המלך ואני (באנגלית: The King and I) הוא המחזמר החמישי של צמד כותבי השיריםריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין. המחזמר מבוסס על ספר משנת 1944 של מרגרט לנדון, "אנה ומלך סיאם" ("Anna and the King of Siam"), שמקורו בזיכרונותיה של אנה לאונוונס, האומנת לילדיו של המלךמונגקוט מסיאם בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. העלילה מתארת את חוויותיה של אנה, מורהבריטית שנשכרה כחלק מכוונתו של המלך לבצע מודרניזציה בארצו. הספר והמחזמר מתארים את מערכת היחסים המורכבת בין השניים, שבסופו של דבר מתאהבים זה בזה, אך מתקשים להודות בכך. המחזמר הוצג לראשונה ב-29 במרץ1951, בתיאטרוןSt. James בברודוויי. המחזמר עלה 1,246 פעמים בברודוויי, במשך קרוב לשלוש שנים. מאז, המחזמר הועלה מספר רב של פעמים, בהפקות מחודשות ובסיבובי הופעות בארצות הברית, וכן ברחבי העולם, לרבות בישראל.
מונגקוט, מלךסיאם, היה כבן 57 בשנת 1861. הוא חי כמחצית חייו כנזירבודהיסטי, היה מלומד ומוכשר, וייסד סדר חדש של בודהיזם ומקדש בבנגקוק (במימון אחיו-למחצה, המלך ננגקלאו). במשך עשרות שנים של מסירות, אימץ מונגקוט אורח חיים סגפני ורכש תפיסה מוצקה של שפות מערביות. כאשר ננגקלאו מת בשנת 1850, הפך מונגקוט למלך. באותו הזמן, מדינות אירופאיות שונות חתרו להשגת דומיננטיות, וסוחרים אמריקאים חיפשו דריסת רגל בדרום מזרח אסיה. מונגקוט הצליח בסופו של דבר לשמור על סיאם כאומה עצמאית, בין השאר על ידי חשיפת יורשיו ואנשי הארמון שלו לתרבות המערב.[1]
ב-1861 כתב מונגקוט לטאן קים צ'ינג, נציגו בסינגפור, וביקש ממנו למצוא אישהבריטית כדי להיות אומנת לילדי המלוכה. הקהילה הבריטית בסינגפור הייתה אז קטנה, והבחירה נפלה על מי שהגיעה לשם זמן קצר לפני כן, אנה לאונוונס (1831-1915), שבאותו הזמן ניהלה גן ילדים קטן בקולוניה הבריטית.[2] לאונוונס הייתה הבת האנגלו-הודית של חייל צבא הודו ואלמנתו של תומאס אוונס, פקיד ושומר במלון. היא הגיעה לסינגפור שנתיים קודם לכן, וטענה שהיא אלמנתו של קצין צבא ממעמד גבוה, והסבירה את גון פניה הכהה בכך שהיא וולשית מלידה. סודה זה לא נחשף אלא זמן רב לאחר מותה, ועדיין לא היה ידוע לכל כאשר המחזמר "המלך ואני" נכתב.[3]
עם קבלת ההזמנה של המלך, שלחה לאונוונס את בתה, אוויס, לבית ספר באנגליה, כדי להעניק לה את היתרון החברתי של חינוךבריטי יוקרתי, בעוד היא עצמה נסעה לבנגקוק עם בנה בן החמש לואי.[2] המלך מונגקוט חיפש בריטים שילמדו את ילדיו ונשותיו לאחר שניסו את המיסיונרים המקומיים, שהשתמשו בהזדמנות זו כדי לשדל את המקומיים להמיר דתם. בתחילה, לאונוונס ביקשה תשלום של 150 דולר סינגפורי לחודש. בקשתה הנוספת, לחיות בקהילת המיסיונרים או בקרבתה, כדי להבטיח שהיא לא תתנתק מהחברה המערבית, עוררה חשד במונגקוט, שכתב לה במכתב: "אין לנו צורך במורה לנצרות שכן יש כאן כאלו בשפע".[4] המלך מונגקוט ולאונוונס הגיע להסכם: 100 דולר לחודש ומגורים ליד הארמון המלכותי. בתקופה שבה רוב התחבורה בבנגקוק הייתה בעיקר באמצעות סירות, מונגקוט לא רצה לדאוג כיצד המורה תגיע למקום עבודתה מדי יום.[4] לאונוונס ולואי התגוררו באופן זמני כאורחי ראש ממשלת מונגקוט, ואחרי שהבית הראשון שנמצא עבורם לא היה מתאים, עברה המשפחה לבניין בנוי לבנים (מבנים מעץ התפוררו במהירות באקלים של בנגקוק) במרחק הליכה מהארמון.[4]
בשנת 1867, לאונוונס לקחה חופשה של שישה חודשים כדי לבקר את בתה אוויס באנגליה, מתוך כוונה להשאיר את לואיס בבית ספר באירלנד ולחזור לסיאם עם אוויס.[5] עם זאת, בשל עיכובים בלתי צפויים, לאונוונס עדיין שהתה מחוץ לסיאם בסוף 1868, כאשר מונגקוט חלה ומת. לאונוונס לא חזרה לסיאם, אף כי המשיכה להתכתב עם תלמידה לשעבר, המלך החדש צ'וללונגקורן.[6][7]
רוג'רס והמרשטיין לא אהבו את הרומן של מרגרט לנדון כבסיס למחזמר כאשר הוא פורסם, ולא שינו את דעתם. הרומן מורכב מתיאורים של אירועים היסטוריים שאינם קשורים זה בזה.[13][14] רוג'רס והמרשטיין לא ראו שום סיפור קוהרנטי שממנו ניתן היה לעבד מחזמר,[13] עד שצפו בעיבוד הקולנועי של הרומן משנת 1946 "אנה ומלך סיאם", בכיכובם של איירין דאן ורקס הריסון, וראו כיצד התסריט איחד את הפרקים בספר.[13] רוג'רס והמרשטיין גם לא ששו לכתוב מחזה התפור מראש למידותיה של הכוכבת הראשית. הם העדיפו לבנות כוכבים בעצמם, במקום לשכור אותם, והעבודה עם גרטרוד לורנס האגדית צפויה הייתה להיות יקרה מאוד. כמו כן, קולה של לורנס היה גם כן מקור לדאגה: הטווח הווקאלי המוגבל שלה הלך ופחת עם השנים, בעוד שנטייתה לשיר בצורה שטוחה הלכה וגברה. מזגה של לורנס היה חשש נוסף: אף על פי שלא הייתה מסוגלת לשיר כמו כוכבת, היא הייתה ידועה ככוכבת המסוגלת להתנהג כמו דיווה.[15] למרות זאת, הם העריצו את המשחק שלה ואת הנוכחות הבימתית שלה, והסכימו לכתוב את ההצגה.[16] לורנס התחייבה להישאר בהפקה עד ה-1 ביוני1953, וכן ויתרה על זכויות הווטו הרגילות שלה על ליהוק שחקנים ועל איוש תפקיד הבמאי, והשאירה את השליטה בידיהם של שני המחברים.[17]
על אף שבתחילה המרשטיין התקשה להתחבר לסיפורה של לנדון, בסופו של דבר הוא מצא דרך להתחבר אליו - באמצעות הסיפור על עבד בסיאם שכתב על אברהם לינקולן. בסופו של דבר, סיפור זה עובד למחזמר כבלט בהשראת הספר "אוהל הדוד תום". מאחר שהבעה גלויה של רגשות רומנטיים בין המלך לאנה לא תהיה ראויה לאור החינוך של שני הצדדים והמנהגים החברתיים השוררים באותו הזמן והמקום,[18] המרשטיין כתב סצינות אהבה לזוג דמויות המשנה של המחזמר, טופטים, אשתו הצעירה של המלך, ולון-טהא המלומד. ביצירתה של לנדון מערכת היחסים היא בין טופטים לבין כומר, ועל כן איננה רומנטית. השינוי המשמעותי ביותר, בעיבוד הרומן למחזמר, היה מותו של המלך בסוף המחזה.[19] כמו כן, מאחר שלורנס לא הייתה זמרת, זוג דמויות המשנה איפשר לרוג'רס הזדמנות לכתוב בכל זאת את המנגינות הרומנטיות הידועות שלו.[20] בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ציין המרשטיין כי הוא כתב את הסצנה הראשונה לפני שעזב את ארצות הברית ללונדון, לקראת הפקת הווסט אנד של "קרוסל" באמצע 1950; את הסצנה השנייה הוא כבר כתב בבירה הבריטית.[21]
הצמד היה צריך להתגבר על האתגר של איך להציג דיאלוג בשפה התאית ומוזיקהתאילנדית. רוג'רס, שערך ניסויים במוזיקה אסייתית במחזמר שלא האריך ימים בשם "צ'י-צ'י", אותו יצר בשנת 1928 יחד עם לורנץ הארט,[22] לא רצה להשתמש במוזיקה תאילנדית אמיתית, שאותה הקהל האמריקני עלול שלא לקבל. במקום זאת, הוא נתן למוזיקה שלו טעם אקזוטי, תוך שימוש במרווחים ובמפתחות יוצאי דופן, בדרכים נעימות לאוזניים מערביות.[23][24] המרשטיין עמד בפני הבעיה של איך לייצג דיאלוג בשפה התאית; הוא ורוג'רס בחרו להעביר אותו בצלילים מוזיקליים, שנעשו על ידי התזמורת. על סגנון הדיבור של המלך, פיתח המרשטיין שיטת דיבור פתאומית ונחרצת, המאפיינת שפות מזרח-אסיאתיות רבות. הסגנון החזק שיקף את אישיותו של המלך ונשמר גם כאשר שר, במיוחד בסולו היחיד שלו, "A Puzzlement"" ("תמהון").[24] שורות דיאלוג רבות של המלך, לרבות Who? Who? Who? ורוב הסצנה הראשונה בינו לבין אנה, מבוססות על ספרה של לנדון. עם זאת, המלך מוצג בצורה אוהדת יותר במחזמר מאשר ברומן או בסרט הקולנוע משנת 1946, שכן המחזמר משמיט את העינויים ואת ההעלאה על המוקד של ליידי טופטים ובן זוגה.[25]
המפיקלילנד הייוורד, שעבד עם הצמד על דרום פסיפיק, פנה אל ג'רום רובינס שיחבר כוריאוגרפיה לקטע הבלט "The Small House of Uncle Thomas". רובינס התלהב מאוד מהפרויקט וביקש לחבר כוריאוגרפיה גם לקטעים המוזיקליים האחרים, אם כי בתחילה רוג'רס והמרשטיין לא תכננו שיהיו קטעי ריקוד אחרים במחזמר. רובינס העמיד את "The Small House of Uncle Thomas" כהופעה אינטימית, ולא כמופע מרהיב רב משתתפים.[28] הכוריאוגרפיה שלו למצעד ילדי המלך המקבלים את פניה של מורתם ("March of the Royal Siamese Children") זכתה לשבחים רבים.[29]רוברט ראסל בנט היה אמון על התזמור, וטרוד ריטמן הייתה אמונה על העיבוד המוזיקלי של קטע הבלט.[30]
רוג'רס והמרשטיין דנו בסצנה המוזיקלית שבמערכה הראשונה אודות אנה ונשות המלך. המרשטיין התקשה מאוד לכתוב את המילים עבור הסצנה הזאת. תחילה חשב שאנה פשוט תספר לנשים משהו על עברה.[31] בסופו של דבר החליט המרשטיין לכתוב על האופן שבו אנה הרגישה, שיר שלא רק יסביר את עברה ואת המוטיבציה שלה לנסוע עם בנה לחצר המלך של סיאם, אלא גם לבסס את הקשר בינה לבין טופים וכן להניח את היסודות לסכסוך שעתיד להרוס את מערכת היחסים של אנה עם המלך.[18][31] "שלום, אוהבים צעירים" ("Hello, Young Lovers"), השיר שנוצר, היה עבודה של חמישה שבועות מתישים עבור המרשטיין. לבסוף הוא שלח את המילים לרוג'רס באמצעות שליח וחיכה לתגובתו. המרשטיין חשב שהשיר הזה הוא יצירתו הטובה ביותר, והיה להוט לשמוע מה רוג'רס חשב על הישר, אבל שום תגובה לא הגיעה הרוג'רס. גאוותו של המרשטיין מנעה ממנו לשאול בעצמו. לבסוף, אחרי ארבעה ימים, שוחחו השניים בטלפון על עניינים אחרים, ובסיום השיחה אמר רוג'רס, בקצרה רבה, שהמילים בסדר. ג'וש לוגן, שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם המרשטיין על דרום פסיפיק, הקשיב להמרשטיין (שבדרך כלל שומר על קור רוח) שופך בפניו את רגשותיו האומללים. זו הייתה אחת הפעמים המעטות שהמרשטיין ורוג'רס לא הציגו חזית מאוחדת.[32]
אף על פי שהתפקיד של המלך היה רק תפקיד משנה, המרשטיין ורוג'רס חשבו שזה הכרחי ששחקן תיאטרון ידוע ישחק אותו. הבחירה הברורה הייתה רקס הריסון, ששיחק את המלך בסרט הקולנוע, אך הוא לא היה פנוי, כמו גם נואל קאוורד. אלפרד דרייק, קרלי המקורי במחזמר "אוקלהומה!", הציג דרישות אשר נחשבו גבוהות מדי. ככל שהתקרב מועד תחילת החזרות, מציאת השחקן שיגלם את המלך הפכה לדאגתם העיקרית של היוצרים. מרי מרטין, נלי פורבוש המקורית ב-"דרום פסיפיק", הציעה כי יערכו אודישן לשחקן שכיכב לצידה ב-"Lute Song", מחזמר משנת 1946 שעלילתו מתרחשת בסין.[33] רוג'רס סיפר על האודישן של הבמאי הרוסי-אמריקאי, יול ברינר:
הם אמרו לנו את שמו של האדם הראשון, ואז הוא בא עם ראש קירח וישב בשיכול רגליים על הבמה. הייתה לו גיטרה והוא הכה את הגיטרה שלו בחבטה אחת ופלט צעקה מוזרה ושר כמה דברים, ואוסקר ואני הבטנו זה בזה ואמרנו, "ובכן, זהו זה."[34]
ברינר התייחס לתיאור האירועים הנ"ל של רוג'רס כ-"ציורי מאוד, אבל לא לגמרי מדויק". הוא נזכר כי בהיותו שחקן קבוע בטלוויזיה (למשל, בסדרה "Starlight Theatre" של CBS), הוא לא שש לחזור להופיע על הבמה. אשתו, הסוכנת שלו ומרטין שכנעו אותו לבסוף לקרוא את המחזה, וברגע שהוא עשה זאת, הוא הוקסם מדמותו של המלך והיה להוט לקחת חלק בפרויקט.[35][36] מכל מקום, דמותו של המלך החריף, המזלזל, המסוכן, אך הרגיש להפליא, של ברינר, הייתה אידיאלית אל מול דמותה של אנה החזקה אך הפגועה שגילמה לורנס, וכאשר הגיע לבסוף השיר "Shall We Dance?", במהלכו המלך נוגע בהיסוס במתניה של אנה, הכימיה בין השניים הייתה מוחשית.[18]
זמן קצר לפני שהחזרות החלו בינואר1951, רוג'רס ביקש מהשחקנית דורטה מוארו, הראשונה להיות מלוהקת לתפקיד של טַאפְּטִים, לבצע עבור לורנס את כל שירי המחזמר, לרבות אלו שעתידים להיות מבוצעים על ידי לורנס עצמה. לורנס האזינה בשלווה, אך כאשר פגשה ברוג'רס והמרשטיין ביום שלמחרת, היא הפגינה קרירות כלפני רוג'רס.[44] הספקות של המרשטיין ורוג'רס בדבר השאלה האם לורנס מסוגלת לבצע את התפקיד התפוגגו, נוכח יכולות המשחק שלה. ג'יימס פולינג, עיתונאי של המגזין Collier's, שנכח בחזרות, כתב על לורנס, כאשר עשתה חזרה על השיר "Shall I Tell You What I Think of You?", את הדברים הבאים:
היא עלתה אל מרכז הבמה הריקה, למעשה, לבושה בשמלת מלמלה מלוכלכת מעל מכנסיים, וז'קט ישן המונח על כתפייה שיחמם אותה. היא פתחה בשקט, במילים: 'המשרתת שלך, המשרתת שלך, אני באמת לא המשרתת שלך!' ואחר-כך בנתה בהדרגה את הסצנה, לאט אך בעוצמה, כך שבסופה היא היתה על הרצפה, הולמת בזעם וצועקת: 'קרפדות, קרפדות, כל האנשים שלך הם קרפדות!'. כשסיימה, קומץ אנשי המקצוע [הנוכחים] בתיאטרון פרץ בתשואות מתפעלות.[22]
בפגישתו הראשונה עם איירין שאראף, שאל אותה ברינר, שהיה לו שיער דליל, מה עליו לעשות בקשר לזה. כאשר היא אמרה לו שעליו לגלח את ראשו, הוא הופתע וסירב, משום שהיה משוכנע שהוא ייראה נורא. לבסוף הוא התרצה, ובמהלך תקופת ההרצה של המחזמר גילח את ראשו ואיפר אותו בצבע כהה. התוצאה התקבלה בצורה חיובית כל כך, עד כדי שמראה זה הפך לסימן המסחרי של ברינר.[45]
בריאותה של לורנס אילצה אותה להחמיץ מספר חזרות, אם כי איש לא ידע מה לא בסדר בה.[44] כאשר החלו הצגות ההרצה בניו הייבן, קונטיקט ב-27 בפברואר1951, ההצגה ארכה כמעט ארבע שעות. לורנס, שסבלה מדלקת במיתרי הקול, הצליחה לעבור בשלום את ההופעה הפומבית הראשונה שלה. מבקר וראייטי ציין כי למרות מחלתה, לורנס "מציגה היטב את יכולתה לבדר", אולם ב-"Philadelphia Bulletin" נכתב כי "הקול הדק שלה מתחיל להישחק".[46]לילנד הייוורד הגיע לניו הייבן לראות את המחזמר, והפתיע את רוג'רס בכך שהורה לו להוריד את ההפקה בטרם תמשיך. בנוסף, כשההופעה המשיכה מניו הייבן לבוסטון להצגות הרצה נוספות, היא עדיין הייתה ארוכה מדי בלפחות ארבעים וחמש דקות.[47]ג'מזה דה לאפה, שהייתה אחת הרקדניות, נזכרה בסצנה אחת שנחתכה, לצערה, מהמחזמר:
הם הוציאו סצנה נפלאה. הכניסה הראשונה של גב' אנה אל הארמון מלווה בשיר, שבו היא שרה: "יותר מחצי שנה חיכיתי מעבר לדלת". בסוף היא מפנה אליו את המטרייה שלה, או משהו כזה, והמלך אומר "ערפו את ראשה" או משהו דומה, והסריסים אוחזים בה ומובילים אותה החוצה. המלך מגיב בסיפוק רב, אך מיד מגלה כי זרק החוצה את המורה לאנגלית. אז הוא אומר "הביאו אותה בחזרה!" ... כולנו אהבנו את זה.[48]
שיר זה, "Waiting", אמור היה להיות מבוצע על ידי אנה, המלך והקרלהום (ראש ממשלתו של המלך). השיר "Who Would Refuse?", הסולו היחיד של הקרלהום, גם הוא ירד. מאוכזב מכך שלא נותר לו אף שיר לשיר, מרווין ויי פרש מן ההפקה, והוא הוחלף על ידי ג'ון ג'וליאנו. השיר "Now You Leave" שהיה מיועד עבור ליידי טיאנג (אותה גילמה דורות'י סרנוף בהפקה המקורית) נחתך גם כן.[42][47] לאחר שינויים אלו, רוג'רס והמרשטיין חשו שחסר משהו במערכה הראשונה. לורנס הציעה שיכתבו שיר עבור אנה ולילדים. מרי מרטין הזכירה להם שיר שנחתך מדרום פסיפיק, "Suddenly Lucky", והמרשטיין חיבר מילים חדשות למנגינה זו, וכך נוצר השיר "Getting to Know You". שני שירים נוספים שנוספו למחזמר במהלך הצגות ההרצה בבוסטון היו "Western People Funny" ו-"I Have Dreamed"..[29]
ברינר הצטער על כך שלא היו יותר הצגות הרצה, והרגיש כי לוח הזמנים לא נתן לו הזדמנות מספקת לפתח את התפקיד המורכב של המלך. כאשר אמר זאת להמרשטיין ולרוג'רס, הם שאלו איזה סוג של ביצועים הם יקבלו ממנו, והוא השיב: "זה יהיה מספיק טוב עבור המבקרים".[49]
"המלך ואני" עלה לראשונה בברודוויי ב-29 במרץ1951, עם ציפיות גדולות הן מצד המבקרים והן מצד הציבור שיהיה ללהיט. גם המרשטיין וגם רוג'רס היו מודאגים. המלחין התלונן כי רוב האנשים לא היו מודאגים אם ההצגה טובה בפני עצמה, אלא רק אם היא טובה יותר מדרום פסיפיק - להיטם הקודם של צמד היוצרים. אפילו מזג האוויר שיתף פעולה: גשם כבד בניו יורק נעצר בדיוק בזמן כדי לאפשר לקהל הצופים של ערב הפתיחה להגיע יבשים אל תיאטרון סנט ג'יימס.[53] מרגרט לנדון, מחברת הספר שעליו התבססה המחזמר, לא הוזמנה לערב הפתיחה.[54]
הופעתו של בריינר באותו הערב הייתה מוצלחת. לורנס ידעה שלעמיתיה היו חששות רבים, בגלל מחלתה. הבמאי ג'ון ואן דרוטן תיאר כיצד הופעת הבכורה שלה באותו הלילה הפתיעה את כולם ופוגגה אל הדאגות: "היא עלתה על הבמה באיכות חדשה ומדהימה, כאילו ניתנה לה תוספת כוח להופעת הבמה המבריקה שלה. היא הייתה זוהרת ונפלאה". הביקורות הנלהבות בעיתונים העלו את מצב רוחה של לורנס, והיא ציפתה שתגלם את דמותה של אנה למשך תקופה ארוכה, תחילה בברודוויי, אחר כך בווסט אנד בלונדון, ולבסוף בעיבוד הקולנועי של המחזמר לסרט קולנוע.[55] לורנס זכתה בפרס טוני על תפקידה המוביל, בעוד בריינר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. המחזמר זכה בטוני למחזמר הטוב ביותר, והמעצבים מילזינר ושאראף קיבלו פרסים בקטגוריות שלהם.[56]
דה לאפה זוכרת את הניגוד שבין קולה העז של לורנס במהלך השירה לבין עוצמתה של הופעתה הבימתית:
נהגתי להקשיב לגרטרוד לורנס באמצעות מערכת ההגברה מדי לילה בחדרי ההלבשה שלנו ... בלילה אחרי שעזבתי את ההפקה כדי להשתתף ב-Paint Your Wagon, יול ברינר נתן לי את מקומו [באולם התיאטרון], ואני ראיתי אותה על הבמה, והתרגשתי כל כך ממנה. היתה לא איכות כזאת של כוכב, ולא היה אכפת לך אם היא מזייפת. היא יותר מאשר שלטה על הבמה. זה היה לקח בשבילי.[22]
באותה העת, לורנס עדיין לא גילתה שהיא גוססת מסרטן הכבד, ומצבה החלש החריף עקב דרישות התפקיד שלה. בגיל 52, היא נדרשה ללבוש שמלות במשקל 34 ק"ג בזמן הליכה או ריקוד לאורך מצטבר של 6.4 ק"מ במהלך 8 הופעות של 3 שעות וחצי כל שבוע. לורנס התקשה לשאת את החום באולם התיאטרון בחודשי הקיץ. השחקנית המחליפה שלה קונסטנס קרפנטר החלה להחליף אותה בהצגות היומיות. מאוחר יותר באותה שנה חזר כוחה של לורנס, והיא חזרה ללוח הזמנים המלא שלה, אבל במהלך חג המולד היא נאבקה בדלקת קרום הריאה וסבלה מתשישות. היא נכנסה לבית חולים במשך שבוע שלם של בדיקות. רק תשעה חודשים לפני מותה, הסרטן עדיין לא זוהה. בחודש פברואר1952, היא חלתה שוב למשך שבוע בשל ברונכיטיס, ובעלה ריצ'רד אולדריץ' שאל את רוג'רס והמרשטיין אם ישקלו להשבית את ההפקה למשך השבוע של חג הפסחא כדי לתת לה הזדמנות להתאושש לגמרי. הם דחו את בקשתו, אך הסכימו להחליף אותה בסלסט הולם, כוכבת ההפקה המקורית של "אוקלהומה!", למשך שישה שבועות במהלך הקיץ.[42] בינתיים, ביצועיה של לורנס החלו להתדרדר ברמתם, מה שגרם לקהל לאי-שקט. רוג'רס והמרשטיין הכינו מכתב, שמעולם לא נמסר.[57] בסוף אוגוסט, לורנס התעלפה בעקבות הצגה יומית ונשלחה לבית חולים. היא נכנסה לתרדמת ומתה ב-6 בספטמבר1952, בגיל 54. נתיחה שלאחר המוות חשפה את סרטן הכבד. ביום ההלוויה שלה בוטלה הופעת המלך ואני.[58] אורות ברודוויי והווסט אנד כבו באותו היום לזכרה. היא נקברה בשמלת הנשף אותה לבשה במהלך המערכה השנייה של המחזמר.[59]
בשנת 2000 הועלה מחזמר נוסף, שנכתב ובוים על ידי ירון כפכפי, והוצג בתיאטרון הסינרמה בתל אביב. במחזמר, ליאת אחירון כיכבה בתפקיד אנה לאונוונס. את תפקיד מלך סיאם גילם אלי יצפאן ולצידה תום אבני בתפקיד הנסיך צ'וללונקורן, מיכאל עינב, עידן יסקין שגילם את ניי צ'י, ארז בן שושן בתור הקרלהום, נדב ניר שלום בתפקיד לואיס לאונוונס, הדר פיינר בתפקיד הנסיכה יינג יו ועוד.
בשנת 2010 הופיעה גרסה אחרת של הסיפור, את תפקיד אנה גילמה איה כורם ומיקי גבע גילם את מלך סיאם. בנוסף, השתתפו בגרסה זו דובי גל בתור ראש הממשלה, עודד פז ומאיר סוויסה לסירוגין בתפקיד עוזרו דים סאם, אבי קורניק גילם את בנו של מלך סיאם, צ'ולה לונגה ואלין לוי את הנסיכה טופ טים.
ב-2012 הועלה מחזמר נוסף שהופק על ידי תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, והוצג בכל רחבי ישראל, את תפקיד אנה גילמה קלייר בן דוד ומיקי לאון גילם את מלך סיאם.
סדרת טלוויזיה קומית ולא-מוזיקלית, בכיכובו של בריינר, עלתה לשידור בארצות הברית בשנת 1972 ב-CBS בוטלה באמצע העונה לאחר שידור 13 פרקים בלבד. עלילת הסדרה הייתה דומה לזו של המחזמר, תוך התמקדות ביחסים בין הדמויות הראשיות. סמנתה אגר גילמה את דמותה של אנה אוונס, עם בריאן טוצ'י בתפקיד צ'וללונגקורן, קי לוק בתפקיד הקראלהום, אריק שיי בתפקיד לואיס, ליסה לו בתפקיד ליידי תיאנג ורוזלינד צ'או בתפקיד הנסיכה סרינה. הפרק הראשון שודר ב-17 בספטמבר 1972, והאחרון שודר ב-31 בדצמבר 1972.[82] מרגרט לנדון לא הייתה מרוצה מהסדרה הזו והאשימה את המפיקים ב-"תיאורים לא מדויקים" של רכושה הספרותי; היא תבעה על הפרת זכויות יוצרים, אך לא זכתה.[83][84]
בשנת 1999 יצא עיבוד קולנועי של המחזמר לסרט אנימציה, אולם פרט לשימוש בחלק מהדמויות והשירים, עלילת הסרט איננה קשורה לגרסתם של רוג'רס והמרשטיין. בהיות הסרט מכוון לקהל צופים של ילדים, העיבוד כלל דמויות של בעלי חיים חביבים, לרבות דרקון. את קולותיהן של הדמויות דיבבו מירנדה ריצ'רדסון וכריסטיאן נול בתפקיד אנה, מרטין וידנוביץ' בתפקיד המלך, איאן ריצ'רדסון בתפקיד קראלהום ואדם ויילי בתפקיד לואי. היצ'אק לא אהב את הסרט, אך שיבח את השירה, והוסיף כי פיצוי אחד על הסרט הוא לשמוע את ברברה סטרייסנד שרה את מחרוזת השירים "I Have Dreamed", "We Kiss in a Shadow" ו-"Something Wonderful", שנכללו באלבומה משנת 1985 באלבום "The Broadway Album" ואשר מושמעים על רקע כתוביות הסיום של הסרט.[87] הוא הביע פליאה "שארגון רוג'רס והמרשטיין איפשר להפיק סרט זה" וציין ש"ילדים נהנו מהמלך ואני במשך חמישה עשורים מבלי להסתמך על דרקונים מרקדים".[78] טד צ'אפין, נשיא הארגון, כינה את הסרט הטעות הגדולה ביותר שלו במתן אישור לעיבוד.[88]
הביקורות שפורסמו לאחר ערב הפתיחה היו חיוביות מאוד. ריצ'רד ווטס מהניו יורק פוסט כינה זאת "ניצחון נוסף לזוג המאסטרים".[61] המבקר ג'ון מייסון בראון כתב כי "הם עשו זאת שוב".[89] מבקר הדרמה של הניו יורק טיימס ברוקס אטקינסון כתב: "הפעם רוג'רס והמרשטיין אינם פורצים דרכים חדשות, אבל הם אמנים מושלמים של המילה הכתובה והשירה בתיאטרון, והמלך ואני הוא מחזה מוזיקלי יפהפה וחביב".[90] לא פחות נלהב היה ג'ון לרדנר מהניו יורקר שכתב: "אפילו אלה מאתנו שסבורים [שמחזות זמר של רוג'רס והמרשטיין הם] לא מספיק ברורים [בכל זאת] חייבים ליהנות מהאיכויות ומהמיומנויות שהמחברים והמפיקים שלהם הכניסו לתוכם".[91] אוטיס גרנזי כתב בניו יורק הראלד טריביון כי "מחזות זמר ושחקנים בתפקידים ראשיים כבר לא יהיו שוב אותו הדבר אחרי ליל אמש ... יול בריינר מהווה דוגמה שיהיה קשה ללכת בעקבותיה ... [זה] כנראה המופע הטוב ביותר של העשור".[92]
הפקת לונדון המקורית
מאזן הדעות בין מבקרי ההפקה המקורית של לונדון היה בדרך כלל חיובי, עם כמה הסתייגויות. ב"האובזרבר" צפה אייבור בראון כי היצירה "תרוץ במשך מספר שנים בדורי ליין."[93] המבקר האלמוני של ה"הטיימס" השווה את היצירה לגילברט וסאליבן: "מר רוג'רס מזכיר את סאליבן במספר מרגעיו של המלך, ומר המרשטיין עושה שימוש במיומנות רבה בהומור הגילברטיאני."[94] ביקורת פחות חיובית פורסמה ב'דיילי אקספרס', בו ג'ון ברבר טען כי יצירה זו היא "The Mikado לעניים" וקבע כי מבין כל השחקנים, רק מיוריאל סמית' באמת יכולה לשיר.[95]
Bloom, Ken and Vlastnik, Frank. Broadway Musicals: The 101 Greatest Shows of All Time. New York: Black Dog & Leventhal Publishers, 2004. ISBN 978-1-57912-390-1.
Capua, Michelangelo. Yul Brynner: A Biography, Jefferson, N.C.: McFarland & Co. Inc., 2006; ISBN 978-0-7864-2461-0.
Fordin, Hugh. Getting to Know Him: A Biography of Oscar Hammerstein II. Jefferson, N.C.: Da Capo Press, 1995 reprint of 1986 edition. ISBN 978-0-306-80668-1.
Ma, Sheng-mei. "Rodgers and Hammerstein's 'Chopsticks' musicals". Literature/Film Quarterly, Vol. 31, Number 1 (2003), pp. 17–26.
Mordden, Ethan. Rodgers & Hammerstein. New York: Harry N. Abrams, Inc., 1992. ISBN 978-0-8109-1567-1.
Morgan, Susan. Bombay Anna: The Real Story and Remarkable Adventures of the King and I Governess, Berkeley, Cal.: University of California Press, 2008; ISBN 978-0-520-25226-4.
Morley, Sheridan, Gertrude Lawrence. New York: McGraw-Hill, 1981. ISBN 978-0-07-043149-2.
^Meyer, Lawrence. "Court and The King", Washington Post, 21 November 1972, p. B2
^Landon v. Twentieth Century-Fox Film Corp., 384 F. Supp. 450 (S.D.N.Y. 1974), in Donald E. Biederman, Edward P. Pierson, Martin E. Silfen, Janna Glasser, Law and Business of the Entertainment Industries, 5th edition, Westport, Connecticut: Greenwood, 2006, pp. 349–56
Robinho Robinho entrenando con el MilanDatos personalesNombre completo Robson de SouzaApodo(s) RobinhoNacimiento São Vicente, Brasil25 de enero de 1984 (40 años)Nacionalidad(es) BrasileñaCarrera deportivaDeporte FútbolClub profesionalDebut deportivo 2002(Santos F. C.)Posición DelanteroDorsal(es) 7,10,56,70Goles en clubes 249Retirada deportiva 2020(Santos F. C.)Selección nacionalSelección BRA BrasilDebut 13 de junio de 2003Dorsal(es) 7,10,11,18,23Part. (goles) 100...
Ryan Gravenberch Gravenberch dengan Bayern Munich pada tahun 2022Informasi pribadiNama lengkap Ryan Jiro Gravenberch[1]Tanggal lahir 16 Mei 2002 (umur 21)Tempat lahir Amsterdam, BelandaTinggi 190 m (623 ft 4 in)[2]Posisi bermain GelandangInformasi klubKlub saat ini Liverpool FCNomor 38Karier junior2009–2010 Zeeburgia2010–2018 AjaxKarier senior*Tahun Tim Tampil (Gol)2018–2020 Jong Ajax 44 (8)2018–2022 Ajax 72 (7)2022– Bayern Munich 25 (0)2023— L...
Yang BerhormatLiang Teck Meng梁德明 Anggota Parlemen Malaysiadapil Simpang Renggam, JohorPetahanaMulai menjabat 2008 PendahuluDatuk Kerk Choo Ting(GER—BN)PenggantiPetahana Informasi pribadiPartai politikGerakan—Barisan NasionalPekerjaanPolitisiProfesiinsinyurSunting kotak info • L • B Liang Teck Meng adalah seorang politisi Malaysia dan Anggota Parlemen Malaysia untuk konstituensi Simpang Renggam di Negara Bagian Johor. Ia adalah anggota partai Gerakan dalam koalisi p...
Constituency of the National Assembly of Pakistan NA-169 Rahim Yar Khan-IConstituencyfor the National Assembly of PakistanRegionLiaquatpur Tehsil (partly) including Liaquatpur city of Rahim Yar Khan DistrictElectorate527,946 [1]Current constituencyCreated fromNA-192 Rahim Yar Khan-I NA-169 Rahim Yar Khan-I (این اے-169، رحیم یار خان-۱) is a constituency for the National Assembly of Pakistan.[2] Election 2002 Further information: Pakistani general election, 2002...
1985 Himachal Pradesh Legislative Assembly election ← 1982 1985 1990 → 68 seats in the Himachal Pradesh Legislative Assembly35 seats needed for a majority Majority party Minority party Leader Virbhadra Singh Shanta Kumar Party INC BJP Seats won 58 7 Seat change 27 22 Popular vote 55.86% 35.87% CM before election Virbhadra Singh INC Elected CM Virbhadra Singh INC Legislative Assembly elections were held in Himachal Pradesh in 1985. As of 2022...
Indian film actor This article may require copy editing for tone and language. You can assist by editing it. (July 2023) (Learn how and when to remove this message) Sabyasachi MishraBornSabyasachi Mishra (1987-10-06) 6 October 1987 (age 36)Sambalpur, Odisha, IndiaNationalityIndianAlma materSilicon Institute of Technology, BhubaneswarOccupationsActormodelplayback SingerYears active2002–2007 As an Album Actor 2007 – Present as a Film ActorSpouses Seema Mishra R...
Provinsi Tango (丹後国code: ja is deprecated , tango no kuni) adalah provinsi lama Jepang dengan wilayah yang berhadapan dengan Laut Jepang dan sekarang menjadi bagian utara prefektur Kyoto. Tango berbatasan dengan provinsi Tajima, Tamba dan Wakasa. Ibu kota berpindah-pindah di antara kedua kota besar di provinsi Tango, Maizuru dan Miyazu. lbsProvinsi lama Jepang Aki Awa (Kanto) Awa (Shikoku) Awaji Bingo Bitchu Bizen Bungo Buzen Chikugo Chikuzen Chishima Dewa Echigo Echizen Etchu Harima H...
Parish in Louisiana, United States Not to be confused with Jefferson Davis Parish, Louisiana. Parish in LouisianaJefferson ParishParishCity Hall in Gretna FlagLocation within the U.S. state of LouisianaLouisiana's location within the U.S.Coordinates: 29°44′N 90°06′W / 29.73°N 90.1°W / 29.73; -90.1Country United StatesState LouisianaFoundedFebruary 11, 1825Named forThomas JeffersonSeatGretnaLargest communityMetairieArea • Total665 sq&#...
American record producer (1933–1998) Ben Bagley Ben Bagley (October 18, 1933 – March 21, 1998) was an American musical producer and record producer. Career Born in Burlington, Vermont, Bagley moved to New York during the early 1950s, and in 1955, at age 22, he produced his first hit, Shoestring Revue, starring (among others) Beatrice Arthur and Chita Rivera (and, later, Jane Connell), and with songs by Charles Strouse, Lee Adams, June Carroll, and Sheldon Harnick.[1] The glowing n...
Hosiery with an open, diamond-shaped knit This article is about clothing. For other uses, see Fishnet (disambiguation). Elize Ryd wearing fishnet attire during a performance in 2018 In the field of textiles, fishnet is hosiery with an open, diamond-shaped knit; it is most often used as a material for stockings, tights, gloves or bodystockings. Fishnet is available in a multitude of colors, although it is most often sported in traditional matte black. Fishnet is commonly worn on the legs and a...
Si ce bandeau n'est plus pertinent, retirez-le. Cliquez ici pour en savoir plus. Cet article ne cite pas suffisamment ses sources (avril 2024). Si vous disposez d'ouvrages ou d'articles de référence ou si vous connaissez des sites web de qualité traitant du thème abordé ici, merci de compléter l'article en donnant les références utiles à sa vérifiabilité et en les liant à la section « Notes et références ». En pratique : Quelles sources sont attendues ? Com...
Ethnic descriptor in South Africa This article has multiple issues. Please help improve it or discuss these issues on the talk page. (Learn how and when to remove these messages) This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Bantu peoples of South Africa – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (June ...
.jpg)
