בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים את קורבן הפסח ביום זה מדי שנה. בגלל מצווה זו, ישנה לערב פסח קדושה מיוחדת, יותר מערב יום טוב רגיל, ויש מנהגים המיוחדים לכך. יום זה נקרא 'היום הראשון' של פסח[3] ומופיע בלוח השנה במגילות קומראן כתחילתו של חג הפסח ללא הבחנה ביניהם. גם בברית החדשה נקרא יום הקרבת הפסח 'הראשון של חג המצות'.[4]
מצוות
אף שחג הפסח מתחיל רק ביום ט"ו בניסן, איסורי החמץ חלים כבר בערב פסח. בארבע השעות הזמניות הראשונות של היום מותר לאכול חמץ (עד השעה 10:00 לערך[5]), החל מתחילת השעה החמישית, אסור לאכול חמץ מדרבנן, אך מותר ליהנות מהחמץ, מתחילת שעה שישית נאסר החמץ גם בהנאה. עד סוף השעה החמישית יש גם להקפיד לסיים את ביעור החמץ וביטולו.
בלילה שלפני ערב פסח, נהוג לעשות בדיקת חמץ - לבדוק ברחבי הבית שלא נותר עוד חמץ.
לאחר חצות היום חל איסור מהתורה לאכול חמץ, שנאמר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ"[6], כלומר כבר מהזמן שבו מקריבים קורבן פסח אסור לאכול חמץ. חז"ל הקדימו זמן זה בשעתיים, מחשש שמא יעברו על איסור תורה.
חל איסור עשיית מלאכה ביום זה, משום שהקרבת קורבן הפסח הופכת אותו למעין יום טוב; במקומות שאין מנהג אחר, איסור זה נוהג רק אחרי חצות[8]. האיסור תקף למלאכות גמורות, אך מותר לעשות דברים לצורך החג, וכן מלאכות קלות. למעשה, האיסורים דומים לאיסורי חול המועד, אך קלים יותר. כ"כ אסור להתספר לאחר חצות היום, (אך גילוח וסיפור עצמי מותר מאחר שהיא מלאכת הדיוט)[9].
האשכנזים נוהגים שלא להגיד את פרק התהלים "מזמור לתודה" בפסוקי דזמרא, משום שמזמור זה נאמר כנגד קורבן תודה, וביום זה לא היו מקריבים אותו (מאחר שהוא מכיל חמץ, ואוכלים אותו באותו היום ובלילה שאחרי ההקרבה, כך שאם היה מביא היום, היה ממעט את זמן אכילתו). כמו כן, לא אומרים 'למנצח' ביום זה (תחנון לא אומרים כבר מתחילת חודש ניסן), ואם חל ביום ב' גם לא אומרים אל ארך אפים.
יש הנוהגים לומר ביום זה את "סדר קורבן פסח" הכולל פסוקים על הקורבן ואת סדר הקרבתו[9]. ואמרו חכמים שמי שאומר סדר הקרבת הקורבן נחשב לו כהקרבתו[11].
את כל ההכנות לפסח יש לעשות מיום שישי, ובשבת עצמה אין להכין כלום. תענית בכורות מוקדמת ליום חמישי. שבת הגדול חלה בשבת זו, ואומרים בה את הפיוטים לשבת הגדול, אך נוהגים להקדים את דרשת הרב לשבת קודם, כי בשבת זו רוב ההכנות לפסח כבר הושלמו.
^בעברית המודרנית כל המסגרת של הדלת נקראת "משקוף". בעברית המקראית המשקוף היה הקורה העליונה של המסגרת, ושתי הקורות העומדות כונו "מזוזות". בני ישראל מרחו את הדם עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף