בקולנוע הצרפתי המונח "מונטאז'" כאשר הוא מופיע בכותרות הסרט, נועד לזהות את עורך הסרט. בקולנוע הסובייטי בשנות ה-20, השתמשו במושג לתאוריה שנועדה לתפוס את מהותו של הסרט הקולנועי. יוצרים שונים היו בעלי רעיונות שונים באשר לשאלה מהי מהות זו. בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שימש המונטאז' במשמעות של קטע בסרט שנועד להוסיף אינפורמציה באופן מהיר. הקטע נוצר מרצף של צילומים מהירים המתמזגים ונמוגים אחד לתוך השני על מנת להביא מידע רב בצורה דחוסה, ולהמחיש את מעבר הזמן.
המונטאז' בקולנוע הסובייטי
לב קולשוב היה בין הראשונים לפתח תאוריות קולנועיות בשנות ה-20. עבורו המהות החיונית של הקולנוע, זו שלא ניתן היה ליצור בכל אומנות אחרת, היא העריכה. הצילום התסריטאות כשלעצמה, או הבימוי והמשחק כשלעצמם הם אומנות, אך מיזוגם לכלל סרט, הנעשה באמצעות העריכה, היא המונטאז', הוא הבסיס המהותי של הקולנוע.
קולשוב טען כי עריכתו של סרט היא כבנייתו של בניין. לבנה אחר לבנה (תמונה אחר תמונה) נבנה הבניין (הסרט). בניסוי מפורסם ערך קולשוב סרט בו צירף תמונות של פניו של שחקן הסרט האילם איוון מוז'וחין לתמונות שונות אחרות, פניה של נערה, קערית מרק, ארון מתים של ילד קטן. הסרט הוצג בפני קהל, אשר טען כי הבעת פניו של מוז'וחין שונה מסצנה לסצנה, ומשקפות יגון, רעב, או אבהות, בעוד שהתמונות היו זהות, ולמעשה חסרות הבעה. קולשוב הסיק כי בכוחה של העריכה (המונטאז') להוביל את הצופה להסקת מסקנות על המופיע בפניו על המסך. המונטאז' פועל על תודעתם של הצופים המפנימה את המשמעות של הנצפה על בסיס ההקשר בו הוא מוצג.
דייוויד וורק גריפית' לא היה באופן מובהק חלק מאסכולת המונטאז' הסובייטית, אך במקביל להתפתחותה בברית המועצות הביא גריפית' את אומנות העריכה לשיאה, כאשר בסרטיו הראה סצינות שונות המתרחשות במיקומים שונים, ויצר את התחביר הקולנועי המשמש עד היום. עבודתו של גריפית' בעשור השני של המאה ה-20 הייתה בין הגורמים המשפיעים על קולשוב ועל יצרני הסרטים הסובייטיים, ועל הבנתם את המונטאז' ואת העריכה.
סרגיי אייזנשטיין היה מתלמידי קולשוב, אך השניים נחלקו במספר נקודות. אייזנשטיין הגדיר את המונטאז' כדרך דיאלקטית ליצירת משמעות. באמצעות ניגוד שני תצלומים שאינם קשורים זה לזה, ליצירתו של דימוי שלישי בתודעת הצופה, העצמאי כמעט משני הדימויים שהרכיבו אותו. הוא ניסה ליצור אסוציאציות בתודעת הצופה, ולרוב על ידי גרימת הלם.
כקולשוב היה אייזנשטיין תאורטיקן בנוסף להיותו יוצר קולנועי. הוא הגה "חמש שיטות למונטאז'".
מונטאז' מטרי: שיטת עריכה המבוססת על אורך הצילום.
מונטאז' ריתמי: שיטת עריכה המבוססת על אורך הצילום ועל ההרכב הוויזואלי של התמונה.
מונטאז' טונאלי: שיטת עריכה המבוססת על הסגנון הוויזואלי הדומיננטי של התמונה.
מונטאז' על-טונאלי: שיטת עריכה המבוססת על אינטראקציה של סגנונות ויזואליים דומיננטיים שונים. נקרא גם מונטאז' אסוציאטיבי.
מונטאז' אינטלקטואלי: שיטת עריכה המבוססת על התוכן הסמלי הנוצר על ידי שני דימויים מנוגדים או יותר – מטפורה קולנועית.
המונטאז' ההוליוודי הקלאסי
הסוג השני של מונטאז' מורכב מסדרה של תמונות קצרות שאותן עורכים לסדרה בעלת משמעות על מנת ליצור סיפר (נאראטיב) דחוס. שיטה זו שימשה על מנת לקדם את הסיפור, ולהמחיש את מעבר הזמן, ולא, כבקולנוע הסובייטי, על מנת ליצור משמעות סימבולית.
רצף כזה של תמונות, למשל, הוא סצינות האימונים בסרטו של סילבסטר סטאלון "רוקי". המונטאז' בסצינות אלו נועד להמחיש את מעבר הזמן ואת התהליך העובר על הגיבור, המשפר את כישורי האיגרוף שלו על מנת להשיג את מטרותיו.
סגנון העריכה שנודע כעריכה ההוליוודית הקלאסית פותח על ידי במאים אירופיים ואמריקאיים מוקדמים. דוגמאות בולטות לפיתוחים ראשונים שלה ניתן לראות בסרטיו של ד. וו. גריפית' - "הולדתה של אומה" ו"אי-סובלנות".
