שעות זמניות מוגדרות על ידי חלוקת היום (חלוקת זמן האור השמש שביממה) ל-12 חלקים וכן הלילה. בשונה מדרך חלוקת כל היממה ל-24 חלקים קבועים. מכאן ההבדלים באורך שעת יום ושעת לילה, וכן אורך השעה בין עונות השנה.
לפי ההלכה מחשבים את שעות היום על פי חלוקה של זמן האור ל-12 חלקים שווים, וכן את הלילה על פי חלוקה של שעות החשכה ל-12 חלקים שווים, כך שכל חלק מייצג שעה אחת.
לדעת בעל התניא והגר"א היום מתחיל בזריחת השמש (="הנץ החמה") ומסתיים בשקיעתה, וזמן זה יש לחלקו ב-12 שעות, כאשר כל חלק הוא שעה זמנית. אחת מטענותיהם היא שאם נחשב את הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים יהא היום ארוך מהלילה אפילו בימי השוויון באביב ובסתיו. שהרי כדור הארץ חציו מואר וחציו חשוך ובאזור הדמדומים שהוא המקום שבחצי החשוך עדיין האטמוספירה מוארת ואם הוא חלק מהיום לא ימצאו יום ולילה שווים באורכם פעמיים בשנה אלא רק בחורף. זו גם שיטת רב שרירא גאון,[2] רב האי גאון,[3]רבינו חננאל,[4] והרמב"ם,[5] והלבוש.[6]
לדעת המגן אברהם יש לחשב את השעות מעלות השחר, ועד פרק זמן הזהה להפרש בין עלות השחר להנץ החמה, לאחר שקיעת החמה, יש 12 שעות זמניות. שיטה זו ידועה כ"שיטת המגן אברהם", אולם המגן אברהם (נח:א) כותב כן רק לגבי מצות קריאת שמע (המתחילה מעיקר הדין בעלות השחר), ואילו לגבי שאר זמני היום, אין מסקנא ברורה במגן אברהם. ברם, יש בוודאי פוסקים אחרים הנוקטים כשיטת "המגן אברהם" גם לגבי שאר זמני היום. זו גם שיטת התוספות[7], הרמב"ן,[8] הרשב"א[9], הריטב"א,[10] הרא"ה,[11], והתרומת הדשן,[12] וכן פסקו גם הב"ח,[13] האליה רבה,[14], והפרי חדש.[15] לפי שיטה זו השעה הזמנית ארוכה יותר. לפי שיטת החישוב של בעל ה"מגן אברהם" גם ביום השווה, שעה זמנית ארוכה משעה רגילה בכ-10 דקות, וזהו הקושי העיקרי בשיטה זו.
לפי דעת רבי נחמן מברסלב יש להחשיב את השעות הזמניות בלילה בלבד החל מהשקיעה, ואילו ביום השעות מחושבות כדעת ה"מגן אברהם" [דרוש מקור].
המוסלמים משתמשים עד ימינו בשיטת חישוב זו לקביעת זמנן של חמש התפילות הנאמרות בכל יום. באתיופיה משתמשים בשעות זמניות עד ימינו לציון השעה[26]. מאחר שקו הרוחב של היישובים באתיופיה סמוך לקו המשווה, משך היום והלילה משתנה בפחות משישים דקות לאורך השנה[27]. עם זאת, מבקרים זרים באתיופיה העידו על קושי בתיאום פגישות, מאחר שהשעה שש ביום משמעה חצות היום - מועד שבשעון המערבי מצוין בשעה שתים עשרה בצהריים[26].
ביפן היה נהוג זמן שחושב באמצעות שעות זמניות עד שנת 1873, שבה אימצה יפן את סגנון הזמן המערבי של שעות קבועות אחידות ואת הלוח הגרגוריאני.
חישוב השעות הזמניות
בקיץ שעה זמנית תהיה ארוכה מ-60 דקות, מכיוון שזמן האור הוא יותר מ-12 שעות, ואילו בחורף השעה הזמנית תהיה קצרה יותר מ-60 דקות, מכיוון ששעות האור נמשכות פחות מ-12 שעות. ככל שנמצאים בנקודת רוחב צפונית יותר (בחצי הכדור הצפוני) ההפרשים בין השעה הזמנית והשעה הרגילה גדולים יותר. באזור קו המשווה כמעט ואין הבדלים בין השעות הזמניות לשעות הרגילות, ובכל עונות השנה אורך השעה הזמנית שם הוא כ-60 דקות.
לעומת זאת, בכל מקום שאינו על קו המשווה, רק פעמיים בשנה שעה זמנית תהיה שווה לשעה רגילה, בימי השוויון באביב ובסתיו.
שעות זמניות בהיסטוריה
בעבר, לפני המצאת השעונים המדויקים, היו השעות הזמניות השעות המקובלות. רק במאה ה-11 הומצא שעון השמש המשווני, באמצעותו ניתן למדוד שעות רגילות, ומאז החלו להסדיר את הפעולות היומיומיות בהתאם לשעות הרגילות.
עם זאת, בארץ ישראל המשיכו לנהוג על פי השעות הזמניות עד ראשית המאה ה-20, ולשעות הזמניות קראו "שעות ארצישראליות". דוגמה לשעון כזה היא מגדל השעון העות'מאני שפעל בירושלים מעל שער יפו (בתמונה) וכלל ארבעה שעונים: שניים "רגילים" ושניים "ארצישראליים".
^במסכת ברכות דף ג עמ' א נאמר על סוף זמן קריאת שמע לפי דעת רבי אליעזר ("עד סוף אשמורה ראשונה"): "מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות". יוצא שחילקו את הלילה ל-12 שעות. והיות ולא חילקו בין קיץ לחורף, משמע שכוונת התלמוד לשעות זמניות. דהיינו סוף זמן קריאת שמע לאחר שליש או רבע מהלילה, בין בקיץ בין בחורף.