סטנלי קובריק (באנגלית: Stanley Kubrick; 26 ביולי1928 – 7 במרץ1999) היה במאי קולנוע, מפיק, וצלםאמריקאי-יהודי, הידוע בקפדנותו בבחירת הנושאים שעסק בהם, בדרך עבודתו האיטית, במגוון הסוגות שעבד איתן, ובקנאותו לפרטיות בנוגע לסרטיו ולחייו. הוא עבד הרחק ממוסכמות הוליווד, והקפיד מאוד על חופש אמנותי, למרות זאת הוא זכה לתמיכה כספית מצד האולפנים הגדולים לכל מיזמיו. פעמים אחדות היה קובריק מועמד לפרס אוסקר, כבמאי וכתסריטאי, אך זכייתו היחידה הייתה בפרס האפקטים המיוחדים בסרטו "2001: אודיסיאה בחלל".
קובריק מוכר כאחד מיוצרי הסרטים המבריקים, החדשניים ורבי-ההשפעה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.[1] הוא ביים מספר סרטים שזכו לשבחים, לעיתים שנויים במחלוקת, שהעזו לגעת בפינות האפלות שבנפש האדם, ושיקפו, לדעת רבים, את אופיו האובססיבי והפרפקציוניסטי של הבמאי.[2] רוב סרטיו מהווים למעשה כתב ביקורת על הטבע האנושי ועל המשטרים הפוליטיים של תקופתו, ופעמים רבות עוררו פולמוס כשיצאו לאקרנים. סרטיו מאופיינים בסגנון חזותי מרשים במיוחד ובתשומת לב קפדנית לפרטים – לרבים מסרטיו המאוחרים רכיבים סוריאליסטיים ואקספרסיוניסטיים שנמנעים ממבנה עלילה ליניארי. על אף שנראה שסרטיו מבטאים פסימיותאירונית,[3] מספר מבקרי סרטים טוענים כי בצפייה דקדקנית ניתן לראות אופטימיות זהירה.[4] מבקרים שונים הגדירו את סרטיו כ"סרטים הכי מקוריים, פרובוקטיביים, ובעלי-החזון שנעשו אי פעם".[5]
ראשית חייו
סטנלי קובריק היה צלם במגזין Look כאשר צילם את עצמו בראי של החשפנית רוזמרי ויליאמס בשנת 1949.
סטנלי קובריק נולד ב-26 ביולי1928 בברונקס, ניו יורק, הראשון בין שני ילדיהם של יעקב (ז'אק) לאונרד קובריק היהודי (1985-1901) ואשתו גרטרוד (1985-1903). אחותו, ברברה, נולדה בשנת 1934. ז'אק קובריק, שהוריו היו ממוצא יהודיאוסטרו-הונגרי[6] היה רופא. בזמן לידתו של סטנלי, משפחתו גרה בשדרת קלינטון ברובע הברונקס.[7]
אביו של קובריק לימד אותו שחמט כשהיה בן 12, ועניינו במשחק נמשך כל חייו.[7] הוא גם קנה לבנו מצלמת גרפלקס כשזה היה בן 13, ועורר את משיכתו לצילום. כנער, קובריק התעניין בג'אז, וניסה לפתח קריירה כמתופף.[7]
קובריק למד בתיכון על שם ויליאם הווארד טאפט בברונקס משנת 1941 עד 1945. הוא היה תלמיד גרוע, עם ממוצע ציונים נמוך של 67 נקודות.[8] הוריו שלחו אותו לגור עם קרובי משפחה בלוס אנג'לס למשך שנה, בתקווה שהדבר יעזור לצמיחה האקדמית שלו. למרות קשיים רבים סיים את לימודיו בשנת 1945 אך ציוניו הדלים לא איפשרו לו להתקבל לאוניברסיטה. מאוחר יותר בחייו, כשכבר הפך לבמאי מהולל, סיפר ששום דבר בבית הספר לא עניין אותו.[7]
כאשר היה בתיכון, נבחר להיות צלם בית הספר הרשמי למשך שנה. בשנת 1946, כיוון שלא הצליח להתקבל ללימודי יום במכללות, השתתף לזמן קצר בשיעורי ערב במכללה העירונית של ניו יורק, ואז עזב.[9] בסופו של דבר חיפש עבודה כצלם עצמאי, ובזמן שסיים את לימודיו מכר סדרת צילומים למגזין "Look". קובריק הוסיף להכנסתו בכך ששיחק שחמט תמורת רבעי דולר בפארק וושינגטון ובמועדוני שחמט שונים במנהטן.[10] הוא התקבל כמתמחה במגזין "Look" בשנת 1946, ויותר מאוחר כצלם במשרה מלאה.
בתקופת עבודתו במגזין "Look", קובריק נישא לטובה מץ (נולדה ב-1930) ב-29 במאי 1948. הם גרו בגריניץ' וילג', והתגרשו בשנת 1951. בזמן זה קובריק עבד לעיתים קרובות כמקרין סרטים במוזיאון לאמנות מודרנית ובבתי קולנוע שונים בניו יורק. הוא קיבל השראה במיוחד מעבודות הצילום המורכבות והזורמות של הבמאי מקס אופולס, שסרטיו השפיעו בהמשך על סגנונו החזותי של קובריק.
עבודתו הקולנועית וחייו המאוחרים
עבודות מוקדמות
אלכס סינגר, חברו של קובריק, שכנע אותו בשנת 1951 להתחיל ליצור סרטים דוקומנטריים קצרים עבור חברת טיים, ששידרה אותם כמבזקי חדשות בבתי הקולנוע. קובריק הסכים, וצילם את "יום הקרב" במימון עצמאי בשנת 1951. בסרט נעשה שימוש נרחב בצילום עוקב אחורה, דבר שייחרט כאחת מתנועות המצלמה האופייניות של קובריק.[11] על אף שהמפיץ סגר את עסקיו באותה שנה, הצליח קובריק למכור את "יום הקרב" לחברת RKO ברווח של 100 דולר.[12] מעודד מהצלחתו המוקדמת, התפטר קובריק מעבודתו במגזין "Look" והחל לעבוד על סרטו הדוקומנטרי הקצר השני, "הכומר המעופף" (1951), במימון של חברת RKO. סרטו השלישי, "יורדי הים" (1953), סרטו הצבעוני הראשון, היה סרט תעמולה באורך 30 דקות, ונועד עבור איגוד יורדי הים העולמי. שלושה סרטים אלו הם העבודות היחידות של קובריק ששרדו בתחום הסרטים הדוקומנטריים, אך כנראה היה מעורב במספר סרטים קצרים נוספים, שאבדו. ההשפעות של הצילום האמנותי נראו בסרטיו של קובריק, בקומפוזיציה המרשימה של השוטים שלו, הסימטריות שלהם ומשחקי הצבעים המעניינים. קובריק התייחס לסרטיו כאל אלפי תמונות סטילס המוקרנות במהירות זו אחר זו, ולכן סרטיו מדויקים וחדים ומשמעויות רבות עוברות בצבעים ובקומפוזיציה.
שנות ה-50
קובריק עבר ליצירת סרטים עלילתיים ביצירת הסרט "פחד ותשוקה" (1953), סיפורה של קבוצת חיילים שנתפסת מעבר לקווי האויב במלחמה דמיונית. אשתו של קובריק אז, טובה מץ, הייתה צוות ההפקה היחיד בסרט. הסרט נכתב על ידי האוורד סאקלר, חברו של קובריק, שהפך מאוחר יותר למחזאי מצליח בזכות עצמו. "פחד ותשוקה" זכה למספר ביקורות מכובדות אך נכשל בקופות. מאוחר יותר בחייו, התבייש קובריק בסרטו, שאותו הוא תיאר כמאמץ חובבני. הוא סירב להרשות את שידור "פחד ותשוקה" ברטרוספקטיבות ובהקרנות פומביות, ועשה ככל הניתן כדי למנוע את הפצתו.[13] לפחות עותק אחד נשמר בידיו של אספן פרטי, ובעקבות כך הופץ הסרט בסופו של דבר בקלטות וב-DVD.
נישואיו של קובריק לטובה מץ הסתיימו בעת עשיית "פחד ותשוקה". ב-1952 פגש את אשתו השנייה, רות סובוטקה, רקדנית ומעצבת תפאורה ממוצא אוסטרי. הם חיו יחד באיסט וילג' בניו יורק משנת 1952 עד לנישואיהם ב-15 בינואר1955 ובקיץ אותה שנה עברו להוליווד. סובוטקה, שהופיעה בסרטו הבא של קובריק "נשיקת הרוצח" (1955), שירתה גם כמנהלת האמנותית בסרט "ההרג" (1956). כמו "פחד ותשוקה", גם "נשיקת הרוצח" הוא סרט עלילתי קצר, באורך כולל של כשעה. הוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית מועטה. עלילת הסרט עוסקת במתאגרף צעיר בסוף הקריירה שלו שמסתבך במשולש אהבה, כאשר יריבו מעורב בארגון פשע. גם "פחד ותשוקה" וגם "נשיקת הרוצח" מומנו על ידי משפחתו וחבריו של קובריק.[14][15]
וינס אדוארדס בסרט "ההרג", צילום מסך מהקדימון, 1956.
אלכס סינגר הכיר לקובריק את המפיק הצעיר ג'יימס ב. האריס, והשניים נעשו חברים קרובים.[16] שותפותם העסקית, הפקות האריס-קובריק, מימנה את שלושת סרטיו הבאים של קובריק. השניים קנו את הזכויות על רומן מאת ליונל וייט, ובעזרת התסריטאי ג'ים תומפסון הפך אותו קובריק ל"ההרג". הסיפור הוא על שוד מתוכנן בקפדנות של מסלול מרוצי סוסים, שמסתבך לאחר שהשודד מסתלק עם הכסף (שם הסרט באנגלית, "The Killing", יכול להתייחס לרצח בסוף הסרט, או לשוד עצמו, בסלנג אמריקאי). "ההרג", בכיכובו של סטרלינג היידן, היה סרטו הראשון של קובריק שהיה באורך מלא. הסרט צולם עם צוות שחקנים וצוות הפקה מקצועיים. מבנה העלילה הלא ליניארי של הסרט היה מאוד לא רגיל לקולנוע של שנות ה-50; את הטכניקה הזו חיקה כמעט 40 שנים יותר מאוחר הבמאי קוונטין טרנטינו בסרטו "כלבי אשמורת". טרנטינו הכיר בהשפעה הרבה שהייתה לסרטו של קובריק עליו,[17] ומבקרים שמו לב לדמיון רב במבני העלילה של שני הסרטים.[18] באופנים רבים, "ההרג" עקב אחר מוסכמות הסרט האפל, גם בעלילה וגם בסגנון האמנותי, ונעשה שימוש בצללים ובעשן סיגריות. סגנון זה של מותחן פשע פרח בשנות ה-40, ובימינו רבים מתייחסים אל סרט זה כאל אחד מהסרטים הטובים ביותר בתחום הסרט האפל.[19] על אף שהסרט לא זכה להצלחה קופתית, הוא זכה לביקורות טובות.[20]
ההערכה הגוברת ל"ההרג" הביאה את הפקות האריס-קובריק לתשומת לבם של מטרו גולדווין מאייר.[21] האולפן הציע להם לבחור סיפור מתוך אוסף הסיפורים העצום שלו, לשימוש במיזם הבא שלהם. קובריק שיתף פעולה באותו זמן גם עם קאלדר וילינגהם, בכתיבת גרסה קולנועית לספרו של הסופר האוסטרי שטפן צווייג "הסוד הבוער". על אף שקובריק היה נלהב לרעיון, לבסוף הוא ננטש.[22]
הקדימון המקורי של "שבילי התהילה", 1957.
סרטו הבא של קובריק, "שבילי התהילה", התרחש בעת מלחמת העולם הראשונה והיה מבוסס על ספר אנטי-מלחמתי בשם זה משנת 1935, מאת האמפרי קוב. קובריק הציג את המלחמה כאכזרית על ידי צילום שחור-לבן גס, זמן רב לפני שהצגתה ככזו נעשה דבר אופנתי לאחר תקופת וייטנאם. הסרט עוקב אחר יחידת צבא צרפתית המצווה לבצע משימה בלתי אפשרית על ידי הממונים עליה. כתוצאה מכישלון המשימה מואשמים שלושה חיילים חפים מפשע בפחדנות, כדי לתת דוגמה לשאר החיל. קירק דאגלס מגלם את קולונל דקס, קצין הומניטרי שמנסה למנוע את הוצאתם להורג של החיילים. הסרט לא היה הצלחה מסחרית מסחררת, אך הוא זכה לשבחים והערצה בתוך תעשיית הקולנוע, תוך שהוא מבסס את קובריק כיוצר סרטים מבטיח. מבקרים לאורך השנים היללו את סצנות הקרב הישירות וחסרות הרגש, ואת הסגנון הגס והשחור-לבן שבו צולם הסרט.[23]סטיבן ספילברג אמר שזהו אחד מסרטי קובריק האהובים עליו ביותר.[24]
במהלך הפקת "שבילי התהילה" במינכן, פגש קובריק את השחקנית הגרמנית הצעירה כריסטיאן הארלן, וניהל עמה רומן. כריסטיאן סוזאן הארלן (נולדה ב-1932 בגרמניה) השתייכה למשפחה תיאטרלית והוכשרה להיות שחקנית; היא שיחקה את התפקיד הנשי היחיד בסרט (בו הופיעה בשם הבמה "סוזאן כריסטיאן"). קובריק התגרש מאשתו השנייה, רות סובוטקה, בשנת 1957. הארלן וקובריק התחתנו בשנת 1958 ונשארו יחד עד מותו בשנת 1999. בזמן נישואיה לקובריק התמקדה כריסטיאן בקריירה שלה כציירת.[25] בנוסף לבתה קתרינה, שנולדה בשנת 1953 מנישואיה הראשונים לשחקן הגרמני ורנר בראנס (נפטר בשנת 1977), היו לזוג שתי בנות, אניה (1959-2009) וויויאן (נולדה בשנת 1960). אחיה של כריסטיאן, יאן הארלן, היה המפיק בפועל בסרטיו של קובריק משנת 1975 והלאה.
שנות ה-60
כאשר חזר לארצות הברית עבד קובריק במשך שישה חודשים על סרטו של מרלון ברנדו, "כשגברים שונאים" (One Eyed Jacks, 1961). השניים התעמתו מספר פעמים לגבי החלטות ליהוק, וברנדו פיטר את קובריק בסופו של דבר ולקח את מושכות הבימוי לידיו.[26] קובריק עבד על מספר תסריטים, בהם "Lunatic at Large", ותכנן להופכם לסרטים, עד שקירק דאגלס ביקש ממנו להשתלט על הפקת האפוס ההיסטורי שלו, "ספרטקוס" (1960). הבמאי המקורי של הסרט היה אנתוני מאן, אך הוא פוטר על ידי האולפנים כשבועיים לאחר תחילת הצילומים.
"ספרטקוס" היה מבוסס על הסיפור האמיתי של מרד העבדים הרומאים. הסרט היה מסובך להפקה, וויכוחים אמנותיים התפתחו בין קובריק לדאגלס, ויכוחים שהתעצמו בשל מערכת היחסים הסוערת שהייתה בין השניים. קובריק התכחש לסרט בהמשך חייו; הוא היה מתוסכל בשל חוסר יכולתו לשלוט בסרט מן הבחינה האמנותית, תסכול שהכעיס את דאגלס.[27] החברות שהתפתחה בין השניים במהלך יצירת "שבילי התהילה", נהרסה כליל בעקבות עשיית הסרט. בשנים שלאחר מכן התייחס דאגלס לקובריק כ"חרא בעל כישרון".[28]
למרות הבעיות על הסט היה "ספרטקוס" הצלחה מסחרית וביקורתית וביסס את קובריק כבמאי מרכזי בתעשייה. עם זאת, ההפקה הסוערת של הסרט הביאה את קובריק להחלטה למצוא דרכים לעבוד עם מימון הוליוודי, ועם זאת להישאר תחת עצמאות מלאה בנוגע להפקות הסרטים הבאים שלו. הוא כינה דרך עבודה זו "Film by fiat, film by frenzy" (סרט לפי פקודה, סרט מביא לשגעון).[29]
"ספרטקוס" הוא סרטו היחיד של קובריק שבו לא היה לקובריק חלק בכתיבת התסריט,[30] לא הייתה לו זכות לעריכה סופית,[31] לא הייתה לו שליטה בהפקה, ודעתו אף לא נשאלה במהלך הליהוק.[32][33][34][35] בגדול, זו הייתה הפקתו של דאגלס.
"ספרטקוס" זכה בארבעה פרסי אוסקר, אחד מהם לפיטר יוסטינוב על תפקידו כסוחר העבדים בטיאטוס. זוהי הזכייה היחידה אי פעם של שחקן בהפקתו של קובריק.
לוליטה
צילום מסך מהקדימון של "לוליטה", 1962.
בשנת 1962 עבר לאנגליה כדי לצלם את הסרט "לוליטה", ובה נשאר לשארית חייו. התמריץ המקורי היה לצלם את "לוליטה" בארץ עם חוקי צנזורה רפים יותר. עם זאת, קובריק נאלץ להישאר באנגליה כדי לצלם את "דוקטור סטריינג'לאב" כיוון שפיטר סלרס לא הורשה לעזוב את אנגליה בעת הליכי הגירושין שלו, והפקת "2001: אודיסיאה בחלל" דרשה במה אקוסטית גדולה שלא הייתה בנמצא באמריקה. היה זה לאחר צילומם של שני הסרטים הראשונים באנגליה, ובתחילת הפקת "2001: אודיסיאה בחלל" החליט קובריק להתיישב באנגליה באופן קבוע.
"לוליטה" היה סרטו הראשון של קובריק שיצר מחלוקת קשה.[36] הספר, מאת הסופר הרוסי-אמריקאי ולדימיר נבוקוב, עסק בפרשת אהבים בין גבר בגיל העמידה בשם הומברט הומברט (ג'יימס מייסון) לבין בתו החורגת בת ה-12, היה ידוע לשמצה כרומן "מגונה" והיה אחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת במאה העשרים. מיזמו של קובריק רק עורר את המחלוקת, וסיסמת הפרסום של הסרט ליגלגה על עניין הנושא הכבד: "איך הם העזו לעשות סרט על "לוליטה"?"[37] במקור ביקש קובריק מנבוקוב לכתוב את הגרסה הקולנועית לספרו. בתחילה הסופר יצר תסריט בן 400 עמודים, שצומצם מאוחר יותר ל-200 עמודים.[38] התסריט הסופי נכתב על ידי קובריק, ונבוקוב העריך כי רק 20% מעבודתו עשתה את דרכה אל הסרט.[39]
לפני ההפקה, קובריק הבין שכדי שהסרט יקבל אישור "קוד הייז" להפקה, על התסריט להמעיט בהתגרותו של הספר, תוך כדי טיפול ברכות בנושא. קובריק ניסה להפוך חלק מהרכיבים למתקבלים על הדעת על ידי השמטת כל החומרים הנוגעים למשיכתו של הומברט לנערות צעירות באופן קבוע, ועל ידי הבטחת העובדה שלוליטה תראה כמו נערה. קובריק ושותפו בהפקה, ג'יימס האריס, החליטו להעלות את גילה של לוליטה מ-12 ל-14.[40][41] בנוסף לכך, ליהק קובריק לתפקיד את סו ליון (נולדה בשנת 1946) שהייתה בת 16 ונראתה מבוגרת לגילה. אף על פי כן, קובריק שמר על קשר עם הצנזור בזמן עשיית הסרט, ונעשו רק מספר עריכות קטנות, בהן הסרת הסצנות הארוטיות בין לוליטה והומברט.[42] כל תוכן מיני גלוי היה צריך להיות עדין, ורוב המעשים המיניים בין לוליטה והומברט רק מרומזים בסרט. כתוצאה מכך, ההיבטים החושניים של הספר מוזערו בעריכה הסופית, תוך שהם משאירים הרבה לדמיון הצופה. קובריק טען מאוחר יותר שאילו ידע מראש על קשיחות הצנזור, הוא לא היה עושה את הסרט.[43]
"לוליטה" היה הפעם הראשונה מתוך שתיים בהם עבד קובריק עם השחקן הקומיקאי פיטר סלרס, הפעם השנייה הייתה בעשיית "דוקטור סטריינג'לאב" (1964). ב"לוליטה", סלרס משחק את קלייר קווילטי, גבר מבוגר אחר (לא-ידוע להומברט) שקשור בלוליטה, המשמש באופן דרמטי כראי להומברט. בספר, קווילטי נמצא מחוץ לסצנות ברוב הסיפור, אך קובריק החליט להביאו אל החזית, דבר שהביא להארכת תפקידו (על אף שזה הסתכם בשלושים דקות של זמן מסך). קובריק הרחיב את אפשרויותיו הדרמטיות בכך שנתן לקווילטי להעמיד פנים שהוא כמה דמויות בסרט, וכך השתמש בכישרונו המיוחד של סלרס בזיוף מבטאים.
התגובות לסרט היו מעורבות: רבים היללו אותו בזכות הנושא הנועז, בעוד אחרים היו מופתעים מהעדר הסצנות האינטימיות בין לוליטה והומברט. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, וסו ליון, שגילמה את לוליטה, זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית החדשה הטובה ביותר.
מבקר הסרטים ג'ין יאנגבלאד מחזיק את הדעה שמבחינה סגנונית, הסרט "לוליטה" הוא נקודת מעבר בסרטיו של קובריק, "מסמן את נקודת המפנה מקולנוע נטורליסטי...אל הסוריאליזם של סרטיו המאוחרים."[44]
פיטר סלרס בתפקידו השלישי בסרט כדוקטור סטריינג'לאב, 1964.
סרטו הבא של קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה" (1964), נעשה סרט פולחן ועתה הוא נחשב קלאסיקה. רוג'ר איברט כתב שזהו הסרט הסאטירי הטוב ביותר שנעשה אי פעם.[45] התסריט, המבוסס על הרומן "Red Alert", מאת הטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי פיטר ג'ורג' (כותב בשם העט פיטר בראיינט), נכתב בשיתוף פעולה בין קובריק לג'ורג', עם מספר תרומות של הסאטיריקן האמריקאי טרי סאות'רן. "Red Alert" הוא סיפור מתרה על מלחמה אטומית מקרית. עם זאת, קובריק מצא את התנאים המובילים למלחמה האטומית כה אבסורדיים שהסיפור הפך לקומדיה שחורה.[46] לאחר שעבר הגהה מחדש, קובריק גייס את סאות'רן ללטש את התסריט הסופי.
העלילה מתמקדת במתקפה אטומית אמריקאית על ברית המועצות, הנפתחת על ידי גנרל עריק מחיל האוויר האמריקני ג'ק ד. ריפר (סטרלינג היידן; שם הדמות הוא התייחסות לג'ק המרטש, Jack The Ripper באנגלית) ללא אישור מהממונים עליו. כאשר ריפר נותן את הפקודה שלו, כל המפציצים נמצאים בנקודת האל-חזור, אשר לפניה אסור להם לטעון את ראשי הנפץ, ולאחריה הם יכולים להמשיך ללא הוראות ישירות. ברגע שעברו נקודה זו, המטוסים יחזרו רק בקבלת קוד הביטול שנקבע מראש. הסרט מנווט בין שלוש זירות: בסיס חיל האוויר של ריפר, שם קפטן מחיל האוויר המלכותי ליונל מנדרייק (סלרס) מנסה למנוע את מזימתו של הגנרל המטורף; חדר המלחמה של הפנטגון, שם נשיא ארצות הברית (סלרס) וגנרל חיל האוויר האמריקני באק טארגידסון (ג'ורג' ס. סקוט) מנסים לפתח עם הסובייטים אסטרטגיה שתמנע ממפציצי ה-B-52 של ריפר להטיל פצצות גרעיניות על רוסיה; ומפציץ ה-B-52 של מייג'ור קונג (סלים פיקנס), שם הוא וצוותו (אשר לא יודעים שהפקודות כוזבות) מנסים בעקשנות להשלים את משימתם. מתברר במהרה שהמפציצים עלולים להגיע לרוסיה, כיוון שרק ריפר יודע את קוד הביטול. בנקודה זו, דמותו של דוקטור סטריינג'לאב (תפקידו השלישי של סלרס) מוצגת. תוכניותיו, בסגנון נאצי, להבטחת שרידתם של המשובחים במין האנושי לאחר השואה הגרעינית הצפויה, הם נקודת השיא של הקומדיה השחורה בסרט.
פיטר סלרס, שמילא תפקיד רב-חשיבות ב"לוליטה", נשכר כדי לשחק ארבעה תפקידים ב"דוקטור סטריינג'לאב". בסופו של דבר הוא שיחק שלושה, זאת בעקבות פציעה ברגל וקשייו בשליטה במבטא הטקסני של טייס המפציץ מייג'ור "קינג" קונג. צופים רבים של "דוקטור סטריינג'לאב" לא הבינו בתחילה שקובריק ליהק את סלרס לשלושה תפקידים, כולם בהופעה שונה ועם מבטא שונה. קובריק קרא בהמשך לסלרס "מדהים", אך התאכזב מהעובדה שהאנרגיה השגעונית שלו שרדה לעיתים רחוקות מעבר לשניים או שלושה טייקים. כדי להתגבר על בעיה זו, קובריק הריץ שתי מצלמות בו-זמנית ונתן לסלרס לאלתר.[47]
הסרט חזה את הרגשות האנטי-מלחמתיים שנפוצו רק כמה שנים לאחר שיצא לאור. הוא היה מאוד ביקורתי כלפי מדיניות המלחמה של ארצות הברית, שנחשבה לפרה קדושה באותו זמן. "סטריינג'לאב" היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בהם לבמאי הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר).
"2001" היה סרטו הראשון של קובריק שהשתמש בעיקר במוזיקה קלאסית. תמונת הפתיחה המפורסמת המציגה את השמש, כדור הארץ והירח מלווה ביצירתו של ריכרד שטראוס, "כה אמר זרתוסטרא"; טיסה בחלל מלווה עם ואלס ה"דנובה הכחולה" מאת יוהאן שטראוס. כל הופעות המונולית מלוות עם הרקויאם המסתורי של ג'רג' ליגטי.
קובריק עסק 5 שנים בפיתוח סרטו הבא, "2001: אודיסיאה בחלל" (1968). נקבע שהסרט יצולם בשיטת הסינרמה. קובריק כתב את התסריט יחד עם סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. הם הרחיבו את סיפורו הקצר של קלארק "The Sentinel" (בתרגום חופשי: הזקיף).
"2001" מתחיל בעידן שלפני היות האדם, לפני 4 מיליון שנים, במפגש בין קבוצת קופים לבין מונולית שחור ומסתורי, שכפי הנראה מעורר אצלם את היכולת להשתמש בעצם ככלי וכנשק. תגלית חדשה זו מאפשרת להם לתבוע בור מים מקבוצה אחרת של קופים, שלה אין יכולת להשתמש בכלים. קוף מנצח זורק את העצם שלו אל על, ובנקודה זו הסרט מבצע מעבר מפורסם אל לווין נשק שחג בחלל. באותו זמן, קבוצת אמריקנים בבסיס הירח שלהם חופרים ומגלים מונולית דומה. הוכחה גאולוגית מגלה שהוא נשתל במתכוון לפני ארבעה מיליון שנים. כאשר השמש עולה מעל למונולית, הוא שולח אות רדיו לצדק. שמונה חודשים מאוחר יותר, ארצות הברית שולחת קבוצת אסטרונאוטים על החללית דיסקאברי 1 למשימה בכוכב צדק. מטרת המשימה היא לחקור את שידור המונולית אך היא מוסתרת מהצוות. במהלך הטיסה, מחשב החללית "האל 9000" נפגם אך בהיותו בעל אינטליגנציה מלאכותית עצמאית המחשב מתנגד לניתוקו, בטענה ששליטתו על המשימה היא גורם מכריע. המחשב מחסל את תמיכת החיים לרוב הצוות לפני שהנציג האחרון על החללית מצליח לכבותו. האסטרונאוט השורד, דייוויד באומן (קיר דולי), טס ברכב חלל קטן ומגלה מונולית נוסף במסלול סביב צדק. בעקבות כך, הוא נשאב במהירות גבוהה דרך שער בחלל ורואה בדרכו תופעות אסטרונומיות יוצאות דופן. מסעו הבין-כוכבי מסתכם בהפיכתו לישות מסתורית חדשה הדומה לעובר הסגור בתוך כדור אור, הבוהה בכדור הארץ מהחלל.
תקציב הפקתו של הסרט, בסך 10 מיליון דולר, הייתה סכום עצום באותו הזמן. האפקטיים החזותיים החדשניים נעשו תחת פיקוח ישיר של קובריק. בין השאר הוא השתמש באופן נרחב בצילום מט (שיטה שמאפשרת שילוב של מספר צילומים) כדי לצלם את טיסות החלל, שיטה שעזרה גם לג'ורג' לוקאס תשע שנים מאוחר יותר ב-1977, כאשר יצר את מלחמת הכוכבים. קובריק אף ערך שימוש חדשני בשיטת הצילום "Slit-Scan", המאפשרת ליצור זרם פסיכדלי של צבעים, לצורך צילום המסע הבין-כוכבי שעובר באומן. בסרט הופיעו טכנולוגיות וכלים חדשניים שהעניקו השראה לחברות ייצור ולמהנדסים. בזמן יציאתו לאקרנים, קלארק אף טען שבעתיד ייבנו חלליות על בסיס אלה ב-"2001". בנוסף, ניסה הסרט לספק הצצה אותנטית לדרך שבה ייראה מסע אמיתי בחלל, עם שקט מוחלט בריק החלל והצגה ריאליסטית של חוסר משקל.
הסרט מפורסם בשימושו במוזיקה קלאסית במקום פסקול מקורי. "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס וואלס "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס נקשרו בתודעת הצופים אופן בלתי נפרד עם הסרט, בייחוד הראשונה, שלא הייתה ידועה לציבור הרחב לפני הסרט. קובריק השתמש גם במוזיקה מאת המלחין האוונגרדי העכשווי, ג'רג' ליגטי, זאת על אף שחלק מהיצירות שונו ללא הסכמת ליגטי. הופעתם של "אטמוספירות", "לוקס אטרנה" ו"רקויאם" בפסקול של "2001" הייתה החשיפה המסחרית הרחבה הראשונה של עבודותיו של ליגטי לקהל הרחב. שימוש זה של מוזיקה תוכניתית לא תוכנן מראש. קובריק מינה בתחילה את המלחין אלכס נורת' שיכתוב פסקול מקורי באורך מלא לסרט, אך בינתיים הרכיב פסקול זמני בזמן העריכה. "נקשרתי כל כך לפסקול הזמני שהחלטתי בסוף לוותר לגמרי על מוזיקה מקורית שתיכתב במיוחד לסרט", אמר.[48]
תגובתם הראשונית של מבקרי הקולנוע ל"אודיסאה בחלל 2001" הייתה עוינת במיוחד. תקפו את חוסר הדיאלוגים בסרט, את קצבו האיטי ועלילתו המופשטת והבלתי מובנת. אבל דעת הקהל בקרב הצעירים – בייחוד קהל תרבות הנגד של שנות ה-60, שאהב את סצנת המסע הבין-כוכבי בסרט, הנראה כמסע פסיכדלי אל הגבולות האינסופיים של היקום - סייעה להפיכת הסרט ללהיט ענק במשך השנים.
למרות מועמדויות רבות בתחום הבימוי, הכתיבה, וההפקה, פרס האוסקר היחיד שקובריק אי פעם זכה בו, היה עבור הפיקוח על האפקטים המיוחדים ב"2001: אודיסיאה בחלל". רבים מחוקרי הקולנוע בימינו מחשיבים את "אודיסאה בחלל 2001" כסרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה אי פעם,[49] והוא מופיע באופן קבוע בין עשרת המקומות הראשונים בדירוגים של הסרטים הטובים.[50]
באופן אמנותי, "2001" היה שינוי ביחס לסרטיו הקודמים של קובריק. הוא כולל רק 45 דקות של דיאלוגים לכל אורך שעתיים ועשרים הדקות. הדיאלוג היומיומי והשגרתי למדי, תופס מקום משני לצד התמונות והמוזיקה. הדיאלוג הזכור ביותר בסרט מתרחש בין מחשב החללית "האל" לבין האסטרונאוט דייוויד באומן. מספר צופים טענו כי קובריק מצייר עתיד בו החברה האנושית מנותקת, וחייה בסביבה סטרילית המונעת על ידי מכונות.[51][52][53][54] הסיום המבלבל והמעורפל של הסרט ממשיך לרתק צופים ומבקרים עד היום. לאחר סרט זה, קובריק מעולם לא התנסה בקיצוניות רבה כל כך באפקטים מיוחדים או בצורות עלילה; עם זאת, סרטיו הבאים יישמרו על סוג מסוים של אי-בהירות.
הפרשנויות ל"2001: אודיסיאה בחלל" הן רבות ומגוונות. על אף שיצא לאקרנים בשנת 1968, הוא עדיין מעורר ויכוחים בימינו. כאשר מבקר הסרטים ג'וזף גלמיס שאל את קובריק על משמעות הסרט, קובריק השיב:[55]
אלה הם התחומים שאני מעדיף לא לדבר עליהם, כיוון שהם מאוד אישיים ומשתנים מצופה לצופה. לפי פירוש זה, הסרט נהיה כל דבר שהצופה רואה בו. אם הסרט מעורר את רגשותיו וחודר לתת המודע של הצופה, אם הוא מגרה, אפילו באופן ראשוני, את הכמיהות והדחפים הדתיים והמיתולוגיים שלו, אז הוא הצליח.
"2001: אודיסיאה בחלל" הוא בין סרטיו המשפיעים והמפורסמים ביותר של קובריק. סטיבן ספילברג כינה אותו "המפץ הגדול של דורו",[56] בהשפעתו על ההתמקדות תשומת הלב במרוץ לחלל. הוא בישר את התפוצצות שוק הסרטים בסוגת המדע הבדיוני שהתרחשה ב-1977 עם יציאתם של "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" לאקרנים.
קדימון ל"תפוז מכני", 1971. ב"תפוז מכני", קובריק המשיך את שימושו החדשני במוזיקה קלאסית, שהחל ב"2001: אודיסיאה בחלל". אך במקום ללוות טיסות חלל חינניות, המוזיקה ליוותה מעשי אלימות ואונס.
אחרי "2001", ניסה קובריק להתחיל הפקה של סרט על חייו של נפוליאון בונפרטה. אך לאחר שנכשל בהשגת מימון, הוא פנה לחיפוש אחר הפקה שאותה יוכל לסיים מהר בתקציב מוגבל. לבסוף התפשר קובריק על "תפוז מכני" (1971). הפרשנות שלו לרומן של אנתוני ברג'ס הוא התחקות אפלה ומזעזעת אחר אלימות בחברה האנושית. הסרט הופץ בתחילה בארצות הברית עם דירוג צפייה X, האוסר על צפייה מתחת לגיל 17, ועורר מהומה ניכרת.
הסיפור מתרחש בגרסה עתידנית של בריטניה, מדינה רודנית השרויה בכאוס. הדמות המרכזית הוא נער בריון בשם אלכס דה לארג' (מלקולם מקדואל), שיחד עם חבריו הוא מענה, מכה, גונב, ואונס, כל זאת בעליזות ובלי ייסורי מצפון וחרטות. הכאתה ורציחתה של אישה מבוגרת על ידו, שולחת אותו לכלא בסופו של דבר. אלכס עובר טיפול סלידה ניסיוני, בשם שיטת לודוביקו, שמרסן את נטיותיו האלימות, אף על פי שהוא מאבד את חופש הבחירה המוסרי שלו. בהדגמה פומבית של הצלחת השיטה, אלכס מטופל באכזריות אך אינו משיב מלחמה; הטיפול הפך אותו לתת-אנושי. הוא הותנה נגד מוזיקה קלאסית, אהבתו שהייתה תכונתו האנושית היחידה, וכנראה כל דחפו המיני נעלם. בהמשך אנו רואים רמזים שהקידום של הטיפול הונע בגלל סיבות פוליטיות. לאחר ששוחרר, הוא נמצא על ידי חבריו לשעבר שבגדו בו ועתה הם שוטרים והם מכים אותו ללא רחמים.
לאחר מכן הוא מגיע לביתו של הוגה דעות פוליטי שבז "לעידן המודרני" ושמבין בתחילה את מצוקתו של אלכס, עד אשר הוא מזהה את אלכס כאיש הצעיר אשר אנס באכזריות את אשתו ושיתק אותו מספר שנים לפני כן. משלב זה אלכס נעשה פיון במשחק פוליטי.
החברה בסרט נתפסת לעיתים כקומוניסטית (כפי שהוצג על ידי מייקל סימנט בריאיון עם קובריק, אף שהוא לא חש כך) בעקבות הקשרים לתרבות הרוסית. הנוער בסרט משלב באנגלית מילים ברוסית (שיכול להיות מיוחס לברג'ס, הסופר). יש מספר הוכחות שרומזות שהחברה היא סוציאליסטית, או אולי חברה העוברת מסוציאליזם שמאלני כושל, אל עבר חברה ימנית, או אף פשיסטית. ברומן של ברג'ס מתוארים רחובות שבהם יש ציורים של אנשים עובדים בדומה לסגנון האמנות הסוציאליסטי הרוסי, ובסרט, יש ציור קיר סוציאליסטי עם גסויות מקושקשות עליו. כמו כן, מגוריו של אלכס צולמו במבנה מקורי של מפלגת הלייבור הבריטית אשר יצא מכלל שימוש (כפי שמקדואל מעיר בפרשנויות בהוצאת ה-DVD), והכתובת "בניין דירות עירוני 18A, אגף צפון" מרמזת על שיכון בסגנון סוציאליסטי. מאוחר יותר בסרט, כאשר הממשלה הימנית החדשה עולה לשלטון, האווירה בהחלט יותר סמכותית מאשר הרוח האנרכיסטית של ההתחלה. תגובתו של קובריק לשאלתו של סימנט נשארה מעורפלת בנוגע לאיזה בדיוק סוג חברה זו. הוא האמין שהסרט מציג השוואות בין הקיצונים הימניים והשמאליים בספקטרום הפוליטי, ו"שתמיד יש הבדל מזערי בין שמאל קיצוני לימין קיצוני". קובריק הצהיר כי "השר, בגילומו של אנתוני שארפ, הוא בבירור דמות של הימין. הוגה הדעות, פטריק מגי, הוא משוגע של השמאל...הם שונים רק באמונתם. קשה להבחין בהבדלים בין כוונתם ומטרתם."[57]
קובריק צילם את הסרט במהירות רבה וכמעט כל אתרי הצילום נמצאים בתוך לונדון או בקרבתה. למרות הטבע הפחות טכנולוגי של הסרט לעומת "2001: אודיסיאה בחלל", הפגין קובריק את כישרונו ביצירת חידושים והמצאות; בסצנה אחת זרק מצלמה ישנה מגג של בניין כדי להשיג את האפקט שרצה.[58] ליצירת הפסקול, שכר קובריק את המוזיקאי האלקטרוני וולטר קרלוס, שאחרי הסרט שינה את מינו והפך לונדי קרלוס. הסרט כולל עיבודים של קרלוס ליצירות קלאסיות מפורסמות (כגון הסימפוניה התשיעית של בטהובן), עבור סינתיסייזר אנלוגי מסוג "Moog".
דמותו של אלכס דה לארג'מתאפיינת באהבה לאלימות לבטהובן ולמוזיקה קלאסית בכלל. טיפול ה"לודוביקו" - שמבוסס על שטיפת-מוח כוחנית - מפתח אצלו התניה כנגד מוזיקה קלאסית. לכן, היה זה אך טבעי לקובריק להמשיך את המסורת, שהתחילה ב"2001: אודיסיאה בחלל", ולתת גם בסרט זה מקום מרכזי בפסקול למוזיקה הקלאסית. אף על פי כן, בסרט זה, מוזיקה קלאסית מלווה סצנות של מהומות אלימות ומיניות כפייתית לעומת טיסות חלל חינניות ונוכחות חייזרים מסתורית. סצנת אלימות בהילוך-איטי בסרט, היא כוריאוגרפיה לפתיחה של האופרה "העורב הלקחן" מאת רוסיני. ברג'ס, בהקדמה לעיבוד הבימתי שלו לספרו, אמר שבסופו של דבר, מוזיקה קלאסית היא מה שגאלה את אלכס.
הסרט עורר ויכוחים ומחלוקות קיצוניות עקב התיאור הבוטה של אלימות ואונס המבוצעים על ידי כנופיית נערים. הוא יצא לאקרנים באותה שנה בה יצאו "כלבי הקש" של סם פקינפה ו"הארי המזוהם" של דון סיגל, ושלושת הסרטים הציתו ויכוח פראי בתקשורת לגבי ההשפעה החברתית של אלימות בקולנוע. המחלוקת החריפה כאשר בוצעו מספר פשעים בהשראת הסרטים, חלקם אף בוצעו כאשר העבריינים עטו על פניהם מסכות הזהות לאלה המוצגות ב"תפוז מכני". קוראים בריטיים של הרומן ציינו שקובריק השמיט את הפרק האחרון (אשר הושמט גם מהגרסה האמריקנית של הספר), שבו אלכס מוצא ישועה וחוזר לשפיות הדעת.
לאחר שקיבל מכתבים עם איומים על חייו בעקבות המחלוקת, ביצע קובריק צעד יוצא דופן והביא להסרת הסרט מהאקרנים בבריטניה. הסרט לא היה זמין בבריטניה עד אשר יצא לאור מחדש בשנת 2000, שנה לאחר מותו של קובריק, אף על פי שניתן היה לראותו ברחבי אירופה. קולנוע "סקאלה" בלונדון הציג את הסרט בשנות ה-90 המוקדמות, ולאחר התעקשותו של קובריק, הקולנוע נתבע ונסגר, תוך שהוא שולל מלונדון את אחד מבתי הקולנוע העצמאיים היחידים שלה. בשנת 1973, הוציא קובריק לאור מחדש את "תפוז מכני" לבתי הקולנוע בארצות הברית לאחר מספר עריכות, כדי שהוא יוכל לקבל דירוג צפייה R (מתחת לגיל 17 עם ליווי מבוגר). דבר זה אפשר לעיתונים רבים יותר לפרסם אותו, כיוון שבשנת 1972 עיתונים רבים הפסיקו לפרסם סרטים המדורגים X בגלל הקשר של דירוג זה עם סרטים פורנוגרפיים.[59]
באמצע שנות ה-90, יצא לאור בבריטניה סרט דוקומנטרי, בשם "הפרי האסור", על אודות המחלוקות שנגעו בצנזורה במדינה. קובריק לא יכול למנוע ממפיקי הסרט לכלול קטעים מ"תפוז מכני" בסרטם.
אחת המצלמות שצילמה את הסרט, בתערוכת סטנלי קובריק בסן פרנסיסקו.
סרטו הבא של קובריק, שיצא לאקרנים בשנת 1975, היה עיבוד קולנועי לספרו של ויליאם מייקפיס תאקרי משנת 1844, "מזלו של בארי לינדון", הידוע גם בשם "בארי לינדון". זהו רומן פיקרסקי על הרפתקאותיו ועל ביש מזלו של מהמר אירי מהמאה ה-18 אשר מנסה לטפס בסולם החברתי. לאחר ששירת בצבא הפרוסי, לינדון מקדם את עצמו אט-אט אל תוך החברה האנגלית הגבוהה, ובסופו של דבר נושא לאישה את הרוזנת מלינדון. עולם האצולה מתברר כגן עדן ריקני, משעמם ונרקב. לינדון אינו מצליח לשמור על מעמדו החדש, ולאחר סדרת מקרים הוא נופל בחזרה לנקודת ההתחלה שלו.
מבקרים כגון פאולין קייל, שהיו ביקורתיים כלפי עבודותיו הקודמות של קובריק,[60] מצאו את "בארי לינדון" כסרט קר, איטי, וחסר-חיים. קצבו ומשכו השקולים–יותר משלוש שעות–דחו הרבה מבקרים וצופים אמריקניים. הטיים מגזין פרסם כתבת שער על הסרט, וקובריק היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. הסרט כולו היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה בארבעה, יותר מכל סרט אחר של קובריק. אף על פי כן, הסרט לא הצליח היטב בקופות בארצות הברית, אך הוא משך קהל ברחבי אירופה, ובייחוד בצרפת.
כמו רוב סרטיו של קובריק, המוניטין של "בארי לינדון" גדל עם השנים, במיוחד בקרב יוצרי סרטים אחרים. הבמאי מרטין סקורסזה ציין אותו כסרט האהוב עליו מכל יצירתו של קובריק. סטיבן ספילברג הילל את ה"טכניקה המושלמת" שלו, על אף שכאשר היה צעיר, הוא התפרסם בתארו אותו, "כמו ללכת דרך הפראדו עם ארוחת צהריים."[61]
כמו בסרטיו האחרים, צילומיו של קובריק ותאורתו היו חדשניים במיוחד. זכורה במיוחד שיטת צילומו בסצנות הפנים, בהן הוא השתמש במצלמות עם עדשות מהירות שפותחו במקור עבור נאס"א. דבר זה אפשר לסצנות רבות להיות מוארות אך ורק באור נרות, וגרם להם להראות דו-ממדיות ופזורות באור, בדומה לציורים מהמאה ה-18.
סרטו של קובריק, "הניצוץ", עשה שימוש חדשני במצלמת ה-Steadicam, שבעזרתה ניתן היה לצלם בתנועה ללא צורך במסילה.
קצב העבודה של קובריק הואט משמעותית לאחר "בארי לינדון", והוא לא יצר סרט חדש במשך חמש שנים. "הניצוץ", שיצא לאור בשנת 1980, היה עיבוד לרומן בעל אותו שם מאת סטיבן קינג, יוצר ספרי האימה רבי-המכר. בסרט כיכב ג'ק ניקולסון כג'ק טוראנס, סופר כושל המקבל עבודה זמנית כמשגיח מלון "אוברלוק", מקום נופש יוקרתי בעומק הרי הקולורדו, בתקופת אי-פעילותו. העבודה דורשת ממנו להעביר את החורף במלון המבודד יחד עם אשתו וונדי (שלי דובל), ובנם הצעיר דני, שניחן בסוג של יכולת טלפתית–"הניצוץ", ממנה נגזר שם הסרט.
כאשר החורף מתעצם, בידוד המשפחה מעמיק, והרוחות והשדים מהעבר האפל של מלון "אוברלוק" מתעוררים. המלון מציג לדני חזיונות מזעזעים יותר ויותר. בינתיים, ג'ק אט-אט מאבד את שפיותו על ידי הסביבה הרדופה, עד אשר הוא הופך לבסוף לרוצח פסיכוטי.
הסרט צולם כולו בבמות אקוסטיות בלונדון, למעט חלק מהצילומים החיצוניים, שנעשו בקולורדו, מונטנה ואורגון. כדי להעביר את התחושה קלאוסטרופובית המדכאת של המלון הרדוף, קובריק עשה שימוש נרחב במצלמת ה-Steadicam החדשנית באותה תקופה, שאיפשרה תנועות מצלמה חלקות בחללים סגורים.
"הניצוץ", יותר מכל שאר סרטיו, חיזק את שמו של קובריק כפרפקציוניסט מושבע. הוא דרש מאות טייקים בסצנות מסוימות (בהפקת הסרט צולמו בקירוב כ-400,000 מטרים של סרט צילום). תהליך זה היה קשה במיוחד לשחקנית שלי דובל, שהייתה רגילה לדרך הבימוי המהירה יותר והמאולתרת של רוברט אלטמן.
על אף שהוכח כהצלחה מסחרית, בתחילה, הסרט זכה בעיקר לביקורות שליליות. סטיבן קינג אף סלד מהסרט, וקרא לקובריק "אדם שחושב יותר מדי ומרגיש מעט מדי."[62] כמו רוב סרטיו של קובריק, הביקורות המאוחרות אהדו את הסרט הרבה יותר. בקרב חובבי סרטי אימה, "הניצוץ" הוא סרט פולחן, והוא מופיע רבות ברשימות סרטי האימה הטובים ביותר לצד "פסיכו" (1960), "מגרש השדים" (1973), ועוד סרטי אימה קלאסיים. חלק מתמונותיו, כגון נהר הדם הנשפך מתוך המעלית העתיקה, הם מבין התמונות הידועות ביותר מבין כל סרטיו של קובריק. ההצלחה המסחרית של "הניצוץ" חידשה את אמונתם של האחים וורנר ביכולתו של קובריק ליצור סרטים משביעי-דעת אומנותית ורווחיים, זאת לאחר הכישלון המסחרי של "בארי לינדון" בארצות הברית.
שבע שנים מאוחר יותר, קובריק עשה את סרטו הבא, "מטאל ג'אקט" (1987), עיבוד קולנועי לספרו של גוסטב האספורד על מלחמת וייטנאם בשם "The Short-Timers", בכיכוב מת'יו מודין כג'וקר, אדם בולדווין כ"Animal Mother", ר. לי ארמי כסמל הארטילריה הארטמן, ווינסנט ד'אונופריו כטוראי לאונרד "גומר פייל" לורנס. קובריק אמר למבקר הסרטים סטיבן הול שמשיכתו לספרו של האספורד הייתה מפני שהוא היה "לא נגד מלחמה ולא בעד מלחמה", ו"לא החזיק בדעות מוסריות או פוליטיות", ועסק בעיקר ב"איך שהדברים נמצאים."
הסרט מתחיל בבסיס הגיוס של חיל הנחתים האמריקני בפאריס איילנד, קרוליינה הדרומית, שם מדריך האימונים הוותיק סמל הארטילריה הארטמן מעביר את מגויסיו ללא רחמים דרך אימונים בסיסיים, כדי להפוך אותם מ"רימות" חסרות תועלת למכונות הריגה נמרצות וממושמעות. טוראי לורנס, מגויס איטי-תנועה בעל משקל עודף שהארטמן מדביק לו את הכינוי "גומר פייל" (כינוי בעגה למתגייס שמפשל ללא הפסקה), לא מצליח להתמודד עם תוכנית האימונים ואט-אט נשבר תחת הלחץ. בליל הסיום, הוא חוטף התמוטטות פסיכוטית ורוצח את הארטמן ולאחר מכן מתאבד.
בהתאם לסגנונו הטיפוסי של קובריק, חציו השני של הסרט קופץ באופן מפתיע לווייטנאם, בעקבו אחר ג'וקר לאחר שקודם לדרגת סמל. ככתב עבור עיתון צבא ארצות הברית, כוכבים ופסים, ג'וקר מוצב בין העורף לחזית, ומשתמש בשכל ובסרקזם כדי לנתק את עצמו משפיכות הדמים שמתנהלת סביבו. בנוסף להיותו נחת במלחמה, הוא גם עיתונאי ולכן חייב לציית לכללי המוסר של מקצועו. הסרט עוקב אחר התקדמותה של פלוגת חיל רגלים אל ובתוך העיר הואה, שהושמדה על ידי מתקפת טט. הסרט מגיע לשיאו בקרב בין פלוגתו של ג'וקר לבין צלף המסתתר בהריסות, שמתגלה להיות בחורה צעירה. היא כמעט הורגת את ג'וקר עד אשר שותפו הכתב יורה בה ופוצע אותה קשות. ולאחר מכן ג'וקר הורג אותה כדי לשים קץ לייסוריה.
צילום סרט על מלחמת וייטנאם באנגליה היה אתגר רציני לקובריק ולצוות ההפקה שלו. חלק נכבד מהצילומים נעשו באזור הדוקלנדס בלונדון, באתר הצילום של העיר ההרוסה שעוצב על ידי מעצב ההפקה אנטון פירסט. כתוצאה מכך, הסרט מאוד שונה חזותית מסרטים אחרים העוסקים במלחמת וייטנאם כגון "פלאטון" (1986) ו"אפוקליפסה עכשיו" (1979), שרובם צולמו במעמקי הג'ונגל במזרח הרחוק. במקום ג'ונגל טרופי, החצי השני של הסרט נפתח בעיר מלאה בהריסות בניינים, ומפיץ אור על היבט הלוחמה העירונית במלחמה שלרוב מצטיירת (ולכן נתפסת) כמלחמה ביערות. מבקרים ופרשנים טענו שזה תרם לעגמומיות והרצינות שבסרט, והוסיף לסרט אווירה קודרת וקרה. בזמן עשיית הסרט, נעזר קובריק בר. לי ארמי, מדריך אימונים אמיתי לשעבר בצבא ארצות הברית, ששיחק בסרט ועבד גם כיועץ טכני.[63][64]
"מטאל ג'אקט" זכה לביקורות מעורבות כאשר יצא לאור אך מצא לעצמו קהל אוהדים גדול יחסית, זאת לצד העובדה שהסרטים "פלאטון" של אוליבר סטון ו"המקצוע: לוחם" של קלינט איסטווד שיצאו באותה שנה, האפילו עליו. כמו כל סרטיו של קובריק, המעמד שלו גדל לאין שיעור מאז שיצא לאקרנים.
סרטו האחרון של קובריק היה "עיניים עצומות לרווחה", בכיכוב זוג הכוכבים הנשוי באותו זמן טום קרוז וניקול קידמן שגילמו זוג אמיד ממנהטן. ליהוקם של קרוז וקידמן כזוג נשוי בסרט, גרם להפצת השמועות (הנכונות) כי הסרט יכיל עלילה טעונה מינית.
הסיפור של "עיניים עצומות לרווחה" מבוסס על הרומן הפרוידיאני של ארתור שניצלר, "סיפור חלום", אף על פי שהסיפור הועבר מווינה בשנות ה-20 אל ניו יורק של שנות ה-90. הוא עוקב אחר מסעו של דוקטור ויליאם הארפורד (קרוז) אל תוך העולם התחתון המיני של ניו יורק, לאחר שאשתו, אליס (קידמן), גרמה לו לאבד את אמונו בה כאשר הודתה שהייתה לה פנטזיה בה ויתרה עליו ועל ילדתם תמורת לילה עם גבר אחר. עד אז, הארפורד האמין שנשים הן יותר נאמנות מגברים באופן טבעי. תגלית חדשה זו יוצרת אצלו ייאוש וספקות, והוא מתחיל לשוטט ברחובות ניו יורק, נוהג בעיוורון במסעו.
לאחר שחדר לטקס של כת מינית מאיימת ומסתורית, דוקטור הארפורד חושב פעמיים לפני חיפוש נקמה מינית באשתו. כאשר הוא חוזר לביתו, אשתו מתוודה בפניו כי היה לה חלום בו קיימה יחסי מין עם מספר גברים בו-זמנית. לאחר הרפתקתו המסוכנת, דוקטור הארפורד נותר חסר עילה מוסרית כנגדה והשניים מתחילים לתקן את מערכת היחסים שלהם.
הסרט היה בשלבי הפקה במשך יותר משנתיים, ושניים מחברי צוות השחקנים הראשיים, הרווי קייטל וג'ניפר ג'ייסון לי, הוחלפו במהלך הצילומים. על אף שהוא ממוקם בניו יורק, הסרט צולם ברובו בבמות אקוסטיות בלונדון. צילומי מנהטן עצמה היו צילומים מזדמנים שנעשו על ידי צוות משני. בגלל החשאיות של קובריק לגבי הסרט, שמועות בלתי מדויקות לגבי העלילה והתוכן התפשטו. התוכן המיני בסרט עורר ספקולציות רבות במיוחד, מספר עיתונאים כתבו שהוא צפוי להיות "הסרט המיני ביותר שנעשה אי פעם."[65] הליהוק של זוג הכוכבים הנשוי באותו זמן, טום קרוז וניקול קידמן, כבעל ואישה בסרט העצימו את גוזמאות העיתונאים.
"עיניים עצומות לרווחה", כמו "לוליטה" ו"תפוז מכני" לפניו, ניצב בפני צנזורה עם יציאתו לאור. בארצות הברית ובקנדה, צלליות דיגיטליות מוקמו כדי להסתיר חלקים בסצנות של יחסי מין, על מנת שהסרט יוכל לקבל דירוג צפייה R (צפייה מתחת לגיל 17 עם ליווי מבוגר). באירופה ובשאר העולם, הסרט יצא לאור ללא עריכה ובצורתו המקורית. הוצאת ה-DVD שיצא לאור בשנת 2007 הפכה את הסרט לזמין לקהל בצפון אמריקה, לראשונה בגרסה הלא ערוכה של הסרט.
מיזמים שלא התממשו או שהושלמו על ידי אחרים
"הסוד הבוער" ו"ילד טבעי"
בשנת 1956, כאשר אולפני MGM דחו את בקשתם של האריס וקובריק לצלם את "שבילי התהילה", הם הזמינו אותו לחפש בין שאר הנכסים שלהם. האריס וקובריק גילו את רומנו של שטפן צווייג, "הסוד הבוער", שבו רוזן צעיר מנסה לפתות אישה יהודייה צעירה בכך שהוא מתיידד עם בנה בן ה-12, שנהיה מודע למצב במהרה. קובריק היה נלהב במיוחד מרומן זה ואף שכר את הסופר קאלדר ווילינגהם שייצור ממנו תסריט, אך הגבלות קוד הייז הפכו את הפרויקט לבלתי אפשרי.[66]
קובריק התעניין גם ביצירת עיבוד קולנועי לספרו של ווילינגהם, "ילד טבעי", אך הבין במהרה כי לא יוכל לבצע זאת בגלל קוד הייז.[67]
"כשגברים שונאים" ("One-Eyed Jacks")
בשנת 1956, המפיק פרנק רוזנברג קנה את הזכויות לרומנו של צ'ארלס נידר, "המוות האמיתי של הנדרי ג'ונס" עבור 40,000 דולר. שנתיים מאוחר יותר, חברת ההפקות העצמאית של מרלון ברנדו קנתה ממנו את הזכויות לרומן בנוסף לתסריט מעובד ראשוני, שנכתב על ידי סם פקינפה, עבור 150,000 דולר. בעת זו כבר פורסם שברנדו עשוי לביים את הסרט.
מאוחר יותר באותה שנה, פורסם שקובריק יביים את "Gun's Up", שמו הזמני של הסרט. זמן קצר לאחר הודעה זו, שונה שם הסרט ל-"One-Eyed Jacks" והוכרז על "בחירתם פה אחד של ברנדו, רוזנברג וקובריק" בפינה פליסר כשחקנית הראשית.
בנובמבר 1958, קובריק התפטר ממשרתו כבמאי הסרט, והצהיר כי הוא חש כבוד עצום למרלון ברנדו כאחד מ"האמנים הראשונים במעלה בעולם כולו"[68] אך מכיוון שהשיג את הזכויות עבור "לוליטה" של נבוקוב, והוא רוצה להתחיל מיד בעבודות ההפקה לאור ההזדמנות הזאת, החליט להתפטר. הסרט הושלם בידי ברנדו.
"נפוליאון"
לאחר ההצלחה של "2001: אודיסיאה בחלל", קובריק תכנן ליצור סרט ביוגרפי על נפוליאון בונפרטה.[69] הוא ערך מחקר, קרא ספרים אודות הקיסר הצרפתי, וכתב תסריט ראשוני (שזמין לעיון באינטרנט). בעזרת מספר מסייעים, הוא יצר בדייקנות קטלוג כרטיסים של המקומות והמעשים של המעגל הפנימי של נפוליאון בשנות פעילותו. קובריק סייר באתרים, ותכנן לצלם חלק נכבד מהסיפור באותם מקומות בהם חי נפוליאון. במכתב עבור המקורות הכספיים שלו, קובריק אמר להם שהוא לא בטוח מה יהיה בסרטו על נפוליאון, אך שהוא צופה ליצור את "הסרט הטוב ביותר אי פעם."[70]
בסופו של דבר, המיזם בוטל בעקבות מחירם הגבוה של אתרי הצילום, יציאתו של הסרט מלחמה ושלום (1968) של סרגיי בונדארצ'וק על בסיס ספרו של לב טולסטוי, וכישלונו של הסרט ווטרלו שגם הוא היה מבוסס על סיפורו של נפוליאון. הרבה ממחקרו ההיסטורי של קובריק ישפיע על סרטו "בארי לינדון" (1975), שמוקם בסוף המאה ה-18, ממש לפני מלחמות נפוליאון.
גיסו של קובריק, יאן הארלן, הצהיר שהשחקן האנגלי דייוויד המינגס היה הבחירה המועדפת שלו לגילום נפוליאון. אפשרויות אחרות היו אוסקר ורנר וג'ק ניקולסון.[71] לאחר שנים של הפקה מוקדמת, הסרט נדחף הצידה שוב ושוב לטובת מיזמים יותר כלכליים. בשנת 1987, קובריק הודיע שהוא לא ויתר על הסרט, ציין שהוא קרא יותר מ-500 ספרים על הדמות ההיסטורית ושהוא משוכנע שעוד לא הופיע סרט ראוי בנושא.
"מסמכים אריים"
בתחילת 1976, סטנלי קובריק רצה לעשות סרט על השואה, וניסה לשכנע את יצחק בשביס-זינגר לכתוב תסריט מקורי בנושא. קובריק חיפש אחר "מבנה דרמטי שדוחס את המידע הרחב והמורכב אל תוך סיפורו של אדם יחיד שמייצג את תמצית הגיהנום מעשה ידי אדם הזה." זינגר סירב, באומרו, "אני לא יודע דבר אחד על השואה."[72][73]
בשנות ה-90 המוקדמות, קובריק כמעט נכנס להפקתו של סרט המבוסס על רומנו של לואיס בגלי, "Wartime Lies", סיפורם של ילד ודודתו במחבואם בזמן השואה. טיוטת התסריט הראשונה, בשם "מסמכים אריים", נכתבה על ידי קובריק בעצמו. עוזר התסריטאי בסרט "מטאל ג'אקט", מייקל הר, דיווח כי קובריק שקל ללהק את ג'וליה רוברטס או את אומה תורמן לתפקיד הדודה. בסופו של דבר, ג'ואנה טר סטיג' נבחרה לתפקיד הדודה, וג'וסף מזלו לתפקיד הילד הקטן, וקובריק אף ביקר בעיירה הצ'כית ברנו כדי לבדוק אותה כאתר הצילום של ורשה במלחמה. אך קובריק בחר שלא לעשות את הסרט בעקבות יציאתו לאור של סרט השואה של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר" (1993). בנוסף, לדברי אשתו של קובריק, כריסטיאן, הנושא עצמו נהיה מדכא ומסובך מדי בשביל הבמאי. קובריק לבסוף הסיק שסרט מדויק על השואה הוא מעבר ליכולת הקולנוע, ונטש את המיזם בשנת 1995. במקומם זאת, הפנה חזרה את תשומת לבו אל "אינטליגנציה מלאכותית.[74]
במשך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, קובריק שיתף פעולה יחד עם בריאן אולדיס להרחבת סיפורו הקצר של האחרון, "Super-Toys Last All Summer Long" (בתרגום חופשי: צעצועי-העל שרדו לכל אורך הקיץ), לסרט בשלוש מערכות, בעזרתם של שרה מייטלנד ואיאן ווטסון, תחת שמות זמניים שונים, כגון "פינוקיו" או "אינטליגנציה מלאכותית". זה הוא סיפור אגדות עתידני על רובוט הדומה ומתנהג כילד, הנמכר כתחליף זמני למשפחה שילדם שרוי בתרדמת עקב מחלה קשה. סיפור זה עוקב אחר מאמציו של הרובוט להפוך לילד אמיתי, בסגנון דומה לסיפור "פינוקיו".
קובריק ניהל דיונים טלפוניים רבים עם סטיבן ספילברג בקשר לסרט, ולדברי ספילברג, בשלב מסוים הוא הצהיר שהנושא קרוב יותר לליבו של ספילברג מאשר לליבו שלו.[75] בשנת 1999, בעקבות מותו של קובריק, ספילברג אסף את הטיוטות השונות והרישומים שנותרו על ידי קובריק וכותביו, חיבר תסריט חדש, וביחד עם מה שנשאר מיחידת ההפקה של קובריק, יצר את הסרט "אינטליגנציה מלאכותית", בכיכובם של היילי ג'ואל אוסמנט, ג'וד לאו, פרנסס או'קונור, וויליאם הרט.[76] הסרט יצא לאור ביוני 2001.
הסרט מכיל בתחילתו קרדיט לקובריק תחת תפקיד המפיק, והקדשה קצרה בסופו "לסטנלי קובריק". בסרט ישנם מספר מוטיבים חוזרים של קובריק, כגון מספר כל יודע, נושאים של אנושיות וחוסר אנושיות, ונקודת מבט עוקצנית על הפסיכואנליזה. בנוסף, הפסקול של ג'ון ויליאמס מכיל הרבה הרמזים ליצירות שנשמעו בסרטיו של קובריק.[77]
"Lunatic at Large"
בנובמבר 2006, פיליפ הובס, חתנו של קובריק, הכריז שהוא יוביל יצירת עיבוד קולנועי לתסריט "Lunatic at Large" (בתרגום חופשי: מטורף בלארג'), אשר הוזמן על ידי קובריק מסופר הספרות האפלה ג'ים תומפסון בשנות ה-50, אך אבד ולא נמצא עד מותו של קובריק.[78][79] מיזם זה נמצא כרגע בשלבי פיתוח ומתוכנן לראות אור ב-2012.[80]
תסריטים שלא התממשו
נותרו מספר תסריטים אשר הוזמנו או נכתבו על ידי קובריק ולא נעשה בהם שימוש, ביניהם "הסגן הגרמני" ("The German Lieutenant"; נכתב יחד עם ריצ'רד אדמס), המציג חבורת חיילים גרמניים הנשלחים למשימה בשלהי מלחמת העולם השנייה;[81] "16 מיליון דולר" ("16 Million Dollars"), אודות שודד הבנקים הידוע לשמצה וילי סאטון (הסרט היה אמור להיות מופק על ידי חברת ההפקות של קירק דאגלס, אף על פי שדאגלס האמין שהתסריט כתוב גרוע, וקרי גרנט היה מועמד לתפקיד הראשי);[82] וטיוטה ראשונית של תסריט על כוח הגרילה הקונפדרטיבי של ג'ון ס. מוסבי במלחמת האזרחים האמריקנית.[57]
מיזמים נוספים
קובריק היה מרותק לעבודותיו של יוצר הסרטים הנאצי פייט הרלן, שהיה דודהּ של אשתו, ושקל ליצור סרט על מעגלו הפנימי של יוזף גבלס. על אף שקובריק עבד על כך למשך מספר שנים, המיזם לא התפתח ליותר מתוואי גס של סיפור.[83]
בנוסף, קובריק רצה ליצור סרט המבוסס על הרומן "המטוטלת של פוקו" מאת אומברטו אקו, אך אקו סירב בגלל אי שביעות רצונו מהסרטת ספרו הקודם "שם הוורד" ואי רצונו של קובריק לאפשר לו לכתוב את התסריט בעצמו. לאחר שקובריק נפטר, אקו הודה כי התחרט על החלטתו.[84]
לפני שעבר לעבוד על "2001: אודיסיאה בחלל", טרי סאות'רן הציע לקובריק ליצור סרט פורנוגרפי עטור-תקציב בשם "סרט כחול", כדי להמציא מחדש סוגה זו. קובריק החליט שלא להענות להצעה זו, באמונה שהוא חסר את המזג עבור קולנוע פורנוגרפי, וכי סבר שלא יוכל לחדש מספיק על מנת לרומם את המוניטין שלו. באותו זמן, סאות'רן החל לעבוד על רומן בשם "סרט כחול" שיצא לאור בשנת 1970, המספר על יוצר סרטים רב חשיבות בשם בוריס אדריאן, המנסה ליצור סרט כזה (הספר הוקדש לקובריק).[85]
קובריק השתעשע גם ברעיון של עיבוד הספר "הבושם" של פטריק זיסקינד, ספר שהוא נהנה ממנו מאוד, אך דבר לא יצא מזה.[88] הספר עובד לסרט מאוחר יותר, על ידי טום טיקוור.
סגנון וסימנים מסחריים
לסרטיו של קובריק ישנם מספר סימנים מסחריים אופייניים. כולם, מלבד שני סרטיו הראשונים באורך מלא ומ-"2001: אודיסיאה בחלל", מבוססים על ספרים קיימים ("2001" מבוסס על הסיפור הקצר "The Sentinel" שעובד יותר מאוחר לספר), והוא נעזר לעיתים קרובות בכותבים לכתיבת תסריטיו (בדרך כלל בסופרים, אך עיתונאי במקרה של "מטאל ג'אקט"), למרות ניסיונם המועט בתסריטאות.[89] ברבים מסרטיו היה מספר שהוביל את הסיפור והוסיף הערות לאורך הסרט, במקרים מסוימים מילה במילה מהרומן. עם או בלי מספר, כל סרטיו מכילים קטעים המציגים את נקודות המבט של הדמויות. סיום סרטים עם כתובית "הסוף" יצא מהאופנה לטובת כתוביות הקרדיטים הארוכות, אך קובריק הוסיף לשים אותה בסוף סרטיו, זמן רב לאחר שכל תעשיית הקולנוע הפסיקה עם מנהג זה. מצד שני, קובריק נהג לעיתים קרובות להוסיף כתוביות קרדיט בתחילת הסרט, זמן רב לפני שהדבר נפוץ בתעשייה. כתוביות הקרדיט הן תמיד בסגנון מצגת שקופיות. הסרט היחיד בו מופיעות הכתוביות הנגללות, הוא "הניצוץ".
קובריק השקיע תשומת לב רבה בהוצאת הסרטים שלו במדינות אחרות. לא רק שהוא שמר על שליטה מוחלטת בבחירת צוות הדיבוב, לפעמים אף צולמו חומרים חלופיים במיוחד להוצאות הבינלאומיות. כך לדוגמה, ב"הניצוץ", הטקסט במכונת הכתיבה צולם מחדש עבור מדינות אחרות, וב"עיניים עצומות לרווחה", כותרות העיתונים והפתקאות צולמו מחדש לשפות שונות. מאז מותו של קובריק, נאסר על הפקת דיבובים חדשים בכל הסרטים שהיה בעל הזכויות עליהם; במדינות בהן לא אושרה הפקת דיבוב, כתוביות הן התרגום המותר היחיד. קובריק גם פיקח מקרוב על תרגום תסריטיו לשפות שונות.
החל מ-"2001: אודיסיאה בחלל", כל סרטיו למעט "מטאל ג'אקט" השתמשו בעיקר במוזיקה קלאסית שהוקלטה מראש, בשני מקרים בעיבוד אלקטרוני של וונדי קארלוס.[90] הוא השתמש לעיתים גם במוזיקת פופ שמחה בדרך אירונית בסצנות המציגות הרס וחורבן, במיוחד בכתוביות הסיום או בסצנת הסיום של הסרט.[91]
אלכס (מלקולם מקדואל) בסצנת הפתיחה של "תפוז מכני", 1971. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט ואחרים, שמו לב ל"מבט קובריק" המופיע ברבים מסרטיו ברגעי החשיפה של דמויותיו.
בביקורתו על "מטאל ג'אקט", רוג'ר איברט[92] שם לב כי ברבים מסרטיו של קובריק יש תצלום תקריב של פני דמות ברגע החשיפה שלה, שבו ראשה של הדמות מופנה כלפי מטה בעוד עיניה מופנות כלפי מעלה. קובריק השתמש גם רבות בצילומים בזווית רחבה, בצילומים עוקבים (tracking shot), בצילומי תקריב, ובצילומים בין קירות מקבילים ארוכים וגבוהים.
ברבים מסרטיו של קובריק יש התייחסות לסרטיו הקודמים. הדוגמאות הידועות ביותר לעניין זה הם הופעת תקליט הפסקול של "2001: אודיסיאה בחלל" בחנות התקליטים ב"תפוז מכני", ובדיחתו של קווילטי על "ספרטקוס" ב"לוליטה". פחות ברורה היא ההתייחסות לצייר בשם לודוביקו ב"בארי לינדון", לודוביקו הוא שם טיפול ההתניה ב"תפוז מכני".
בכל סרטיו של קובריק יש סצנות בתוך, או ממש מחוץ לבתי שימוש.[93] ב"2001: אודיסיאה בחלל" ישנן שתי דוגמאות מפורסמות לכך. בצורה מוזרה, הסצנה הזכורה ביותר בנוגע לדבר זה בסרט, היא הסצנה שבה דוקטור פלויד מתוסכל מהוראות השימוש הארוכות בשירותים בחללית, ולא הסצנה המסיימת בה חוקר דייוויד באומן את השירותים בחדרו השמימי לאחר המסע הבין-כוכבי שלו.
CRM-114
על אף ש"דוקטור סטריינג'לאב" מפעיל מכשיר הנקרא "CRM-114", וב"תפוז מכני" יש תרופה בשם הדומה "סרום 114", הטענות המרובות והחוזרות שהמספר 114 מופיע בסרטים אחרים של קובריק הן מפוקפקות. "CRM-114" מופיע לראשונה ברומן "Red Alert", שעליו מבוסס "דוקטור סטריינג'לאב", בניגוד לטענות שראשי התיבות מופיעות גם בסרטו המוקדם של קובריק, "ההרג". אף על פי כן, במקרה יוצא דופן של השפעת במאי על התרבות הפופולרית דרך אגדה אורבנית מוגזמת, ישנם מספר מקרים של הופעת סימנו המסחרי של קובריק. מערכת סינון דואר זבל, להקת רוק מתקדם, מגבר קול בסרט "בחזרה לעתיד", קוד קטלוג בסדרת הטלוויזיה "גיבורים", ונשק בסדרה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9", כולם בשם "CRM-114", בנוסף לסרט קצר בשם "סרום 114".
חייו האישיים
דמותו
בראיונות, נמנע קובריק מלדבר על ענייניו הפרטיים, ורק לעיתים נדירות דיבר בפומבי. תדמיתו הפומבית בתקשורת נעה בין גאון מתבודד למטורף מגלומני, הסוגר את עצמו בפני העולם.[94] מאז מותו דחו חבריו ומשפחתו של קובריק שני סטריאוטיפים אלה. הבמאי השאיר אחריו משפחה חזקה ומעגל של חברים קרובים, ורבים מהאנשים שעבדו איתו דיברו עליו בצורה חיובית.
באופן כללי, טבעו המתבודד המפורסם של קובריק הוא מיתוס, ונראה שנבע מסלידתו מטיסות. על אף שהחזיק פעם רישיון טיסה, סבל קובריק מפחד טיסה[95] וסירב לקחת חופשות הכרוכות בטיסה. כתוצאה מכך עזב רק מספר פעמים את אנגליה בכל 40 שנותיו שם. בנוסף לכך, התרחק קובריק ממערכת הוליווד וממכונת הפרסום שלה,[96] ולכן זכה לכיסוי תקשורתי אישי מועט. קובריק קנה את אחוזת "Childwickbury" בהרטפורדשייר שבאנגליה, ושם שילב את חייו הפרטיים ואת עבודתו.[97] הוא רכש ציוד עריכה קולנועית מקצועי, והחזיק במספר מצלמות, שבהן השתמש לעיתים בסרטיו. לעיתים קרובות נכנסו ויצאו ילדים וחיות בית מחדרו כאשר עבד על תסריט או נפגש עם שחקן. מראהו לא היה ידוע בשנותיו המאוחרות, עד כדי כך שבריטי בשם אלן קונוואי התחזה אליו בהצלחה, ואף נפגש עם מספר שחקנים מפורסמים ונכנס למסעדות מפוארות.[98] קונוואי הוא הנושא לסרט "משחק אותה קובריק" (2005), שנכתב על ידי עוזרו של קובריק אנתוני פריווין, ובוים על ידי בריאן קוק, עוזר הבמאי בסרטיו של קובריק במשך 25 שנים.
קובריק שמר על קשר הדוק עם בני משפחתו ועם שותפיו העסקיים, בעיקר באמצעות הטלפון. הוא טלפן לשותפיו בכל שעות היום והלילה לשיחות שנמשכו מדקות ספורות ועד שעות רבות. לאחר מותו, דיברו רבים ממעריציו וממכריו על שיחות טלפון אלו בחיבה רבה ובנוסטלגיה, בייחוד מייקל הר וסטיבן ספילברג. בזיכרונותיו כתב הר שעשרות אנשים טענו כי דיברו עם קובריק ביום מותו, והר כתב, "אני מאמין לכל אחד מהם."[99] לעיתים קרובות אירח קובריק אנשים בביתו, שחקנים, חברים, במאי קולנוע, כותבים ואינטלקטואלים.
פרט שלא נודע בתקופת חייו הוא כי קובריק אהב בעלי חיים. הוא גידל כלבים וחתולים רבים, והפגין חיבה רבה כלפיהם. הוא גידל כלבים בכל שלב בחייו,[100] ואלמנתו של קובריק, כריסטיאן, כתבה בגרסת הספר שלה ל"סטנלי קובריק: חיים בתמונות", כי קובריק נהג להביא איתו את חתוליו לאולפני צילום וחדרי עריכה, כדי להיות יותר זמן איתם. מת'יו מודין, ששיחק בסרט "מטאל ג'אקט", זכר כי קובריק היה עצוב במיוחד כאשר משפחת ארנבים נהרגה בתאונה בצילום הסרט. קובריק היה כל כך לא מרוכז לאחר מכן שהחליט לבטל את הצילומים לאותו יום. פיליפ קפלן, אחד מעורכי הדין של קובריק ומחבריו, סיפר כי קובריק ביטל פעם פגישה ברגע האחרון, בה היה אמור לשבת לדיון איתו ועם עורך דין נוסף שטס ללונדון במיוחד מארצות הברית, כיוון שנשאר ער כל הלילה עם חתול גוסס ולא היה במצב שאפשר לו להשתתף בפגישה.
לקובריק היה מוניטין של חוסר רגישות וחוצפה כלפי האנשים שעבדו איתו. חלק משותפיו התלוננו על אישיותו הקרה ועל חוסר האהדה לרגשות הזולת. על אף שבזמן צילומי הסרט "תפוז מכני" נעשה קובריק חבר קרוב של כוכב הסרט מלקולם מקדואל, הוא סיים במפתיע את ידידותם מעט לאחר השלמת הסרט. מקדואל נפגע מכך קשות, והקרע בין השניים נותר עד מותו של קובריק.[101]ג'ורג' סי. סקוט, אשר נודע כי העריץ את קובריק כאחד האנשים היחידים אשר תמיד ניצחו אותו בשחמט, התמרמר בפומבי על שימושו של קובריק במשחקו המאוד מוגזם באחת מהסצנות בסרט "דוקטור סטריינג'לאב", לאחר שהובטח לו על ידי קובריק שסצנה זו היא רק טיוטה ושלא תופיע בסרט.[102][103]
צוות עובדיו ושכיריו של קובריק הצהירו כי הוא היה ידוע לשמצה בכך שלא נהג להחמיא לאף אחד, ורק לעיתים נדירות הפגין הערכה כלפי שותפיו לעבודה מהחשש שיהפכו שבעי רצון ושאננים. קובריק החמיא להם על עבודתם רק לאחר שהסרטים הושלמו, אלא אם הרגיש שעבודתם היא "גאונית". השחקנים היחידים שזכו לתואר "גאונים" על ידי קובריק היו פיטר סלרס ("לוליטה", "דוקטור סטריינג'לאב"), ג'יימס מייסון ("לוליטה"), ומלקולם מקדואל ("תפוז מכני").
סוגיה לעצמה הייתה עניין מתן/חלוקת הקרדיטים בסרטיו, לרבות התעקשותו "לגזול" לעצמו קרדיטים, בעיקר מתסריטאיו, אחדים מהם סופרים בעלי מוניטין ואיכות מוכחת. סופר המותחנים ג'ים תומפסון אף תבע אותו – וזכה, על גזילת קרדיט בסרט "נתיבי התהילה", וקיימות גם עדויות של סופרים נוספים (דוגמת קאלדר וינינגהאם) שחוו על בשרם דחיקה ואפילו השמטה. (גם מוזיקאים/מלחינים לא ניצלו מגורל זה – כמו שניים ממלחיני "נשיקת רוצח" ועוד).
מייקל הר, בזיכרונותיו על ידידותו עם קובריק, התלונן כי קובריק היה קמצן באופן קיצוני ומאוד חמדן בנושא כסף. הוא הצהיר שקובריק היה "אדם איום לעשות איתו עסקים", ושהבמאי היה מאוכזב עמוקות עד יום מותו שג'ק ניקולסון הרוויח יותר כסף ממנו בהפקת "הניצוץ".[104]קירק דאגלס העיר רבות על אי רצונו של קובריק להתפשר, האגו שיוצא מכלל השליטה שלו, וההחלטיות חסרת הרחמים שלו לעשות סרט בדרך העבודה הייחודית לו במקום בעבודת צוות. אף על פי כן, הודה דאגלס שחלק גדול מסלידתו מקובריק נוצר בגלל דעתו השלילית של הבמאי על הסרט "ספרטקוס".
רבים מאלו שעבדו עם קובריק דיברו בצורה חיובית על קובריק לאחר מותו, כולל השותפים והחברים ג'ק ניקולסון, דיאן ג'ונסון, טום קרוז, ג'ו טרקל, קון פדרסון, קארל סולומון, ריאן אוניל, אנתוני פריווין, אנדרו בירקין, איאן ווטסון, ג'ון מיליוס, ג'וסלין פוק, סידני פולאק, ר. לי ארמי, ואחרים. זכרונו של מייקל הר, וספרו של מת'יו מודין "יומן פול מטאל ג'אקט", הציגו גרסה הרבה יותר נחמדה, שפויה וחמה של קובריק מאשר הראיה הרווחת שהציגה אותו כאדם קר, תובעני ולא-אישי. בסדרה של ראיונות הנמצאת בהוצאת ה-DVD של "עיניים עצומות לרווחה", נזכר טום קרוז הדומע בקובריק בחיבה רבה; ניקול קידמן חולקת איתו את רגשותיו. כאשר נשאלה שלי וינטרס, מה היא חושבת עליו, ענתה: "מתנה". שלי דובאל, שגילמה את וונדי ב"הניצוץ", הייתה במערכת יחסים רעועה עם הבמאי, אך אמרה בהביטה לאחור כי זו הייתה חוויה גדולה שהפכה אותה לחכמה יותר–על אף שהיא לא רוצה לחזור עליה שוב. מלקולם מקדואל הודה בדיעבד כי חלק מהצהרותיו על קובריק היו "לא הוגנות" והיו כ"זעקות" לקובריק לשוב ולהתחבר איתו.
משפחתו הקרובה של קובריק הרגישה שהתפיסה הרווחת שלו כמיזנתרופ מוזר ומתבודד הייתה סטריאוטיפ מוגזם. בתו החורגת, קאתרינה, נזכרה כי אחותה אניה הצהירה פעם ש"ככל שהיא קוראת יותר על אבא, ככה היא חושבת יותר שהווארד יוז הוא בן-אדם נורמלי לגמרי."[105] לאחר מותו, הוציאה משפחתו של קובריק את הסרט והספר "סטנלי קובריק: חיים בתמונות" (הסרט הדוקומנטרי בוים על ידי יאן הרלן; הספר נכתב בתיאום איתו על ידי כריסטיאן קובריק), בין השאר כדי לטהר את השם שנוצר לו.
פוליטיקה
בזכרונותיו על קובריק, כתב מייקל הר, חברו ושותפו לכתיבת התסריט של "מטאל ג'אקט":
לסטנלי היו דעות על הכל, אך לא הייתי קורא להם בדיוק פוליטיות...דעתו על דמוקרטיה הייתה זהה לדעתם של רוב האנשים שאני מכיר – לא ימנית ולא שמאלנית, לא בדיוק מלאה באמונה– ניסוי אצילי כושל בדרכנו האבולוציונית, שהורד לרמה נמוכה על ידי יצרים שפלים, כסף ואנוכיות וטיפשות...הוא חשב שהמערכת הטובה ביותר עשויה להתקיים רק תחת דיקטטור נאור טוב-לב, על אף שהייתה לו אמונה קטנה שאדם כזה יכול להימצא. הוא לא היה ציניקן, אך הוא היה יכול בקלות להפוך לכזה. הוא בהחלט היה קפיטליסט. הוא ראה עצמו בתור אדם מעשי.
הר כתב בהמשך שקובריק החזיק ברובים ולא חשב שמלחמה היא דבר רע לחלוטין. בסרט הדוקומנטרי "סטנלי קובריק: חיים בתמונות", אמר הר "...הוא האמין שזה בסדר לגמרי להכיר בעובדה, שמכל התכונות של מלחמה, היא גם מאוד יפה." כאשר יצא הסרט "מטאל ג'אקט", הוא אמר "השמאל הפוליטי יקרא לקובריק פשיסט."[107] בראיון משנת 1987 עם ג'ין סיסקל, אמר קובריק: "הסרט 'מטאל ג'אקט' מציע שיש יותר דברים לומר על מלחמה מאשר שהיא רק רעה." הוא הוסיף שכל דבר רציני שמפקד האימונים אומר, כגון ש"רובה הוא רק כלי, זה הלב הקשה שהורג", נכון לגמרי.[108]
על אף שמספר אנשים אמרו כי קובריק סלד מארצות הברית, מייקל הר אמר שהיא הייתה הנושא היחיד עליו דיבר, ושהוא שקל לעיתים קרובות לחזור לגור שם.[109] הר כתב כי קובריק קיבל קלטות VHS מחברים מארצות הברית של משחקי פוטבול, "סיינפלד", "משפחת סימפסון", ותוכניות טלוויזיה אחרות שלא היה יכול להשיג בבריטניה. קובריק אמר לסיסקל שהוא לא היה אנטי-אמריקאי וחשב שארצות הברית היא מדינה טובה, אף על פי שחשב שרונלד רייגן היה נשיא גרוע. בראיון, הוא חזה בנוסף קריסה כלכלית בינלאומית, בכך שטען שרוב הבנקים הגדולים בארצות הברית מחזיקים איגרות חוב זרות ומפוקפקות כערבויות, והלוואות עצומות למדינות העולם השלישי יוחסו כנכסים בעלי ערך.[110] קובריק השווה זאת לסיפור האגדות מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", וחש אפילו בזמן המלחמה הקרה, כי קריסה כלכלית בינלאומית הייתה יותר מדאיגה וקרובה להתרחש מאשר מלחמת השמדה גרעינית. עד כמה שידוע על דעותיו של קובריק בנושאי קצבאות סעד ומיסוי, על פי חברו איאן ווטסון, קובריק אמר על מפלגת הלייבור הבריטית של לפני שנת 1997, ש"אם הלייבור יצליחו להיכנס [לשלטון], אעזוב את המדינה." ווטסון טען כי קובריק התנגד באופן קיצוני למיסוי יתר על העשירים ולקצבאות סעד באופן כללי.[111]
לדעת פאולין קייל, עבודתו המוקדמת של קובריק היא יותר סוציאל ליברלית מאשר עבודתו המאוחרת.[112] הסרטים המוקדמים שלו מכילים רעיונות ליברליים, והסאטירה על הממשלה והצבא ב"דוקטור סטריינג'לאב" נראית כמושפעת מנקודת מבט פוליטית ליברלית. באותה מידה, מנתח הסרטים גלן פרוסק חושב שסרטו המוקדם של קובריק, "שבילי התהילה", משקף ראיית עולם המושפעת מז'אן-ז'אק רוסו, בה אדם עם אהדה אנושית טבעית הנהרסת על ידי החברה המחבלת; סרטיו המאוחרים של קובריק נוטשים את תפיסה זו.[113] עבודתיו הבוגרות יותר של קובריק הן יותר פסמיסטיות וחשדניות כלפי ה"טוב-לב" הפנימי של בני האדם, הן גם ביקורתיות כלפי עמדות המאמינות בדבר זה. לדוגמה, ב"תפוז מכני", המשטרה היא גסה ואלימה באותה מידה כמו הכנופיה, וקובריק מציג גם את הוגה הדעות החתרן מר אלכסנדר וגם את שר הפנים הרודן כמניפולטיביים וזדוניים. קובריק צוטט בנוגע ל"תפוז מכני":
האדם אינו פרא אציל, הוא פרא בזיוני. הוא חסר-הגיון, אכזרי, חלש, שוטה, חסר יכולת להיות אובייקטיבי כאשר האינטרסים האישיים שלו מעורבים–כך פחות או יותר ניתן לסכם זאת. אני מגלה עניין מהטבע האכזרי והאלים של האדם כיוון שזהו דיוקן אמיתי שלו. וכל ניסיון ליצור מוסדות חברתיים עם ראיית עולם שגויה על האדם, כנראה נידונה לכישלון.[114]
הוא ממשיך ואומר:
הרעיון שכל ההגבלות החברתיות הן רעות מבוסס על תפיסה אוטופית ודמיונית של האדם. אך בסרט, מתקבלת דוגמה של מוסדות חברתיים הלוקים במעט טירוף. בלי כל ספק, מוסדות חברתיים הנתקלים בבעיות חוק וסדר עשויים לבחור להפוך לרודניים באופן מגוחך. הסרט מציג שני קיצונים: הוא מראה את אלכס במצבו הלא-תרבותי, ואת החברה המבצעת רשע גרוע יותר בניסיון לרפא אותו.
כאשר כתב "הניו יורק טיימס" פרד מ. הצ'ינגר פרסם כתבת דעה בה טען כי "תפוז מכני" הוא פשיסטי, קובריק הגיב:
זה נכון למדי שהשקפת העולם של הסרט שלי כלפי האדם היא פחות אוהדת מאשר זאת שרוסו השתעשע בה במחשבתו במעשיה אלגורית דומה – אך האם כדי להימנע מפשיזם חייב אדם אחד לראות באדם כפרא אצילי יותר מאשר אחד בזיוני? להיות פסימי זה לא מספיק כדי להכשיר אדם להחשב כטיראני (אני מקווה)...עידן האליבי, בו אנו נמצאים, התחיל במשפט הפתיחה של הספר "אמיל" מאת רוסו: "הטבע עשה אותי שמח וטוב, ואם אני אחרת, זאת אשמת החברה." זה מבוסס על שתי גישות מוטעות: שהאדם במצבו הטבעי היה שמח וטוב, ושלאדם הקדמון לא הייתה חברה...רעיונו הרומנטי המופרך של רוסו שזאת החברה שמשחיתה את האדם, ולא האדם שמשחית את החברה, מציב עדשה מחמיאה ביננו לבין המציאות. דעה זו, מנקודת מבטו של מר הצ'ינגר, שייכת לגמרי לעולם הסרטים, אך בסופו של דבר, אשליה מלאת ניפוח-עצמי כזאת מובילה ליאוש.[115]
קובריק ציטט רבות מספריו של רוברט ארדרי ושל ארתור קסטלר, המפורסם בכתיבת "הרוח במכונה". שני הסופרים–קסטלר דרך פסיכולוגיה וארדרי דרך אנתרופולוגיה–חיפשו אחר הסיבה ליכולת האדם לגרום למוות ולחורבן, ושניהם, כמו קובריק, היו חשדניים כלפי האמונה הליברלית בטוב-לב המולד באדם. ארדרי וקובריק שניהם ייחסו זאת לרוסו, אשר, לדברי ארדרי, "הוליד את הרעיון הרומנטי המופרך". בראיונו עבור ה"ניו יורק טיימס", קובריק הצהיר כי תפיסתו את האדם הייתה קרובה יותר לזאת של הנצרות מאשר לתפיסה של ההומניזם או של התאולוגיה היהודית, באומרו, "אני מתכוון, זו בסופו של דבר תאולוגיה נוצרית, תפיסה זו של האדם."
ככל הנראה, קובריק האמין שחירות היא דבר שעדיין ראוי לרדוף אחריו, אפילו אם האנושות היא ביזיונית בסופו של עניין, ושרוע בחלקו של הפרט–על אף שהוא לא רצוי–עדיין עדיף בהשוואה לרוע של החברה הטוטליטרית. קובריק אמר בריאיון עם ג'ין סיסקל:
לרסן אדם זה לא לגאול אותו...אני חושב שהסכנה היא לא שהסמכות תתמוטט, אלא שבסופו של דבר, במטרה לשמר את עצמה, היא תהפוך למאוד מדכאת...חוק וסדר זו לא סוגיה מזויפת, לא רק תירוץ לימין לשבור עוד ימינה.[116]
דת
סטנלי קובריק היה ממוצא יהודי, אך משפחתו לא הייתה דתייה.[117][118] שמו האמיתי של אביו היה יעקב, והוא שונה לז'אק או ג'ק כדי להיטמע בחברה האמריקנית.[117] פעמים רבות נאמר על קובריק שהוא אתאיסט, אך הוא לא אישר זאת אף פעם. בראיונו של קובריק עם קרייג מקגרגור, הוא אמר:[115]
"2001" ייתן הצצה קטנה אל תוך העניינים המטאפיזיים שלי... אהיה מאוד מופתע אם יתברר שהיקום לא מלא באינטליגנציות ברמה שתראה לנו כאלוהים. אני מוצא את זה מאוד מרגש להחזיק באמונה לוגית-למחצה שיש משהו גדול ביקום שאיננו מבינים, ושיש אינטליגנציה בשיעור בלתי יאומן מחוץ לכדור הארץ. זה משהו שנהייתי יותר ויותר מעוניין בו. אני מוצא זאת כתקווה מאוד מרגשת ומספקת.
כאשר נשאל על ידי אריק נורדרן לעיתון "פלייבוי" אם "2001: אודיסיאה בחלל" הוא סרט דתי, פירט קובריק:[119]
אני אומר שרעיון האלוהים נמצא בלב "2001", אך לא כל סוג מסורתי מואנש של אלוהים.
מותו
בשנת 1999 – ארבעה ימים לאחר הקרנת הגרסה הסופית של "עיניים עצומות לרווחה" למשפחתו, לצוות השחקנים הראשיים ולמנהלי האחים וורנר – נפטר קובריק מהתקף לב בשנתו. הוא נקבר לצד העץ האהוב עליו באחוזתו שבהרטפורדשייר, אנגליה.
^Kubrick is not credited for the screenplay of "Lolita" but he heavily rewrote Nabokov's script and took no credit simply for contractual reasons. See intro to Nabokov's published version and [1]
^Terry Southern for Doctor Strangelove, Arthur C. Clarke for 2001, and Diane Johnson for The Shining
^A Clockwork Orange and The Shining. CO's Walter Carlos and Shining's Wendy Carlos are one and the same.
^The closing scenes or credits of Doctor Strangelove, A Clockwork Orange, The Shining, and Full Metal Jacket all employ jolly music in an ironic way in their closing credits or final scenes. However, although the closing scenes of Jacket have the soldiers singing the Mickey Mouse song, the closing credits use the Rolling Stones song Paint it Black
^Kubrick was portrayed as such by his script collaborator Eyes Wide Shut both in a New Yorker article entitled A Kubrick Odyssey (June 14, 1999), and in his subsequent memoir Eyes Wide Open. Tom Cruise discusses this in a interview with Roger Ebert at Ebert June 15, 1999. Online at: Cruise opens up about working with Kubrick
_crop.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg){kind=logo}
