטרסים מיוחדים. כתוצאה מכך הצעת החוק הסופית רק הורידה את התעריפים באחוז קטן. העברת הצעת החוק סימנה את תחילתו של מאבק מתמשך בנושא התעריפים בתוך הממשל[18]. ב-5 במאי 1789 הועברה בסנאט הצעת החוק הראשונה - חוק השבועה. השבועה הראשונה ההיא, לחברי הקונגרס ולעובדי מדינה בכללם, הייתה פשוטה מאוד: "אני נשבע בחגיגיות שאתמוך בחוקה של ארצות הברית."
שבעים ושתיים שנה לאחר מכן, פרוץ מלחמת האזרחים הפך במהירות את המעשה השגרתי של השבועה לבעל משמעות נרחבת. בתקופה של נאמנויות משתנות ולא ברורות, כאשר חברי הקונגרס האמינו שהמדינה צריכה לחשוש יותר מבוגדים בצפון מאשר חיילים דרומיים, הגיב הקונגרס בכמה שבועות חדשות. הראשון, נחקק בסוף מושב החירום ביולי 1861. ביולי 1862, בשעות החשוכות ביותר של המלחמה, העביר הקונגרס "שבועת מבחן ברזל" אשר היווה לא רק התחייבות לנאמנות עתידית, אלא גם אישור לנאמנות העבר. בשנת 1864, הסנאט הנשלט על ידי הרפובליקנים, על רקע התנגדותם הקשה של הדמוקרטים המעטים בתוכו, אימץ כלל המחייב את החברים להישבע לשבועת המבחן בשנת 1862 ולראשונה לחתום על עותק מודפס. הנוהג המודרני של סנאטורים ללכת לשולחן המנכ"ל בקבוצות של ארבעה לקחת את השבועה ולחתום עליה החל בשנת 1864.
במשך מספר שנים לאחר מלחמת האזרחים, הרפובליקנים הרדיקלים השתמשו בשבועת המבחן בשנת 1862 כדי למנוע מהדמוקרטים הדרומיים לחזור לקונגרס. בשנת 1868, כשכוחם של הרדיקלים בראשות אישים כגון צ'ארלס סאמנר החל לדעוך, העביר הקונגרס שבועה נפרדת לחברי הדרום הנבחרים, אך באופן אירוני דרש מצפוניים להמשיך להישבע שהם "מעולם לא נשאו מרצונם נשק נגד ארצות הברית." לבסוף, בשנת 1884, ביטל הקונגרס בתמיכתו של ארתור את שבועת המבחן והשאיר את שבועת הדרומיים המוחזרים כזו המוכרת לנו כיום[19].
בנייה ופיתוח של תשתיות
ב-24 במאי 1883 השתתפו הנשיא צ'סטר ארתור ומושל ניו יורק גרובר קליבלנד בפתיחה החגיגית של גשר ברוקלין. גשר ברוקלין היה הגשר הראשון שנבנה על פני נהר איסט המקשר בין רובעי מנהטן לברוקלין. הגשר היה פלא הנדסי, תוך שימוש בטכניקות בנייה רבות שמעולם לא נוסו בקנה מידה כה מסיבי. האדריכל המקורי, ג'ון רובלינג, נפטר מזיהום שנגרם כתוצאה מפציעה שקיבל ימים ספורים לאחר שקיבל אישור להתחיל בפרויקט. בנו וושינגטון השתלט עליו, ופיקח על פרויקט הבנייה שנמשך שלוש עשרה שנה ויותר מ-15 מיליון דולר נדרש לביצועו (סכום גדול פי שלושה מהציפיות המוקדמות). בסוף הפרויקט, מצבו הבריאותי של וושינגטון רובלינג הידרדר במידה ניכרת. הוא, יחד עם רבים מהמעורבים בפרויקט, חלה במחלת לחץ דם בגלל עבודתם במעברים ששימשו להיווסדות יסודות מגדלי הגשר. ההערכה היא כי יותר מעשרים פועלים נהרגו במהלך בניית הגשר, אם כי ניתן לחלוק על המספר המדויק.
לפני חגיגת פתיחת גשר ברוקלין, בריאותו של הנשיא ארתור התדרדרה. (הוא סבל ממחלת ברייט, אשר נודעה בתור מחלת כליה קטלנית באותה התקופה) ובכל זאת, קהל האנשים שהתייצב לאירוע לא היה מודע לכך, והנשיא קיבל קבלת פנים מרהיבה בהגעתו. ארתור והמושל קליבלנד חצו את הגשר יחד עם הרגימנט השביעי במסגרת החגיגה. מאוחר יותר באותו יום, שניהם בירכו באופן אישי את וושינגטון רובלינג. כשנפתח גשר ברוקלין, זה היה הגשר התלוי הארוך בעולם ואחד המבנים המהפכניים ביותר של התקופה. הוא נשאר לסמל של תעוזה הנדסית[20]. בתקופת נשיאותו של ארתור הוצאו לפועל סדרת תשתיות. לאחר דרישה נרחבת, ארתור אישר ביוני 1884 את הקמתה של לשכת העבודה בתוך הממשל האמריקאי שנועדה לפקח את תקינות עבודה של פועלים[21]. ב-4 ביולי 1884 חזקו מבחינה סמלית יחסי ארצות הברית–צרפת עם חקיקה לתחילת בנייתו של פסל החירות בליברטי איילנד, לחופי ניו יורק וניו ג'רזי. דוגמית של פסל החירות הוצגה לנשיא ארתור ופמלייתו בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית[22][23].
רפורמה בצי
"פלוגת ההתפתחות" ב-1889
לאחר מלחמת האזרחים, כוחו של הצי של ארצות הברית ירד, מ-700 ספינות ל-52 בלבד, שגם הן היו מיושנות. האומה התמקדה במלחמות מול האינדיאנים במערב במשך חמש עשרה שנים, ולא בים, אולם לאחר סיום המלחמות במערב רבים הודאגו ממצב הצי. גרפילד דרש מודרניזציה שהובלה בידי מזכירי הצי שלו ושל ארתור. בהתבסס על ועדה, הקציב הקונגרס כספים לשיפור הצי, שבנה עוד שלוש ספינות מוגנות מפלדה ואונייה חמושה, שכונו "פלוגת ההתפתחות". הדמוקרטים התנגדו לכך, ולאחר ניצחונותיהם בבחירות לקונגרס, סירבו להקציב כספים לספינות חדשות. גם ללא תוספת ספינות, הצליח הצי לבנות עד 1889 את הספינות שהוקצבו לו.
בשנת 1881 מינה מזכיר הצי ויליאם ה. האנט מועצה מייעצת שנועדה לקבוע את הדרישות של צי חדש. היא המליצה על בנייתם של 21 אוניות מלחמה משוריינות ובנוסף להן גם 70 אוניות מלחמה לא משוריינות. גורם מרכזי בהמלצה היה שכל האוניות החדשות שייבנו יהיו על בסיס של בניית פלדה חיצונית. הייתה זאת ההחלטה שהביאה להקמתו של צי הברזל - אם כי למעשה, ברזל מעולם לא החליף את העץ במלואו. בינתיים לא היה מפעל בארצות הברית המסוגל לייצר תותחים לאקדחים בקוטר של יותר משישה אינץ' - ואף לא היה מסוגל לייצר לוח שריון לאוניית מלחמה או טורפדו או מוקשים כפי שהיו בציים האירופאים. רק בשנת 1883, כאשר ויליאם א. צ'נדלר מניו המפשייר היה מזכיר הצי בקבינט של הנשיא ארתור, ניתן היה לגרום לקונגרס לנקוט בצעדים הראשונים בבניית צי מודרני. ההתחלה של בניית הצי המחודש הייתה צנועה. רשויות הצי האמריקניות צפו בהתקדמות בניית ספינות המלחמה בבריטניה ובצרפת. הם בחנו את הבעיות כפי שעובדו על ידי מעצבים בריטים וצרפתים. את רבים מהרעיונות הזרים בבנייה הימית הם דחו, אחרים קיבלו ושיפרו לפיהם. כתוצאה מכך, ספינות המלחמה המודרניות הראשונות שנבנו עבור חיל הים ייצגו טיפוס אמריקאי מתקדם שנוצר על בסיס אוניות מלחמה של המעצמות האירופאיות למעשה[24].
המודרניזציה החלה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 בתקופת ממשלתו של הנשיא ארתור, אשר היה מהתומכים הגדולים ביותר של פיתוח הצי בתוך הממשל. צמיחה מהירה בשווקים בחו"ל ומדיניות חוץ שמטרתה שליטה של ארצות הברית בתקשורת ברחבי האזור הסובב את מרכז אמריקה הניעה את המדינה לעבר התרחבות במעמד הימי תחת ממשל ארתור. שנתיים של ויכוח על אופי הרחבה זו הגיע לשיאו עם חוק הצי של 1883, שאישר את הקמתם של סיירות הפלדה מדגמי "אטלנטה", "בוסטון" ו"שיקגו" וספינת המשלוח דולפין. הצי האמריקני שהחל תפקוד מחודש עם כלי שיט אלו זכה לכינוי "הצי החדש". הקונגרס הארבעים ושבע בהצעת חוק שאושרה על ידי הנשיא ארתור ב-3 במרץ 1883, קבע את בנייתם של שלוש סיירות מוגנות וסיירת משלוחים. תחת אישור זה, הקימה מחלקת חיל הים את דגמי אטלנטה, בוסטון, שיקגו ואת סיירת המשלוח דולפין. סיירות אלו היוו את כלי השיט הראשונים של הצי החדש, ואלו בישרו על דור חדש בפיתוח הימי של ארצות הברית[25].
זכויות האזרח
ויליאם מאהון, חבר קונגרס תומך זכויות האזרח מווירג'יניה.דיוקן מ-1887 של ארתור
כמו קודמיו הרפובליקנים, התעסק ארתור בנושא התמיכה ברפובליקנים בדרום ארצות הברית, ניצחון על הדמוקרטים, והגנה על זכויות האזרח של השחורים שם. מאז סוף תקופת השיקום, הדמוקרטים הלבנים השמרנים ("דמוקרטי הבורבון") חזרו לשלוט בדרום והמפלגות הרפובליקניות המקומיות נפלו כשתומכיהן השחורים איבדו את זכויותיהם. הפופוליסטים הצליחו לפגוע בתמיכה הדרומית בדמוקרטים. כיוון שהמצע שלהם דרש הקצבה גבוהה יותר לחינוך (לשחורים וללבנים), ביטול מס הגולגולת על זכות ההצבעה וביטול עמוד הקלון, ראו בהם הרפובליקנים הצפוניים כבעלי ברית על חשבון המפלגה המקומית הגוססת. ארתור הסכים והחליט למנות אותם לתפקידים בדרום, כדי ליצור קואליציות איתם ועם אנשי מפלגת השטרות. השחורים בדרום הרגישו נבגדים, אולם אחרים (כפרדריק דאגלס) תמכו בכך, כיוון שהעצמאיים בדרום היו יותר ליברלים מהדמוקרטים. מדיניותו של ארתור הצליחה להשיג תמיכה רק בווירג'יניה, ולאחר היבחרו של גרובר קליבלנד הנושא נפל.
פעולות ממשלתיות נוספות לטובת השחורים גם לא שיפרו את מצבם: כשבית המשפט ביטל את חוק זכויות האזרח של 1875, הביע ארתור את חוסר שביעות רצונו בפני הקונגרס, שלא העביר חוק חדש. ארתור כן התערב ומנע פסיקה נגד צוער שחור מווסט פוינט בטענה שהפסיקה גזענית. אתגר אחר היה במערב, כשהופעל לחץ ממשלתי על המורמונים לביטול הפוליגמיה בטריטוריית יוטה. גרפילד האמין שפוליגמיה היא פשע שפוגע בערכי המשפחה, וארתור תמך, באופן חד פעמי כמעט, בעמדתו. הפוליגמיה שאושרה לפי הכנסייה המורמונית ביוטה יצרה מאבקים בין התנועה המשיחית ביוטה להנהגה הכוללת שלה בארצות הברית. התנועות הדתיות שהתנגדו למורמונים דחקו בקונגרס להעביר מעשה חקיקה שתהפוך פוליגמיה ללא חוקית. בשנת 1882 העביר הקונגרס את חוק אדמונד, הידוע גם בשם חוק נגד פוליגמיה של אדמונד, אשר מנע מאנשי הכנסייה המורמונית מלעסוק בפוליגמיה ויצר עונשים על פי החוק לאלה שנמצאו אשמים בכך.
השאלה אם הקונגרס צריך להתפרץ לתוך נוהגים של הכנסייה ולהעניש פוליגמיה על פי חוק, נדונה בעיתונים. ב-1 בינואר 1882 ציטט עיתון חדשות המדבר מאמר שהתפרסם במגזין 'המאה"' וציין כי "בעיית המורמונים הייתה הפרעה ומטרד מקומי ולא קושי לאומי." בהתייחסו לחוק אדמונד שעמד לעבור באותה העת, טען המחבר כי עונשי ההרשעה אינם הוגנים. לדבריו, זה לא הוגן למנוע מכל האנשים שהאמינו בפוליגמיה או נהגו בה לשמש כשופטים במשפטי פוליגמיה. המחבר טען שמדובר ב"ענישה קולקטיבית", כלומר מדובר בבחירה לא הוגנת ולא נתן שום סיכוי לאדם העומד לדין. אף על פי שחלקם ראו את העברת המעשה כבלתי הוגן, מרבית הלא מורמונים בטריטוריה ביוטה תמכו בחקיקה. בימיו בנשיאות, גרפילד חשש כי אי-הסדר של חוקי המדינה על הקהילה המורמונית עלול ליצור מעין אוטונומיה לא רשמית שעלולה בם בימים לאיים על מעמד הממשל האמריקאי. על פי כתבים ועיתונאים, ב-4 בינואר 1882, נוהג הפוליגמיה בטריטוריה של יוטה כבר חילק את פלחי האוכלוסין המורמונים והלא מורמונים ויצר מתח רב. הממשל הפדרלי וארתור בראשו האמינו שאם התרגול יופסק, ישוב השקט והסדר החברתי בטריטוריה[26][27].
ב-17 במאי 1884 העביר ארתור חקיקה שהתירה ממשל מקומי ואזרחי עצמאי לטריטוריה של אלסקה (לימים מדינה בתוך ארצות הברית). אלסקה נרכשה בידי ארצות הברית מהאימפריה הרוסית בשנת 1867 והיה שה רק תחת ממשלו של ארתור שהוקם לבסוף ממשל אזורי אזרחי. קודם לכן הונהגה אלסקה תחת הממשל הפדרלי בתור מחוז פדרלי במעמד שלטוני הדומה למחוז קולומביה המכיל בתוכו את וושינגטון הבירה[28].
מדיניות כלפי האינדיאנים
לאחר סיום המלחמות עם האינדיאנים, נאלץ ממשלו של ארתור להסדיר את היחסים איתם. הציבור רצה להקל עם האינדיאנים. ארתור לחץ על הקונגרס להעלות את המימון לחינוך האינדיאנים, דרישה שאושרה ב-1884, אף על פי שלא בהיקף שרצה. הוא גם דרש מהאינדיאנים לעבור למערכת בה רק יחידים, ולא שבטים, יהיו בעלי אדמות. ארתור לא הצליח לשכנע את הקונגרס, שאישר את החוק רק ב-1887. החוק גרם לכך שרוב האדמות של האינדיאנים נמכרו במחיר נמוך לספקולנטים לבנים. במהלך נשיאותו של ארתור, המשיכו מגדלי בקר להסיג גבול אל השטחים של האינדיאנים. ארתור התנגד בתחילה לדרישותיהם, אולם לאחר שמזכיר הפנים הבטיח לו שהאדמות לא מוגנות, אישר למתיישבים להתיישב בשמורה אינדיאנית בדקוטה בעזרת צו נשיאותי ב-1885. יורשו גרובר קליבלנד ביטל את הצו בטענה שהאדמה שייכת לאינדיאנים. בשנת 1884 יצא ארתור בהצהרה רשמית נגד התיישבות של אזרחים אמריקאים בשטחים באוקלהומה, שהייתה ישובה בעיקר בידי אינדיאנים[29]:
הואיל ונטען כי אנשים מסוימים בתחומי ארצות-הברית ובשיפוטה החלו וערכו ברגל הכנות להחזקה מאורגנת בכוח ולהתיישבות על אדמות מה שמכונה ארצות אוקלהומה, בשטח האינדיאני, כאשר הטריטוריה מוגדרת, מוכרת ומתוארת על ידי האמנות והחוקים של ארצות הברית ועל ידי הרשויות המבצעות כאומה אינדיאנית, וככזו כפופה לסמכות של שבטים אינדיאנים בלבד; והואיל וחוקי ארצות הברית קובעים הרחקה של כל האנשים המתגוררים או נמצאים באזור האינדיאני כאמור ללא אישור מפורש ממשרד הפנים.
אם כן, במטרה להגן כראוי על האינטרסים של אומות האינדיאנים והשבטים בטריטוריה האמורה, וכי לא ניתן יהיה לגרום למתנחלים להיכנס לארץ, במחיר רב לעצמם, שם לא ניתן להם להישאר. אני, צ'סטר א. ארתור, נשיא ארצות הברית, מעורר ומזהיר את כל האנשים האלה שכה מתכוונים או מתכוננים לסלק כדי להתיישב או להסיר את יושבי האדמות האמורות בטריטוריה האמורה; ואני מזהיר ומודיע לכל אדם כזה שיעשה זאת כי הם יסולקו ממנו במהירות ובאופן מיידי על ידי הקצינים המתאימים בשליחות משרד הפנים, ובמידת הצורך, גם בסיוע של כוחות הצבא של ארצות הברית. ארצות הברית תהיה מעורבת בהוצאת כל הפולשים הללו מהטריטוריה האינדיאנית האמורה.
בעדות על כך שמתי בזאת את ידי והבאתי להדבקת חותם ארצות הברית.
— צ'סטר א. ארתור, 1 ביולי 1884
מדיניות החוץ
מעורבות באמריקה הלטינית
במהלך כהונתו הקצרה בממשלי גרפילד וארתור, ניסה מזכיר המדינה ג'יימס בליין להגביר את המאמצים הדיפלומטיים באמריקה הלטינית, ניסה לכרות הסכמי סחר וליישב סכסוכים בין המדינות. בליין קיווה שהעלאת המעורבות האמריקנית באזור תחסום את ההשפעה האירופאית (בעיקר הבריטית) בחצי הכדור המערבי, וכשבליין עזב את תפקידו בדצמבר 1881, המשיך פרלינגהויסן להתמקד באמריקה הלטינית. בליין הציע לכנס ועידה כלל אמריקנית ב-1882 בענייני סחר ולפתור את מלחמת האוקיינוס השקט בין בוליביה, צ'ילה ופרו. לאחר כניסתו של פרלינגהויסן לתפקיד, הרעיון נפל, מחשש שארצות הברית תישאב למלחמות באמריקה הלטינית. מצד שני, המשיכו ארתור ופרלינגהויסן במאמציו של בליין לנסות ולעודד סחר בין המדינות המערביות, וחתמו על הסכם עם מקסיקו שהוריד את המכס ועבר בסנאט, אולם בית הנבחרים סירב לאשר את החוק. שליט מקסיקו באותה התקופה, הרודן פורפיריו דיאס, הבטיח כי יפתח את הדלתות של מקסיקו בפני משקיעים אמריקאים אשר תמכו בו בעלייתו לכוח. בנוסף, הסכמים עם סנטו דומינגו וקולוניות ספרדיות לא עברו גם כן בפברואר 1885, והסכם סחר הדדי עם ממלכת הוואי פקע גם הוא. פרלינגהויסן הגיע להסכם עם נשיא ניקרגואה, שהיה אמור לאפשר לארצות הברית לבנות תעלה בין האוקיינוס האטלנטי והשקט באזור, שגם הוא נפל בסנאט.
המחלוקת סביב ההגירה
קריקטורה פוליטית משנת 1882 שבה מופיע סיני כשבאמתחתו תעשייה, סדר, שלום ופיכחות, והוא מסורב כניסה בשער הזהב של החירות. על הקיר כתובה הודעה: פניהם של קומוניסטים, ניהיליסטים, סוציאליסטים, פניאן ופרחחים מקודמים בברכה אך אין כניסה לסינים. בתחתית מופיע הכיתוב: היחיד שמסורב, ומתחתיו ציטוט של מדינאי אמריקאי נאור: "אנו מוכרחים למתוח את הקו במקום כלשהו, אתם יודעים".
הקונגרס עסק בנושאי הגירה יחד עם ארתור. ביולי 1882 עבר חוק שפיקח על ספינות שהובילו מהגרים לארצות הברית. להפתעת הקונגרס, הטיל ארתור וטו על החוק וביקש שינויים בחוק, שבוצעו. הוא גם חתם על חוק ההגירה של אוגוסט 1882, שהטיל מס של 50 סנטים על המהגרים לארצות הברית, ואסר על הגירת חולי נפש, נכים, פושעים ועניים לארצות הברית.
עניין חשוב יותר היה ההגירה הסינית. הסכם עם סין מ-1868 הוביל לזרם הגירה בלתי מוגבל למדינה, שהגיע לכ-250,000 בתקופתו של ארתור. רוב המהגרים גרו בקליפורניה ועבדו כחקלאים וכפועלים. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, הואשמו הסינים בהורדת המשכורות. בתגובה, ניסה הקונגרס ב-1879 לבטל את ההסכם. כך נוסח חוק הדרת הסינים, עליו הטיל הנשיא הייז וטו. כעבור שלוש שנים, הסכימה סין לשינויים בהסכם, והחוק עבר והשעה את ההגירה לעשרים שנה. ארתור הטיל וטו על החוק בטענה שההסכם יפר את החוזה עם סין מ-1880. ההסכם הרשה רק השעיה "הגיונית" של ההגירה. מזרח המדינה שיבח את הוטו, והמערב התנגד לכך. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הוטו, אז העביר חוק חדש שהשעה את ההגירה לעשר שנים. ארתור התנגד למניעת האזרחות מהמהגרים הסינים, אבל הסכים להתפשר וחתם על החוק (לבסוף הוכרע בבית המשפט ב-1898 שאיסור מתן האזרחות לסינים אינו חוקתי, אולם ההגירה הסינית המשיכה להיאסר עד ל-1942).
מדיניות בינלאומית
ב-16 במרץ 1882 הסנאט אישר מחדש את אמנת ז'נבה הראשונה משנות השישים שקבעה חוקי מלחמה מוסכמים בין המעצמות שחתמו על האמנה. ב-22 במאי 1882 חתם ארתור על הכרה של ארצות הברית בריבונותה של ממלכת קוריאה (באותם הימים תחת שלטון שושלת ג'וסון) ובכך החל ביחסי ארצות הברית - קוריאה. ארצות הברית נמנעה מהכרה רשמית קודם לכן עקב תקרית ימית מרה במהלכה תקפו קוריאנים אוניית מלחמה אמריקאית שנעה בעבר החוף. קוריאה באותה העת הייתה יותר ויותר נתונה להשפעה חיצונית לנוכח היחלשותה של האימפריה הסינית של שושלת צ'ינג[30]. בשנת 1883 אומצה מערכת זמן סטנדרטי בידי חברות ייצור מסילות ברזל מרכזיות בארצות הברית ובקנדה. המערכת חילקה את צפון אמריקה לחמישה אזורי זמן (מאוחר יותר שונו והורדו לארבעה). הדבר נעשה כדי לתאם נסיעות של רכבות ולמנוע תאונות שתי רכבות היו נוסעות לעבר אותו הכיוון. הממשל האמריקאי לא עורב בהסדר חלוקת אזורי הזמן אך הנשיא ארתור קרא לישיבת מעצמות שנועדה להסדיר אזורי זמן מוסכמים בין גבולות בינלאומיים. בוועידה נקבע כי גריניץ' הממוקמת בתוך בריטניה, שכבר אימצה רשמית מערכת חלוקת אזורי זמן לאומית, תהיה לסטנדרט של זמן אפס לשעון[31]. ב-29 באוקטובר 1883 קודמו יחסי ארצות הברית–לוקסמבורג כאשר הנשיא ארתור חתם על הסכם הסגרה עם הנהגת לוקסמבורג.
יורשו של בליין, פרלינגהויסן, ניהל משא ומתן על אמנה עם ניקרגואה שהעביר קרקעות נרחבות מניקרגואה לארצות הברית להקמת נתיב מים שיקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. עם זאת, הקונגרס סירב לאשרר חוזה זה עם ניקרגואה מכיוון שההסכם הפר אמנה קיימת עם האימפריה הבריטית, במסגרתה כל מדינה התחייבה שלא להשיג שליטה בלעדית בכל תעלה שנבנתה דרך האזור של אמריקה המרכזית. הנשיא גרובר קליבלנד, יורשו של ארתור, חזר בו מאוחר יותר מהאמנה. כל ניסיון להעביר חקיקה שתאשרר את האמנה נתקל בהתנגדות משמעותית מצד אינטרסים של גורמים מיוחדים כמו מזקקי סוכר ויצרני צמר ולכן הם חסרו תמיכה מכריעה בסנאט. חוזים אלה העמידו את ארתור בסתירה לאינטרסים המגן במפלגה הרפובליקנית והיו בין הסיבות לכך שלא הצליח להשיג את תמיכתם של מנהיגי המפלגה לבחירות לקדנציה שנייה[32].
קצת לאחר שנכנס לתפקיד, התגלתה אצל ארתור מחלת כליות. הוא שמר על המחלה בסוד, אולם השמועות נפוצו ב-1883. הוא הרזה והזדקן, ולא הצליח לעמוד בעומס תפקידו. כדי להבריא, נסעו ארתור וחבריו הפוליטיים לפלורידה באפריל 1883. החופשה רק החמירה את מצבו, והוא סבל מכאבים לפני שחזר אל וושינגטון. מעט לאחר שחזר מפלורידה, ביקר בביתו בניו יורק סיטי, ופתח לתנועה את גשר ברוקלין. ביולי, ביקר בפארק הלאומי ילוסטון. הכתבים ליוו את הפמליה הנשיאותית וקיוו לפרסם את מערכת הפארקים הלאומיים החדשה. הטיול שיפר את מצבו של ארתור, והוא חזר לוושינגטון רענן לאחר טיול בן חודשיים.
באותה התקופה הבין ארתור, שכמו הייז ב-1880, כנראה לא יזכה במועמדות ב-1884. לקראת הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884, התברר שג'יימס בליין היה המועמד המוביל, אף על פי שארתור לא ויתר על כהונה שנייה. התברר לא במהירות שאף אגף במפלגה לא היה מוכן לתמוך בו לחלוטין: בני התערובת תמכו בבליין, ואילו האיתנים היו מפולגים- חלקם תמכו בארתור, ואחרים בסנאטור ג'ון לוגן מאילינוי. הרפובליקנים תומכי הרפורמה, שהיו ידידותיים יותר כלפי ארתור לאחר הרפורמה שהנהיג, עדיין לא היו בטוחים בו מספיק כדי לתמוך בו במקום בסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט, תומך ותיק ברפורמה. הקהילה העסקית תמכה בו, וכך גם רפובליקנים דרומיים שהיו חייבים לו את מינויים, אולם כשהחלו להתאסף מסביבו, כבר הבין ארתור שלא יצליח להתמודד על התפקיד בהצלחה.
הוא ניהל מסע בחירות מוגבל, באמונה שאם לא יתמודד יעורר ספקות בנוגע לתפקודו כנשיא ובנוגע לבריאותו, אולם בזמן הוועידה ביוני, היה ברור שיובס. בליין הוביל בסיבוב הראשון והשיג רוב כבר בסיבוב הרביעי. ארתור בירך את בליין במברק והודה בתבוסתו. הוא לא שיחק תפקיד במערכת הבחירות, ובליין האשים בכך את הפסדו בנובמבר למועמד הדמוקרטי, לגרובר קליבלנד. בליין גם נפגע מכך שכמה רפובליקנים שהאמינו ברפורמה רחבה בשירות הציבורי ("Mugwumps") נטשו אותו ותמכו בקליבלנד. קליבלנד הפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז מלחמת האזרחים, ואילו ארתור הפך לנשיא האחרון מתוך חמישה ששירת כהונה אחת מלאה או פחות ולא נבחר להיות מועמד לכהונה שנייה[33][34].
פרישה, מוות והנצחה
פסל של ארתור בכיכר מדיסון בניו יורק, שנבנה ב-1898.
שנים אחרונות
ארתור עזב את תפקידו ב-1885 וחזר לביתו בניו יורק סיטי. חודשיים לפני תום כהונתו, פנו אליו האיתנים מניו יורק בבקשה שירוץ לסנאט, אולם הוא סירב ורצה לחזור לעריכת דין. בריאותו מנעה ממנו לקחת חלק פעיל בחברה שלו, והוא שירת כנשיא של כבוד. רוב הזמן היה חולה מכדי לעזוב את ביתו. עד לסוף 1885, הצליח להופיע מעט מאוד בציבור.
לאחר שבילה את קיץ 1886 בקונטיקט, חזר הביתה וחלה. ב-16 בנובמבר, ציווה על שרפת כל מסמכיו, האישיים והרשמיים (מספר קטן מהם שרד ועבר לנכדו, שהעניק אותם לכותב ביוגרפיה על סבו). למחרת בבוקר, סבל מדימום מוחי, ולא חזר להכרה. למחרת היום, ב-18 בנובמבר, מת בגיל חמישים ושבע. ב-22 בנובמבר, נערכה לוויה פרטית בניו יורק סיטי, בה נכחו הנשיא קליבלנד והנשיא לשעבר הייז. ארתור נקבר עם בני משפחתו בבית הקברות של אלבני, לצד אשתו. ב-1889, הוקמה אנדרטה מעל קברו, בצורת מלאך עם עלה מארד על ארונו.
מאפיינים אישיים
ארתור היה בחור חביב וקל-לב, הצטיין בקשריו החברתיים, צפה בקפידה ולמד משירותים חברתיים והיה מתמקח מוצלח. עם זאת, ארתור שמר לעצמו את קשריו האישיים ולא התרברב בסגולותיו האישיות וקשריו המשפחתיים. דוגמה לקשריו החזקים עם משפחתו ניתן למצוא באובדן שחש לאחר מותה של אשתו אלן הרנדון. העובדה ששמר על פרטיותו הובילה את מתנגדיו להעשיר את התדמית שלו בתור אדם מתבודד, תדמית שעם הזמן התחזקה. מכיוון שצ'סטר ארתור חי חיים מלאי סתירות פנימיות, הוא היה בעל דמיון, אם כי החלטי. הוא שאפתן אך שמר על כך באופן פרטי.
ארתור היה בגובה של 1.88 מטרים בתקופת נשיאותו, בעל שיער חום שהאפיר עד להגעתו לנשיאות, עיניים שחורות, מצח גבוה ופנים עגולות. בצעירותו הוא היה אדם חטוב, במשקל שנע בין 79.38 ל-83.91 קילו, אך נטייתו לסעודות בשעות הלילה המאוחרות העלתה אותו עד 102.06 קילו בעת שמונה לנשיא. עקב מחלת הכליות שלו ירד מספר קילוגרמים לאורך תקופת נשיאותו. המאפיין המובהק ביותר שלו היה השפם האיקוני שהתרחב עד לצידי השיער שלו, אשר סימל את דמותו לאורך רוב הקריירה שלו. ארתור נהג להופיע באירועים מיוחדים בלבושים ולשים מסורתיים כדי להדגיש את קשרו התרבותי עם מוצאו[35].
מעט מאוד ידוע על חייו הדתיים של ארתור מלבד העובדה שאביו, ויליאם ארתור, היה איש דת מטעם הכנסייה הבפטיסטית. למרות משנת אביו, ארתור התנגד לאמונה הדתית, בעיקר בצעירותו. רוב חייו לא היה ארתור אדם דתי במיוחד אף על פי שמדי יום ראשון התארח בכנסייה האפיסקופלית של ג'ון הקדוש בוושינגטון הבירה. אף על פי שאמונתו האישית אינה ברורה, ידוע שארתור התנגד לכנסייה המורמונית והוא התנגד להתיישבות המורמונית באזורי מדינות המערב. התנגדותו של ארתור לכנסייה המורמונית נבעה בעיקרה מהפוליגמיה, אותה החשיב להיות אבן פינה של המוסד הדתי המורמוני[36].
הנצחה ומורשת
ב-1898, נחנך פסלו של ארתור, פסל ארד בגובה ארבעה וחצי מטרים, בכיכר מדיסון בניו יורק סיטי. מזכיר המלחמה אליהוא רוט תיאר את ארתור כ"חכם בפוליטיקה ומשפיע בממשלו", והכיר בכך שארתור היה מבודד במהלך כהונתו כנשיא. מבחינה היסטורית הייתה תקופת נשיאותו של ארתור, אשר לא הייתה צפויה בעליל, בעלת חשיבות רבה על התפתחותה הפוליטית של ארצות הברית. ארתור הצליח היטב בתפקידו, למרות מצבו הבריאותי הלקוי, הוא ניסה למשול במיומנות, והוא הצליח אף על פי שמעולם לא הוכרה על ידי חבריו הפוליטיקאים, העיתונות או האוכלוסייה הכללית בתרבות הפופולרית. אף על פי שארתור העדיף שירות ממשלתי מפלגתי יעיל על פני ממשלה שנבחרת בתחרותיות, הוא בכל זאת גילה גמישות ונכונות לאמץ רפורמה נרחבת בתוך הממשל. בכך שהוא נאבק בסוגיית המכס (במיוחד כשהוא מוכן להטיל ספק בדוקטרינות הביורוקרטיות המייסדות של המפלגה הרפובליקנית) ותמך במודרניזציה של הצי האמריקני, ארתור עומד כדמות מעבר חשובה באיחוד העם לאחר העת המרה שהגיעה בסופה של מלחמת האזרחים והשיקום. בעוד הוא לא הביא לפריצת דרך במנגנון הנהגתה של המפלגה, ארתור הדגים מודל ששימש אחריו לדמותו של נשיא יציב במדיניותו וביכולותיו לפתח את האומה האמריקאית[37].
ארתור מופיע על בול דואר מ-1938, בשווי 21 סנטים.
חוסר האהדה כלפי ארתור בחייו השפיעה על הערכתו בידי ההיסטוריונים, וההכרה בו לאחר שעזב את תפקידו נעלמה. ב-1935 נאמר שארתור היה אלמוני למרות חלקו הגדול בתולדות המדינה. ב-1975 כתב היסטוריון שהיה נשיא עם קבינט יציב ומוצלח, וללא שחיתות שהייתה כל כך נפוצה באותה התקופה בקרב עסקים ופוליטיקאים. אף על פי שהיה הרוס מבחינה פיזית ורגשית, פעל בהתאם למה שהמדינה הייתה צריכה. ארתור נחשב לאדם שעמד במילתו, לא לקח שוחד ושמר על כבוד עצמי, בניגוד לפוליטיקאים רבים. לא היה לו החזון להשיג גדולה, אולם תקופתו הייתה תקופת שלום ושגשוג[38].
ארתור לא חשש לאתגר את הסטטוס קוו והעדיף לפתח את המדינה גם במחיר של פגיעה בגורמים תרבותיים מקומיים. הפרת כללים וסיכון באי הסכמה מצד שותפיו בממשל לא הפריעו לו. צ'סטר ארתור האמין שחקיקות חדשות אינן שווה דבר אלא אם כן הן אפקטיביות. מכיוון שצ'סטר ארתור היה עצמאי בפעילותו עד היסוד, הוא הצליח להתנער מהציפיות של הרפובליקנים כשהוא מחזק ומחבק את הרפורמה בשירות המדינה בארצות הברית ואכף את חוק הרפורמה בשירות המדינה, שהפך לאבן הפינה של ממשלו. מבחינתו, פשרות היו שם נרדף לבינוניות; ולכן העדיף לפעול בצורה עצמאית במקום להגיע לפשרות עם פוליטיקאים נוספים.
לקריאה נוספת
Thomas Reeves, Gentleman Boss: The Life and Times of Chester Alan Arthur, A.A. Knopf, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
Justus D. Doenecke, The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur, University Press of Kansas, 1981. (הספר בקטלוג ULI)
George Frederick Howe, Chester A. Arthur: A Quarter-Century of Machine Politics, F. Ungar Publishing, 1957. (הספר בקטלוג ULI)
Zachary Karabell, Chester Alan Arthur, Times Books, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
Scott S. Greenberger, The Unexpected President: The Life and Times of Chester A. Arthur, Da Capo Press 2017.
John M. Pafford, The Accidental President: Chester A. Arthur, Regnery History, 2019.
^שרמן במקור הביע גם כן את מטרתו להתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות אך במסגרת הפשרה העביר את תמיכתו לגרפילד, שבו הוא ראה גורם מאחד שיסיים את הקרע הפנימי במפלגה.
^ההשבעה של 1881 (The Inauguration of 1881), באתר הספרייה הנשיאותית ובלוג המוזיאון של צ'סטר א. ארתור; להביא את הנשיא ה-21 של ארצות הברית אל המאה ה-21 (CHESTER A. ARTHUR PRESIDENTIAL LIBRARY AND MUSEUM BLOG; Bringing the 21st President of the United States to the 21st Century)
^ויליאם דגרגוריו (William DeGregorio), צ'סטר אלן ארתור, הספר המלא אודות נשיאי ארצות הברית (The Complete Book of U. S. Presidents), פורט לי, ניו ג'רזי, ארצות הברית: Barricade Books, 2009
