‹ 1948 ארצות הברית 1956 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952
4 בנובמבר 1952
היו 531 קולות בחבר האלקטורים נדרשו 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	63.3%
מועמד	עדלי סטיבנסון	דווייט אייזנהאואר
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית (מושל אילינוי)	המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא	אילינוי (1915-1969) אילינוי	ניו יורק (מדינה) ניו יורק
סגן	ג'ון ספרקמן	ריצ'רד ניקסון (סנטור)
אלקטורים	89	442
מדינות	9	39
מספר הקולות	27,375,090	34,075,529
אחוזים	44.3%	55.2%
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: דווייט אייזנהאואר

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1952 היו מערכת הבחירות לנשיאות ה-42 בתולדות ארצות הברית ונערכו ב-4 בנובמבר 1952. הגנרל הרפובליקני דווייט אייזנהאואר ניצח ניצחון סוחף, כשהוא קוטע 20 שנות שלטון דמוקרטי בבית הלבן. הוא הצליח להוביל את המפלגה הרפובליקנית להשגת רוב זעום בבית הנבחרים ובסנאט. באותה התקופה, עלתה המתיחות במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, וכך גם החשש מפני קומוניסטים, מה שהוביל למדיניות המקארתיזם. בסנאט האמריקני, הפך הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי מוויסקונסין לדמות מוכרת במדינה אחרי שניהל חקירות בנוגע למרגלים קומוניסטים בארצות הברית. מדיניות החוץ הייתה הנושא המרכזי במירוץ על המועמדות הרפובליקנית. המדינה התפלגה בנושא מלחמת קוריאה והשחיתות בממשלה גם הפכה לבעיה. הכלכלה שגשגה והנושאים הכלכליים לא היו חשובים.

הנשיא המכהן הארי טרומן היה לא פופולרי ובחר לא לרוץ לתקופת כהונה נוספת לאחר שלא הצליח בבחירות המקדימות. הוא תמך במושל עדלי סטיבנסון מאילינוי. סטיבנסון היה מוכר כנואם רהוט ומתוחכם, אולם רבים לא ידעו אם הוא בכלל רצה לכהן כנשיא. טרומן לחץ עליו להפוך למועמד הנשיאותי, ולאחר לחץ רב הסכים סטיבנסון. בתוך המפלגה הרפובליקנית, לחם הסנאטור מאוהיו, רוברט טאפט, מול אייזנהאואר. הנושא היה מדיניות חוץ, כשתומכי אייזנהאואר טענו שטאפט תומך בבדלנות. טאפט לא ראה את ארצות הברית מעורבת במלחמה הקרה. אייזנהאואר, מפקד נאט"ו לשעבר וגיבור המלחמה, ניצח את טאפט ברוב זעום. לאחר מכן תקף אייזנהאואר את מדיניות טרומן, ובעיקר את קוריאה, הקומוניזם והשחיתות. אייזנהאואר הצליח בכל הקבוצות שלא היו בדרום המדינה.

• דווייט אייזנהאואר, גנרל הצבא מניו יורק
• רוברט טאפט, סנאטור מאוהיו
• הרולד סטאסן, מושל מינסוטה לשעבר
• ארל וורן, מושל קליפורניה
• הגנרל דאגלס מקארתור מניו יורק

הקרב על המועמדות הרפובליקנית היה בין הגנרל דווייט אייזנהאואר, מועמד האגף המזרחי-מתון של המפלגה, הסנאטור רוברט טאפט, המנהיג הוותיק של האגף השמרני במפלגה, המושל ארל וורן מקליפורניה שמשך מצביעים מערביים ועצמאיים, והמושל לשעבר הרולד סטאסן ממינסוטה, שעדיין זכה לתמיכה במערב התיכון.

הרפובליקנים המתונים מהמזרח הונהגו בידי מושל ניו יורק תומאס דיואי, שהיה המועמד ב-1944 וב-1948. המתונים היו חסידי מדיניות ההתערבות, שגרסה שאמריקה צריכה להילחם מעבר לים, במלחמה הקרה ולהתנגד לתוקפנות סובייטית באירופה ובאסיה. הם גם היו מוכנים לקבל את רוב מאפייני מדינת הרווחה שנוצרו במהלך הניו דיל בשנות ה-30. המתונים גם דאגו בנוגע לרצף ההפסדים של המפלגה בבחירות הנשיאותיות. הם הרגישו שלאייזנהאואר, בעל האהדה הגבוהה, היה את הסיכוי הטוב ביותר לנצח את הדמוקרטים. לכן סירב דיואי לרוץ לנשיאות בפעם השלישית, למרות התמיכה הגבוהה שזכה לה בתוך המפלגה. המפלגה הרפובליקנית לא זכתה במערכות הבחירות כבר עשרים שנה, והרפובליקנים רצו לבסס את עצמם מחדש. בנוסף, שלטון רפובליקני ישמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של אנשים כסנאטור מוויסקונסין, ג'וזף מקארתי.

הרפובליקנים השמרנים הונהגו בידי טאפט, והיו מבוססים במערב התיכון ובחלקים מהדרום. הם רצו לבטל חלקים רבים ממדיניות הרווחה. רובם היו בדלנים ואמרו שאמריקה לא צריכה ליצור בריתות עם כוחות זרים. הם לא סמכו על האירופאים ובעיקר על בריטניה, והרגישו שהבריטים פגעו במדיניות החוץ של המדינה. בקרב הצעירים בהם, שלחמו במלחמת העולם, התעוררה התנגדות לקומוניזם. טאפט ניסה גם ב-1940 וגם ב-1948 להיבחר אך נוצח פעמיים בידי רפובליקנים מתונים מניו יורק (ונדל וילקי ודיואי). טאפט, שהיה בן 62 כשמסע הבחירות החל, הודה שזהו הסיכוי האחרון שלו לזכות במועמדות, ולכן תומכיו עבדו קשה בשבילו. חולשתו של טאפט, שלעולם לא הצליח להתגבר עליה, הייתה שרבים ממנהיגי המפלגה חשו שהיה שמרן מדי ושנוי במחלוקת מדי בשביל לזכות בבחירות.

וורן, אף על פי שהיה מאוד פופולרי בקליפורניה, סירב לערוך מסע בחירות בשביל המועמדות ולכן הקטין את סיכוייו להיבחר. המשלחת של הצירים מקליפורניה עדיין תמכה בו, וקיוותה שיבחר בתור פשרה בין אייזנהאואר לטאפט.

אחרי ששכנעו אותו לרוץ, זכה אייזנהאואר בניצחון גדול בבחירות המקדימות בניו המפשייר, כשהוא מנצח את טאפט. אך מאותה נקודה ועד לוועידה הלאומית, התחלקו הצירים באופן יחסית שווה בין שני המועמדים, וכשהוועידה נפתחה המירוץ היה צמוד. טאפט זכה בנברסקה, וויסקונסין, אילינוי ובדקוטה הדרומית, ואילו אייזנהאואר זכה בניו ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס, ובאורגון. הרולד סטאסן זכה במינסוטה וארל וורן זכה בקליפורניה, והיה ברור שהמאבק הוא בין טאפט ואייזנהאואר. גם הגנרל דאגלס מקארתור זכה בכמה צירים אולם הבהיר שלא ינסה להיות מועמד.

כשהוועידה הרפובליקנית הלאומית נפתחה בשיקגו, דירגו רוב המומחים את טאפט ואייזנהאואר כשווים. תומכי אייזנהאואר כמו דיואי והסנאטור ממסצ'וסטס הנרי קבוט לודג' הבן, האשימו את אנשי טאפט ב"גנבת" צירים ממדינות דרומיות גדולות כמו ג'ורג'יה וטקסס. הם אמרו שצירים תומכי אייזנהאואר לא התקבלו למשלחת ובמקומם הוכנסו צירים תומכי טאפט. הוצע שכמה מהצירים הדרומיים יוחלפו בתומכי אייזנהאואר, ואף על פי שטאפט ותומכיו התנגדו לכך, הוועידה החליטה בעד הצעה זאת וטאפט איבד צירים דרומיים רבים. אייזנהאואר גם קיבל חיזוק ממדינות שלא היו מחויבות לאף אחד מהמועמדים, וזכה לתמיכתו של סטאסן. הרחקת צירי טאפט והתמיכה ממדינות נייטרליות הכריעו את הכף לטובת אייזנהאואר.

מצב הרוח בוועידה היה מריר. תומכי טאפט האשימו את דיואי ב"דרדור המפלגה לתבוסה" וכמעט שפרצה קטטה בין הצירים.

אייזנהאואר נבחר בסיבוב הראשון בניצחון דחוק. כדי לאחות את הקרע, הוא נפגש עם טאפט בחדר המלון שלו. טאפט בירך את אייזנהאואר על ניצחונו אך כעס על ההאשמות בדבר גנבת הצירים, וסירב לתמוך באייזנהאואר במשך כמה שבועות לאחר מכן. הם נפגשו שוב בספטמבר. טאפט הבטיח לתמוך באייזנהאואר, שמצדו התחייב למלא כמה בקשות של טאפט, כולל מתן ייצוג שווה לאנשי טאפט בקבינט, איזון התקציב ומלחמה בסוציאליזם. אייזנהאואר הסכים לכך וטאפט תמך בו. למעשה, אייזנהאואר הסכים עם טאפט ברוב נושאי הפנים. רוב חוסר ההסכמה ביניהם הייתה בנושאי חוץ.

רבים חשבו שוורן יהיה סגנו של אייזנהאואר בעקבות תמיכתו בו, אולם הוא סירב לכך. אייזנהאואר תמך בסטאסן, שתמך באייזנהאואר גם כן והחזיק בעמדות דומות. אולם מנהיגי המפלגה רצו סגן שיוכל לפייס את תומכי טאפט, ושיוכל לאחד בין האגף המתון והאגף השמרני, מה שימנע מטאפט לפרוש ולהתמודד במפלגה עצמאית.

אייזנהאואר לא חשב על סגנו ורצה שהוועידה תבחר במישהו. לבסוף נבחר חבר הקונגרס הצעיר ריצ'רד ניקסון מקליפורניה, בעיקר בגלל היותו מהזרם המרכזי במפלגה. לניקסון היה מוניטין של נואם מוכשר ולוחם בקומוניזם, אולם לא קיצוני כמו השמרנים, לא היה בדלן ולא התנגד לניו דיל. רבים מההיסטוריונים טוענים שרוב הצירים היו שמרנים והיו תומכים בטאפט, אבל תמכו באייזנהאואר כיוון שנחשב למנצח בטוח.

אף על פי שלא נבחר להיות הנשיא או סגן הנשיא, מונה וורן לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית באוקטובר 1953, ואילו סטאסן כיהן בממשל אייזנהאואר.

• עדלי סטיבנסון, מושל אילינוי
• אלבן ברקלי, סגן נשיא ארצות הברית מקנטקי
• אסטס קיפאובר, סנאטור מטנסי
• ריצ'רד ראסל הבן, סנאטור מג'ורג'יה
• הסנאטור רוברט קר מאוקלהומה
• הסנאטור יוברט האמפרי ממינסוטה

בתקופה שקדמה לבחירות היה הנשיא המכהן הארי טרומן המועמד המוביל להתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית. מכיוון שהתיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית לא היה תקף לגבי הנשיא הנוכחי, יכול היה טרומן לרוץ לתקופת כהונה נוספת. אבל ב-1952, ירדה כלפיו האהדה. מלחמת קוריאה ההרסנית נכנסה אל שנתה השלישית, המסע האנטי-קומוניסטי של הסנאטור ג'וזף מקארתי הצית בציבור פחד מ"האימה האדומה", והשחיתות בממסד גרמה לירידת הפופולריות של טרומן, עד שסקרים הראו ש-66% מהציבור לא מרוצים ממנו, שפל שרק ריצ'רד ניקסון השתווה אליו כעבור כמה עשורים וג'ורג' ווקר בוש שבר.

יריבו המרכזי של טרומן היה הסנאטור הפופוליסטי מטנסי, אסטס קיפאובר, שפיקח על חקירות נגד הפשע המאורגן ב-1951 והיה ידוע בתור לוחם נגד שחיתות. סקר שפורסם הראה שטרומן מקבל את תמיכתם של 36% מהדמוקרטים בלבד לעומת 21% שתמכו בקיפאובר. בקרב מצביעים עצמאיים, קיבל טרומן רק 18% וקיפאובר 36%. בבחירות המקדימות בניו המפשייר, ניצח קיפאובר את טרומן וזכה בכל שמונת הצירים, עם 19,800 קולות לעומת 15,927. קיפאובר טען שלא מדובר בביקורת על הממסד אלא ברצון בדם חדש במנהיגות. טרומן, שהופתע מתבוסתו, הכריז על פרישתו מהמירוץ (בזיכרונותיו טען שהחליט על כך לפני תבוסתו).

עם פרישתו של טרומן, הפך קיפאובר למועמד המוביל, וזכה ברוב הבחירות המקדימות. מנצחים אחרים היו הסנאטור יוברט האמפרי, שזכה במינסוטה, ריצ'רד ראסל שזכה בפלורידה ואברל הארימן שזכה בוושינגטון די. סי.. אך רוב המדינות עדיין בחרו בצירים שלהן באמצעות אספות, מה שאמר שהמנהיגים של המפלגה - במיוחד ראשי הערים והמושלים ממדינות וערים גדולות בצפון ובמערב התיכון - יכלו לבחור את המועמד, והם לא חיבבו את קיפאובר כיוון שחקירותיו הראו על קשר בין כמה מנהיגים דמוקרטיים וראשי מאפיה. הם סירבו לתמוך בקיפאובר.

הם ניסו למצוא מועמד אחר, אך לרובם הייתה חולשה מסוימת: לריצ'רד ראסל הייתה תמיכה מהדרום, אבל התמיכה שלו בהפרדה גזעית והתנגדותו למתן זכויות אזרח לשחורים דרומיים גרם לאנשים להוקיע אותו בתור גזען. טרומן תמך באוורל הארימן מניו יורק, אבל הוא לא היה מנוסה בפוליטיקה. סגן הנשיא אלבן ברקלי היה מבוגר מדי. מועמדים אחרים היו רוברט קאר, הסנאטור מאוקלהומה, פול דייבר ממסצ'וסטס והסנאטור ויליאם פולברייט מארקנסו.

המושל עדלי סטיבנסון מאילינוי היה מועמד עם פחות חולשות. הוא היה הנכד של סגן הנשיא לשעבר, עדלי סטיבנסון, הוא היה נואם רהוט, מתון ואינטלקטואל. באביב 1952 ניסה טרומן לשכנע את סטיבנסון להתמודד, אך סטיבנסון רצה לרוץ לעוד כהונה בתור מושל וסירב לעשות משהו למען היבחרותו. סטיבנסון לא פסל את היבחרו, ומנהיגים רבים קיוו שיהיה ניתן לגייס אותו.

הוועידה התרחשה בשיקגו באותו מקום בו התכנסו הרפובליקנים כמה שבועות קודם לכן. כיוון שהוועידה התרחשה במדינה שלו, התבקש סטיבנסון - שהצהיר שאינו מועמד לנשיאות - לברך את הצירים. נאומו הוביל לעוד ניסיון לגייס אותו, ואחרי שנפגש עם המשלחת מאילינוי, השתכנע סטיבנסון לרוץ לנשיאות. מנהיגי המפלגה תמכו בו. קיפאובר הוביל בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השלישי הפסיד לסטיבנסון.

לאחר שהצירים בחרו בסטיבנסון, הם בחרו לו סגן. המועמדים הראשיים למשרת סגן הנשיא היו ג'ון ספרקמן ומייק מונרוני. טרומן וחבורה של משפיעים הצליחו לבחור בספארקמן, שמרן מאלבמה שתמך בהפרדה הגזעית. הוועידה תמכה בו בתקווה שיוכל למשוך את הדרום ולאזן את סטיבנסון.

מסע הבחירות של אייזנהאואר היה אחד מהראשונים שהתרכז בקול הנשי. רבים מתשדירי הבחירות שלו ברדיו ובטלוויזיה התרכזו בחינוך, אינפלציה, סיום מלחמת קוריאה ונושאים אחרים שמשכו נשים להצביע עבורו. רוב העובדים במטה הבחירות שלו היו נשים: הן התקשרו בטלפון למצביעים פוטנציאלים, חילקו כפתורים עם השם "אייק" ודאגו לתמיכה במועמדים הרפובליקנים. בבחירות אייזנהאואר זכה ברוב הקול הנשי.

מסע הבחירות של אייזנהאואר תקף את "קוריאה, הקומוניזם והשחיתות" - כישלונות ממשל טרומן. נושא מרכזי היה "הצפת" ממשל טרומן במרגלים קומוניסטים. בנוסף טען שממשל טרומן הזניח את אמריקה הלטינית והוביל אותם לקראת שלטון קומוניסטי. הרפובליקנים האשימו את הדמוקרטים בכישלון צבאי בקוריאה, בשמירה על מרגלים קומוניסטים בממשל ובמספר אנשים בכירים שהואשמו בשחיתות.

סטיבנסון קיווה לנצל את המאבק בין טאפט השמרן ואייזנהאואר המתון. בנאום בבולטימור, טען שלפיל הרפובליקני יש שני ראשים ושאי אפשר להפקיד את אמריקה בידי מפלגה שלא יודעת מי מנהיג אותה, בידי "בית מפולג בתוך עצמו". סטיבנסון, טרומן ודמוקרטים אחרים ביקרו את הסנאטור ג'וזף מקארתי ובכירים רפובליקנים אחרים בתור "מעוררי בהלה" שרמסו את זכויות האזרח של עובדי הממשל. בנאום בסולט לייק סיטי טען סטיבנסון שהרפובליקנים ממהרים להאשים את מי שהם לא מסכימים איתו ופולשים אל חופש המחשבה. סטיבנסון טען שההתקפות מצד הימין על עובדי ממשלה כג'ורג' מרשל, ששירת כמזכיר המדינה של ארצות הברית, פגעו במדינה. הנשיא טרומן ביקר את מקארתי ודרש מאייזנהאואר לגנות אותו. סטיבנסון לעג לרפובליקנים שצדים קומוניסטים במשרד להגנת הטבע אולם מסרבים לסייע לאנשים שנלחמים בקומוניסטים האמיתיים באסיה. הסנאטור מקארתי בלבל בכוונה בין סטיבנסון לאלג'ר היס, שהואשם בריגול קומוניסטי. בנוסף טען שהוא רוצה לקחת אלה ולעשות מסטיבנסון "אמריקני טוב".

סטיבנסון וספרקמן לא היו חלק מממשל טרומן והתעלמו ממנו, והעדיפו להדגיש את הישגי הניו דיל של רוזוולט לעומת השפל הגדול של הובר. סטיבנסון לא הצליח, לטענת ההיסטוריונים, להפיג את התחושה שאמריקה המפולגת זקוקה לשינוי.

דמוקרטים רבים היו מודאגים כשאייזנהאואר סירב לנאום בוויסקונסין נאום שמגנה את מקארתי, ואף צולם לוחץ ידיים עם מקארתי. טרומן, שהיה חבר של אייזנהאואר, אמר שאייזנהאואר "בגד בכל מה שחשבתי שהוא מסמל".

למרות זאת, תפקידו של אייזנהאואר במלחמת העולם השנייה זיכה אותו בתמיכה רבה ובקהל רב שבא לראות אותו. הסלוגן שלו, "I Like Ike", היה אחד מהפופולריים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. סטיבנסון גם נאם בכל המדינה וגם לו הקשיב קהל גדול. אף על פי שהסגנון שלו הלהיב אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, רבים מהמומחים תהו האם הוא מדבר "מעל ראשי" מאזיניו, לעומת אייזנהאואר העממי. השמרנים לעגו לסטיבנסון, שנודע כרודף נשים ובעל פילגשים רבות, כנשי מדי כדי להיות נשיא.

אירוע חשוב שקרה במהלך מסע הבחירות היה כשריצ'רד ניקסון, שהיה נוהג להאשים את הדמוקרטים בשחיתות, הואשם בקבלת 18,000$ במתנות מתורמים עשירים. אייזנהאואר ואנשי המטה שלו שקלו להסיר את מועמדותו של ניקסון, אך ניקסון הציל את הקריירה שלו בנאום טלוויזיוני בן חצי שעה שכונה "נאום צ'קרס". בנאום הכחיש ניקסון את ההאשמות, נתן פירוט מדויק על נכסיו הפיננסיים המועטים, והילל את מועמדותו של אייזנהאואר. שיא הנאום הגיע כשניקסון אמר שתומך נתן לבנותיו מתנה: כלב קוקר ספניאל בשם "צ'קרס", אך הוא לא יוותר עליו כי בנותיו אוהבות אותו. הנאום גרם לכמות כזו של תגובות אוהדות, שאייזנהאואר החליט להשאיר את ניקסון כמועמד לסגן הנשיא.

למרות ההאשמות בקומוניזם, רוב מסע הבחירות נחשב למכובד וסטיבנסון נחשב לקול חדש במפלגה הדמוקרטית שמשך את הצעירים. הוא האשים את אייזנהאואר בשתיקה מול מקארתי, וטען בפני חיילים שלא היה במעשיו של מקארתי דבר פטריוטי.

למרות זאת, היה ברור ששני המועמדים לא כיבדו אחד את השני: סטיבנסון גינה את סבלנותו של אייזנהאואר כלפי מקארתי, ואייזנהאואר ראה בסטיבנסון פוליטיקאי טיפוסי.

שני המועמדים השתמשו בטלוויזיה בפעם הראשונה במערכת הבחירות. נאומיו של אייזנהאואר נחשבו למבולבלים מאוד, ומומחי תקשורת עבדו איתו על מיקוד נאומיו. אייזנהאואר התקשה בהופעה בטלוויזיה, בו הוא נראה מבוגר ומצחו נצץ. בהנחיית יועציו, אייזנהאואר אופר ועמד בצורה מסוימת, ובנוסף לא לבש משקפיים. כיוון שלא יכול היה לקרוא את התסריט בלעדיהן, כתבו לו את המילים על שלטים גדולים.

רבים ביקרו את מסע הבחירות בטענה שהוא "מכר" את אייזנהאואר לציבור. סטיבנסון לא היה קשור לתשדירי הטלוויזיה וטען שאייזנהאואר "מוכר את הנשיאות כמו דגני בוקר. הוא עצמו טען שלא צפה בטלוויזיה.

תעמולה זכורה היא סרטון מצויר חסר דאגות עם שיר בשם "I Like Ike" לאייזנהאואר. בפעם הראשונה, ההיסטוריה הרפואית של שני המועמדים שוחררה לציבור, וגם גרסאות חלקיות של ההיסטוריה הפיננסית שלהם לאחר נאומו של ניקסון. לקראת סוף מסע הבחירות, אמר אייזנהאואר שאחרי שיבחר, ילך לקוריאה כדי לסיים את העימות. ניסיונו הצבאי והמודעות הציבורית לנושא נתנה לו את החיזוק האחרון לקראת הניצחון.

אייזנהאואר שמר על יתרון נוח במשך כל מסע הבחירות.

כיוון שהמפלגה הרפובליקנית נשלטה בעיקר בידי תומכי טאפט, הקימו תומכי אייזנהאואר מועדונים תומכי אייזנהאואר למשיכת תומכים. המועדונים, שכונו "אזרחים עבור אייזנהאואר", תמכו במדיניות מתונה ואינטרנציונליסטית. התנועה לא הותירה חותם רב בקרב הרפובליקנים.

ביום הבחירות - 4 בנובמבר 1952 - ניצח אייזנהאואר באופן החלטי, כשהוא גורף 55% מהקולות וזוכה ב-39 מ-48 מדינות. סטיבנסון לא זכה באף מדינה מצפון ארצות הברית או ממערב לארקנסו, ואילו אייזנהאואר זכה בשלוש מדינות דרומיות שלא הצביעו לרפובליקנים מאז תקופת השיקום - וירג'יניה, פלורידה וטקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה עד 1968 שהרפובליקנים ניצחו במיזורי והפעם האחרונה בה זכו הדמוקרטים בקנטקי עד ל-1964. הייתה זאת הפעם האחרונה בה נבחר רפובליקני לנשיאות בלי קנטקי. סטיבנסון ניצח בקנטקי בהפרש של 700 קולות, ההפרש הזעום ביותר מאז זכייתו של וודרו וילסון בניו המפשייר בהפרש של 56 קולות.

במערכת הבחירות היה שימוש במחשב כדי לחזות את התוצאות.

• 
  תוצאות הבחירות לפי מחוזות. אייזנהאואר-אדום, סטיבנסון-כחול
• 
  תוצאות הבחירות לפי מחוזות הקונגרס

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952 בוויקישיתוף

• event/United-States-presidential-election-of-1948 הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הבחירות לנשיאות ארצות הברית

1789 • 1792 • 1796 • 1800 • 1804 • 1808 • 1812 • 1816 • 1820 • 1824 • 1828 • 1832 • 1836 • 1840 • 1844 • 1848 • 1852 • 1856 • 1860 • 1864 • 1868 • 1872 • 1876 • 1880 • 1884 • 1888 • 1892 • 1896 • 1900 • 1904 • 1908 • 1912 • 1916 • 1920 • 1924 • 1928 • 1932 • 1936 • 1940 • 1944 • 1948 • 1952 • 1956 • 1960 • 1964 • 1968 • 1972 • 1976 • 1980 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 2000 • 2004 • 2008 • 2012 • 2016 • 2020 • 2024