הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1880 היו תחרות בין ג'יימס גרפילד הרפובליקני לבין וינפילד סקוט הנקוק הדמוקרט, שבו גרפילד הרפובליקני ניצח. הבחירות היו הבחירות הנשיאותיות ה-24 בתולדות ארצות הברית, ונערכו ביום שלישי, 2 בנובמבר 1880. אחוז ההצבעה היה אחד מהגבוהים תולדות המדינה. בסופו של דבר, ההפרש בין שני המועמדים היה פחות מ-2,000 קולות, ההפרש הקטן ביותר אי פעם בין שני מועמדים. לעומת זאת, בחבר האלקטורים ניצחונו של גרפילד היה ברור: הוא ניצח כמעט בכל המדינות הצפוניות, והשיג 214 אלקטורים לעומת 155 להנקוק. הנקוק ניצח בכל דרום ארצות הברית, וביסס את השליטה של הדמוקרטים שם, שנמשכה עד לשנות השישים.
הנשיא היוצא רתרפורד הייז לא ניסה להיבחר מחדש, וקיים את ההבטחה שהבטיח בבחירות הקודמות. אחרי הוועידה הארוכה ביותר בתולדות המפלגה, הרפובליקנים המפולגים בחרו בגרפילד כמועמד שלהם, עוד מועמד מאוהיו שהיה חבר קונגרס וגנרל במלחמת האזרחים האמריקנית. הדמוקרטים בחרו בווינפילד סקוט הנקוק, גנרל במלחמת האזרחים גם הוא, מפנסילבניה. השלטון של שתי המפלגות הגדולות הוביל ליצירת מפלגת שמאל קיצונית, מפלגת השטרות (Greenback), שבחרה בג'יימס וייבר מאיווה, גם הוא גנרל במלחמת האזרחים. מסע הבחירות עסק בעיקר בנושא הנאמנות מתקופת מלחמת האזרחים, מכסי המגן וההגירה הסינית, וגרפילד והנקוק הצליחו להשיג 48% כל אחד מהם. וייבר ושני מועמדים אחרים השיגו את שאר הקולות.
הבחירות היו הבחירות השישיות ברציפות שהרפובליקנים ניצחו בהן, וזהו רצף ניצחונות שרק המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הצליחה להשיג בין 1800 ל-1824.
רקע
כבר לפני מלחמת האזרחים, הרפובליקנים והדמוקרטים היו שני הכוחות השולטים בפוליטיקה, ולאחר סוף תקופת השיקום ב-1877, המפלגות היו צמודות ביותר במספר התומכים שלהן. חברות במפלגה כלשהי לא הייתה קשורה לאידאולוגיה: הזיהוי המפלגתי היה קשור בעיקר לרקע דתי ואתני, וגם מרגשות שנותרו במלחמת האזרחים. רוב הפרוטסטנטים הצפוניים תמכו ברפובליקנים, וכך גם השחורים מהדרום. מצד שני, הלבנים מהדרום והקתולים מהצפון תמכו בדרך כלל במפלגה הדמוקרטית.
הרפורמה במכסי המגן ותקן הזהב פילגו גם הם את המדינה ואת המפלגות. הוויכוח היה סביב המתכת שאליה יוצמד הדולר האמריקני. עד למלחמת האזרחים שימשו רק זהב וכסף כאמצעי תשלום, אולם עלויות המלחמה הכריחו את ארצות הברית להנפיק שטרות מנייר שגובו רק בידי איגרות חוב ממשלתיות. השטרות עזרו לשלם על המלחמה, אבל גרמו לאינפלציה חמורה עקב גידול בהיצע הכסף. לאחר המלחמה, דרשו המלווים וספקי האשראי מהצפון לחזור אל תקן הזהב. מצד שני, הלווים מהדרום ומהמערב הרוויחו מהאינפלציה אשר שחקה את חובותיהם, והפועלים ואנשי העסקים חיבבו את האשראי הזול לו הובילה האינפלציה. המצב פילג בין המפלגות, והוביל ליצירת מפלגת השטרות ב-1876, כששתי המפלגות תמכו בתקן הזהב. הוויכוח החריף כשב-1873 הקונגרס ביטל את הצמדת הדולר לכסף, והעביר את התחיל להמיר שטרות בזהב ב-1879. כשתקופת הבחירות החלה, הדולר היה מגובה רק בזהב, אולם העניין עדיין לא הוכרע.
מדיניות מכסי המגן גרמה לסכסוכים בסוף המאה התשע-עשרה. במהלך מלחמת האזרחים, העלה הקונגרס את המכסים לשיא. הן על מנת לממן את המלחמה, והן עקב תמיכה בצפון למכסים אשר חיזקו את התעשיות הצפוניות להן הצטמצמה התחרות. הרפובליקנים תמכו במכסים, כיוון שראו בכך דרך להגן על העבודות האמריקניות. הדמוקרטים טענו שהדבר מוביל למחירים גבוהים יותר, ושלאחר מלחמת האזרחים המכסים הגבוהים לא היו נחוצים. הדמוקרטים הצפוניים תמכו במכסים הגבוהים מאותן סיבות כלכליות שהרפובליקנים הצפוניים תמכו בהם. כדי לשמור על אחדות מפלגתית, המפלגה נמנעה רוב הזמן מהנושא.
ארבע שנים קודם לכן, ניצח רתרפורד הייז את סמואל טילדן הדמוקרטי באחת ממערכות הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות המדינה. התוצאות הראו שהדמוקרטים זכו ליותר קולות, אולם התוצאות בכמה מדינות היו שנויות במחלוקת. חברי שתי המפלגות בקונגרס הסכימו ליצור ועידה דו-מפלגתית, שהעניקה את הקולות להייז והבטיחה את ניצחונו. הדמוקרטים טענו שגנבו מהם את הבחירות, והרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים חקר את תוצאות הבחירות ב-1878, אולם לא הצליח למצוא ראיות חדשות. טילדן נחשב למועמד מוביל מבחינת הדמוקרטים. עוד כשהייז נכנס לתפקידו, הוא הצהיר שלא יכהן תקופת כהונה שנייה, ולכן הרפובליקנים ניסו להשיג את המועמדות בבחירות הללו.
הוועידה הרפובליקנית נפגשה בשיקגו, ב-2 ביוני. שלושת המועמדים החזקים ביותר היו הנשיא לשעבר יוליסס ס. גרנט, הסנאטור ג'יימס בליין ומזכיר האוצר ג'ון שרמן. גרנט היה מפקד כוחות הצפון במלחמת האזרחים וכיהן כנשיא בין 1869 ל-1877. הוא רצה לרוץ לכהונה שלישית, דבר חסר תקדים באותה התקופה. אלו שהתנגדו לרפורמה בשירות הציבורי ודרשו לשמור על אחיזת המפלגה בתפקידים תמכו בו. בליין, שהיה סנאטור וחבר קונגרס לשעבר ממיין, זכה לתמיכת אלו שחפצו ברפורמה בשירות הציבורי. שרמן, שהיה אחיו של ויליאם שרמן, היה סנאטור לשעבר מאוהיו והיה בקבינט של הייז. אלו שלא תמכו בשני המועמדים האחרים העדיפו אותו.
בסיבוב הראשון, השיגו גרנט ובליין 304 ו-285 קולות בהתאמה, לעומת 93 של שרמן. אף אחד מהמועמדים לא היה קרוב לניצחון, והסיבובים המשיכו. אף מועמד לא הצליח בסיבובים הבאים. לאחר הסיבוב ה-35, בליין ושרמן החליטו להעביר את תמיכתם למועמד אלמוני חדש, חבר הקונגרס ג'יימס גרפילד מאוהיו. בסיבוב ה-36, גרפילד השיג 399 קולות, רובם מתומכי בליין ושרמן לשעבר. כדי לרצות את מחנה גרנט, תומכיו של גרפילד מאוהיו הציעו שלוי פ. מורטון יהיה סגנו של גרפילד. מורטון סירב. לאחר מכן הציעו את התפקיד לצ'סטר ארתור, עוד מתנגד לרפורמה בשירות הציבורי. למרות לחצים מצד תומכי גרנט, ארתור הסכים לכך. הוועידה הרפובליקנית הארוכה ביותר ננעלה ב-8 ביוני. נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא כשהוא מנצח את אליהוא וושבורן. האספה הזאת הייתה האספה עם מספר סיבובי הבחירות הגדול ביותר למינוי מועמד לנשיאות.
מאוחר יותר באותו החודש, הדמוקרטים נפגשו בסינסינטי. שישה אנשים היו המועמדים הרשמיים, וכמה אחרים גם קיבלו קולות. המועמדים המובילים היו האלוף לשעבר, וינפילד סקוט הנקוק מפנסילבניה, והסנאטור תומאס בייארד מדלאוור. טילדן לא היה מועמד רשמי, אולם השפיע רבות על הוועידה. טילדן לא רצה להשתתף בעוד מסע בחירות ולכן הצירים תמכו במועמדים אחרים, למרות שחלקם עדיין תמכו בו.
עם פתיחת הוועידה, חלק מהצירים תמכו בבייארד השמרן, ואחרים תמכו בהנקוק. האחרים הלכו למועמדים שנחשבו לקרובים לטילדן, כמו הנרי פיין מאוהיו, שהיה עורך דין וחבר קונגרס לשעבר, וסמואל רנדל מפנסילבניה שהיה יושב ראש בית הנבחרים. הסיבוב הראשון לא היה החלטי, והנקוק ובייארד הובילו שניהם. לפני הסיבוב השני, טילדן פרש מהמירוץ ורוב ציריו עברו להנקוק, שנבחר להיות מועמד. ויליאם אינגליש, פוליטיקאי ואיש עסקים שמרן ממדינת אינדיאנה, נבחר להיות סגנו.
המועמד לנשיאות
סיבוב ראשון
סיבוב שני לפני החילופים
סיבוב שני אחרי החילופים
וינפילד הנקוק
171
320
705
תומאס בייארד
153.5
112
2
סמואל רנדל
6
128.5
0
הנרי פיין
81
0
0
אלן ת'רמן
68.5
50
0
אחרים
247.5
124.5
31
נעדרו
10.5
3
0
מועמד לסגנות הנשיאות
סיבוב ראשון
ויליאם אינגליש
738
אחרים
הוועידה של מפלגת השטרות התכנסה בשיקגו באמצע יוני, באותו אולם של הרפובליקנים. המפלגה הייתה חדשה בפוליטיקה, ועלתה כתגובה לשפל הכלכלי שנוצר לאחר המשבר הפיננסי של 1873, שפגע בעיקר במערב ובדרום. במהלך מלחמת האזרחים, הקונגרס הכניס כסף מנייר למחזור, שגובה באיגרות חוב ממשלתיות ולא במתכות יקרות. לאחר המלחמה, הדמוקרטים והרפובליקנים מהמזרח דרשו לחזור לתקן הזהב, והממשלה התחילה להוציא את השטרות מהמחזור. הפחתת היצע הכסף, יחד עם השפל הכלכלי, הקשתה על בעלי חוב, חקלאים ופועלים. מפלגת השטרות קיוותה לזכות בתמיכתם. בנוסף לתמיכתם בהיצע כסף גדול, הם גם תמכו בהנהגת יום עבודה בן 8 שעות, חקיקת חוקי בטיחות במפעלים, ואיסור על העסקת ילדים.
שישה אנשים ניסו להיות מועמדים מטעם למפלגה. ג'יימס וייבר, חבר קונגרס מאיווה וגנרל במלחמת האזרחים, היה המועמד המוביל, אבל שני מועמדים אחרים, בנג'מין באטלר ממסצ'וסטס והנדריק רייט מפנסילבניה, גם זכו לתמיכה משמעותית. וייבר ניצח במהירות, וזכה לרוב כבר בסיבוב הראשון. בנג'מין צ'יימברס, איש עסקים מטקסס וחבר קונפדרציה לשעבר, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הצירים התעמתו על מצע המפלגה, במיוחד על מתן זכות הצבעה לנשים, ההגירה הסינית ומידת ההתערבות הממשלתית הרצויה.
גם מפלגת האיסור התכנסה, בקליבלנד, אוהיו. הם היו תנועה ולא מפלגה, והתרכזו בחקיקת חוק יובש נגד אלכוהול. רוב חברי המפלגה היו נוצרים אדוקים, ורפובליקנים לשעבר. רק שתים-עשרה מדינות שלחו צירים לוועידה, והמצע היה שקט בנוגע לרוב הנושאים, והתמקד בעיקר באלכוהול. כמועמד נשיאותי, נבחר ניל דו, גנרל במלחמת האזרחים ממיין. כראש העיר של פורטלנד, דו העביר חוק שאסר על מכירת אלכוהול. בנוסף, עוינות כלפי תנועת הבונים החופשיים הובילה ליצירה של מפלגה פוליטית נייטיביסטית, שהשתמשה בשם הישן של המפלגה האמריקנית. גנרל מלחמת האזרחים לשעבר, ג'ון פלפס, המנהיג של התנועה המתנגדת לבונים החופשיים בורמונט נבחר להיות המועמד לנשיאות וסמואל פומרוי נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. מעטים חשבו שהמועמדים הנוספים יצליחו לנצח.
מסע הבחירות
החולצה המדממת
הנקוק והדמוקרטים ציפו לנצח בדרום, והצפון נחשב לטריטוריה בטוחה עבור גרפילד והרפובליקנים. רוב מסע הבחירות התמקד במדינות המתנדנדות, כולל ניו יורק ומדינות המערב התיכון, שיכריעו את הבחירות. ההבדלים בין המפלגות היו מועטים, והרפובליקנים המשיכו בשיטה שלהם מהבחירות הקודמות שנקראה "לנפנף בחולצה המדממת": להזכיר את תמיכת הדמוקרטים במלחמת האזרחים ובפרישת הדרום מארצות הברית, וטענה שאם הדמוקרטים ינצחו שוב, הם יפגעו בחיילים, יבטלו את הישגי המלחמה ויתמכו בחיילי הקונפדרציה. חמש-עשרה שנים עברו מאז המלחמה, וכל המפלגות העמידו לבחירה גנרלים מצבא האיחוד, כך שהנושא לא עורר רגשות גדולים בקרב הציבור.
הדמוקרטים, לעומת זאת, הקפידו להדגיש את מועמדיהם. הם טענו שגרפילד היה קשור לעסקת אשראי מושחתת עם איגוד רכבות. הדמוקרטים טענו שהנקוק היה רחוק מהפוליטיקה המפלגתית. הרפובליקנים לא רצו לפגוע במי שהיה גיבור קרב גטיסברג, אולם טענו שהנקוק היה לא מנוסה. הדמוקרטים לא הסבירו כיצד בחירתם תשפר את המצב בארצות הברית.
לעומת זאת, מפלגת השטרות חוותה יותר רגשות מתקופת מלחמת האזרחים. כמפלגה שניסתה לזכות לתמיכת הדרום, היא שלחה את וייבר לסיור בדרום. ההתנגדות לגנרל הרפובליקני הייתה חריפה. גם השחורים, שתמכו במפלגה, איימו על הלבנים שתמכו בדמוקרטים וגרמו לפיצוץ אסיפות. בצפון, הרפובליקנים טענו שווייבר מנסה לפלג את ההצבעה כדי לעזור לדמוקרטים.
מכסי מגן והגירה
קריקטורה שמראה את גרפילד מפלס את דרכו לבית הלבן
לאחר שהרפובליקנים הפסידו בבחירות לתפקיד מושל מיין, הם התחילו להדגיש את ההבדלים בין המפלגות. ההבדל היה שהדמוקרטים טענו שישתמשו במכסי מגן "רק לשם הכנסה". גרפילד טען שהדמוקרטים לא תומכים בפועלים בתעשייה, שהרוויחו ממכסים גבוהים. נושא המכס פגע בדמוקרטים בצפון, שהיה חיוני לצורך השגת רוב. הנקוק החמיר את המצב, כשטען שהמכס הוא שאלה מקומית. דבר זה רק חיזק את הטענה הרפובליקנית שהנקוק לא מנוסה מספיק.
כבר באוקטובר, הרפובליקנים התחילו לנצח בכמה מדינות בבחירות מקומיות. הדמוקרטים בחרו באינגליש כמועמד בגלל שהיה אהוד באינדיאנה, אולם לאחר תבוסתם שם, נשמעו טענות שיש להחליפו. אינגליש טען שההפסדים היו קשורים לבעיות מקומיות, ושבבחירות הנשיאותיות הדמוקרטים ינצחו באינדיאנה.
בשבועות האחרונים לפני הבחירות, נושא ההגירה הסינית עלה לכותרות. שתי המפלגות הגדולות (ומפלגת השטרות) דרשו הגבלת ההגירה הסינית, שפגעה בשכר של העובדים במערב המדינה. ב-20 באוקטובר, פרסם עיתון דמוקרטי מכתב של גרפילד לאנשי עסקים, שבו התחייב לשמור על ההגירה ברמתה הנוכחית כדי לשמור על שכר נמוך. גרפילד טען שהמכתב היה מזויף, אולם עותקים רבים שלו נשלחו לקליפורניה ולאורגון. המכתב אכן נחשף כזיוף.
תוצאות
לאחר ספירת הקולות, רק 2,000 קולות הפרידו בין גרפילד והנקוק. 78% מהבוחרים באו לבחור. כל אחת מהמפלגות הגדולות השיגה 48% מהקולות. וייבר השיג קצת יותר מ-3%, ושאר המועמדים פחות מאחוז. גם בבחירות לקונגרס, הרפובליקנים הצליחו להשיג רק שנים-עשר מושבים יותר מהדמוקרטים, והסנאט היה מפולג בין שתי המפלגות. גרפילד ניצח בניו יורק בהפרש של 20,000 קולות. מדינות אחרות היו קרובות יותר: הנקוק ניצח בקליפורניה בהפרש של 22 קולות בלבד.
בחבר האלקטורים, הניצחון של גרפילד היה מובהק יותר. הנקוק ניצח בדרום, אבל גרפילד ניצח ברוב מדינות הצפון (מלבד ניו ג'רזי, בה הפסיד בהפרש של 2,000 קולות). שני המועמדים זכו ב-19 מדינות, אבל גרפילד ניצח בצפון המאוכלס, והשיג 214 אלקטורים לעומת 155 של הנקוק. החלוקה האזורית גרמה לרפובליקנים להסיר את תמיכתם בדרום, לאחר שהבינו שאפשר לנצח גם בלעדיו.
המועמד לנשיאות
מפלגה
מדינה
כמות האלקטורים
השותף
מדינת השותף
כמות האלקטורים של השותף
ג'יימס גרפילד
רפובליקנית
אוהיו
214
צ'סטר ארתור
ניו יורק
214
וינפילד הנקוק
דמוקרטית
פנסילבניה
155
ויליאם אינגליש
אינדיאנה
155
ג'יימס וייבר
גרינבק
איווה
0
בנג'מין צ'יימברס
טקסס
0
ניל דאו
האיסור
מיין
0
הנרי ת'ומפסון
אוהיו
0
ג'ון פלפס
אמריקנית
וורמונט
0
סמואל פומרוי
קנזס
0
הקולות מג'ורג'יה
לפי פרק 2, פסקה 1, סעיף 3 של חוקת ארצות הברית, "הקונגרס יכול לקבוע את זמן בחירת האלקטורים ואת התאריך בו הם יצביעו; התאריך יהיה באותו יום בכל ארצות הברית". ב-1792, הקונגרס אמר שחבר האלקטורים צריך להיפגש ביום רביעי הראשון של דצמבר, וכך היה גם ב-1880 שם יום רביעי הראשון של דצמבר היה 1 בדצמבר. אולם האלקטורים מג'ורג'יה לא הצליחו להצביע באותו תאריך, ובמקום זאת הצביעו ביום רביעי לאחר מכן, ב-8 בדצמבר. הקונגרס ספר את הקולות של ג'ורג'יה, אך יש מחלוקת האם הקולות באמת תקפים. אם הם לא היו תקפים, הנקוק היה זוכה ב-144 אלקטורים ולא ב-155.
הקולות מקליפורניה
באותה שנה, הקולות האלקטוראליים מקליפורניה התפצלו בין שני המועמדים כשגרפילד קיבל קול אחד והנקוק קיבל 5, כך שגרפילד זכה ב-19 מדינות ועוד אלקטור אחד. השמועות אומרות שגרפילד הפסיד בקליפורניה בגלל המכתב שאמר שהוא תומך לכאורה בהגירה הסינית. רבים במדינות המערביות התנגדו להגירה וטענו שההגירה הסינית מגבילה את גדילת החוף המערבי.
למרות זאת, גרפילד זכה בנשיאות בלי הקולות מקליפורניה. אף מועמד נשיאותי לא הצליח לחזור על הישג זה עד וודרו וילסון ב-1912 ואף רפובליקני לא הצליח לחזור על הישג זה עד ג'ורג' ווקר בוש בשנת 2000.
לאחר הבחירות
גרפילד נכנס לתפקידו במרץ 1881, ושוב הרפובליקנים נחלקו. גרפילד מינה את בליין לקבינט, אולם סיעת האיתנים (Stalwarts), בראשות הסנאטור רוסקו קונקלינג, כעסו על כך שלא קיבלו מינויים פוליטיים. גרפילד תמך לחלוטין ברפורמה בשירות הציבורי. בתגובה, כמה רפובליקנים מרדו בגרפילד בסנאט וחסמו את הצעות החוק שלו. ב-2 ביולי, איש מעורער בנפשו בשם צ'ארלס גיטוירה בגרפילד.
גרפילד נאבק על חייו חודשיים וחצי ומת ב-19 בספטמבר. סגנו, צ'סטר ארתור, הפך לנשיא. הרצח, שהוצדק בידי גיטו בגלל שלא קיבל מינוי פוליטי, גרם לתמיכה ברפורמה בשירות הציבורי, וארתור, שנחשב בעברו למתנגד לרפורמה, תמך בכך. ב-1883, רוב משתי המפלגות העביר חוק לרפורמה בשירות הציבורי.
הקונגרס גם התעסק בהגירה הסינית, והעביר חוק ב-1882 שהגביל אותה. ארתור ניסה להטיל וטו על חוק דומה, שטען שיפגע בהסכמים של ארצות הברית עם סין, אולם חתם על חוק פשרה שאסר על הגירה לעשר שנים. מכסי מגן, שהיו עניין מרכזי, לא השתנו יותר מדי, מלבד כמה שוליים שירדו במקצת. ארתור ניסה להיבחר שוב להיות מועמד רפובליקני, אולם ויתר על כך ומת ב-1896.
הנקוק לא שרד יותר מדי גם הוא. לאחר מערכת הבחירות, הוא נשאר בצבא ושירת תחת גרפילד וארתור. ב-1886, הוא מת לאחר זיהום ברגלו. וייבר, לעומת זאת, חזר לתפקידו בקונגרס, ואף היה מועמד המפלגה הפופוליסטית לנשיאות ב-1892.
