ספרטקוס (בלטינית: Spartacus; ביוונית: Σπάρτακος; לעיתים נכתב כאספרטקוס) היה מנהיג מפורסם של העבדים במלחמת העבדים השלישית ("מלחמת הגלדיאטורים") כנגד הרפובליקה הרומית בחצי האי האפניני, בין השנים 73 ל-71 לפנה"ס. צבאו הורכב מגלדיאטורים ועבדים נמלטים. ספרטקוס ניצח במספר קרבות את הצבא הרומי הסדיר. מעט מאוד ידוע על ספרטקוס מעבר לאירועי המלחמה, ותיעודים היסטוריים ששרדו סותרים לעיתים זה את זה. עם זאת, כל המקורות מסכימים כי הוא היה גלדיאטור לשעבר ומנהיג צבאי מוכשר.
המאבק של ספרטקוס, מפורש לעיתים קרובות כדוגמה לאנשים מדוכאים הנלחמים על חירותם כנגד האוליגרכיה והעבדות. סיפורו של ספרטקוס סיפק השראה לכותבים מודרניים רבים בנושאי ספרות, פרשנות פוליטית, קולנוע וטלוויזיה.
מקורותיו
על פי הכתובים, ספרטקוס היה תראקישבוי או עריק של הצבא הרומאי. אחת התאוריות טוענת שהוא שרת כחייל בחיל העזר, שכוחותיו הורכבו מנתיני מדינות כבושות, בעלות ברית או שכירי חרב אשר הסכימו להילחם למען רומא. פלוטרכוס מתאר אותו כ"תראקי ממלאי הנוודים"[1]. אפיאנוס כתב כי הוא היה "תראקי מלידה, ששירת פעם כחייל עם הרומאים, אבל מאז הפך לאסיר ונמכר כגלדיאטור"[2]. פלורוס תיאר אותו כ"אחד משכירי החרב התראקים, שהפך לחייל רומאי, מחייל לעריק ושודד, ולאחר מכן, מתוך התחשבות בכוחו, לגלדיאטור"[3]. כמה מחברים מתייחסים בהקשרו לשבט תראקיה של מאדי[4][5], אשר בזמנים היסטוריים היה חלק מן האזור שבשוליים המערביים של תראקיה (דרום מערב בולגריה של ימינו)[6]. כמו כן פלוטרכוס כתב כי אשתו של ספרטקוס, נביאה של שבט מאדי, הייתה משועבדת עימו.
השעבוד והבריחה
במקורות שונים נטען כי ספרטקוס נידון לאחר שירותו כחייל, לעבדות, או שהיה שבוי שנלקח על ידי הלגיונות. ספרטקוס הוכשר בבית הספר לגלדיאטורים (לודוס) ליד קָפּוּאָה, שהיה שייך ללנטולוס בטיאטוס.
בשנת 73 לפנה"ס, לקח ספרטקוס חלק בקבוצת של 70 גלדיאטורים שפרצו החוצה ממכלאות הגלדיטורים (בלודוס מגנוס) והתגברו על השומרים הרומאים בעזרת כלי מטבח. לאחר מכן השתלטו על מספר קרונות של נשק ושריון שנועדו לגלדיאטורים, ובעודם נמלטים הם ניצחו את הכוח הרומאי שנשלח אחריהם. בתחילת דרכם ביצעו מעשי שוד באזור קפואה, בעודם מגייסים עבדים רבים לשורותיהם, למעין צבא סדיר. בהמשך נסוגו למקום מוגן יותר, והתבססו באזור הר הגעשוזוב, שבסמוך לנאפולי.
לאחר שיצאו לחופשי, בחרו הגלדיאטורים הנמלטים בספרטקוס ובשני עבדים גאלים: קריקסוס ואוינומאוס, בתור מנהיגיהם. עם זאת, מעמדם של קריקסוס, אוינומאוס ומאוחר יותר קסטוס, אינו חד משמעי, כפי שעולה מן המקורות. אף על פי שהמחברים הרומיים הניחו כי העבדים היו קבוצה הומוגנית, אשר ספרטקוס שימש כמנהיגם, ייתכן כי הם קיימו מבנה היררכי, ששיווה להתארגנות העבדים הספונטנית אלמנטים צבאיים.
ההיסטוריון אפיאנוס העריך את כוחם בכ-70,000 עבדים נמלטים[7].
צבאו של ספרטקוס הביס שני לגיונות רומאים אשר נשלחו לחסלו. כוחותיו של ספרטקוס בילו את החורף על החוף הדרומי בייצור נשק. בשלב זה, רבים מהולכי דרכו של ספרטקוס לא היו לוחמים כשירים. חלקם היו נשים, ילדים וזקנים אשר הצטרפו במהלך מסעו. מטרתם העיקרית של העבדים והעריקים הייתה לחזור לארצות מוצאם אשר שכנו מצפון לאיטליה, או שהיה ניתן להגיע אליהן דרך צפון איטליה. לכן, באביב, צבאו של ספרטקוס צעד צפונה לאזור גאליה. בדרך הוא הביס עוד שני לגיונות. במוטינה (כיום מודנה שבאיטליה), הובס עוד לגיון, של גאיוס קסיוס לונגינוס, המושל של גאליה קיסאלפינה (הממוקמת דרומית להרי האלפים).
נראה היה שספרטקוס התכוון להצעיד את צבאו אל מחוץ לאיטליה לתוך גאליה. אולם, הוא שינה את דעתו, כנראה בלחץ מקורביו, אשר רצו עוד שלל וביזה. יש תאוריות הגורסות כי חלק מן ההולכים בדרכו, שלא היו לוחמים, חצו את הרי האלפים וחזרו לביתם. השאר צעדו בדרכם חזרה דרומה והביסו שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס, אשר באותו הזמן היה האיש העשיר ברומא. לקראת סוף 72 לפנה"ס, חנה ספרטקוס בעיר רגיום (כיום רג'ו די קלבריה שבאיטליה), השוכנת על מיצרי מסינה ומשקיפה על סיציליה.
ספרטקוס הצליח לפרוץ את שורות קראסוס ולברוח לכיוון ברונדיסיום (כיום ברינדיזי שבאיטליה). צבאו של קראסוס הצליח לעצור את צבא ספרטקוס בלוקניה, וספרטקוס עצמו נהרג בקרב ליד הנהר סילרוס (כיום סלה). הניצולים האחרונים ברחו צפונה, אך נהרגו בידי פומפיוס, אשר בא כאמור מהיספניה.
כששת אלפים מהעבדים שנלכדו נצלבו לאורך ויה אפיה, מקפואה עד רומא. קראסוס מעולם לא נתן את הפקודה להסיר את הגופות, ולכן העוברים בדרך זו נאלצו לראות את הגופות זמן רב לאחר סיום הקרב.
במחנה של ספרטקוס נמצאו כ-3,000 שבויים רומאים בריאים ושלמים. גופתו של ספרטקוס לא זוהתה מעולם.
מטרותיו
היסטוריונים קלאסיים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע למניעים של ספרטקוס. בעוד פלוטרכוס כותב כי ספרטקוס רק רצה לברוח צפונה אל גאליה קיסאלפינה ולפזר את אנשיו בחזרה לבתיהם, אפיאנוס ופלורוס כתבו כי בכוונתו לצעוד אל רומא עצמה. אפיאנוס גם הוסיף, כי לאחר מכן הוא נטש את המטרה הזאת, שייתכן והייתה לא יותר מאשר ההשתקפות של הפחדים הרומיים. אף אחת מהפעולות של ספרטקוס אינה מצביעה על כך כי התכוון לבצע רפורמה בחברה הרומית, או שהתכוון לבטל את העבדות.
בהתבסס על האירועים בשנת 73-72 לפנה"ס, המרמזים כי קבוצות של עבדים פעלו באופן עצמאי, וכן הצהרה של פלוטרכוס כי חלק מהעבדים הנמלטים העדיפו לבזוז את איטליה, במקום לברוח דרך האלפים, החוקרים המודרניים הסיקו כי היה פיצול בין שני הפלגים. אלה תחת ספרטקוס, שביקש להימלט דרך האלפים לחופש, ובין אלו תחת קריקסוס, שרצה להישאר בדרום איטליה להמשיך לפשוט ולבזוז.
ספרטקוס בזמנים מודרניים
ספרטקוס שימש השראה רבה למהפכנים ולתנועות מהפכניות בזמנים המודרניים, הידועה מביניהם היא הליגה הספרטקיסטית ברפובליקת ויימר הגרמנית.
רפאל ג'ובאניולי כתב באטלקית את הרומן "אספרתקוס". ג'ובאניולי לקח חלק במלחמה לשחרור איטליה בצבאו של גאריבלדי שכתב לו מכתב תודה על יצירתו זו שהיוותה עבורו השראה. הספר תורגם לשפות רבות. זאב ז'בוטינסקי תרגם ועבד את היצירה לעברית, והיא מופיעה בסדרה 'כתבים' בהוצאת ערי ז'בוטינסקי והוצאת עמיחי.
פאסט נשכר כדי לעבד את הרומן לסרט קולנועי, אולם התקשה לעשות זאת. דלטון טרמבו (הידוע יותר תחת הפסבדונים "סם ג'קסון" בעקבות היותו ברשימה השחורה של בית הנבחרים כבעל נטיות קומוניסטיות), נשכר כדי להחליף את פאסט. בעיבוד של טרמבו, ספרטקוס מתואר כסוג של קומוניסט מוקדם אשר נאבק נגד הממסד הרומאי העשיר על ידי שחרור עבדיו.
