PROFILPELAJAR.COM

מצור עכו
	פסלו של נפוליאון על "גבעת נפוליאון" בעכו, המוצב במקום שבו הציב נפוליאון את תותחיו
	פסלו של נפוליאון על "גבעת נפוליאון" בעכו, המוצב במקום שבו הציב נפוליאון את תותחיו
	מלחמה: מסע נפוליאון בארץ ישראל
תאריכים	20 במרץ 1799 – 20 במאי 1799 (62 ימים)
קרב לפני	המצור על יפו
קרב אחרי	זהו הקרב האחרון במערכה; אחריו נסוג הצבא הצרפתי מאדמת ארץ ישראל והמערכה הסתיימה.
מקום	עכו
קואורדינטות	; 32°55′39″N 35°04′54″E / 32.9275°N 35.081666666667°E
תוצאה	ניצחון עותמאני
הצדדים הלוחמים
האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית	הרפובליקה הצרפתית
מפקדים
אחמד אל-ג'זאר, סידני סמית	נפוליאון
כוחות
3,000 - 4,000 רגלים של אל ג'אזר, 3000 רגלים שכירי חרב מוגרבים, 900 נחתים בריטים, כוחות לא סדירים, כ-10,000 פרשים שפעלו מחוץ לחומות העיר, כ-100 תותחים	כ-12,000 רגלים ו-1000 פרשים
אבדות
המספר המדויק לא ידוע, אך ההשערה שהמספר דומה למספר האבדות הצרפתיות	לא ידוע במדויק, אך ככל הנראה בין 3,000 ל-5,000
	(למפת הגליל המערבי רגילה) המצור על עכו

שרידי קו הביצורים הפנימי שהוקם על ידי פרחי ודה פליפו בעת המצור על העיר

מצבה בצורת פירמידה ועליה צלב, שהוקמה לחיילי נפוליאון שמתו במהלך המצור על עכו. המצבה מוצבת בחצר המנזר בסטלה מאריס בחיפה, ששימש כבית חולים צבאי, ובחצרו טמונים רבים מחיילי נפוליאון

המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו.

השלב ההתחלתי

ז'אן-בטיסט קלבר, גנרל בצבאו של נפוליאון, נשלח לכבוש את חיפה, שהייתה אז פחותה בחשיבותה מעכו, וכבש את העיר ללא קרב ב-20 במרץ. עם זאת, מפלה חמורה אירעה כאשר כוחותיו של האדמירל הבריטי סידני סמית הצליחו לתפוס את האוניות הצרפתיות, בפיקוד הקפיטן סטנדלה, שנשאו את תותחי המצור הכבדים שנשלחו ממצרים בדרך הים. תותחים אלו שימשו לאחר מכן את מגיני עכו, תחת שישמשו את כוחותיו של נפוליאון. חלק מהתותחים שהגנו על עכו הובאו על ידי אל ג'זאר ממצודת בורג' א-סלאם בחיפה. התותחים הוצאו משם על ידו לפני כיבושה על ידי הכוחות הצרפתיים.^[1]

סידני סמית היה תת-אדמירל בריטי, ששימש באותה תקופה מיופה הכוח האנגלי בחצרו של הסולטאן, ובעל סמכויות אוטונומיות בחלק זה של הים התיכון. סמית עמד בראש צי של עשר ספינות, שתיים מהן ספינות הדגל שלו ה"תזאוס" וה"טייגר", והאחרות ספינות שנלקחו שלל מציו של סטנדלה. הטייגר והתזאוס הועמדו בקצוות המנוגדים של נמל עכו והרעישו את הצרים על העיר. עיקר נזקם היה ברעש שהקימו, וכך שיבשו את הקשר בין הלוחמים הצרפתים. כן נהגו לירות ברובים על הצרפתים הרוחצים בים. במהלך המצור על עכו גרמה השליטה הימית של העות'מאנים והאנגלים לכך שהנצורים נהנו מאספקה של מזון, נשק ותחמושת, בעוד שהצרים נאלצו לקצוב את תחמושתם, וסבלו ממחסור תמידי באבק שרפה.

סידני סמית הגיע לעכו אך ארבעה ימים לפני תחילת המצור הצרפתי ב־20 במרץ. ייתכן והיה בדעת אל ג'זאר להיכנע כפי שנכנע מפקד חיפה, אך סמית, כשעימו צי של עשר ספינות, הצליח להפיח רוח לחימה בקרב אל ג'זאר ואנשיו. יחד עם סמית הגיע אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי בן מחזורו של נפוליאון באקדמיה הצבאית, שעקב נטיותיו המלוכניות עבר לצידם של סמית וג'זאר.

בואו של סמית עודד את אל ג'זאר שמצא לנכון לכרות את ראשו של מיילי דה שאטו ריינו, השליח הצרפתי שנשלח לדרוש את כניעת עכו, ולהציב את ראשו בחומות העיר.

עכו הייתה מוקפת בחומה מכל עבריה. העיר הייתה מעין חצי אי החודר אל הים כלשון, וכך הייתה מוקפת בים משלושה כיוונים, דבר שהפך את החדירה לאפשרית מצד היבשה בלבד, בשל השליטה במפרץ של סמית ואנשיו. מצד היבשה יצרה החומה מעין זווית. החומה הייתה בנויה על שרידי חומה צלבנית ישנה, אשר שוקמה על ידי דאהר אל עומר ולאחר מכן הורחבה ובוצרה על ידי אל ג'זאר. חפיר יבש מנע גישה אל החומה עצמה, ובקירותיה עמדו צלפים אלבנים, אשר ידעו היטב את מלאכתם וזרעו מוות בשורות הצרים על העיר. כך נהרג, בין היתר, קצין ההנדסה הראשי של נפוליאון, לואי מארי דה קאפארלי, אשר נורה בידו וגסס במשך שמונה-עשר ימים, עד שנפטר כתוצאה מזיהום.

בתחילה סבר נפוליאון כי יוכל לכבוש את העיר בקלות, כשם שכבש את יפו. בפני בוריין התוודה כי תוכניותיו היו לכבוש את העיר, לחמש באוצרו של ג'זאר 300,000 איש (ביניהם המיעוטים האתניים הדרוזים, המרונים והבדואים אשר המתינו לתוצאות המצור בטרם יחליטו לאיזה צד להצטרף), לכבוש את דמשק, ולעלות משם לקונסטנטינופול. משם, ראה נפוליאון אפשרות לשוב לפריז דרך אדריאנופול ווינה לאחר שיכרית את בית הבסבורג בכוח העצום של אנשי המזרח שיביא עמו.

הסתערות ראשונית על העיר כשלה ב-28 במרץ 1799. רבים מלוחמי נפוליאון מצאו את מותם בחפיר, והחומה לא נפרצה. עתה החל מצור המלווה בירי הדדי והסתערויות. בהיעדרם של תותחי המצור השתמש נפוליאון בארטילרית שדה, אשר לא הותירה רושם רב על ביצוריה של עכו. הצדדים השתמשו בטכניקות מצור קלאסיות - ניסיונות לחפירה מתחת לחומות, הנחת מוקשים, וכיוצא בזה, ושני הצדדים גילו תושייה רבה, אך חומת העיר לא הובקעה.

הקרב מול הר תבור

ערך מורחב – קרב תבור

בעודו צר על עכו, היה על נפוליאון להגן על עורפו ולהבטיח אספקה לכוחותיו. לצורך כך שלח נפוליאון חלק מכוחותיו לכבוש את אזור הגליל. מולם נאסף בעמק יזרעאל כוח גדול של כ-20,000 חיילים ממלוכים, שהיה גדול בהרבה מהכוח הצרפתי הקטן בן 2,500 חיילים בפיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר. בין הצדדים היריבים התחוללו מספר קרבות, ועם עלות השחר, ב־16 באפריל, עמד קלבר אל מול הכוח העיקרי. קלבר החזיק מעמד מספר שעות כשהוא בנחיתות טקטית ומספרית, אך בשעות אחר הצהריים הגיע לזירה נפוליאון עצמו, בראש כוח של 2,000 צרפתים נוספים, ועימו עשרים תותחי שדה, ותקף את הפרשים הממלוכים היגעים מיום הקרב. הממלוכים נפוצו לכל עבר, והגיעו עד הר תבור שעל שמו נקרא הקרב. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא איום מכיוון מזרח.

סיום המצור על עכו

בתחילת חודש מאי נמשך המצור על עכו מזה כחודש וחצי. נפוליאון הביס את צבאות הממלוכים בהר תבור, והיה חופשי לחדש את המצור ללא כל הפרעה. תגבורת של תותחי מצור הגיעה בדרך היבשה. הסתערות אחר הסתערות של הצרפתים המותשים על חומות העיר כשלה.

בתוך העיר גופא עסקו הנצורים בהכנות מדוקדקות. אל המומחיות הצבאית של סידני סמית ואנטואן דה פיליפו, הצטרפה המומחיות הארגונית של חיים פרחי יועצו היהודי של אל ג'זאר, והמוח שמאחורי ההתנגדות לנפוליאון. בקרב היהודים מקובל לציין גם את נוכחותו בעיר של רבי נחמן מברסלב אשר נקלע למקום ושהה בעיר במהלך הימים טרום המצור.

בינו לבין עצמו קבע נפוליאון את 25 באפריל כמועד סיום המצור, אך גם מועד זה חלף והעיר טרם נכבשה. בינתיים הצליח הצי הבריטי להעביר אל הנצורים תגבורת בחיילים ואספקה.

ב־8 במאי הצליחו אנשיו של ז'אן לאן להבקיע את החומה, והסתערו אל תוך העיר. אך שלא כמו ביפו, שבה בישרה הבקעת החומה את התמוטטות כל קווי ההגנה, הייתה חדירתם של הצרפתים לעיר קשה ביותר, וכעבור כמה מטרים נתקלו התוקפים בהפתעה. בעת המצור הקימו דה פיליפו ופרחי חומה נוספת, במקום שהיה גינתו של אל ג'זאר. חומה זו הביאה לייאוש בקרב התוקפים, והם נסוגו כלעומת שבאו. התקפה זו, השביעית במספר, הייתה גם האחרונה. מתכנן הגנת העיר, אנטואן דה פיליפו, לא זכה לראות בניצחונו. הוא מת ממכת שמש כשבועיים בטרם הוסר המצור.

בוריין מעריך את מספר ההרוגים הצרפתים ב-3,000 במהלך כל המצור. בין אלו רבים מתו במחלת הדבר. תנאי התברואה באותה התקופה גרמו לכך שגם פגיעות קלות היו בעלות פוטנציאל קטלני, כפגיעתו של קפארלי שמת מהרעלת דם. אין נתונים כמה מבין מגיני העיר מתו במצור, אך יש להניח כי המדובר במספר דומה.

שמועות על התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר ויאושם של הצרים, אשר נתקלו במכשולים בלתי צפויים, הביאו את נפוליאון למסקנה כי לא יוכל לחדור לעיר, וב-20 במאי 1799, לאחר חמישים וארבעה ימי מצור, נסוג מן העיר. לימים, בשבתו בגלות בסנט הלנה, יאמר לכותב זכרונותיו "אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את פני העולם" וכן "גורל המזרח נקבע בעיירה קטנה זו".

בשנות השבעים התקיים סקר ארכאולוגי שנערך על ידי המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. במהלכו של הסקר, נחשפו יסודותיו של המבנה מתחת למגדל הזבובים ובין היתר ונחשפה שרידי אונייה, שייתכן וטובעה בזמן המצור על עכו.^[2]

הנסיגה למצרים

ב־18 במאי החלו ההכנות לנסיגה מעכו. בתחילה החלו להשלח דרומה החולים והפצועים, ולאחר מכן, בליל 20 במאי עזב הצבא כולו, בחשאי, את העיר, שכן חשש מהסתערות על ידי הנצורים, אשר יבינו כי ניצחו בקרב. השיירה העגומה ירדה דרומה בדרך החוף, כאשר הפצועים נישאים על גמלים ופרדות, וסובלים מצמא, מרעב ומהחום העז. עוד באותו יום חנו הצרפתים בטנטורה, שם נאלצו להותיר בחולות את תותחי המצור הכבדים. ב-22 במאי חנו בקיסריה, וב-24 במאי שבו ליפו, שם חנו עד 28 במאי. במהלך שהייתם ביפו נתן נפוליאון לרופאיו את הפקודה להרוג חלק מן הפצועים והחולים, שנראה היה כי לא יעמדו בתלאות המסע. ב-1 ביוני שבו הצרפתים לאל עריש וב-14 ביוני שב נפוליאון לקהיר.

ראו גם

לואי מארי דה קאפארלי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המצור על עכו בוויקישיתוף

אורי קציר, דרכים שנפרדו, באתר e-mago (על נפוליאון ואנטואן דה פיליפו)
מאיר שָׂשׂ, עכו הימית. עכו, בית הספר לקציני-ים, 1981. העתק דיגיטלי בתוך: סקולפורטל(הקישור אינו פעיל).
עכו (ישראל), היסטוריה, מצור, 1799, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים, הוצאת יד בן צבי, 1969, עמ' 65
^ עירית זהרוני, דרך ארץ: ארץ חרס ואדם, תל אבחיב, משרד הביטחון, 1996, עמ' 230