פְּסִיכִיאַטְרִיָּה (על פי האקדמיה ללשון העברית: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ^[1]) היא תחום במדע הרפואה הקלינית העוסק בבריאות הנפש.

המונח "פסיכיאטריה" (ψυχιατρική) נטבע בשנת 1808 בידי יוהאן כריסטיאן רייל.

התאחדות הפסיכיאטרים העולמית (WPA) מגדירה:

פסיכיאטריה היא דיסציפלינה רפואית שעניינה במתן טיפול רפואי טוב ביותר בהפרעות נפשיות, בשיקום בני אדם הסובלים ממחלת נפש ובקידום בריאות הנפש. פסיכיאטרים משרתים חולים על ידי מתן הריפוי הטוב ביותר האפשרי התואם לידיעה המדעית המקובלת ולעקרונות אתיים. על הפסיכיאטרים לנקוט פעולות ריפוי שמגבילות ככל הפחות את חירותו של החולה.

— הצהרת מדריד^[2] משנת 1996.

כל פסיכיאטר הוא בהכשרתו דוקטור לרפואה והפסיכיאטריה מנתחת את ההפרעות הנפשיות מנקודת המבט הרפואית ומנסה להציע דרכי מניעה, הערכה, איבחון, טיפול ושיקום המבוססים בדרך כלל על שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת מוסדית מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה.

בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של חלק מהחולים, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. הגדרת גבולותיה של סמכות זו היא נושא שנוי במחלוקת. במדינות טוטליטריות מסוימות נעשה בה שימוש לרעה ככלי דיכוי נגד האוכלוסייה בניגוד לאתיקה הרפואית.

עוד בעת העתיקה מרפאים במצרים ויוון חקרו הפרעות נפשיות בולטות כדיכאון והיסטריה, והיו הראשונים שניסו להגדירן כבעיות רפואיות ולא כתופעה על טבעית.

אבי הרפואה המערבית היפוקרטס חקר הפרעות נפשיות, והוא זה שטבע את המונח "היסטריה" בהתייחסו להיסטריה נשית, מתוך הנחה שגויה שמדובר בתופעה הקשורה לרחם (הקרוי ביוונית היסטרה).

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נסוגה התפישה המקובלת של הפרעות פסיכיאטריות בחזרה לפרדיגמה הדתית התולה את ההפרעה בהשפעת שדים וישויות על טבעיות או דיבוק, והטיפול התמקד בגירוש שדים. היו מקרים בהם הוצאו להורג חולים שהוקעו כשטניים על ידי בני קהילתם.

המוסדות הראשונים בהם התבצע טיפול בהפרעות נפשיות בגישה רפואית נפתחו ככל הנראה במזרח התיכון החל מהמאה השמינית, כאשר ידוע במיוחד בית החולים שנפתח בבגדאד על ידי הפילוסוף והרופא אל ראזי.

בימי הביניים המאוחרים החלו להיפתח מוסדות ייעודיים לסובלים מהפרעות נפשיות במצרים וספרד המוסלמית ובעקבותיהם גם באירופה הנוצרית, בה המוסד הוותיק ביותר הפועל עד היום הוא המוסד האנגלי בדלאם (Bethlem Royal Hospital), שנוסד במאה ה-13.

רוב המוסדות הפסיכיאטריים בימי הביניים באירופה לא התיימרו להציע כל סוג של טיפול ומטרתם הייתה הרחקתו של החולה מהחברה וריסונו. מוסדות אלו נודעו כמקומות קשים ואכזריים והתנאים בהם הביאו במקרים רבים להחמרת מחלתם של השוהים בהם והחרפת סבלם.
תיאורים וציורים מהתקופה מלמדים שנעשה שימוש תכוף בכפיתת חולים וכבילתם בשלשלאות. היחס אל החולים לא היה כאל בני אדם ובמספר מוסדות אף היו מציגים את החולים כאטרקציה בתשלום למבקרים, שאף הורשו להטרידם ולפגוע בהם פיזית כדי לעוררם להגיב.

ברבים מהמוסדות הללו נמשך היחס הקשה לחולים עד ראשית העת החדשה.

במאה ה-16 התפרסם הרופא והמיסטיקן ההולנדי יוהאן וייר (Johann Weyer) כאחד מהמלומדים הראשונים של הרנסאנס האירופי שטענו שחלק מהתופעות המשויכות לכישוף או דיבוק הן למעשה תסמינים של מחלות. וייר היה הראשון שעשה שימוש במונח "מחלת נפש".
באותה תקופה החלו חוקרים נוספים להתייחס להפרעות נפשיות כאל מצב רפואי, וניסו לסווג ולקשר אותן למדע הנוירולוגיה שהחל את צעדיו הראשונים במאה ה-17. אחד הבולטים שבחוקרים היה תומאס ויליס (Thomas Willis), אבי הנוירולוגיה, שחיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות כגון שיתוק ואלם היסטרי, מלנכוליה, היפוכונדריה ועוד.^[3] ויליס היה גם הראשון שתיאר מחלות פסיכוסומטיות ואף הגדיר את האסתמה כמחלה המושפעת ממצב נפשי.
במאה ה-18 ניתן לפסיכיאטריה מעמד רשמי ברפואה כשהפסיכיאטר הבריטי ויליאם באטי (William Battie), מחברו של הספר המקיף הראשון אודות אבחון וטיפול פסיכיאטרי, נבחר לנשיא הקולג' המלכותי לרופאים.

לקראת סוף המאה ה-18 החלה מהפכת הטיפול ההומני בפסיכיאטריה. הפילוסופיה הליברליסטית שצמחה בעידן הנאורות השפיעה על תפיסת זכויות האדם בכלל וזכויות החלש בפרט. לאור צמיחת אידאולוגיות אלו והתפתחות הפסיכיאטריה כמדע המחפש שיטות ריפוי ושיקום החלו חלק מהפסיכיאטרים להביע התנגדות לשיטת המוסדות האכזרית שרווחה עד אז ושמטרתה העיקרית הייתה הרחקת החולה מהחברה וריסונו.

ההצלחות בשיפור מצבם של חולים ושיקומם כתוצאה מיחס אנושי וחם לחולה עזרו לחלוצים כגון פיליפ פינל (Philippe Pinel) וז'אן פוסין (Jean-Baptiste Pussin) בצרפת, ויליאם טוק (William Tuke) בבריטניה ובנג'מין ראש (Benjamin Rush) (אחד האבות המייסדים של ארצות הברית) לקדם ביצוע מהפכות במוסדות שאותם ניהלו. במוסדות אלו הקפידו על סביבה מרגיעה וסגל אמפתי יחסית לנהוג בעבר, נמנעו מכבילת החולים ועשו את הניסיונות הראשונים בריפוי בעיסוק וטיפול קבוצתי. עם זאת, בנג'מין ראש, במקביל לתרומתו לשיפור הטיפול הפסיכיאטרי ולסיווג הפרעות נפשיות, עדיין האמין בתקופה זו כי שגעון נגרם מעודף דם במוח, ועל כן היה מטפל בחולים בשיטות בלתי הומניות כגון שטיפת ראשם במים קרים ואף הקזת דמם עד שכמעט מתו. ^[4]

לאורך המאה ה-19 הלכה הפסיכיאטריה והתפתחה כמדע ממוסד. נוסדו אגודות לפסיכיאטריה, החל לימוד מסודר של התחום כהתמחות רפואית והתמסד מקצוע הסיעוד הפסיכיאטרי.

בראשית המאה ה-20 החל הנוירולוג זיגמונד פרויד להניח את היסודות לתורת הפסיכולוגיה וממשיכיו (יונג ואדלר) פיתחו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הקלינית לכדי שיטות טיפוליות בעלות יעילות מוכחת לחלק מההפרעות הנפשיות. מוסדות פסיכיאטריים החלו לעשות שימוש בשיטת הפסיכואנליזה כחלק מהטיפול בחולים.

במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה וחקר המאפיינים הנפשיים של הפרעות, המשיך גם מדע הפסיכיאטריה להתפתח בחקר המאפיינים הרפואיים שלהם והפסיכיאטר אמיל קרפלין פרסם את מחקריו המהווים בסיס לפסיכיאטריה המודרנית. עיקר פרסומו של קרפלין בא בזכות היותו הראשון שהציע מערכת אבחון מסודרת באמצעות קטלוג של כלל ההפרעות הנפשיות שתוארו עד ימיו לפי תסמונות ולא לפי תסמינים ואפשר בכך אבחון מדויק יותר, מחקר יעיל יותר וקביעת כללים אחידים לטיפולים. שיטת הסיווג של קרפלין היא הבסיס הראשוני לשיטות DSM ו-ICD לסיווג ואבחון שהן אחד הכלים העיקריים בפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרנית. קרפלין זכור גם כאבי הפרמקולוגיה הפסיכיאטרית בזכות מחקרים שערך על השפעותיהם של סמים, אלכוהול, ניקוטין וכדומה על התנהגות האדם ונסיונותיו הראשוניים ליזום ריפוי תרופתי להפרעות נפשיות. הוא היה גם אחד מחלוצי חקר השפעתה של הגנטיקה על הפרעות הנפשיות.

בעקבות קרפלין באו פסיכיאטרים כקרל יספרס, אדולף מאייר (Adolf Meyer), קורט שניידר (Kurt Schneider) ונוספים ששיפרו וחידדו את שיטות האבחון שפיתח ופעלו להטמעתן בטיפול המקובל וכן קידמו שילוב פסיכואנליזה וגישות חדשות בטיפול הפסיכיאטרי.

משנות ה-30 ואילך החלו להיכנס לשימוש תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הברביטורטים והאמפטמינים וטיפול נזעי החשמל שעל אף שמנגנוני פעולתם לא היו ברורים לחלוטין והם סבלו לעיתים מתופעות לוואי לא נעימות, הוכיחו את יעילותם והרחיבו במידה רבה את מגוון הכלים העומדים בידי הפסיכיאטריה.

באותן שנים החל גם להתפתח ענף שנוי במחלוקת בפסיכיאטריה - פסיכוכירורגיה (Psychosurgery). תחום זה חקר את השפעות הנוירוכירורגיה על התנהגות והפרעות נפשיות, וזכור במיוחד עקב הליך בולט אחד - לובוטומיה, ניתוח שבו מתבצע ניתוק של אזורים באונות הקדמיות במוח. הלובוטומיה כהליך רפואי לטיפול בפסיכוזה בכלל וסכיזופרניה בפרט פותח בשנת 1935 על ידי הנוירוכירורג הפורטוגזי אגאס מוניז (Egas Moniz), שזכה על כך בפרס נובל לרפואה. למרות יעילותו המוכחת של הטיפול, בחלק גדול מהמקרים הוא גרם לשינוי אופי ניכר ולעיתים גרם לפיגור שכלי ואף למוות.

בזכות הפשטות והמהירות של הטיפול הפכה הלובוטומיה להליך נפוץ, בעיקר בארצות הברית, והבקרה על הקריטריונים לביצועה הייתה נמוכה יחסית מהצפוי בהתערבות כירורגית בלתי הפיכה הכרוכה בסיכונים. עשרות אלפי אנשים עברו אותו בשנות הארבעים והחמישים, לעיתים מסיבות שאינן מוצדקות דיין, רבים סבלו מתופעות לוואי קשות, ולעיתים קרובות נזקו של הטיפול היה רב מתועלתו.

משנות השישים ואילך, עם כניסתן לשימוש של תרופות אנטי פסיכוטיות יעילות והתגברות הביקורת על הלובוטומיה הלך וגווע תחום הפסיכו-כירורגיה. כיום הלובוטומיה אסורה בחוק בארצות רבות, ובארצות בהן היא מותרת היא מבוצעת לעיתים נדירות מאוד. על אף שהסיכונים בכירורגיה המודרנית נמוכים מאוד, הימצאותם של טיפולים תרופתיים יעילים מייתרת את הצורך בחיפוש פתרונות כירורגיים להפרעות נפשיות.

שנות החמישים של המאה העשרים ידועים בקרב ההיסטוריונים של הפסיכיאטריה בזכות המעבר חסר התקדים לעבר פתרונות פסיכו-פרמקולוגיים לבעיות נפשיות. פותחו יותר תרופות פסיכיאטריות מאי פעם לטיפול בסימפטומים פסיכוטיים, דיכאוניים וחרדתיים. התפתחות זו עוררה אופטימיות רבה והביאה לשינויים משמעותיים בטיפול בחולים פסיכיאטריים ולריקון מוסדות פסיכיאטריים, שהיו ידועים לשמצה ברחבי העולם המערבי.^[5]

אחת מפריצות הדרך הייתה בפיתוחו של טיפול פסיכדלי. טיפולים חדשים, המבוססים על טריפים מודרכים תחת השפעה של LSD ומסקלין, הציעו אלטרנטיבה לטיפול ממושך במוסדות פסיכיאטריים. הם העניקו לקלינאים הבנה מעמיקה יותר של הפרעות פסיכוטיות וכלי יעיל לחקר בריאות הנפש והתמכרויות. טיפול בחולים במנה אחת של סם פסיכדלי נתפס כגישה אטרקטיבית וחסכונית. זה התאים למטרותיה של מערכת בריאות חדשה במימון ציבורי, שמטרתה להחזיר את הבריאות והאוטונומיה לחולים שהיו מרותקים למוסדות פסיכיאטריים.^[6][7]

לאחר שסמים אלו גלשו לתרבות הפנאי, במחצית השנייה של שנות השישים הסוערות בתרבות ובפוליטיקה בארצות הברית, והממסד חשש מתרבות הנגד ובמיוחד בגלל ההתנגדות הגוברת למלחמת וייטנאם, נאסר על המחקר והטיפול הפסיכדלי בארצות הברית ובעקבותיה האיסור התרחב לעולם כולו ונמשך כך בחמישים השנים הבאות. רק לאחרונה התעורר מחדש העניין בטיפול הפסיכדלי ואנו עדים לפריצות דרך בטיפול הפסיכיאטרי.

בשנות ה-50 וה-60 נכנסו לשימוש תרופות לטיפול בסכיזופרניה כגון מלחי ליתיום וכלורפרומאזין (תוראזין) וכן הדורות הראשונים של תרופות לטיפול בדיכאון וחרדה.

היעילות המוכחת של התרופות החדשות הפכה את הטיפול הפסיכיאטרי לנפוץ ומקובל. בניגוד לדורות קודמים בהם פסיכיאטריה הייתה תחום שהוגבל לחולים קשים החוסים במוסדות, החלה הפסיכיאטריה לספק מענה גם לציבור רחב יותר ששאף לשפר את איכות חייו ולהפטר ממצוקות נפשיות קלות יותר.

ממשיכי דרכו של אמיל קרפלין בנו את שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות והמשיכו לפתח אותה. במקביל פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי שיטת ה-ICD.

עם העלייה בפופולריות של התרופות הפסיכיאטריות וברוח המהפכה הליברלית של שנות ה-60 ותרבות ילדי הפרחים צמחה תנועת האנטי פסיכיאטריה - אסכולה שטענה שתפיסת מציאות שונה אינה בהכרח מחלה ושאין לעשות שימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בחריגות חברתית.
חלק מהפילוסופיה של האנטי פסיכיאטריה הייתה מקובלות על מיעוט בקרב הפסיכיאטרים והיו שלקחו חלק פעיל בהנחלתה, אם כי רובם הקפידו להישאר חלק מהממסד הפסיכיאטרי.

עם השנים הפכו חלקים נרחבים מתפישה פילוסופית זו למקובלים בפסיכיאטריה המודרנית, אולם גם כיום קיימים ארגונים וכתות המתנגדים בצורה גורפת לפסיכיאטריה, חלקם מתוך אינטרס לשיווק שיטות אלטרנטיביות.

בשנות ה-70 וה-80 המשיך פיתוח שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות במסגרת שאיפתה המתמדת של הפסיכיאטריה להתאים עצמה למוסכמות חברתיות משתנות. במסגרת פעילות זו, לדוגמה, הוצאה ההומוסקסואליות ב-1973 מרשימת ההפרעות הנפשיות הדורשות התערבות פסיכיאטרית.

התפתחויות במחקר הנוירולוגי והביוכימי הביאו להבנה טובה יותר של פרטי מנגנון ההולכה העצבית והקשר בין פעילותו לבין תופעות נפשיות ולפיתוח תרופות ממוקדות, יעילות, ובעלות תופעות לוואי מתונות כגון משפחת ה-SSRI לטיפול בדיכאון. בזכות תרופות אלו הפכה הפסיכיאטריה לנגישה לציבור הרחב ורבים משתמשים בפתרונות שהיא מציעה למצוקות נפשיות. הפשטות והנגישות של טיפול תרופתי פסיכיאטרי דרך מערכת הרפואה הכללית מעוררים לעיתים ביקורת.

בשליש האחרון של המאה ה-20 הלך וירד מספר החוסים במוסדות פסיכיאטריים בארצות המפותחות. בזכות העלייה ביעילות הטיפול, חולים רבים יותר זוכים להשתקם, וההעדפה הכללית של הממסד הפסיכיאטרי המודרני היא להימנע מאשפוז במוסדות ולקצר את משכו, אם הוחלט שהאשפוז מחויב המציאות. פיתוח שירותי הרווחה והשיפור בסובלנות הציבור לחריגים מסייעים לפסיכיאטריה המודרנית לאפשר שיקום פסיכיאטרי יעיל יותר במסגרת הקהילה והמשפחה.

במאה ה -21 החלה התעניינות מחודשת בטיפול פסיכדלי. יש תמיכה הולכת וגוברת להחזרת המחקר הפסיכדלי. במובנים רבים, המחקר העכשווי מתחיל היכן שהמחקר של שנות השישים התרחש. מחקר על התמכרויות, הפרעת דחק פוסט טראומטית, מודלים של הפרעות נפשיות וטיפול בסוף החיים תופס תאוצה. יש משקיפים שמתארים את זה כרינסנס פסיכדלי.[4]

ערך מורחב – טיפול פסיכיאטרי

טיפול פסיכיאטרי מתבצע במרפאה או במחלקה בבית חולים על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה. לעיתים משתתפים בשלבים שונים בטיפול גם פסיכולוג, עובד סוציאלי או מומחה לריפוי בעיסוק.

הטיפול הפסיכיאטרי מורכב בדרך כלל מאבחון, מטיפול תרופתי או פסיכותרפי ומשיקום.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

רוב ההפרעות הקלות נפתרות במסגרת ביקור או מספר ביקורים אצל פסיכיאטר במרפאה כללית. החולים בהפרעות קשות או ממושכות יותר מטופלים במסגרת מרפאות חוץ ומחלקות יום או מחלקות אשפוז מלא.

כמו תחומים אחרים של אתיקה רפואית, האגודה הפסיכיאטרית העולמית מפרסמת קוד אתי שנועד לכוון את התנהלות הפסיכיאטרים. הקוד האתי פורסם תחילה ב"הצהרת הוואי" ב-1977, עודכן בווינה 1983, וב-1996 הורחב במדריד. הקוד עבר תיקון נוסף בהמבורג, 1999. הקוד האתי עוסק בנושאים כמו הערכת הנבדק, ידע עדכני, כבוד כלפי החולים, סודיות, אתיקת מחקר, בחירת מין, המתת חסד, השתלת איברים, עינויים, עונש מוות, יחסי תקשורת, גנטיקה, ואפליה אתנית או תרבותית. בקביעת קודים אתיים אלו, ניסתה האגודה להגיב למספר נושאים שנויים במחלוקת שהובעו כלפי הפסיכיאטריה, כגון השימוש בלובוטומיה וב-ECT (נזעי חשמל).

בעולם נודעו בתקופה המודרנית מספר מקרים של פסיכיאטרים שלא פעלו לפי האתיקה הרפואית. הארי ביילי מסידני השתמש במטופליו בשיטות כגון "טכניקת השינה העמוקה" (שימוש בתרופות שנועדו להשאיר את האדם במצב שינה וחוסר מודעות לאורך ימים ואף שבועות)^[8]; הוא קוּשר למותם של כ-85 מטופלים, והתאבד ב-1985. לפניו, בתחילת המאה ה-20, פעל הנרי כותון מטרנטון שבניו ג'רזי, שהאמין שהפרעות נפש נגרמות בשל זיהום גופני שלא טופל, ולכן הורה לצוות הרפואי בבית החולים אותו ניהל לבצע "ניתוחים בקטריולוגיים" על מטופליו (כולל עקירת שיניים והסרת איברים פנימיים במערכת הרבייה או מערכת העיכול); במאמריו הודה במותם של 30% ממטופליו,^[9] אך הוא המשיך לפעול בבית החולים הפרטי שלו עד פרישתו ב-1930. מקרה ידוע אחר הוא של הפסיכיאטר הסובייטי אנדריי סנזנבסקי, שהרחיב את הגדרת הסכיזופרניה כך שיכלה לכלול פעילים פוליטיים בעלי דעות המנוגדות לשלטון בברית המועצות; לפי האגודה הבינלאומית לניצול פוליטי של פסיכיאטריה, שהאשימה אותו ב-1980 בניצול זה, אלפי אנשים אושפזו בברית המועצות מסיבות פוליטיות בעקבות הגדרה זו.^[10]

הנגישות הרבה והשימוש הנפוץ של האוכלוסייה בתרופות פסיכיאטריות מעוררים לעיתים ביקורת מצד פעילים חברתיים. טענתם העיקרית היא שאינטרסים כלכליים של חברות התרופות מביאים לכך שתרופות פסיכיאטריות מוצגות לאדם כפתרון פשוט וקל לבעיותיו ומצוקותיו ומרשמים לתרופות כאלו ניתנים על ידי רופאים כלאחר יד לבקשת אנשים שמצוקתם אינה בעיה נפשית, למשל, מקרה של ביישנות, שבקלות יכול להיות מתורגם על ידי פסיכיאטר לחרדה חברתית.

ביקורת נוספת היא נגד נוקשותן של שיטות האבחון לפי DSM ו-ICD, בייחוד לאור הבדלים תרבותיים ומגדריים.

ערך מורחב – אנטי פסיכיאטריה

אנטי פסיכיאטריה היא גישתה של תנועה שצמחה בשנות ה-60 וטענה שבמקרים מסוימים התנהגות או תפישת מציאות חריגה של אדם אינם צריכים להיות מסווגים כמחלה.

בשנות ה-30 ושנות ה-40, עליית הטוטליטריזם באירופה הביאה עימה את התופעה של שימוש בפסיכיאטריה ככלי דיכוי בידי שלטון רודני.

ברוסיה הסובייטית וגרורותיה נשלחו מתנגדי משטר ל"מוסדות פסיכיאטריים" שנוהלו על ידי שירותי הביטחון של משרד הפנים ובדומה למוסדות בימי הביניים עסקו בכליאתם וריסונם של השוהים בהם ותיפקדו כבתי כלא לעצירים פוליטיים. בחלק מהמוסדות התבצעו ניסויים רפואיים אכזריים בכלואים. מוסדות אלו כונו "פסיכושקה" (Psikhushka). כחלק מהשיטה, פסיכיאטרים קומוניסטים שחלקם נשאו דרגות קצונה בשירותים החשאיים הגדירו סוג של סכיזופרניה שלא הוכר על ידי הממסד הפסיכיאטרי העולמי ושמאפייניה תאמו את התנהגותם של מתנגדי משטר. הם אף הגדירו את התנהגות אלה שנרדפו על ידיהם כפרנואידית. מתנגדי משטר רבים אובחנו כלוקים בהפרעה ונכלאו במוסדות לשנים ארוכות. השיטה פעלה עד לשנות ה-80 ולאחר גינויים ולחצים של איגוד הפסיכיאטריה העולמי ובעקבותיו גורמים מדיניים, הופסקה השיטה כחלק ממדיניות הגלאסנוסט של סוף העשור. חלק מהפסיכיאטרים ששיתפו פעולה עם המשטר בפעולות דיכוי אלו המשיכו לכהן בתפקידם גם במאה ה-21.

בדומה לניצול הפסיכיאטריה בעבר ברוסיה הסובייטית, סין הקומוניסטית השתמשה ומשתמשת בפסיכיאטריה ככלי לדיכוי תושביה. הממסד הפסיכיאטרי בסין אינו משתמש בשיטת הסיווג המקובלת להפרעות נפשיות ופיתח שיטת סיווג עצמאית הקרויה CCMD שאינה מקובלת על הממסד הפסיכיאטרי הבינלאומי. לפי שיטתם מוגדרת בין השאר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית.

הממסד הסיני הגדיר סוג של הפרעה פסיכוטית שהיא תוצאה של תרגול צ'י קונג, צורת מדיטציה שהיא הבסיס לשיטת הפאלון גונג שמתרגליה נחשבים למתנגדי משטר, ועושה שימוש בהגדרה כדי לכלוא אותם במוסדות פסיכיאטריים.

בגרמניה הנאצית, הוצאו להורג בשיטתיות חוסים במוסדות פסיכיאטריים במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה. ברוב המקרים לא בוצע אבחון ממשי של החולה על פי כללי הפסיכיאטריה המקובלים דאז והאבחנה הסתמכה על רשימות שהוכנו בביקורים חפוזים של רופאים או סטודנטים לרפואה נאציים.

• טיפול פסיכיאטרי
• הפרעה נפשית
• בית חולים פסיכיאטרי
• מערכת הבריאות בישראל
• פסיכולוגיה
• פסיכוגריאטר
• פסיכותרפיה
• התערבות טיפולית
• התערבות (ייעוץ)
• אינדוקטרינציה

• אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין, פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה, זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2017.
• אפטר, הטב, ויצמן וש' טיאנו, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, תל אביב: הוצאת דיונון, 2010.
• אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ, מיכה נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון הוצאה לאור, 2010. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• רוי פורטר, היסטוריה קצרה של השיגעון, תרגום: מעין זיגדון, עריכה מדעית: רקפת זלשיק, נדב דוידוביץ', רסלינג, 2009
• יוסי הטב (עורך), פסיכואנליזה: הלכה ומעשה, תל אביב: הוצאת דיונון, 2003.
• מישל פוקו. תולדות השיגעון בעידן התבונה, (תרגום: אהרן אמיר) (Gallimard), ירושלים: הוצאת כתר, 1972

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פסיכיאטרי
ערך מילוני בוויקימילון: פסיכיאטריה
ציטוטים בוויקיציטוט: פסיכיאטריה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פסיכיאטריה

• רפואת הנפש קהילת שיתוף תוכן בין פסיכיאטרים, רופאי משפחה וילדים, רופאים התפתחותיים ומטפלים העוסקים בתחום בריאות הנפש.
• יורם בילו, פסיכיאטריה ותרבות
• חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991.
• פסיכיאטריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פסיכיאטריה, דף שער בספרייה הלאומית