הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1936 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות השלושים-ושמונה בתולדות ארצות הברית, ונערכו ב-3 בנובמבר 1936. אלו היו הבחירות החד-צדדיות ביותר בהפרש קולות האלקטורים. ההפרש בין המועמדים במניין הקולות הכולל היה השני בגודלו במערכות הבחירות אחרי 1820, בהן לא היה יותר ממועמד אחד.
אף על פי שפרשנים חזו קרב צמוד, רוזוולט ניצח את הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר מאז שהמפלגה הרפובליקנית קמה בעשור השישי של המאה ה-19, וניצח בכל מדינה פרט למיין וורמונט. בכך שזכה ב-523 אלקטורים, רוזוולט קיבל 98.49% מהאלקטורים, האחוז הכי גבוה מאז 1820. זה גם היה שיא במספר האלקטורים שמועמד לנשיאות זכה בהם, ושיא זה נשבר רק בידי רונלד רייגן ב-1984, כשניתן היה לזכות בעוד 7 אלקטורים. רוזוולט גם זכה ב-60.8% מהקולות, אחוז הקולות השני הגבוה ביותר שמועמד לנשיאות זכה בו מאז 1820 (באחוז הגבוה ביותר זכה לינדון ג'ונסון ב-1964).
מועמדים
מועמדים דמוקרטים
הנשיא רוזוולט פגש בבחירות המקדימות רק יריב אחד שלא היה מועמד מקומי: הנרי ברקינרידג', עורך דין מניו יורק שהתנגד לניו דיל, וניסה לרוץ מול רוזוולט בארבע מערכות בחירות מקדימות. ברקינרידג' הפסיד הפסדים גדולים וכך הוכח שהניו דיל הוא פופולרי בקרב הדמוקרטים. בניו ג'רזי, רוזוולט לא נרשם והפסיד לברקינרידג', אף על פי ש-19% מהתושבים רשמו את שמו על הפתק. מועמדיו של רוזוולט לתפקידי הצירים ניצחו בקלות בניו ג'רזי ובכל מקום אחר. מספר הקולות הגבוה ביותר שקיבל ברקינרידג' היה 15% במרילנד. רוזוולט השיג 93% מהקולות בבחירות, בהשוואה ל-2% בלבד לברקינרידג'.
1,100 הצירים של המפלגה הדמוקרטית התכנסו בפילדלפיה בין 23 ו-27 ביולי ותמכו פה אחד ברוזוולט ובג'ון גארנר. לבקשתו של רוזוולט, חוק שני השלישים, שנתן לדרום זכות וטו, בוטל.
מועמדים רפובליקניים
הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1936 התכנסה בקליבלנד, אוהיו, בין 9 ו-12 ביוני. אף על פי שהרבה מועמדים רצו את המועמדות הרפובליקנית, רק שניים, המושל אלף לנדון והסנאטור ויליאם בורה, נחשבו למועמדים רציניים. עורך הדין ארל וורן מקליפורניה, מושל דרום דקוטה ויליאם גרין וסטפן דיי מאוהיו זכו בפריימריז במדינות שלהם. בורה בן השבעים, שהיה פרוגרסיבי ידוע, ניצח בוויסקונסין, נברסקה, פנסילבניה, מערב וירג'יניה ואורגון וגם קיבל כמות מכובדת של קולות באילינוי שהייתה שייכת לפרנק נוקס, ובדרום דקוטה, שהייתה שייכת לגרין. אך מנהיגי המפלגה תמכו כמעט פה אחד בלנדון, איש עסקים עשיר שהיה איש מרכז. לנדון זכה במסצ'וסטס ובניו ג'רזי ושלט באסיפות הבחירה.
תוצאות הפריימריז הרפובליקניים
לאחר שפרנק נוקס פרש כדי להיות המועמד לסגן הנשיא של לנדון, ולאחר שפרשו גם וורן, גרין ודיי, התוצאה הייתה:
אלפרד לנדון 984
ויליאם בורה 19
מועמדים נוספים
רבים, וגם בכירים במפלגה הדמוקרטית, ציפו שיואי לונג, הסנאטור הדמוקרט הצבעוני מלואיזיאנה, ירוץ במפלגה שלישית עם תוכנית "חלוקת העושר" שלו כמצע. הסקרים בין 1934 ו-1935 טענו שלונג יכול היה לזכות לתמיכתם של בין שישה או שבעה מיליון אזרחים, בערך 15% מהקולות שהצביעו בבחירות הללו.
אולם לונג נרצח בספטמבר 1935. היסטוריונים טענו שלונג לא התכוון לרוץ בבחירות הללו. במקום, הוא תכנן יחד עם האב צ'ארלס קוגלין, כומר קתולי ומנחה תוכנית רדיו, להריץ אדם אחר בתור נציג מפלגה שלישית. הרעיון היה לפלג את הקולות השמאליים, וכך לאפשר לרפובליקנים לנצח. באמצעות הוכחת כוחו, יחכה לונג עוד ארבע שנים וירוץ מטעם הדמוקרטים ב-1940.
לפני מותו של לונג, המועמדים המובילים לתפקיד היו הסנאטור ויליאם בורה, בורטון ווילר (שהיה סגנו של רוברט לה פולט ב-1924) והמושל פלויד אולסון ממינסוטה. לאחר ההתנקשות בלונג, שני הסנאטורים איבדו את רצונם להתחרות, ואולסון סבל ממחלת הסרטן שמנעה ממנו להתמודד.
האב קוגלין, יחד עם הדוקטור פרנסיס טאונסנד, שהיה פעיל פוליטי מהשמאל שדרש את יצירת מערכת הפנסיה, והכומר ג'רלד סמית', נאלצו לבחור בויליאם למקה, חבר קונגרס רפובליקני מדרום דקוטה, כמועמדה של "מפלגת האיחוד". ללמקה לא הייתה כריזמה ומעמד לאומי, והוא לא הצליח בבחירות, והשיג רק שני אחוזים מהקולות. המפלגה התפרקה כעבור שנה.
ויליאם דאדלי פאלאי, מנהיג הלגיון הכסוף של אמריקה, ניסה להתמודד במסגרת המפלגה הנוצרית בוושינגטון, אולם השיג מעט פחות מ-2,000 קולות.
סקרי בחירות
הבחירות זכורות בעיקר בגלל תחזית העיתון The Literary Digest. הסקר התבסס על עשרה מיליון שאלונים שנשלחו לקוראים פוטנציאליים, מהם חזרו כ-2.3 מיליון. העיתון, שחזה בהצלחה את מנצח הבחירות מאז 1916, הכריז ב-31 באוקטובר שלנדון יזכה בבחירות עם 370 אלקטורים: זאת בגלל שרוב מינוייו היו רפובליקנים. כל סקר אחר טען שרוזוולט ינצח, אף על פי שרובם טענו שישיג רק 360 אלקטורים. בנוסף, הדגימה של The Literary Digest לא הייתה אקראית, אלא הכילה בעיקר מתנדבים, כלומר, מיעוט שהתנגד לרוזוולט. הטעות בחיזוי פגעה באמינות המגזין והוא נסגר לאחר כמה חודשים.
באותה השנה, ג'ורג' גאלופ, מומחה פרסום שהחל בעריכת סקר מדעי, חזה שרוזוולט ינצח בבחירות בהתבסס על דגימה של 50,000 אנשים. התחזיות שלו הפכו את הסקרים לנושא מרכזי בבחירות שלאחר מכן, והסקר שלו נשאר אחד מהכלים החשובים במהלך מערכות הבחירות.
מסע הבחירות
כרזת בחירות בניו המפשייר.
לנדון נתפס כמועמד לא אטרקטיבי, שהמעיט בעריכת מסעות בחירות ברחבי המדינה. הוא התמקד בתקיפת הניו דיל ומדיניותו הכלכלית של רוזוולט, וכן ביקר את אופן ניהול ממשלו. רוב ההתקפות לא באו ממנו אלא ממנהלי מסע הבחירות. בחודשיים לאחר היבחרו של לנדון, הוא לא הופיע בציבור.
לנדון כיבד והעריץ את רוזוולט, ואף קיבל את רוב העקרונות של תוכנית הניו דיל. הוא טען שהתוכנית עוינת לעסקים ושהיא מקדמת בזבוז וחוסר יעילות. לקראת סוף מסע הבחירות, האשים את רוזוולט בשחיתות- בהשגת כוח רב מדי כנגד החוקה, ובפגיעה בחירות הכלכלית.
תוצאות
רוזוולט ניצח בקלות, וזכה ב-46 מדינות מתוך 48, כשהדמוקרטים משיגים הישגים נאים בבחירות לקונגרס. לאחר שלינדון ג'ונסון זכה ב-61% מהקולות ב-1964, 60 האחוזים מהקולות שרוזוולט השיג הם האחוז השני בגובהו של קולות שהשיג מועמד אי פעם, מאז היבחרו של ג'יימס מונרו ללא מתחרים ב-1820. הוא השיג 98.5% מהאלקטורים, האחוז הגבוה ביותר במהלך העידן הדו-מפלגתי. רוזוולט זכה במספר האלקטורים הגדול ביותר עד אז, ורק רונלד רייגן עקף אותו ב-1984, כשניתן היה לזכות בעוד שבעה אלקטורים. גארנר זכה באחוז האלקטורים הגבוה ביותר לכל סגן נשיא. לנדון היה המועמד השני מהמפלגות הגדולות שזכה בפחות מעשרה אלקטורים, יחד עם ויליאם הווארד טאפט שהשיג שמונה בלבד ב-1912. אף מועמד מהמפלגות הגדולות לא השיג מספר אלקטורים נמוך כל כך מאז. המועמד שהגיע הכי קרוב לכך היה וולטר מונדייל, יריבו של רייגן ב-1984, שהשיג שלושה עשר אלקטורים בלבד.
רוזוולט ניצח ב-2,634 מחוזות מתוך 3,095, ולנדון ניצח ב-461.
כמה פרשנים פוליטיים חזו שהרפובליקנים יהפכו למוקצים בגלל הזיהוי שלהם עם השפל הגדול, ויכחדו במהרה. אך הרפובליקנים השיגו הישגים בבחירות לקונגרס ב-1938, אף על פי שבנשיאות הם לא זכו עד ל-1952.
לנדון זכה רק במדינות מיין ובוורמונט. מ-1856 עד 1960, תמיד הצביעה ורמונט לרפובליקנים, שיא בהיסטוריה האמריקנית שנשבר ב-1964. באותה תקופה, מיין הצביעה לרפובליקנים בכל מערכת בחירות חוץ מאחת, ב-1912. לאחר הבחירות, נתלה שלט בגבול בין ורמונט וניו המפשייר, בו היה כתוב "אתם עוזבים את ארצות הברית". חלק מיועציו של רוזוולט אף התבדחו וטענו שמכירת ורמונט מיין לקנדה תכסה את חובותיה של ארצות הברית. נכון ל-2017, אפילו לאחר רבע מאה כמדינה דמוקרטית מסורתית, ורמונט תמכה ביותר מועמדים רפובליקנים לנשיאות מכל מדינה אחרת. מיין תמכה ברפובליקנים בין 1856 ל-1960, פרט ל-1912 בה תמכה בוודרו וילסון (וגם אז, ברוב פשוט ולא מוחלט). בפנסילבניה, שהייתה מדינה רפובליקנית עד 1936, רוזוולט ניצח. הוא היה המועמד הדמוקרטי הראשון שזכה בה מאז ג'יימס ביוקנן המקומי.
רוזוולט זכה בבחירות הללו לתמיכת 85% מהמצביעים היהודים. שיעור ההצבעה עבורו בקרב היהודים אף עלה במערכות הבחירות הבאות.[1]
.jpg)
.jpg)
