PROFILPELAJAR.COM

על פי האמונה הנוצרית, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, לעומת יתר הכנסיות (הקומוניונים הקתולי, האורתודוקסי והאוריינטלי), אינה מכירים בפולחן קדושים ומכנים בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.

פולחן הקדושים

ישנן דרכים מגוונות לבצע את פולחן הקדושים ולהגדיר מיהו הקדוש ומהן סגולותיו. מרבית הכנסיות מאמינות כי הקדושים מסוגלים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל. התיווך מתבצע בעזרת תפילה אל הקדוש בעת מצוקה, חגיגת חג לכבודו, עלייה לרגל למקום קבורתו, וכן באמצעות הקדשים שונים או חליפין של נרות, תרומה כספית לכנסייה ואף שבועות. ברבות מהכנסיות שמורים גם שרידים של הקדושים – חלקים מגופותיהם או מחפצים שהיו שייכים להם, אשר אוצרים בתוכם חלק מכוחו המיוחד של הקדוש.

התפתחות פולחן הקדושים

הנצרות הקדומה

השימוש בשרידי הקדושים השתנה במשך השנים. בתקופת הנצרות הקדומה ביקרו המאמינים בקברי המרטירים – קדושים שנרדפו בשל אמונתם ומתו על קידוש השם – וחלקו להם כבוד. קברי הקדושים היו אז מחוץ למרכזי הערים, ולא יוחסו להם כוחות מאגיים.

השינוי המשמעותי ביחס לקדושים התרחש לאחר שהקיסר הרומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת מוכרת באימפריה הרומית ולאחר מכן לדת הרשמית של האימפריה. בתקופה זו הועברו קברי הקדושים מאזורי שדה למרכזי הערים, בניגוד למסורת הרומית רבת השנים הרואה בגופות מתים דבר טמא (יחס כזה לגופות קיים עד היום ביהדות). בתקופה זו גם גברה הנטייה לייחס לקדושים כוחות על-טבעיים ולבקש את עזרתם.

העברת שרידי הקדושים בוצע באופן חגיגי וגילוי שרידי קדושים עזר לחיזוק האמונה הנוצרית באזור. במאה ה-4 החלו להיבנה מבנה דת מיוחדים, הנועדו לכבוד הקדושים - הנקראים מרטיריום (היכל המרטירים).

ימי הביניים הקדומים

בימי הביניים הקדומים תפסו שרידי הקדושים תפקיד מרכזי בפרקטיקה הדתית של הנוצרים. בקרב עמים שנוצרו זה מקרוב, נתפשו הקדושים כאלהויות זעירות בפנתיאון הנוצרי, ולעיתים נעשה זיהוי בין אלים פגאניים לקדושים בעלי מאפיינים ביוגרפיים רלוונטיים. שרידי קדושים הופצו בכל העולם הנוצרי כקמיעות בעלי סגולות מאגיות וכבסיס לכנסיות בקהילות נוצריות חדשות. בתעודות היסטוריות יש עדות לכך שגם פגאנים השתמשו בשרידים נוצריים בשל המוניטין שלהם כמבצעי נסים. בתקופה זו הושם הדגש בעיקר על שרידי הקדושים ולא על חייהם של הקדושים.

לצד השימוש המאגי בשרידים קדושים, רווחה בימי הביניים הקדומים גם הקדשה של אנשי כנסייה שמילאו את תפקידיהם בצורה טובה במיוחד, גם אם לא היו נוצרים מעולים בצורה יוצאת דופן. האפשרות להכריז על כל אדם מיוחד כקדוש הניבה יבול עצום של קדושים מקומיים, שלא הוכרו מחוץ לאזור מצומצם.

בתקופה זו הוכרו אנשים רבים כקדושים, דבר שעזר לבסס את האמונה בנצרות בקרב חברי הקהילה. חלק מאנשי הכנסייה ניסו להעלות את מעמדן של קהילותיהם באמצעות הכרזה על מציאת שרידים קדושים באזור. קדושים מקומיים אלו זכו להערכה רבה יותר מצד האוכלוסייה, ויצרו לקהילה מוניטין טובים בזכות הקשר הקרוב עם הקדוש. אנשי כנסייה אחרים ניסו לספח פולחנים קיימים אל חיק הנצרות, באמצעות המצאת מיתוס חליפי לטקס שהתקיים במקום. כך יוסדו כנסיות עם שרידים של קדושים נוצרים על שרידיהם של מקדשים פגאניים, או של אתרי פולחן-טבע עתיקים. המוניטין של מקומות אלו כקדושים נותר על כנו, אך ההסבר להתרחשויות העל-טבעיות בו השתנה.

קאנוניזציה

ערך מורחב – קאנוניזציה (קדושים נוצרים)

במאה ה-11 החליטה הכנסייה למסד את תהליך ההקדשה, ויצרה מנגנון רשמי של הכרה בקדושה – הקאנוניזציה. מנגנון זה ביטל את ההכרה בקדושתם של קדושים מקומיים רבים, שלא הייתה הוכחה שחיו באמת, או שביצעו נסים. אחד התנאים להכרה בקדוש היא עדות מהימנה כי האדם ביצע לפחות שלושה נסים לאחר מותו. אם האדם אינו מרטיר, יש להוכיח גם שחי חיים ראויים להערכה. חלק מאלו אשר נחשבו לקדושים אך לא עברו את תהליך הקאנוניזציה קיבלו מעמד של מבורכים.

ימי הביניים – הקדוש כמופת

בשיא ימי הביניים השתרש החינוך הדתי הנוצרי, והדגש בשיח המרכזי על קדושים הוסט מהמאגיה אל המוסר. בתקופה זו הדגישה הכנסייה לא את יכולתם של הקדושים או שרידיהם לחולל נפלאות, אלא את אורח חייהם הראוי להערצה. קדושים אלה, שהיו מופת בחייהם וזכו בעקבות זאת להיות בניו הנבחרים של האל, מכונים קונפסורים (להבדיל ממרטירים, שהם קדושים מעונים). מבטא מובהק של תופעה זו הוא פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים שהתבלט בסגפנותו ובאדיקותו. במאה ה-13 גם פורסם הספר "מקראת הזהב" (1265) – אסופה של סיפורים על חיי קדושים. אסופה זו מבטאת אף היא את מרכזיותה של אישיות הקדוש בפולחן.

הכנסייה הפרוטסטנטית והקדושים

במאה ה-16 הכריזו הפרוטסטנטים, ובעיקר הקלוויניסטים, כי האל הוא האחראי הבלעדי להתרחשויות בעולם, וכי לכנסייה גם אין סמכות לקבוע מיהם הקדושים. קבוצות פרוטסטנטיות רבות ביטלו את פולחן הקדושים באזוריהן בטענה שמדובר בסוג של עבודת אלילים. לעומת התפיסה הקתולית שטוענת שמדובר בקדושה, טענו הפרוטסטנטים שכל חברי "הכנסייה האמיתית" הם נבחרי האל ולפיכך קדושים.

בעת החדשה נוספו לכנסייה קדושים רבים – בעיקר מרטירים שנרדפו במשטרים טוטליטריים, אך גם נוצרים שהצטיינו במעשיהם.

חקר הקדושים המודרני

התאולוג הגרמני רודולף אוטו שחי בשנים 1869–1937 כתב מחקר בנושא הקדוש הנחשב עד ימינו לאחד החשובים במחקרי הנושא במאה ה-20. לדבריו, בכל דת שהיא, היסוד העמוק ביותר הוא יסוד הקדושה אותו הוא כינה "נומינוזי" מהמילה הלטינית NUMEN – אל. האדם הסוגד לקדוש או לשרידיו נמצא במצב נפשי נומינוזי שהוא מצב נפשי מיוחד של התעלות השונה מכל סוג התעלות אחרת מוסרית או אסתטית. בנוסף להתעלות, מצב נפשי זה מתאפיין בהתבטלות עצמית מול הקדוש, פחד מעוצמתו ותדהמה מיכולותיו. מצב נפשי זה הוא לא רציונלי ועל כן קשה להבנה. מכאן שהקדושה אינה תכונה פנימית של הקדוש. הקדושה אינה נובעת מתכונות פיזיות של הקדוש או שרידיו אלא מיחסו של המאמין אל הקדוש. הקדוש ויכולותיו המיסטיות הם סוג של סמלים בעיני המאמין הסוגד. רק ניתוח תהליכים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים יכולים לפרש ולהסביר סמליות זו.

הסוציולוג אמיל דירקהיים טען שהקדושים מסמלים, בעיני המאמינים, התגלמות אידיאלית של חברתם. הוא גם קבע שלקדושים ופולחנם יש תפקיד חשוב בליכוד החברתי של הקהילה.