כדי אכילת פרס, הוא אחד משיעורי תורה, המגדיר את הזמן המקסימלי, בהרבה מהמצוות והאיסורים התלויים באכילה, אשר יש לאכול תוך זמן זה את השיעור שנקבע (למשל כזית) על מנת לקיים את המצווה או להתחייב על העבירה. שיעור זמן זה נקבע על פי אכילת אדם בינוני.[1]
מהות השם ומקור הדין
מקור המילה פרס הוא במילה "פרוסה", ופירושו חצי, והכוונה חצי מהכיכר של זמן התלמוד. בדיני עירובי תחומין, קבעו חז"ל ששיעור העירוב הוא בשיעור שתי סעודות לאדם, שהוא כיכר אחת.[2]
בשיעור הפרס עצמו נחלקו בתלמוד, ובעקבות זה בפסיקת ההלכה. לדעת הרמב"ם ופרשנים אחרים, כיכר שלם שיעורו 6 ביצים, וממילא פרס הוא 3 ביצים. לדעת רש"י ופרשנים אחרים שיעור כיכר הוא 8 ביצים, וממילא פרס הוא 4 ביצים. במשנה ברורה נטה הרב ישראל מאיר הכהן מראדין להכריע שבדיני תורה הולכים אחר המחמיר, ובדיני דרבנן הולכים אחר המקל.[3]
שיעור הזמן כדי אכילת פרס
בשיעור הזמן של כדי אכילת פרס באכילה של מצווה נחלקו האחרונים. דעת הרב אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש")[4] שהוא 2 דקות ועל כל פנים לא יותר מארבע דקות. ודעת הרב משה פיינשטיין[5] שהשיעור הוא פחות משלוש דקות. וכעין זה כתב הערוך השולחן שהוא כשלוש או ארבע דקות. וכן דעת רבים מהאחרונים ששיעורו הוא כשלוש דקות.[6]
לעניין שיעור זמן כדי אכילת פרס באכילה של איסור ,כגון לחולה ביום כיפור, כתב בחתם סופר שטוב להחמיר להמתין 9 דקות, אך לכל הפחות 2 דקות. ובאגרות משה כתב שלכל הפחות ימתין 4 וחצי דקות, ויש אומרים לא פחות מ-6 או 5 דקות[7]. יש שכתבו שיש להמתין 7 דקות.[8]
ממתי מחשבים הזמן
יש שכתבו שמשערים את שיעור 'כדי אכילת פרס' רק מתחילת הבליעה.[9] ויש שכתבו שמשעת הלעיסה יש להתחיל ולחשב הזמן.[10]
שיעור הזמן בסוגי מאכלים שונים
שיעור זה של כדי אכילת פרס כאילו אכל פת חיטין בהסיבה עם לפתן,[11] ויש שכתבו שבכל מאכל משערים לפי מינו.[12]
ויש שהוסיפו עוד שבדבר חם יש לשער אכילתו לפי דרכו,[13] ויש חולקים.[14]
^כך כתב במשנה ברורה לעניין קטן (סי' פ"א סק"ד), וכ"כ במנח"ח (מצווה שיג סק"ד), וחזו"א (או"ח סי' לט אות יט), אמנם במשנה ברורה סי' תרי"ח (ס"ק כא) משמע שמשערין לכל אדם לפי מה שהוא, וספר שיעורי תורה (סי' ג' סט"ו ס"ק לה הערה 5, עמ' רה) האריך בסתירה זו.