המונח "נפוליאון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו נפוליאון (פירושונים).

נפוליאון הראשון
השם בלידה: Napoleone di Buonaparte
בהמשך: Napoléon Bonaparte

"הקיסר נפוליאון בחדר הקריאה שלו בארמון טווילרי", ז'אק-לואי דויד, 1812.
לידה	15 באוגוסט 1769 ממלכת צרפת אז'אקסיו, קורסיקה, ממלכת צרפת
פטירה	5 במאי 1821 (בגיל 51) הממלכה המאוחדת לונגווד (אנ'), סנט הלנה, האימפריה הבריטית
שם מלא	נפוליאון בונפרטה
שם לידה	Napulione Buonaparte
מדינה	הקיסרות הצרפתית הראשונה
מקום קבורה	צרפת האינווליד, פריז, צרפת
השכלה	אקול מיליטר
בת זוג	ז'וזפין דה בוארנה מארי לואיז, דוכסית פארמה
שושלת בונפרטה
תואר קיסר הצרפתים אב קרלו בואונפרטה אם לטיציה רמולינו צאצאים נפוליאון השני יורש העצר נפוליאון השני
קיסר הצרפתים 18 במאי 1804 – 11 באפריל 1814 (9 שנים) → אין. היה לקונסול הראשון של הרפובליקה הצרפתית הראשונה; השליט הקודם היה המלך לואי השישה עשר לואי השמונה עשר (דה יורה ב-1814) ←
20 במרץ 1815 – 22 ביוני 1815 (95 ימים) → לואי השמונה עשר לואי השמונה עשר ←
מלך איטליה 17 במרץ 1805 – 11 באפריל 1814 (9 שנים) → אין. היה לנשיא של הרפובליקה האיטלקית; השליט הקודם היה קרל החמישי אין. הממלכה התפרקה; המלך הבא הוא ויטוריו אמנואלה השני ←
פרסים והוקרה
מסדר הוברטוס הקדוש (5 באפריל 1805) Knight Grand Cordon of the Order of Christ (1810) מסדר העיט השחור (1805) אביר מסדר הפיל מסדר בית הנאמנות מסדר לודוויג מסדר הכתר מסדר ההצטיינות של הכתר הבווארי מסדר הכתר של סקסוניה המסדר המלכותי של השרפים מסדר סנטיאגו Royal Order of Spain Order of the Three-Golden Fleeces מסדר קרלוס השלישי מסדר הכתר של וסטפאליה מסדר האריה והשמש, דרגה ראשונה אביר במסדר אלכסנדר נבסקי מסדר העיט האדום מסדר לאופולד Order of the Union עיטור אנדריי הקדוש ראש מסדר לגיון הכבוד עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה עיטור מסדר העיט הלבן של פולין אביר במסדר גיזת הזהב מסדר יוסף הקדוש הצלב הגדול של מסדר יוסף הקדוש מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה Royal Order of the Two-Sicilies מסדר כתר הברזל מסדר הדקל האקדמי צלב גדול של לגיון הכבוד מסדר ראוניון Royal Order of Saint George for the Defense of the Immaculate Conception
חתימה

נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט‏; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון – קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.

כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.

נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת.

נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.

נפוליאון נולד באז'אקסיו שבקורסיקה על רקע התקוממות לאומית של הקורסיקאים נגד השליטה הזרה של ג'נובה, ולאחר מכן של צרפת. כשנה לאחר שנולד נכשל המרד, וקורסיקה סופחה רשמית לצרפת.

בהיות נפוליאון עוד ברחם אמו, השתתפו שני הוריו במלחמה על עצמאות קורסיקה. ב-15 באוגוסט 1769, בשובה מחגיגות עליית מרים השמיימה, התמוטטה לטיציה לקראת חצות וילדה את בנה נפוליאון. ב-21 ביולי 1771, קרוב לגיל שנתיים, הוטבל נפוליאון בשם נפולֶאוֹנֶה די בּוּאוֹנָפָּרטֶה (Napoleone di Buonaparte).^[א] ב-1779 נסע נפוליאון בן התשע לראשונה לצרפת לצורך לימודים. הוא למד צרפתית במשך ארבעה חודשים בבית ספר דתי באוטן, כשעד נסיעתו לא ידע מילה בצרפתית; גם לאחר שלמד, הוא דיבר במבטא קורסיקאי כבד, ומעולם לא ידע לאיית נכון.^[1]

משפחת בוּאוֹנפרטה^[ב] השתייכה לאצולה הקורסיקנית הזוטרה. אבי המשפחה, קרלו בואונפרטה, הסתגל היטב לשלטון הצרפתי החדש ואף מונה לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר. ברם, הוא איבד את הון משפחתו בכשלונות עסקיים ומשפטיים. במחקר שערך, האב הוכיח קרבה לאצולה הטוסקנית, ומשפחת בואונפרטה הוכרה רשמית כמשפחת אצולה ב-1771. מעמדם כבני האצולה הזוטרה ומצוקתם הכלכלית זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה, לרבות נפוליאון, להתחנך בצרפת שמעבר לים. קרלו בואונפרטה נפטר ב-1785 מסרטן הקיבה, בן 39 בלבד. מכיוון שניצל את רוב זמנו לתחזוק מעמדו, הוא היווה לנפוליאון דמות אב עמומה בלבד. אימו לטיציה רמולינו, מנגד, הייתה לדמות מפתח בעיצוב אישיותו כילד. היא תוארה על ידיו כאם קפדנית אך דואגת, לה הוא חב הרבה. לטיציה הייתה נצר למשפחת אצולה טוסקנית ולומברדית.^[ג]

ב-15 במאי 1779^[ד] הגיע נפוליאון לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château), שם למד בחמש השנים הבאות. בניגוד לשמה, רוב הלימודים באקדמיה לא היו צבאיים בשל היעדר תקציבים,^[ה] וכללו בעיקר חינוך רגיל לבני אצולה. נפוליאון הרבה בקריאת ספרים על העת העתיקה, בעיקר על מצביאים כיוליוס קיסר, והצטיין במתמטיקה, בגאוגרפיה ובהיסטוריה. בינו לבין שאר התלמידים התפתחה עוינות בגלל אופיו הגאה והתוקפני, וזהותו כקורסיקאי גאה ועני בין אצילים צרפתים. מסופר שיכולותיו הצבאיות של נפוליאון בלטו עוד בגיל 14, כשהוביל לניצחון את שכבת הגיל הצעירה במלחמת שלג מול השכבה הבוגרת.

בנעוריו שאף נפוליאון לשרת בחיל הים ואף בצי המלכותי הבריטי העוין, שאז היה החזק בעולם. הוא התכוון להתקבל לאקדמיה הימית, אך לבסוף ב-22 בספטמבר 1784 אובחן כמתאים ל"אקול מיליטר", האקדמיה הצבאית היוקרתית בפריז, לאחר שמשרד המלחמה היקצה מקומות למצטיינים במתמטיקה. בגיל 16 ניסה נפוליאון להצטרף למסעות של מגלה הארצות לה פרוז ללא הצלחה, מה ששם קץ לשאיפותיו הימיות.

ב-30 באוקטובר 1784 החל את לימודיו באקול מיליטר, מוסד הדגל של הצבא הצרפתי. הלימודים במוסד היוקרתי עמדו בניגוד מוחלט ללימודים בבריאן, ועל פי עדותו של נפוליאון מסנט הלנה "התייחסו אלינו כאל קצינים עשירים. יותר טוב מכל מה שרובנו קיבלנו בהמשך החיים".^[4][ו] למרות המותרות שמהן נהנה, נפוליאון חווה שם לראשונה את חיי החייל בתרגילי סדר, באימוני ירי ובאימונים אחרים ששובצו בין השיעורים. אף שהיחסים עם שאר התלמידים נשארו עוינים, הוא הכיר שם לראשונה חבר טוב, אלכסנדר דה מזי, עמו שירת באותו גדוד בתום הלימודים.

ב-1785 דילג נפוליאון על הליכי הקבלה הרגילים ליחידות תותחנים מובחרות, ובספטמבר הגיע במבחנים למקום ה-42 מתוך 58 מבין המועמדים לחילות אלה מכל צרפת,^[ז] זאת למרות האילוץ לסיים את לימודיו לאחר כשנה במקום שנתיים, בעקבות מות אביו והחמרת המצב הכלכלי במשפחתו.^[6] בספטמבר 1785 סיים את לימודיו באקול מיליטר כקצין בדרגת סגן-משנה, כשהוא בן 16 בלבד, והיה לקורסיקאי הראשון שהוכשר במוסד מכובד זה.^[6]

עם סיום לימודיו גויס נפוליאון לרגימנט התותחנים של לה פֵר^[ח] כקצין בדרגת סגן-משנה. ב-3 בנובמבר 1785 הצטרף לחיל המצב בואלנס שבמחוז דרום (Drome), שם עבר עשרה שבועות של הכשרה בסיסית. בינואר 1786 סיים את הכשרתו, ובאוגוסט אותה שנה נשלח הרגימנט שלו לדכא הפגנה בליון. משדוכאה ההפגנה הוא קיבל אישור לצאת לחופשה במולדתו.

נפוליאון נסע לקורסיקה ב-15 בספטמבר 1786, והתאחד עם משפחתו לראשונה מזה שמונה שנים. על המפגש העיק המשבר הכספי של המשפחה מאז מות אביו; נפוליאון – כעת הגבר במשפחה – חזר לפריז כדי להחזיר את הסבסוד על מטעי המשפחה, שהושהה. חופשי לראשונה בפריז, הירבה נפוליאון לבלות, בין היתר בתיאטרון, וגם איבד את בתוליו אצל יצאנית מקומית. פגישתו עם שר האוצר נכשלה, וב-1 בינואר 1788 שב לקורסיקה ונשאר עם משפחתו עד יוני. כך התארכה חופשתו מתשעה חודשים לשנתיים.^[ט]

נפוליאון חזר לרגימנט שלו, שהוצב בינתיים באוקסון. את חמישה עשר החודשים הפנויים שתפקידו איפשר לו הוא ניצל לקריאה ואף לכתיבת 36 מחברות בנושאי ארטילריה, היסטוריה ופילוסופיה. באוגוסט 1788 הוא הועלה לדרגת סגן, ונבחר, בשל כישרונו, לפקד על פלוגת ניסויים שחקרה שיטות לירי של פצצות מרגמה מתותח רגיל. הוא היה הסגן היחיד שזכה להשתתף בנציגות של גדוד תותחנים כלשהו.

ערב המהפכה הצרפתית שלח נפוליאון מכתב לראש המורדים הגולה של הקורסיקאים, פסקאולה פאולי, שבו העיד על שנאתו לכתר הצרפתי אותו הוא משרת, ועל היותו לאומן קורסיקאי נלהב:

כשהאומה גוועה נולדתי. שלושים אלף צרפתים הזדחלו אל חופינו, מטביעים את כס החירות בגלים של דם. זהו המחזה המבחיל שהיכה בי; מלידה הוקפה עריסתי בזעקות המתים, אנקות המדוכאים ודמעות של יאוש. עזבת את האי שלנו, ובעקבותיך השמחה.

— מכתב נפוליאון לפאולי^[7]

המהפכה הצרפתית הביאה לראשונה את נפוליאון להזדהות עם צרפת, כי פנתה נגד האצולה הצרפתית הגבוהה, אותה תיעב. הרוח המהפכנית, בשילוב עם ירושה מזדמנת, נתנו לנפוליאון הזדמנות להתחזק פוליטית במולדתו קורסיקה. בספטמבר 1789 שב לאי הולדתו ופעל לקידום שלו ושל אחיו הבכור, ז'וזף. בשיאם הפך נפוליאון למפקד במשמר הלאומי (נקרא גם "גדוד המתנדבים") של אז'קסיו הבירה, ולמנהיג המועדון היעקוביני בקורסיקה, וז'וזף היה לחבר במועצת העיר אז'קסיו.

בזמן המהפכה קורסיקה הייתה כמרקחה. מנהיג האי, פסקאולה פאולי, שב מגלותו בבריטניה בחסות המהפכה, ובהנהגתו השתלטו המהפכנים על קורסיקה. בעימותים באי אף נוצר מצב שבו נפוליאון, כמפקד במשמר הקורסיקאי הלאומי, נלחם נגד הצבא הצרפתי, שבו שירת במקביל באותה עת. מאחר שנחשב לעריק בעקבות חריגה מזמן ההיעדרות שהוקצה לו, הוא נסע לפריז ב-28 במאי 1792 במטרה לנקות את שמו. שם הוא חזה באירועי הפיכת 10 באוגוסט, בהם גבר ההמון על אנשי המשמר המלכותי השווייצרי, והמלך לואי ה-16 נאסר. האירוע סימן את תחילת סופה של המונרכיה, והשפיע רבות על נפוליאון, שלפי עדותו "מראה הגופות המחיש לי את המוות יותר מכל שדה קרב מאז".^[8] בפריז השתלב נפוליאון מחדש בצבא בדרגת סרן ואושרה לו נסיעה נוספת לקורסיקה, בה נדרש ללוות את אחותו.

ב-15 באוקטובר 1792 שב נפוליאון לקורסיקה,^[9] כאשר החלה מלחמה פנימית באי בין הפאוליסטים, ששאפו לעצמאות האי, לבין היעקובינים תומכי המהפכה הצרפתית, שראו בקורסיקה חלק בלתי נפרד מצרפת. כיעקוביני נלהב, הסתכסך נפוליאון עם מושא הערצתו – פאולי – כשלבסוף יד הפאוליסטים הייתה על העליונה: בני משפחת בואונפרטה המובסת הוגדרו כ"בוגדי ואויבי המולדת, הנידונים לתיעוב ולקלון נצחי", ונאלצו לנוס על נפשם לצרפת, בעוד שפאולי ניתק את קורסיקה מריבונות צרפת, והקים את הממלכה האנגלו-קורסיקאית.

בתור קצין בצבא צרפת התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון^[י]) בהם זכו כוחותיו לניצחון מוחץ.^[11] ב-1793, בגיל 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה.^[12] הצלחתו הייתה כה גדולה, שבסופה הצליח להגיע לפרוורי וינה.

ערך מורחב – מסע נפוליאון בארץ ישראל

ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו (לפי אחת הסברות, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.

נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו בכ-2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ואת עמק יזרעאל וצר על עכו.

המצור על עכו ארך כחודשיים, אולם העיר, שהייתה בשליטתו של אחמד אל-ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב, והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה, ובסיוע כוחות בריטיים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים.

באמצעות עיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת פיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר.

התקופה שבה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית רבה בנוסף לחשיבותה הצבאית. נפוליאון יזם סקר מקיף של מצרים והביא עימו למערכה צוות חוקרים מגוון. תוצאות הסקר התפרסמו בשנים הבאות בעשרות כרכי "תיאור מצרים". בתקופה זו קיבל המחקר על מצרים העתיקה תנופה גדולה, התגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (שבאמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר הכתב ההירוגליפים המצרי העתיק, "כתב חרטומים", על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון). במסגרת הסקר מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר מפות מפורטות, בהן מפת ז'אקוטן שהייתה בשימוש במשך המאה ה-19 כולה עד מיפוי הארץ על ידי הבריטים.

למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך השתתף בהפיכת 18 בברימר אשר בסופה מונה לקונסול הראשון של צרפת, ועם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800, הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.

מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.

בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית ועם האפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.

ערך מורחב – רכישת לואיזיאנה

לואיזיאנה הצרפתית הייתה חבל ארץ בצפון אמריקה, שצרפת תבעה עליו בעלות החל מסוף המאה ה-17. מלחמת שבע השנים שגלשה לזירת אמריקה סימנה את ראשית סוף האחיזה הצרפתית שם. צרפת הובסה בזירה זו, וכדי למנוע את השתלטות בריטניה על האזור, מסרה אותו לספרד. לאחר המלחמה, התושבים הצרפתים בלואיזיאנה הפצירו בממשלה להשיג שטח זה מחדש, ונפוליאון נענה לבקשה. בהסכם מ-1800 לואיזיאנה חזרה לצרפת תמורת דוכסות פארמה שעברה לשלטון ספרדי. נפוליאון הבין שלא יוכל להגן, וודאי שלא לפתח את האזור, נוכח המלחמות מבית ושליטתו המוחלטת של הצי הבריטי בים. בנוסף, הצורך של נפוליאון במזומנים למימון המלחמות הכריעו את הכף לטובת מכירת לואיזיאנה לארצות הברית, לנציגי הנשיא תומאס ג'פרסון, ששימש בעברו כשגריר ארצות הברית בצרפת. המכירה הושלמה ב-1803 ושמה קץ לריבונות צרפתית באמריקה היבשתית.

ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות

בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון יחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה המוחלטת של בריטניה בימים שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.

לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה נגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט, ובהמשך כבש את פולין, וכונן בה "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.

לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו הבכור ז'וזף למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו נגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ולפורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המילים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.

ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומארי לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה (1812–1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.

לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון נגד הבריטים, וב-24 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסיים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך עומק שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו (קרב בורודינו) שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.

נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החל צבאו להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.

נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זו כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.

ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בעלות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן בו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.

ערך מורחב – מאה הימים

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. על מנת לעוצרו נשלחו כוחות צבא בפיקוד מרשל נה, שהבטיח כי ישיב את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל"; אולם בפגישתם עם נפוליאון קיבלו אותו כוחות הצבא כמנהיגם, והמרשל נה עצמו, פקודו לשעבר וידידו הטוב, חבר אליו בשמחה. נפוליאון החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם בואם של כוחות נפוליאון, שחזר להיות השליט בפועל.

המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבמרכז בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להימלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב-15 ביולי נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.

בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.

לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.

מספר חוקרים בדקו את שרידי גופתו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל^{[דרוש מקור]}. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. מתיאור הניתוח שלאחר המוות שנערך על ידי הפתולוג פיליפ קרלייר עולה שסבל מסרטן הקיבה. שני מנתחים בצי הבריטי שבחנו את גופתו של נפוליאון הגיעו למסקנה כי מת מדלקת כבד טרופית, השכיחה בסנט הלנה. מסקנות אלה לא היו נוחות לממשלה השמרנית שכיהנה באותה עת, והמנתחים נעצרו, הורשעו בבית דין צבאי וסולקו מן הצי. בספרו על מות נפוליאון שלל מייג'ור גנרל ד"ר פרנק ריצ'רדסון את האפשרות שנפוליאון מת מסרטן הקיבה, בין היתר מפני שחולי סרטן הקיבה מתים כחושים ואילו נפוליאון נותר שמן במותו. בהסתמך על דיווחיהם של שני המנתחים מן הצי הבריטי, הגיע ד"ר ריצ'רדסון למסקנה כי נפוליאון מת מדלקת כבד אמבית, שמקורם באמבה Entamoeba histolytica, שגרמה בין היתר גם לכיב משני בקיבה. דלקת כבד אמבית תואמת את כל התסמינים מהם סבל נפוליאון בימיו האחרונים: התקפי חום חוזרים מלווים בהזעה לילית, תחושת כבדות ואי-נוחות בצד הימני של הגוף, כאב בכתף הימנית, כבד רך למישוש, עור בוצי ושפל, וליחה אדומה המעידה כנראה על מורסה בריאות.^[13] הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כעשרים שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בארמון האינוואליד.

כיבושי נפוליאון הביאו לשינוי מהותי בין מערב אירופה למזרחה.^[14] בשטחים שנכבשו כפה נפוליאון פירוק של מסגרות השלטון הישנות, וביתר פירוט חלוקה של קרקעות לאזרחים, צמצום המיסים על האיכרים, צמצום ניכר של מספר יחידות השלטון על ידי איחוד יחידות רבות למסגרת יחידה, ביטול זכויות יתר של האצולה ושלילת זכויות יתר מהגילדות המקצועיות שהגבילו מאוד את הניעות החברתית. בפועל עודדו שינויים אלה עיור, ניעות חברתית ויוזמות כלכליות. התוצאות המובהקות של השינויים היו פער שגדל והלך בין הפיתוח הכלכלי של הטריטוריות שכבש לבין אלו ששמרו על המסגרות המגבילות המסורתיות. שינויים אלה בולטים עוד יותר לנוכח העובדה ששטחים בהן בוטלו רפורמות אלו לאחר תבוסת נפוליאון פיגרו בפיתוח הכלכלי והתעשייתי אחרי אלו שבהן הרפורמות נותרו בתוקף.^[15] במובן זה כיבושי נפוליאון הרימו תרומה מכרעת לפריצה קדימה של המערב, עם שגשוג כלכלי חסר תקדים שפתח פער גדול בינו לבין הציוויליזציות העתיקות דוגמת סין, ובסופו של דבר ביסס את הקולוניאליזם האוניברסלי של המאה ה-19.

בשנת 1796 כבר היה נפוליאון קצין בכיר, כשהוא בן 26. הוא נשא לאשה את ז'וזפין דה בוארנה, אלמנתו בת ה-32 של הגנרל אלכסנדר דה בוארנה, שהוצא להורג במהלך המהפכה. ז'וזפין הייתה אם לבן ולבת: אז'ן דה בוארנה (1781–1824) והורטנס דה בוארנה (1783–1837). כגבר חסר ניסיון היה נפוליאון מאוהב בז'וזפין נואשות, בעוד היא נמשכה לגבר אחר וניהלה איתו מערכת יחסים מקבילה מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת, אולם הוא סלח לה.

נפוליאון חיבב מאוד את אז'ן והורטנס ואימץ אותם, ובשנת 1802 השיא את הורטנס לאחיו לואי בונפרטה בן ה-24, ולימים היו למלך ומלכת הולנד. ילדיהם היו נפוליאון שארל בונפרטה, נפוליאון לואי בונפרטה מלך הולנד, ושארל לואי נפוליאון בונפרטה קיסר צרפת ("נפוליאון השלישי"). ב-1806 נישא אז'ן לאוגוסטה, נסיכת בוואריה. במהלך שלטונו העניק נפוליאון לאז'ן את התארים נסיך צרפת, נסיך ונציה והדוכס הגדול של פרנקפורט. מילדיהם היו ז'וזפין מלכת שוודיה ונורווגיה, ואוגיסט ומקסימיליאן מלויכטנברג.

בעוד שפילגשיו של נפוליאון ילדו לו ילדים בלתי חוקיים (לפחות ארבעה עם צאצאים רבים כיום), ז'וזפין לא ילדה לו יורש רשמי, ייתכן שבעקבות מאסרה בתקופת שלטון הטרור או הפלה שאולי עברה בשנות העשרים לחייה. נפוליאון התגרש ממנה ב-1810, ונשא במקומה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהייתה בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, נינתה של מריה תרזה, קיסרית אוסטריה ובת-אחיינית של מארי אנטואנט. נפוליאון ומריה לואיזה נותרו נשואים עד מותו של נפוליאון, אך היא לא הצטרפה אליו לגלות באלבה ומאז לא ראתה אותו עוד.

לזוג נולד ילד אחד, שנקרא לימים נפוליאון השני. הוא הפך לקיסר צרפת עם התפטרות נפוליאון לאחר "מאה הימים" (22 ביוני 1815), כשהוא בגיל שלוש, וכיהן בתפקיד במשך שבועיים בלבד, עד לפלישת כוחות בעלות הברית לצרפת. הוא הוגלה לארמון שנברון בווינה, ונפטר שם משחפת ב-22 ביולי 1832, כשהוא בן 21, ללא ילדים.

היסטוריונים מבליטים את עוצמתה של השאיפה העזה של נפוליאון, שהעבירה אותו ממגורים בכפר נידח לשליטה על רוב אירופה. מחקרים אקדמיים מעמיקים על ראשית חייו של נפוליאון מסיקים שעד גיל שנתיים היה לו אופי עדין ורגוע. דווקא אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, הוא זה שזכה לעיתים קרובות לתשומת לב רבה יותר מאמם, מה שהפך את נפוליאון לתוקפני יותר. במהלך שנות הלימודים המוקדמות שלו הוא סבל מבריונות קשה מצד חברי כיתתו, עקב זהותו הקורסיקנית ושליטתו המוגבלת בשפה הצרפתית. כדי לעמוד בלחץ הוא נעשה שתלטני, ובסופו של דבר, אף פיתח תסביך נחיתות. ג׳ורג׳ רודה, היסטוריון בריטי, כינה את נפוליאון כ"שילוב נדיר של רצון, חוכמה וכוח פיזי". בפגישותיו האישיות הייתה לו בדרך כלל השפעה היפנוטית על אנשים, ולכאורה כופף את המנהיגים החזקים ביותר כרצונו. הוא הבין בטכנולוגיה צבאית, אך לא היה חדשן בהקשר זה. הוא היה חדשן בשימוש במשאבים הפיננסיים, הבירוקרטיים והדיפלומטיים של צרפת. הוא יכול היה לפקוד במהירות שורה של פקודות מורכבות לפקודיו, תוך כדי הבחנה היכן צפויות להיות היחידות העיקריות של צבאו בכל נקודה עתידית, וכמו שחמטאי, לצפות את המהלכים הטובים ביותר קדימה. המרץ האינטלקטואלי הזה לעיתים קרובות כונה ככריזמה יוצאת דופן המשולבת בכוח רצון חזק לצד אופי מהיר חימה שהפגין במהלך כישלונותיו. נפוליאון שמר על הרגלי עבודה קפדניים ויעילים. הוא רימה במשחקי קלפים ודאג להשיב לעצמו את ההפסדים. הוא היה חייב לנצח בכל דבר שניסה.

אמונה רווחת היא שנפוליאון היה אדם נמוך יחסית. למעשה, במותו של נפוליאון נמדד גובהו ב-5 רגלים ו־2 אינצ'ים, וישנה מחלוקת בין היסטוריונים האם המדידה בוצעה על פי מידות צרפתיות ישנות או לפי המידות הבריטיות:^[16] מדידה לפי המידות הבריטיות אכן מצביעה על גובה נמוך של 1.57 מטר, אולם מדידה לפי המידות הצרפתיות הישנות מצביעה על גובה של 1.69 מטרים.^[17][18] בנוסף, יש הטוענים כי לאגדה על נפוליאון הנמוך תרמה העובדה שנפוליאון היה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) – כינוי חיבה שרמז לאו דווקא לגובהו אלא ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפיהם.^[18]

• משפט נפוליאון
• נפוליאון והיהודים
• סעודת הערבית של בוקר

• סטיבן אינגלנד, נפוליאון: חיים פוליטיים, ספרית מעריב, תשס"ט 2009. (הספר בקטלוג ULI)
• בן ג’ונס, נפוליון האיש והמיתוס, הוצאת הדר, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב יערי-פולסקין, נפוליון בונפרטה וארץ ישראל: מונוגרפיה היסטורית-ספורית, חולמים ולוחמים, 1932. (הספר בקטלוג ULI)
• אמיל לודוויג, נפוליון, א"י שטיבל, 1930. (הספר בקטלוג ULI)
• אליסטיר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ? נפוליאון 1805–1815, הוצאת דביר, 2005.(הספר בקטלוג ULI)
• וינסנט קרונין, נפוליאון, קרני, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
• נתן שור, מסע נפוליאון לארץ ישראל, עם עובד, 1984. (הספר בקטלוג ULI)
• חזי שלח, נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה, כתר, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
• ולטר גראב, נפוליאון ותקופתו, משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1992. (הספר בקטלוג ULI)
• בן וידר, דייוויד הפגוד, רצח נפוליאון, ידיעות אחרונות, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
• ניג'ל ניקולסון, נפוליאון 1812, מערכות, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
• נפוליאון בונפרט, איך לעשות מלחמה, הוצאת נהר ספרים, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• יבגני טארלה, נאפוליאון ותקופתו, ספרית פועלים, 1967. (הספר בקטלוג ULI)
• מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, אפי מלצר, 2003. (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נפוליאון בונפרטה
טקסט בוויקיטקסט: מנשר נפוליון אל היהודים באפריל 1799
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נפוליאון בונפרטה

• נפוליאון בונפרטה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• נפוליאון בונפרטה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ציטטות של נפוליאון (בעברית)
• מידע על נפוליאון בונפרטה בקטלוג הספרייה הלאומית
• אורי קציר, נאפוליון מנסה לכבוש את העיר עכו נגד ידידו הוותיק, באתר e-mago
• האתר של La Fondation Napoléon (באנגלית או בצרפתית)
• מלחמות נפוליאון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• מוטי בנמלך, הסנהדרין של נפוליאון, מגזין להיסטוריה סגולה
• הדר מילר, התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 באפריל 2017
• נפוליאון במצרים, אוסף מסמכים, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017
• אונורה דה בלזק, גנרל חייב להיות שרלטן – אמירות והגיגים של נפוליאון, באתר הארץ, 1 באפריל 2019
• נפוליאון בונפרטה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• נפוליאון בונפרטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי נפוליאון בונפרטה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• נפוליאון בארץ ישראל – 200 שנה למותו
  • נפוליאון היה פה!, מסע אינטראקטיבי בעקבות מסעו של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל, הספרייה הלאומית
  • רן לוי, נפוליאון במזרח התיכון, באתר "עושים היסטוריה", 25 בפברואר 2021 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
  • דרור זאבי, הצדדים המוצלחים של הכיבוש, באתר הארץ, 8 במרץ 2021
  • שלמה פפירבלט, הקרב על מה שצמח על ראשו של נפוליאון בונפרטה, באתר הארץ, 30 במרץ 2021
  • גבי לוין, רציתי להפריך את הטענות שנפוליאון היה דיקטטור, גזען ורוצח, באתר הארץ, 4 במאי 2021
  • עוזי ארד, נפוליאון נטע את אוהל מפקדתו במכתש שבו עומד כיום איצטדיון בלומפילד, באתר הארץ, 18 במאי 2021
  • דוד אסף, האם הבטיח נפוליאון לרבי נחמן את ארץ ישראל כמדינה ליהודים?, באתר הארץ, 1 ביוני 2021
  • שלמה בן עמי, כשנפוליאון עמד להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, באתר הארץ, 7 ביולי 2021
• יובל מלחי, הרצאות על נפוליאון באתר קטעים בהיסטוריה (2010, 2016) | העלייה לשלטון | נפוליאון בארץ ישראל | שיא גובה | הדעיכה | הסוף | נפוליאון ומסעו בארץ ישראל | מסעו של נפוליאון בארץ ישראל עד להגעתו לעכו |
• נפולאון ה-1, (1769-1821), קיסר צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון נפוליאון ותקופתו, בספרייה הלאומית

מלכים וקיסרים גרמניים
פרנקיה המזרחית (843–918)	לודוויג הגרמני (לודוויג השני) • קרלומן (אנ') • לודוויג הצעיר (לודוויג השלישי) • קרל השמן (קרל השלישי) • ארנולף • לודוויג הילד • קונראד הראשון	גרמניה האימפריה הרומית הקדושה גרמניה הנאצית (1933–1935)
ממלכת גרמניה (919–962)	היינריך הצפר • אוטו הראשון
האימפריה הרומית הקדושה (962–1806)	אוטו הראשון • אוטו השני • אוטו השלישי • היינריך השני • קונראד השני • היינריך השלישי • היינריך הרביעי • היינריך החמישי • לותאר השלישי • קונראד השלישי • פרידריך הראשון • היינריך השישי • פיליפ משוואביה • אוטו הרביעי • פרידריך השני • קונראד הרביעי • רודולף הראשון • אדולף • אלברכט הראשון • היינריך השביעי • לודוויג הרביעי • קרל הרביעי • ונצל • רופרכט • זיגיסמונד • אלברכט השני • פרידריך השלישי • מקסימיליאן הראשון • קרל החמישי • פרדיננד הראשון • מקסימיליאן השני • רודולף השני • מתיאס • פרדיננד השני • פרדיננד השלישי • לאופולד הראשון • יוזף הראשון • קרל השישי • קרל השביעי • פרנץ הראשון • יוזף השני • לאופולד השני • פרנץ השני
הקונפדרציה של הריין (1806–1813)	נפוליאון בונפרטה
הקונפדרציה הגרמנית (1815–1848)	פרנץ השני • פרדיננד הראשון • פרנץ יוזף הראשון
הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871)	וילהלם הראשון
הקיסרות הגרמנית (1871–1918)	וילהלם הראשון • פרידריך השלישי • וילהלם השני
פורטל גרמניה