ולסלי נודע בסגנון הלחימה ההגנתי שלו, שכתוצאה ממנו הוא נחל לא מעט ניצחונות כנגד כוחות צבאיים שהיו עדיפים עליו בגודלם, תוך שהוא ממזער את האבדות בקרב הכוחות שפיקד עליהם. הוא נחשב לאחד מהמצביאים הגדולים ביותר בעלי התפיסה ההגנתית בכל הזמנים ורבות מהטקטיקות ותוכניות הקרב שלו עדיין נלמדות בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
עם סיום הקריירה הצבאית המפוארת שלו, שב ולינגטון לחיים הפוליטיים. הוא כיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה, מטעם המפלגה הטורית בין השנים 1828 – 1830 ולזמן קצר ב-1834. הוא היה זה שדאג לקבלת חוק ההקלה על הקתולים של 1829, אך הוא התנגד לחקיקתו של חוק הרפורמה של 1832. הוא המשיך להיות אחת הדמויות המובילות בבית הלורדים עד לפרישתו וכן המשיך לשאת בתואר המפקד העליון של הצבא הבריטי עד למותו.
ראשית חייו
טירת דנגן, בה בילה ולסלי חלק ניכר משנות ילדותו, תחריט משנת 1840
ארתור ולסלי נולד למשפחה אנגלו-אירית אריסטוקרטית באירלנד כבנם השלישי מתוך חמישה בנים שהגיעו לבגרות של גארט וסלי, רוזן מורנינגטון הראשון, ושל רעייתו, אן, בתו הבכורה של ארתור היל-טרוור, ויקונט דנגנון הראשון. כבן למשפחה כזאת הוא השתייך לעילית הפרוטסטנטית של אירלנד. הביוגרפים שלו הסתמכו בדרך כלל על עדויות מעיתוני התקופה שעל פיהם הוא נולד ב-1 במאי1769, היום בו הוא הוטבל. מקום הולדתו לא ברור. ככל הנראה הוא נולד בביתם העירוני של הוריו ברחוב מריון העליון מספר 24 שבדבלין, כיום מלון מריון. אך אמו אן, הרוזנת ממורנינגטון, נזכרה ב-1815 שהוא נולד בבית מספר 6 באותו רחוב. מקומות נוספים הוזכרו כמקום לידתו, כולל בית מורנינגטון, הסמוך למלון מריון, על פי טענת אביו; בספינה; ובאחוזת המשפחה באת'אי (Athy) הסמוכה לדבלין (שנחרבה בשריפה ב-1916), כפי שולסלי עצמו הצהיר בשאלון מפקד האוכלוסין שמילא ב-1851.
ולסלי בילה את רוב תקופת ילדותו בשני הבתים של משפחתו, הראשון בית מידות בדבלין והשני טירת דנגן (Dangan Castle) שבמחוז מית'. ב-1781 מת אביו של ארתור ובנו הבכור, ריצ'רד, ירש את תואר האצולה שלו.
ארתור ולסלי התחנך בבית ספר כנסייתי בעיר טרים (Trim) כאשר שהה בטירת דנגן, בבית הספר של מר וייט כאשר שהה בדבלין ובבית הספר בראון בצ'לסי כאשר היה בלונדון. בין השנים 1781 – 1784 הוא למד באיטון קולג'. בדידותו שם גרמה לו לשנוא את המקום ולפיכך ניתן להטיל בספק אם הוא אכן אמר את הציטוט שמיוחס לו לעיתים קרובות: "הניצחון בקרב ווטרלו הושג במגרשי הספורט של איטון". יותר מכך, באותה תקופה לא היו באיטון מגרשי ספורט. ב-1785, עקב חוסר הצלחתו באיטון, יחד עם קשיים כספיים של משפחתו עקב מות אביו, נאלצו ולסלי הצעיר ואמו לעבור לבריסל. עד לראשית שנות העשרים לחייו הוא לא בלט בהצטיינותו ובהדרגה החלה אמו להיות מודאגת בקשר לבטלנותו, באומרה: "איני יודעת מה עלי לעשות עם בני המביך ארתור".
שנה לאחר מכן התקבל ארתור לאקדמיה הצרפתית המלכותית לפרשים שבאנז'ה, שם הוא התקדם באופן משמעותי, הצטיין ברכיבה ולמד את השפה הצרפתית, ידיעה שלימים הועילה לו. עם שובו לאנגליה בסוף שנת 1786 הוא הרשים את אמו בהתקדמותו.
קריירה צבאית
ראשית הקריירה
טירת דבלין, בה שירת ולסלי כשלישם של שני לורדי-לוטננט רצופים של אירלנד
למרות השינוי שחל בו לטובה, עדיין היה עליו למצוא עבודה, שכן מצבה הכספי של משפחתו לא היה שפיר, כך שבעצת אמו, ביקש אחיו ריצ'רד מהדוכס מרוטלנד, אז הלורד לוטננט של אירלנד, שישקול לקבל את ארתור לצבא. זמן קצר לאחר מכן, ב-7 במרץ1787 הוא קיבל מנוי של לוטננט משנה ברגימנטהרגלים ה-73[1]. באוקטובר אותה שנה, בסיועו של אחיו, הוא מונה להיות שלישו האישי של הלורד בקינגהאם, הלורד לוטננט החדש של אירלנד, במשכורת יומית של עשרה שילינג, סכום כפול ממשכורתו כלוטננט משנה. הוא גם הועבר לרגימנט ה-76 החדש שהוקם באירלנד בחג המולד אותה שנה וקודם לדרגת לוטננט. במהלך שהותו בדבלין, היו תפקידיו חברתיים בעיקר: נוכחות בנשפים, דאגה לאורחים וייעוץ לבקינגהם. בהיותו באירלנד הוא הרבה לקחת הלוואות בשל ההימורים בהם השתתף לעיתים תכופות, אך להגנתו הוא הצהיר ש"ידוע לי מה זה להיות זקוק לכסף, אך מעולם לא הייתי שקוע בחובות כבדים".
ב-23 בינואר1788 הועבר ולסלי לרגימנט הרגלים ה-41, ושוב ב-25 ביוני1789 הוא הועבר, עדיין בדרגת לוטננט, לרגימנט הדרגונים ה-12, ועל פי ההיסטוריון הצבאי ריצ'רד הולמס, הוא גם החל להיות מעורב מעט בפוליטיקה. זמן קצר לפני הבחירות הכלליות של 1789 הוא יצא אל המחוז הרקוב של טרים כדי לנאום נגד הענקת תואר אזרח כבוד של דבלין למנהיג הפרלמנטרי של המפלגה האירית הפטריוטית, הנרי גרטן. בהמשך הוא נבחר להיות חבר בית הנבחרים של הפרלמנט האירי מטעם מחוז הבחירה של טרים. בשל זכות הבחירה המוגבלת באותה תקופה, הוא כיהן בפרלמנט כאשר לפחות שני שלישים מהחברים חבו את בחירתם לבעלי הקרקעות. ולסלי המשיך לשרת בטירת דבלין והצביע עם הממשלה בפרלמנט האירי במשך השנתיים הבאות. ב-30 בינואר1791 הוא קודם לדרגת קפטן והועבר לרגימנט הרגלים ה-58.
ב-31 באוקטובר1791 הועבר ולסלי לרגימנט הפרשים הקלים ה-18 ובאותה תקופה הוא החל להתקרב לקיטי פקנהאם, בתו של אדוארד פקנהאם, ברון לונגפורד השני. קיטי תוארה כעלמה מלאה ב"עליצות וחן". ב-1793 הוא ביקש את ידה, אך פניו הושבו ריקם על ידי אחיה תומאס, רוזן לונגפורד, שהחשיב את ולסלי כאיש צעיר, שקוע בחובות, עם סיכויים נמוכים מאוד להתקדם בחיים. כמוזיקאי חובב שאפתן, ולסלי, אכול ייאוש מהדחייה, שרף את הכינור שלו מרוב זעם, וגמלה בו ההחלטה לשאוף לקריירה צבאית רצינית. ב-1793 הוא קנה בכסף דרגת מייג'ור ברגימנט ה-33. כמה חודשים מאוחר יותר, בספטמבר, הלווה לו אחיו סכום נוסף שבו הוא רכש דרגת לוטננט קולונל ברגימנט.
הולנד
ארתור ולסלי כקולונל ברגימנט ה-33, 1795
ב-1793 נשלח הדוכס מיורק לפלנדריה כדי לפקד על חיל המשלוח הבריטי של כוחות הקואליציה שהתכוננו לפלישה לצרפת. ביוני 1794 הפליג ולסלי עם הרגימנט ה-33 מקורק לאוסטנדה כחלק מחיל המשלוח שנשלח לתגבר את הצבא בפלנדריה. הם הגיעו מאוחר מדי והצטרפו לדוכס מיורק כאשר הוא נסוג לכוון הולנד. ב-15 בספטמבר אותה שנה, בקרב בוקסטל, שהתנהל ממזרח לברדה, ולינגטון, בפיקוד זמני על הבריגדה שלו, נחל את ההתנסות הקרבית הראשונה שלו. במהלך נסיגתו של גנרל אברקרומבי אל מול פני כוחות צרפתיים עדיפים, עיכב הרגימנט ה-33 את פרשי האויב ואפשר ליחידות השכנות לסגת בבטחה. במהלך החורף הקשה במיוחד שבא לאחר מכן, ולסלי והרגימנט שלו יצרו חלק מכוחות הקואליציה שלקח על עצמו את הגנת קו החזית לאורך נהר וול. הרגימנט ה-33, יחד עם שאר הכוחות, ספג אבדות כבדות ממחלות ומהקור. בריאותו של ולסלי הושפעה גם היא מהסביבה הלחה. אף על פי שהמערכה הייתה הרת אסון, כשהצבא הבריטי נדחק מחוץ להולנד לכוון גרמניה, ולסלי למד כמה לקחים חשובים, כולל את השימוש במערכי חיל רגלים יציבים כנגד טורי אויב מתקדמים ואת היתרון של סיוע כוחות ימיים. הוא הבין שכישלון המערכה נבע בחלקו משגיאות המנהיגים ומארגון המפקדות הגרוע. מאוחר יותר הוא ציין שבהולנד "למדתי לפחות מה לעשות, וזהו תמיד שיעור רב ערך".
בשובו לאנגליה במרץ 1795 הוא נבחר להיות חבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של טרים בפעם השנייה. הוא קיווה לקבל את תפקיד שר המלחמה בממשלה האירית החדשה, אך הלורד לוטננט החדש, הלורד קמדן, היה יכול רק להציע לו את משרת המפקח הכללי של מועצת החימוש האירית. ולסלי דחה את ההצעה ושב לרגימנט שלו שכעת חנה בסאות'המפטון והתכונן להפליג לאיי הודו המערביים. לאחר שבעה שבועות בים, נאלץ הצי לשוב על עקביו עקב סערה לעיר הנמל פול שבדרום אנגליה. לרגימנט ניתן זמן להתאושש וכמה שבועות לאחר מכן הוחלט לשלוח אותם להודו. ב-3 במאי1796 הועלה ולסלי לדרגת קולונל וכמה שבועות לאחר מכן הוא הפליג עם הרגימנט שלו לכלכותה.
הודו
בהגיעו לכלכותה בפברואר 1797 בילה ולסלי כמה חודשים שם לפני שנשלח למסע קצר אל הפיליפינים, שם הוא הנהיג שורה של אמצעי זהירות בתחום ההיגיינה בקרב אנשיו כדי להתמודד עם האקלים הבלתי מוכר. בשובו בנובמבר להודו, נודע לו כי אחיו הבכור, ריצ'רד, הלורד מורנינגטון, מונה להיות מושל הודו החדש.
ב-1798 הוא שינה את האיות של שמו מווסלי (Wesley) לוולסלי (Wellesley), איות שאחיו החשיב כעתיק ונכון יותר.
המלחמה האנגלו מייסורית הרביעית
ולסלי בהודו, לבוש במדי מייג'ור גנרל, 1804
כחלק מהמאמץ להרחיב את שליטתה של חברת הודו המזרחית הבריטית, פרצה ב-1798 מלחמה כנגד סולטן ממלכת מייסור, טיפו סולטן. אחיו של ארתור, ריצ'רד הורה שכוח צבאי יישלח כדי ללכוד את סרריגפטם ולהביס את טיפו. תחת פיקודו של הגנרל האריס, נשלח כוח של 24,000 איש למדרס כדי לחבור לכוח דומה שנשלח מבומבי במערב. ארתור ולסלי והרגימנט ה-33 הפליגו כדי להצטרף אליהם באוגוסט.
לאחר הכנות לוגיסטיות נרחבות ויסודיות (שהפכו לתכונות הבולטות של ולסלי) יצא הרגימנט ה-33 עם הכוח העיקרי בדצמבר ונע לאורך 400 ק"מ של ג'ונגלים ממדרס למייסור. בהוראת אחיו, במהלך המסע, ניתן לו תפקיד פיקודי נוסף, זה של היועץ הראשי של הניזאם של צבא היידרבאד, שנשלח ללוות את הכוחות הבריטיים. מינויו זה של ולסלי גרם לחיכוך בקרב קצינים בכירים רבים, כמה מהם בכירים יותר ממנו. חלק מהעימותים נדחו לאחר קרב מלוולי שנערך כ-32 ק"מ מסרינגפטם ובו צבאו של האריס תקף חלק ניכר מצבאו של הסולטן. במהלך הקרב הוביל ולסלי את אנשיו בשני טורים מול פני האויב אל רכס נמוך ופקד לפתוח באש. לאחר ירי חוזר ונשנה, שבעקבותיו הסתערו החיילים עם כידוניהם, אילץ הרגימנט ה-33, יחד עם שאר היחידות תחת פיקוד של האריס, את חיל הרגלים של טיפו לסגת.
סרינגפטם
מיד לאחר הגעתם לסרינגפטם ב-5 באפריל1799, החל המצור על העיר וולסלי קיבל פקודה להוביל מתקפה לילית על הכפר סולטנפטה הסמוך למבצר כדי לפנות את הדרך לכוחות הארטילריה. בשל ההכנות ההגנתיות הרציניות של האויב, ובשל החשיכה, ובתוספת הבלבול, המתקפה כשלה והכוח ספג 25 אבדות. ולסלי נפצע קלות בברכו מכדור תועה. אף על פי שהם תקפו מחדש ובהצלחה למחרת, לאחר שקיימו תצפיות על עמדות האויב, הפרשה השפיעה על ולסלי. מסקנתו הנחרצת הייתה "לעולם לא לתקוף אויב מוכן ומבוצר ושעמדותיו לא נצפו לאור יום".
לווין בנטהאם בוורינג, ששירת כפקיד קולוניאלי בהודו באמצע המאה ה-19 ולאחר מכן עסק בחקר התקופה, סיפק תמונה שונה מעט:
אחד המטעים הללו, הקרוי סולטנפט טופה, נחצה על ידי תעלות עמוקות, שהוצפו מתעלה שהשתרעה בכוון מזרח כמייל אחד מהמבצר. גנרל ביירד הונחה לסרוק את המטע הזה ולסלק משם את האויב, אך עם התקדמותו במקום זה בליל 5 בחודש, הוא מצא את המטע בלתי מאויש. בכל אופן, ביום המחרת, הכוחות של מייסור תפסו שוב את השטח ובשל העובדה שהיה חשוב מאוד להרחיק אותם משם, נשלחו שני טורי צבא למשימה זו עם השקיעה. הטור הראשון, בפיקודו של קולונל שאו, תפס את הכפר החרב והחזיק בו בהצלחה. הטור השני, בפיקוד של קולונל ולסלי, בהתקדמותו אל המטע, הותקף בהפתעה בחשכת הלילה על ידי אש רובים ופגזים עזה. האנשים, שהתנהלו בכבדות בין העצים ובין נתיבי המים, קרסו לבסוף ונסוגו באי סדר, כשכמה מהם נהרגו וכמה נלקחו בשבי. בשל ההמולה קולונל ולסלי נפגע בעצמו בברך מכדור תועה ובקושי נחלץ מנפילה בשבי האויב.
ולסלי בפגישה עם הנוואב עזים אל-דאולה, 1805מעונו הרשמי של ולסלי במייסור, צילום משנות התשעים של המאה ה-19
כמה שבועות לאחר מכן, לאחר הרעשה ארטילרית כבדה, נפתחה פרצה בחומות הראשיות של מבצר ספרינגפטם. התקפה בפיקודו של מייג'ור גנרל ביירד הבטיחה את כיבוש המבצר. ולסלי איבטח את האגף האחורי בהציבו משמרות על הפרצה ואז מיקם את הרגימנט שלו בארמון המרכזי. לאחר שהגיעו לאוזניו הידיעות על מותו של טיפו סולטן, היה ולסלי הראשון שהגיע למקום כדי לוודא את מותו ולבדוק את הדופק שלו. במהלך יום המחרת, החל ולסלי לדאוג יותר ויותר בנוגע לחוסר המשמעת בקרב אנשיו, שהשתכרו ובזזו את המבצר ואת העיר. כדי להשיב את הסדר על כנו, הוטל על כמה מהחיילים עונש מלקות וארבעה נתלו.
עם תום הקרב והמלחמה, עזב הכוח העיקרי בפיקודו של גנרל האריס את ספרינגפטם וולסלי, שהיה אז בן 30, נשאר מאחור כדי לפקד על האזור כמושל החדש של ספרינגפטם ומייסור. ב-17 ביולי1801 הוא הועלה לדרגת בריגדיר גנרל. הוא קבע את משכנו בארמון הקיץ של הסולטן והנהיג רפורמות במערכות המיסוי והמשפט בפרובינציה שבשליטתו כדי לשמור על סדר וכדי למנוע מעשי שוחד. הוא גם לכד את שכירי החרב ואת הטוען לכתר דונדיה ואג, שנמלט מהכלא בספרינגפטם במהלך הקרב. הוא שילם עבור גידולו העתידי של בנו היתום של דונדיה.
בזמן שהותו בהודו, חלה ולסלי לזמן ממושך. בתחילה הוא לקה בשלשול קשה מהמים ולאחר מכן עלה חומו והוא לקה בזיהום עור קשה. בספטמבר 1802 הוא קיבל חדשות טובות כאשר נודע לו על קידומו לדרגת מייג'ור גנרל. ההודעה על קידום זה התפרסמה ב-29 באפריל, אך רק לאחר כמה חודשים הוא קיבל את ההודעה שהגיעה בדרך הים. הוא נישאר במייסור עד לנובמבר, כאשר הוא נשלח לפקד על הצבא במלחמתה השנייה של בריטניה נגד האימפריה המראטהית.
המלחמה האנגלו-מרתית
כאשר הוא היה נחוש בדעתו שמלחמה הגנתית ארוכה תתיש את צבאו, החליט ולסלי לפעול באומץ כדי להביס את צבא האימפריה המראטהית שהייתה עדיפה עליו מספרית. עם השלמת התכנסות צבאו, שמנה 24,000 איש, הוא פקד ב-8 באוגוסט1803 לתקוף את המבצר הקרוב ביותר של האימפריה המראטהית. ארבעה ימים לאחר מכן נכנע המבצר לאחר שחיל הרגלים חדר דרך הפרצה שנבעה בחומותיו עקב ההרעשה הארטילרית. עם מעבר השליטה במבצר לידי הבריטים יכול היה ולסלי להרחיב את שליטתו דרום אל עבר נהר גודברי.
אסייה
קרב אסייה. ולסלי, משמאל, רכוב על סוס, ציין לימים שזה היה הניצחון הגדול ביותר שלו.
תוך כדי שהוא מפצל את צבאו לשני חלקים, כדי לרדוף ולאתר את הגוף העיקרי של הצבא המרתי, התכונן ולסלי לחבור לכוחותיו ב-24 בספטמבר. בכל אופן, ולסלי קיבל מהמודיעין שלו מידע על מיקומו של הגוף העיקרי של הצבא המרתי, בין שני נהרות ליד הכפר אסייה (Assaye). אם הוא היה מחכה להגעתו של הכוח השני שלו, היו המרתים מצליחים לסגת, וולסלי החליט לשגר מתקפה מידית.
ב-23 בספטמבר הוביל ולסלי את כוחותיו דרך מעבר בנהר קייטנה וקרב אסייה החל. לאחר חציית המעבר התארגנו כוחות הרגלים מחדש לכמה טורים והתקדמו מול חיל הרגלים המרתי. ולסלי פקד על פרשיו לתקוף את האגף של הצבא המרתי בקרבת הכפר. במהלך הקרב נקלע ולסלי עצמו לקו האש, שניים מסוסיו נורו תוך כדי שהוא רוכב עליהם והיה עליו לעבור לסוס שלישי. ברגע מכריע הוא קיבץ מחדש את כוחותיו ופקד על קולונל מקסוול (שבהמשך הקרב נהרג) לתקוף את הקצה המזרחי של עמדת המרתים בעוד שולסלי עצמו ניהל מתקפת רגלים כנגד האגף המרכזי של האויב.
אחד הקצינים שהשתתפו בקרב כתב מאוחר יותר על חשיבות הנהגתו האישית של ולסלי: "הגנרל היה מעורב במתרחש כל הזמן... מעולם לא ראיתי אדם כה קר רוח ומרוכז כמוהו... אף על פי שאני יכול להבטיח לכם, שעד שהכוחות שלנו קיבלו את הפקודה להתקדם, נראה היה שגורל היום מוטל בספק...". כש-6,000 מרתים היו הרוגים או פצועים, האויב הוכרע, אף על פי שכוחותיו של ולסלי לא היו במצב שהם מסוגלים ללחוץ עליהם. אבדותיהם של הבריטים היו כבדות: מתוך 409 הרוגים, 164 היו אירופאים והשאר מקומיים. 1,622 חיילים בריטים נוספים נפצעו ו-26 דווחו כנעדרים. ולסלי היה מוטרד מהאבדות וציין שהוא קיווה "שלא אראה יותר אבדות כאלה כפי שהתנסיתי בהם ב-23 בספטמבר, אף על פי שהן היו מלוות בכזה הישג". שנים לאחר מכן הוא ציין שקרב אסייה היה הקרב הטוב ביותר בו הוא לחם.
ארגאום וגאווילגהור
למרות הנזק שנגרם לצבא המרתי, הקרב באסייה לא סיים את המלחמה. כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר, תקף ולסלי כוח גדול יותר ליד ארגאום (Argaum), כשהוא מוביל את צבאו לניצחון נוסף וגורם למותם של 5,000 חילי אויב מול 361 אבדות של הבריטים. מתקפה מוצלחת נוספת על מבצר גאווילגהור (Gawilghur), שהתנהלה בשילוב הניצחון של גנרל לייק בדלהי, אילצה את האימפריה המראטהית לחתום על הסכם שלום באנז'נגאון.
ההיסטוריון הצבאי ריצ'רד הולמס העיר שלהתנסותו של ולסלי בהודו הייתה השפעה מכרעת על אישיותו ועל הטקטיקות הצבאיות שלו ולימדה אותו רבות על סוגיות צבאיות שהוכחו כחיוניות להצלחתו במלחמת חצי האי. אלו כללו חוש משמעת חזק באמצעות תרגול וסדר, את השימוש בדיפלומטיה כדי לרכוש בעלי ברית ואת הצורך החיוני של הבטחת קווי אספקה. הוא גם הקדיש תשומת לב גבוהה להשגת מודיעין באמצעות סיירים ומרגלים. טעמו האישי גם הוא התפתח אז, כולל לבישת מכנסיים לבנים, טוניקה כהה, מגפי רכיבה וכובע משולש חסר שוליים, סגנון לבוש שבהמשך הפך לסמלו האישי.
היציאה מהודו
בשלב זה כבר היה ולסלי מותש מהשירות בהודו והוא ציין: "שירתי בהודו זמן ארוך יותר מכל אדם אחר בכל מקום אחר". ביוני 1804 הוא הגיש בקשה לשוב הביתה וכגמול על שירותו בהודו הוענק לו בספטמבר התואר אביר מסדר האמבט. בעת שהותו בהודו, צבר ולסלי הון של 42,000 ליש"ט (הון עצום באותה תקופה), שכלל בעיקר דמי שלל ששולמו לו במהלך הלחימה. עם סיום תקופת כהונתו של אחיו כמושל הודו במרץ 1805, שבו שני האחים יחדיו לאנגליה על סיפונה של אה"מ "האו" (HMS Howe). באופן מקרי, עצר ארתור באמצע מסעו באי הקטן סנט הלנה ושהה שם באותו בית שלימים בילה בו נפוליאון את גלותו.
בחזרה לבריטניה – הפגישה עם נלסון
בספטמבר 1806 שב מייג'ור גנרל ולסלי ממסעות המלחמה שלו בהודו והוא עדיין לא היה ידוע בציבור. הוא התייצב במשרד המלחמה וביקש לקבל על עצמו משימה חדשה. בחדר ההמתנה הוא פגש את תת-אדמירלהוריישו נלסון, שכבר אז רכש לו מוניטין כדמות אגדתית לאחר ניצחונותיו בקרב הנילוס ובקרב קופנהגן, ושהיה אז לזמן קצר באנגליה לאחר חודשים בהם בילה ברדיפת הצי הצרפתי מטולון ועד לים הקריבי ובחזרה. כשלושים שנה לאחר מכן נזכר ולסלי בשיחה עם נלסון, בה הוא התרשם ש"כמעט כל מאפייני הסגנון שלו הפתיעו אותי והגעילו אותי". נלסון יצא מן החדר כדי לברר על פעילותו של הגנרל הצעיר ובשובו הוא שינה את השיחה לטון אחר וניהל איתו דיון על מלחמה, על מצב המושבות ועל המצב הגאופוליטי כשווה בין שווים. בשיחה השנייה הזאת, נזכר ולסלי, "לא ידוע לי שמעולם ניהלתי שיחה שעניינה אותי כל כך". הייתה זו הפעם היחידה בה השניים נפגשו. שבעה שבועות לאחר מכן נהרג נלסון בניצחונו הגדול בקרב טרפלגר.
לאחר מכן השתתף ולסלי במסע המלחמה הכושל לצפון גרמניה ב-1805, כשהוא מפקד על בריגדה באזור נהר האלבה.
לאחר מכן הוא נטל תקופת חופשה מהצבא ובינואר 1806 הוא נבחר כחבר פרלמנט מטעם המפלגה הטורית במחוז הבחירה של ריי. שנה לאחר מכן הוא נבחר מטעם מחוז הבחירה ניופורט שבאי וייט והתמנה לתפקיד המזכיר הראשי של אירלנד תחת הדוכס מריצ'מונד, הלורד לוטננט של אירלנד. באותה עת הוא מונה להיות חבר במועצה המלכותית. בעת שהותו באירלנד, הוא הבטיח שהחוקים כנגד הקתולים ייושמו במתינות. היה זה ככל הנראה סימן לבאות לתמיכתו שנים לאחר מכן באמנציפציה לקתולים.
המלחמה בדנמרק
ולסלי היה באירלנד במאי 1807 כאשר הוא שמע על שיגור חיל המשלוח הצבאי הבריטי לדנמרק. הוא החליט להצטרף לכוח, לפרוש מכל מינוייו הפוליטיים ומונה לפקד על בריגדת חיל רגלים שהשתתפה בקרב השני של קופנהגן שהתנהל באוגוסט. הוא לחם בקרב קוגה (Køg), בו שבו אנשיו 1,500 איש.
לכשהיה מוכן לקרב, יצא ולסלי מקורק ב-12 ביולי1808 כדי להשתתף במלחמה כנגד הכוחות הצרפתיים בחצי האי האיברי וכדי לתרום מניסיונו כמפקד מיומן. לדברי של ההיסטוריון רובין ניילנדס, "ולסלי רכש עד שלב זה את הניסיון שמאוחר יותר התבססו עליו הצלחותיו. הוא ידע להתנהל כמפקד בכל הדרגות, ידע על חשיבות ארגון הלוגיסטיקה ועל התנהלות בסביבה עוינת. הוא נהנה מהשפעה פוליטית והיה מודע לצורך לשמור על תמיכה מבית. מעל הכול, היה לו ברור בהחלט כיצד, באמצעות הצבת מטרות בנות השגה והסתמכות על הכוחות שבפיקודו ועל יכולותיו, ניתן לנהל את המערכה וגם לנצח בה."
1808
ולסלי הביס את הצרפתים בקרב רוליסה (Roliça) ובקרב וימיירו (Vimeiro) ב-1808, אך הוחלף בתפקידו מיד לאחר זה האחרון. גנרל דרלימפל חתם אז על הסכם סינטרה, על פיו הצי המלכותי הבריטי יוציא את צבא צרפת מליסבון. דרלימפל חתם על ההסכם על דעת עצמו וכשנמתחה ביקורת על כך בבריטניה, הוא תלה את האשמה בולסלי. כל המעורבים הוחזרו לבריטניה ושם נפתחה חקירה רשמית בעניין. לבסוף התברר כי ולסלי היה זה שחתם על הסכם הפסקת אש עם הצרפתים אך לא היה מעורב בהחלטה על הסכם סינטרה.
בינתיים נפוליאון עצמו נכנס לספרד בראש כוחותיו כדי לדכא את המרד. המפקד החדש של הכוחות הבריטים בחצי האי, סר ג'ון מור, נהרג בקורונה בינואר 1809.
אף על פי שהמלחמה נגד צרפת לא התנהלה היטב מנקודת מבטם של הבריטים, חצי האי האיברי היה הזירה היחידה שבה הם, בשיתוף עם הפורטוגזים, הצליחו להציב התנגדות חזקה כנגד צרפת ובעלות בריתה. היה זה מצב מנוגד לכישלונו של חיל המשלוח להולנד, שנוהל בצורה גרועה האופיינית לאותה תקופה. ולסלי שלח מזכר ללורד קאסלריי בנוגע להגנתה של פורטוגל. הוא הדגיש את קיומם של גבולותיה ההרריים ותמך בהפיכתה של ליסבון כבסיס ראשי בשל העובדה שהצי המלכותי יוכל להגן עליה. קאסלריי והקבינט אישרו את המזכר ומינו את ולסלי כמפקד הכוחות הבריטיים בפורטוגל.
1809
ב-22 באפריל1809 שב ולסלי לליסבון על סיפונה של הפריגטה סורוויונט (Surveillante) לאחר שזו כמעט וטבעה. כשהוא מביא עמו תגבורת הוא החל להכין מתקפה. בקרב פורטו השני הוא חצה את נהר דורו לאור יום בהפתעה ועשה דרכו ליצירת מגע עם כוחותיו של המרשל ז'אן דיו דה סולט בפורטו.
כשפורטוגל מאובטחת, התקדם ולסלי אל תוך ספרד כדי לחבור לכוחותיו של הגנרל הספרדי קווסטה. הכוחות המשולבים התכוננו לתקיפת כוחותיו של המרשל ויקטור בטלוורה ב-23 ביולי. התקדמותו של קווסטה התעכבה ביום אחד ובשל כך התאפשר לצרפתים לסגת, אך קווסטה שלח את צבאו קדימה אל המאסף של כוחותיו של ויקטור ומצא את עצמו ניצב כמעט מול כל הצבא הצרפתי בקסטיליה החדשה, שכלל את צבאו של ויקטור עם תגבורות ממדריד ומטולדו. הספרדים נסוגו בחיפזון ואילצו שתי דיוויזיות בריטיות לחפות עליהם.
ביום המחרת, 27 ביולי בקרב טלוורה, הצרפתים התקדמו בשלושה טורים ונהדפו כמה פעמים על ידי ולסלי במהלך היום, אך במחיר כבד של אבדות בקרב הכוחות הבריטים. בסופו של דבר התברר כי צבאו של סולט התקדם דרומה ואיים לנתק את ולסלי מפורטוגל. ב-3 באוגוסט נע ולסלי מזרחה כדי לחסום אותו, בהשאירו 1,500 פצועים להשגחת הספרדים, מתוך כוונה להתעמת עם סולט לפני שהתברר לו שלמעשה הכוח הצרפתי מנה 30,000 איש. המפקד הבריטי שיגר בריגדה קלה כדי שתתפוס את השליטה על הגשר על נהר טחו באלמרז. כשקווי האספקה מליסבון היו בטוחים לאותה עת, שקל ולסלי לחבור שנית לקווסטה, אך אז התברר לו שבעלי בריתו הספרדים נטשו את הפצועים הבריטים, הפקירו אותם לצרפתים, הפסיקו לשתף פעולה, סירבו לאפשר העברת אספקה לכוחות הבריטים והעלו את חמתו של ולסלי וגרמו לקרע בין הבריטים לבין בעלי בריתם הספרדים. המחסור באספקה, יחד עם החשש להגעת תגבורות צרפתיות (כולל כוחות בפיקודו של נפוליאון עצמו) באביב, הביאו להחלטה בריטית לסגת בחזרה לתוך פורטוגל.
לאחר ניצחונו בטלוורה, הוענק לולסלי תואר אבירות וב-26 באוגוסט הוענק לו התואר ויקונט ולינגטון מטרלוורה וולינגטון ובנוסף הוענק לו תואר משני ברון דורו מולסלי.
1810
ב-1810 פלש לפורטוגל צבא צרפתי חדש ומתוגבר תחת פיקודו של המרשל אנדרה מסנה. חוות הדעת הן בבריטניה והן בחוגי הפיקוד הבריטי בפורטוגל הייתה שלילית והועלו הצעות לפנות את פורטוגל. תחת זאת, עיכב הלורד ולינגטון את הצרפתים בבוסאקו. לאחר מכן הוא מנע מהם לכבוש את חצי האי של ליסבון על ידי ביצוע עבודות עפר עצומות, קווי טורסו ודרס (Torres Vedras), שנבנו תחת סודיות מוחלטת ואגפיהם אובטחו על ידי הצי המלכותי. כוחות הפלישה הצרפתיים שהיו מבולבלים וסבלו חרפת רעב, נסוגו לאחר שישה חודשים. המרדף של ולינגטון שובש עקב סדרה של קרבות מאסף שניהל נגדו המרשל מישל נה.
1811
ב-1811 שב מסנה לפורטוגל כדי להקל את המצור שהוטל על חיל המצב הצרפתי של העיר אלמידה, שמנה 1,400 איש, על ידי כוח בריטי-פורטוגלי שמנה כ-13,000 איש. ולינגטון הצליח בקושי לרסן את הצרפתים בקרב פואנטס דה אונורו. באותה עת, לחם הוויקונט ברספורד שהיה כפוף אליו מול "צבא הדרום של סולט" בקרב אלבוארה שנוהל בקיפאון הדדי רווי דם שהתחולל בחודש מאי. ב-31 במאי 1811 קודם ולינגטון לדרגת גנרל. הצרפתים נטשו את אלמידה והתחמקו מהמרדף הבריטי, אך המשיכו להחזיק בשני המבצרים הספרדים, סיודד רידוריגו ובדחוס, שהיו נקודות המפתח לאבטחת הדרך שעברה בין ההרים אל פורטוגל.
1812
ולינגטון בקרב סלמנקה
ב-1812 כבש ולינגטון לבסוף את סיודד רודריגו באמצעות מהלך מהיר כאשר הצרפתים נכנסו למגורי החורף שלהם והסתער עליו לפני שהם הצליחו להגיב. לאחר מכן הוא נע במהירות דרומה, צר על מבצר בדחוס במשך חודש ולכד אותו בלילה אחד עקוב מדם. בראותו את תוצאות ההסתערות על בדחוס, איבד ולינגטון את קור רוחו ופרץ בבכי למראה הטבח העקוב מדם שאירע בנקודת הפריצה למבצר.
כעת היה צבאו צבא של חיילים ותיקים מתוגבר ביחידות מאומנות של צבא פורטוגל. במהלך ניהול המערכה בספרד, הוא נתקל בצרפתים בקרב סלמנקה, שם הוא ניצל טעות קטנה של הצרפתים. ניצחון זה הוביל לשחרור מדריד. כגמול לכך, הוענק לו התואר "רוזן ולינגטון" (Earl of Wellington) ולאחר מכן התואר "מרקיז ולינגטון" (Marquess of Wellington) וניתן לו הפיקוד על כל צבאות הקואליציה בספרד.
ולינגטון ניסה ללכוד את המבצר החיוני בבורגוס, שעמד על אם הדרך ממדריד לצרפת, אך כישלונו, שנבע בין השאר במחסור בתותחי מצור, אילץ אותו לנהל נסיגה חפוזה במחיר של יותר מ-2,000 אבדות.
הצרפתים נסוגו מאנדלוסיה והשתלבו עם כוחותיהם של סולט ושל מרמונט. כוח משולב זה עלה במספרו על הכוח הבריטי שכתוצאה מכך נקלע לעמדת נחיתות. ולינגטון הסיג את צבאו, הצטרף לכוח קטן יחסית בפיקודו של רולנד היל והחל לסגת לכוון פורטוגל. המרשל סולט הכין את עצמו למתקפה.
1813
ב-1813 הוביל ולינגטון מתקפה חדשה, הפעם כנגד קווי האספקה הצרפתיים. הוא הכה דרך ההרים מדרום לבורגוס, טראס אוס מונטס (Trás-os-Montes) והסיט את נתיבי האספקה שלו מפורטוגל לסנטנדר שעל החוף הצפוני של ספרד. מהלך זה הוביל לנטישת מדריד ובורגוס על ידי הצרפתים. כשהוא ממשיך לאגף את הקווים הצרפתיים, לכד ולינגטון והכריע את צבאו של ז'וזף בונפרטה בקרב ויטוריה, הישג שעליו הוא קודם לדרגת פילדמרשל ב-21 ביוני. הוא הוביל באופן אישי טור של כוחות כנגד הגוף העיקרי של הצבא הצרפתי, בעוד ששאר הטורים בפיקודם של סר תומאס גרהאם, רונלד היל והרוזן מדלהאוזי הקיפו את האגפים הימני והשמאלי של הצרפתים. קרב זה היה לנושא יצירתו של לודוויג ואן בטהובן, שכונתה "ניצחון ולינגטון" או "סימפוניית הקרב" או "קרב ויטוריה" (אופוס 91). הכוחות הבריטים שברו את השורות כדי לבזוז את העגלות הצרפתיות הנטושות במקום לרדוף אחר האויב המוכה. אובדן משמעת קשה זה גרם לוולינגטון הזועם לכתוב את משפטו המפורסם באיגרת לשר המלחמה הרוזן מבת'רסט, "בתור חיילים מן השורה עומדים לרשותנו חלאת המין האנושי". מאוחר יותר, כאשר חמתו שכחה, הוא הרחיב את הערתו זו כדי לשבח את האנשים שתחת פיקודו.
לאחר שכבש את המבצרים הקטנים של פמפלונה, השקיע ולינגטון את כוחותיו במצור על סן סבסטיאן, אך הוא היה מתוסכל מעקשנותו של חיל המצב הצרפתי, איבד 693 הרוגים ו-316 שבויים במתקפה כושלת על העיר והשעה את המצור בסוף יולי. הניסיון של סולט לשחרר את המצור הבריטי על העיר נחסם על ידי הצבא הספרדי של גליסיה בקרב סן מרסיאל ואפשר לכוחותיו של ולינגטון לייצב את עמדותיהם ולהדק את טבעת המצור סביב לעיר שנכנעה בספטמבר. לאחר מכן אילץ ולינגטון את צבאו המוכה והמושפל של סולט לנהל קרבות נסיגה אל תוך צרפת בקרב הפירנאים, בקרב בידסואה ובקרב ניבל. ולינגטון פלש לדרום צרפת ונחל ניצחונות בקרב ניב ובקרב אורטה. ההתמודדות האחרונה של ולינגטון כנגד יריבו סולט, התנהלה בקרב טולוז, שם הוכו הדיוויזיות של הקואליציה בהסתערותן על הביצורים הצרפתים תוך ספיגת אבדות של כ-4,600 איש. על אף הניצחון הרגעי הזה של הצרפתים, הגיעו החדשות על תבוסתו והתפטרותו של נפוליאון וסולט, שלא ראה כל היגיון בהמשך הלחימה, הסכים להפסקת אש עם ולינגטון, שאפשר לו להתפנות מהעיר.
סיום המלחמה
ולינגטון (השמאלי ביותר, מסומן במספר 1) בקונגרס וינה, 1815
כמי שזכה לתהילה כגיבור הכובש על ידי הבריטים, הוענק לולסלי התואר דוכס ולינגטון, תואר שעד היום מוחזק על ידי צאצאיו. מאחר שהוא לא שב לאנגליה לפני תום מלחמת חצי האי, הוענקו לו כל תוארי הכבוד ותואר האצולה בטקס מיוחד שארך יום שלם. הוא קיבל גם הכרה מפרננדו השביעי, מלך ספרד שהעניק לו את התארים "דוכס סיודד רודריגו" (Duque de Ciudad Rodrigo) ו"אציל ספרד" (Grandes de España) והתיר לו להחזיק ברשותו חלק מיצירות האומנות מהאוסף המלכותי שאותם הוא הציל מידי הצרפתים. דיוקן של ולינגטון רכוב על גבי סוס מופיע באופן בולט על גבי האנדרטה לזכר קרב ויטוריה.
האהדה כלפי ולינגטון בבריטניה הייתה בהתאם לדמותו ולניצחונותיו הצבאיים. ניצחונו התאים היטב לתשוקה ולעוצמה של התנועה הרומנטית, עם הדגש שהיא שמה על האינדיבידואליות. סגנונו האישי של ולינגטון הושפע מהאופנות של בריטניה באותה תקופה. דמותו גבוהת הקומה והרזה, כובעו השחור המעוטר בנוצות והמדים בעיצוב הקלאסי שלבש עם המכנסיים הלבנים, הפכו למאוד פופולריים.
אני סבור שאין לך כל זכות, במצב מלחמה, לדרוש מאמריקה לוותר על טריטוריה כלשהי... לא תהיה לך אפשרות להעתיק את שדה הקרב לשטחי האויב, על אף הצלחותיך הצבאיות וכעת העליונות הצבאית הבלתי מוטלת בספק, ועדיין אף לא טיהרת את הטריטוריה שלך כפי שהייתה בתחילת הלחימה. אינך יכול לטעון בשם שום עקרון שוויוני לבעלותך על שטחים למעט במסגרת חילופים עם נכסים הנמצאים ברשותך... גם אם זה הגיוני, מדוע לקבוע תנאים על הבעלות על השטחים? אין ביכולתך לקבל שום שטחים: אכן, מצב פעולותיך הצבאיות, ראויות לשבח ככל שיהיו, לא מקנות לך כל זכות לדרוש שטחים.
ולינגטון מונה להיות שגריר בריטניה בצרפת ואז החליף את לורד קאסלריי כמיופה הכוח של בריטניה בקונגרס וינה, שם הוא טען בתוקף שיש לאפשר לצרפת לשמור על מקומה במאזן הכוחות באירופה. ב-2 בינואר1815 הומר תוארו של ולינגטון כאביר מסדר האמבט לאביר הצלב הגדול של המסדר, לרגל הרחבתו.
ב-26 בפברואר1815 נמלט נפוליאון מגלותו באי אלבה ושב לצרפת. עד מאי הוא הצליח להשיב לעצמו את השליטה על המדינה וגרם לחידוש הקואליציה נגדו. ולינגטון עזב את וינה לטובת מה שיקרא מערכת ווטרלו. הוא הגיע לבלגיה כדי לקחת את הפיקוד על הצבא האנגלו-גרמני ועל בעלי בריתו ההולנדים-בלגים, שכולם היו מוצבים לצד הכוחות הפרוסים בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר.
האסטרטגיה של נפוליאון התבססה על בידוד כוחות הקואליציה וחיסול אחד מחלקיה בנפרד לפני הגעת האוסטרים והרוסים. בעשותו כן הוא היה גורם ליתרון הכמותי של כוחות הקואליציה לאבד מערכו במהרה. לאחר מכן הוא התכוון לשאוף להשגת שלום עם האוסטרים והרוסים.
הצרפתים פלשו לבלגיה ונפוליאון הביס את הפרוסים בקרב ליגני והמרשל מישל נה נאבק בוולינגטון בקרב קאטר ברה. הפרוסים נסוגו כ-30 ק"מ מצפון לווברה, בעוד צבאו של ולינגטון נסוג 24 ק"מ צפונה לאתר שצוין כבר שנה קודם לכן כמועדף לניהול הקרב: הרכס הצפוני של עמק שטוח על הדרך לבריסל, מעט דרומה לעיירה וטרלו. ב-17 ביוני ירד גשם שוטף, שהקשה באופן משמעותי על תנועת הכוחות והשפיע על מה שקרה ביום המחרת, 18 ביוני, כאשר התנהל קרב ווטרלו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקל ולינגטון פנים אל פנים בנפוליאון. לפיקודו עמד צבא בריטי-הולנדי-גרמני שמנה כ-73,000 איש, מתוכם 26,000 בריטים וכמעט 8,000 מתוכם היו אירים.
הקרב
ולינגטון בקרב ווטרלוולינגטון בקרב ווטרלוולינגטון בקרב ווטרלו
קרב ווטרלו החל במתקפת הסחה על חוות הוגומונט על ידי דיוויזיה צרפתית. לאחר הפגזה של 80 תותחים שוגרה מתקפת הרגלים הצרפתית הראשונה על ידי הגיס הראשון בפיקודו של הרוזן ד'ארלון. כוחותיו של ד'אלרון התקדמו דרך מרכז הכוח של הקואליציה וכתוצאה מכך כוחות הקואליציה שניצבו מול הרכס נסוגו באי סדר. כוחותיו של ד'ארלון הסתערו על העמדה המבוצרת ביותר של כוחות הקואליציה, לה היי סנט, אך לא עלה בידם לכבוש אותה. דיוויזיה של הקואליציה תחת פיקודו של תומאס פיקטון נתקלה בשארית כוחותיו של ד'ארלון בקרב פנים על פנים והעסיקה אותם בדו-קרב חיל רגלים שבו קיפח פיקטון את חייו. במהלך עימות זה, שיגר הלורד אוקסברידג' שתיים מבריגדות הפרשים שלו כנגד האויב שתפסו אותו לא מוכן, דחקו אותו לתחתית המדרון ולכדו שני ניסים של נשרים קיסריים צרפתיים. בכל אופן, המתקפה השיגה את מטרותיה מעל ומעבר והפרשים הבריטים, שנמחצו על ידי אלה הצרפתים ששוסו נגדם על ידי נפוליאון, נהדפו לאחור וספגו אבדות כבדות.
קצת לפני השעה 16:00, הבחין המרשל נה ביציאה המונית לכאורה מכוחותיו של ולינגטון. הוא פירש את התנועה בטעות כתחילתה של נסיגה וחיפש לנצל את ההזדמנות. באותה את עמדו לרשותו של נה עתודות חיל רגלים מצומצמות, שכן רוב כוחות הרגלים שלו היו מועסקות בהתקפה העקרה על הוגומונט או בהגנת האגף הימני של הצרפתים. לפיכך ניסה נה לשבור את מרכז הכוח של ולינגטון רק עם מתקפת פרשים.
בשעה 16:30 לערך, הגיע הגיס הפרוסי הראשון. בפיקודו של פרידריך וילהלם פון בילוב, הגיעו הגיס הרביעי כאשר מתקפת הפרשים הצרפתית הייתה במלוא עוזה. בילוב שלח את הבריגדה ה-15 לחבור עם האגף השמאלי של ולינגטון באזור פרישרמונט-לה היי בעוד שסוללת תותחים של בריגדת הפרשים ובריגדת ארטילריה נוספת נשלחו לאגף השמאלי כדי להגיש סיוע. נפוליאון שלח את הגיס של לובו לעכב את הגיס הרביעי של בילוב שהתקדם לפלסונואה. הבריגדה ה-15 גרמה לגיס של לובו לסגת לאזור פלסונואה. הבריגדה ה-16 בפיקודו של פון הילר התקדמה גם היא עם שישה גדודים מול פלסונואה. נפוליאון שיגר את כל שמונת הגדודים של המשמר הצעיר כדי לתגבר את לובו, שכעת עמד מול לחץ קשה של האויב. מתקפת הנגד של המשמר הצעיר של נפוליאון, שהיה לאחר לחימה קשה מאוד, אבטח את פלסונואה, אך גם כנגדם הופעלה מתקפת נגד והם הוצאו משדה המערכה. בשלב זה הצטרך נפוליאון לשלוח שני גדודים של המשמר הוותיק והמשמר הקיסרי לפלסונואה ולאחר קרב אכזר עלה בידם לכבוש מחדש את הכפר. הפרשים הצרפתים תקפו את כוחות הרגלים הבריטים כמה פעמים, כשבכל פעם הם סופגים אבדות כבדות מול אבדות מועטות של הבריטים. נה עצמו נפל מסוסו ארבע פעמים. בסופו של דבר היה ברור, אפילו לנה, שהפרשים לבדם לא יכולים להשיג הרבה. באיחור רב הוא ארגן מתקפה משולבת, כשהוא עושה שימוש בדיוויזיה של בולו וברגימנט של טיסו מהדיוויזיה של פוי מהגיס השני של רילי יחד עם הפרשים הצרפתים שנותרו כשירים ללחימה. מתקפה זו נוהלו באורך אותו נתיב בו נוהלו מתקפות הפרשים הקודמות.
בינתיים, בערך באותה עת בה התנהלה המתקפה המשולבת של נה על האגף המרכזי-ימני של כוחותיו של ולינגטון, הורה נפוליאון לנה לכבוש את לה היי סנט, יהא המחיר אשר יהיה. נה השיג את המטרה עם מה שנותר מהגיס של ד'ארלון זמן קצר לאחר שעה 18:00. לאחר מכן קידם נה את הארטילריה כלפי מרכז הכוח של ולינגטון והחל להשמיד את כוחות הרגלים מטווח קצר באמצעות קלעי קופסה. אלה השמידו את הרגימנט ה-27 והרגימנטים ה-30 וה-73 ספגו אבדות כאלה כבדות עד שהיה עליהם להתאחד כדי ליצור כוח רגלים נראה לעין. מרכז הכוח של ולינגטון עמד כעת על סף קריסה והתהוותה בו פרצה רחבה שהייתה חשופה למתקפה צרפתית. למזלו של ולינגטון, היו כעת הגיסות של הצבא הפרוסי בפיקודם של פון פריך ושל פון זיטן בהישג יד. הגיס של פון זיטן אפשר לשתי בריגדות הפרשים הרעננות של ויויאן ושל ונדלור שהוצבו באגף השמאלי הקיצוני של כוחותיו של ולינגטון לנוע ולהתייצב מאחורי המרכז המדולדל של הכוח. הגיס של פירך התקדם אז כדי לגבות את הכוח של בילוב ויחד הם השיבו לעצמם את השליטה על פלסונואה. שוב טוהר הציר לשרלרואה על ידי הפרוסים. התועלת של התגבורת הזאת בעיתוי המיוחד הזה עלתה מעל לכל שיעור.
כעת תקף הצבא הצרפתי בעוצמה רבה את כוחות הקואליציה לכל אורך הקו ונקודת השיא של המתקפה הייתה בשעה 19:30 כאשר שלח נפוליאון קדימה את המשמר הקיסרי. המתקפה נסמכה על חמישה גדודים של המשמר הקיסרי ולא על הגרנדירים או הרובאים של המשמר הוותיק. כשהם צועדים דרך ברד של אש קלעי קופסה וירי של חיל רגלים קל וכשהם סובלים מנחיתות מספרית, 3,000 אנשי המשמר הקיסרי התקדמו מערבה מלה היי סנט ומשם התפצלו לשלושה כוחות תקיפה נפרדים. כוח אחד, שכלל שני גדודי גרנדירים, הביס את כוחות הקו הראשון של הקואליציה והמשיך לצעוד. הדיוויזיה ההולנדית הרעננה יחסית בפיקודו של הברון שסה (אנ') נשלחה להכות בהם והארטילריה של הקואליציה ירתה ישירות לתוך השורות שלהם. מהלך זה עדיין לא הצליח לעצור את התקדמות המשמר, כך ששסה פקד על הבריגדה הראשונה שלו לתקוף את הצרפתים שאף על פי שנהנו מעליונות מספרית, קרסו מול המתקפה.
מערבה משם, נשכבו 1,500 חיילי רגלים בריטים בפיקודו של הגנרל מייטלנד כדי להגן על עצמם מאש התותחים הצרפתיים. עם התקדמותם של שני גדודי רובאים, החל גל התקיפה השני של המשמר הקיסרי, אך חייליו של מייטלנד התרוממו והביסו אותם במטחי ירי. הרובאים התארגנו למתקפת נגד, אך זו הייתה הססנית. הסתערות בכידונים של משמר חיל הרגלים שברה אותם לבסוף. גל התקיפה השלישי, שבוצע על ידי גדוד רובאים רענן, הגיע כעת לסיוע. חיילי המשמר הבריטי נסוגו עקב המרדף שניהלו אחריהם הרובאים הצרפתים, אך המרדף נעצר לאחר שרגימנט הרגלים הקל ה-52 תקף את האגף שלהם, המטיר עליהם אש עזה ולאחר מכן הסתער עליהם. כתוצאה מכך גם הם קרסו.[2]
המשמר האחרון נסוג בחופזה. תחושת פאניקה עברה בקווים הצרפתיים כאשר התפשטו החדשות המדהימות: "המשמר נסוג, הצילו את נפשותיכם אם אתם יכולים!" (La Garde recule. Sauve qui peut!). בשלב זה ישב ולינגטון על גבי סוסו "קופנהגן" ונופף בכובעו באוויר כדי לסמן לכוחותיו להתקדם במקביל להסתערות של הפרוסים על העמדות הצרפתיות ממזרח. כל מי ששרד אז מהצבא הצרפתי נטש את שדה הקרב באי סדר[3]. ולינגטון ובליכר נפגשו בפונדק La Belle Alliance, שניצב על דרך שחצתה את שדה המערכה מדרום לצפון ושם הוסכם שהפרוסים ירדפו אחרי הצבא הצרפתי הנסוג בחזרה לצרפת. ב-20 בנובמבר1815 נחתם חוזה פריז.
מחלוקות
דיונים היסטוריים רבים התנהלו בנוגע להחלטתו של נפוליאון לשלוח 33,000 איש בפיקודו של המרשל גרושיי לעכב את הפרוסים, אך לאחר שהביס את ביכלר בלינגי ב-16 ביוני ולאחר שאילץ את כוחות הקואליציה לסגת בכיוונים מנוגדים, ייתכן שהשיקול האסטרטגי של נפוליאון היה הגיוני שיעלה בידיו להכות את כוחות הקואליציה המשולבים בשדה הקרב. מנגד, האסטרטגיה של ולינגטון הייתה להמר על השארת 17,000 חיילים וכוחות ארטילריה, רובם הולנדים ובלגים, 13 ק"מ הרחק משם, בהאל, צפונית-מערבית ממונט סנט-ז'אן, למקרה שהצרפתים יתקדמו על הדרך לבריסל.
מערכת ווטרלו הובילה למספר רב של מחלוקות נוספות, במיוחד בנוגע לפרוסים. לדוגמה, האם ההערכות של כוחותיו של ולינגטון קודם לפלישתו של נפוליאון לבלגיה בוצעה בצורה נכונה? האם באופן כלשהו הטעה ולינגטון את בליכר או בגד בו כאשר הבטיח ולא עמד בהבטחתו להגיע ישירות לעזרתו בליגני? מי ראוי לעיקר תהילת הניצחון, ולינגטון או הפרוסים? שאלות אלו וסוגיות נוספות הנוגעות להחלטות של ביכלר, של ולינגטון ושל נפוליאון במהלך המערכה עמדו במרכז המחקר האסטרטגי של ההוגה הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, "מערכת 1815: סקירה אסטרטגית של המערכה" (Feldzug von 1815: Strategische Uebersicht des Feldzugs von 1815) שיצא לאור ב-1827 לערך. מחקר זה היה האחרון שפרסם קלאוזביץ בסדר גודל כזה והוא נחשב לדוגמה הטובה ביותר של מחקריו. במחקר זה משך קלאוזביץ את תשומת הלב למטה של ולינגטון שהניע את הדוכס לכתוב מאמר על המערכה (בנוסף לדוח הרשמי שלו שנכתב לאחר הקרב), "המזכר על קרב ווטרלו", שפורסם ב-1842. בעוד שוולינגטון היה חלוק על קלאוזביץ בכמה נקודות, המצביא הפרוסי מחל לוולינגטון על ההאשמות כנגדו על ידי כמה לאומנים גרמניים. חילופי הדעות הללו בין שני המצביאים התפרסמו בבריטניה במהלך המאה ה-19. בכל אופן, נראה היה שההיסטוריונים הבריטים שכתבו החל מ-1914 התעלמו באופן שיטתי מהמזכר של ולינגטון, דבר מוזר בהתחשב בכך שזה היה אחד משני הפרסומים היחידים שלו. לרוע המזל, ההסבר לכך הוא ככל הנראה שהמזכר משך תשומת לב מרובה מדי לתפקידם המכריע של הגרמנים בניצחונו של ולינגטון, עובדה שוולינגטון עצמו הכיר בה ברצון, אך גרמה למבוכה על רקע העוינות בין גרמניה לבריטניה במאה ה-20.
במהלך שבעת החודשים הראשונים בכהונתו כראש הממשלה הוא בחר שלא להתגורר במעון הרשמי ברחוב דאונינג 10, שכן הוא מצא אותו קטן מדי. בסופו של דבר הוא עבר להתגורר שם רק בגלל השיפוצים הנרחבים שבוצעו בביתו הפרטי, בית אפסלי. במהלך תקופה זו הוא סייע מאוד בהקמתו של קינגז קולג' בלונדון. ב-20 בינואר1829 קיבל ולינגטון תואר של לורד חמשת הנמלים.
האמנציפציה לקתולים
תקופת כהונתו הראשונה של ולינגטון כראש הממשלה עמדה בסימן האמנציפציה לקתולים: הענקת זכויות אזרח כמעט מלאות לקתולים בבריטניה ובאירלנד. שינוי זה הונע בעקבות הניצחון הגורף בבחירות הביניים של התומך האירי באמנציפציה, דניאל או'קונל, שנבחר אף על פי שמבחינה חוקית הוא לא היה יכול לשבת בפרלמנט. בבית הלורדים, כשהוא ניצב לפני אופוזיציה תקיפה, דיבר ולינגטון בעד האמנציפציה הקתולית, ועל פי כמה מקורות הוא נשא את אחד הנאומים הטובים ביותר בקריירה שלו. ולינגטון נולד באירלנד וכך הייתה לו היכרות מסוימת עם התרעומת של הקהילות הקתוליות שם. כמזכיר ראשי, הוא פעל כדי שחוקי העונשים יאכפו במתינות רבה ככל האפשר. ב-1811 ניתן לחיילים קתולים חופש הפולחן ו-18 שנה לאחר מכן עבר "חוק ההקלה על הקתולים" (Roman Catholic Relief Act 1829) ברוב של 105 קולות. טורים רבים הצביעו נגד החוק והוא עבר רק בעזרתם של ויגים. ולינגטון איים להתפטר מתפקידו כראש הממשלה אם המלך ג'ורג' הרביעי לא ייתן את ההסכמה המלכותית לחוק.
קריקטורה המכוונת נגד ולינגטון על רקע קבלת חוק האמנציפציה לקתולים, 1829
הרוזן מוינצ'ילסי האשים את ולינגטון ב"כוונה חתרנית לפגוע בחירויות שלנו והכנסת אפיפיוריות לכל מחלקה של המדינה". ולינגטון הגיב מידית וקרא לוינצ'ילסי לקיים דו-קרב. ב-21 במרץ1829 נפגשו השניים בפארק באטרסי. כאשר הגיע העת לירות, כיוון ולינגטון את נשקו כלפי וינצ'ילסי והלה לא הרים את אקדחו. ולינגטון ירה לימינו של יריבו. קיימים דיווחים שונים על פיהם הוא החטיא בכוונה. ולינגטון טען שזו הייתה כוונתו. וינצ'ילסי לא ירה וככל הנראה הייתה זו כוונתו עוד לפני קיום הדו-קרב. הכבוד של השניים ניצל ווינצ'ילסי כתב לוולינגטון מכתב התנצלות.
הכינוי "דוכס הברזל" (Iron Duke) מקורו בתקופה הזאת, כאשר הוא חווה מידה רבה של חוסר אהדה אישית ופוליטית. נראה היה שהשימוש התכוף שנעשה בכינוי הזה בעיתון Freeman's Journal ביוני 1830 התייחס לרצונו הפוליטי הנחוש, בנוסף לחוסר שביעות הרצון של העורכים האירים של העיתון מוולינגטון. מעונו האישי של ולינגטון, בית אפסלי, היה מטרה להמוני מפגינים ב-27 באפריל1831 ושוב ב-12 באוקטובר אותה שנה, שהשאירו אחריהם חלונות מנופצים. ביוני 1832 הותקנו במקום תריסי ברזל כדי למנוע נזקים שעלולים היו להיגרם מזעם ההמון על דחיית חוק הרפורמה, שוולינגטון התנגד קשות לקבלתו.
ב-1830 נפלה ממשלת ולינגטון. בקיץ ובסתיו של אותה שנה שטף גל מהומות את הממלכה. הוויגים היו מחוץ לממשלה במשך רוב השנים מאז שנות השבעים של המאה ה-18 וראו את המהומות על רקע חוק הרפורמה כאמצעי לשובם לשלטון. ולינגטון דבק במדיניות של התנגדות לרפורמה ולהרחבת זכות הבחירה וכתוצאה מכך הוא הפסיד בהצעת אי-אמון ב-15 בנובמבר 1830.
הוויגים הגישו להצבעה את חוק הרפורמה של 1832 בעוד שוולינגטון והטורים מנעו את העברתו. הויגים לא יכלו להגיש את החוק להצבעה בקריאה שנייה בבית הנבחרים והחוק נפל. בחירות נערכו בתגובה לכך והוויגים שבו לשלטון ברוב מוחץ. החוק הוגש פעם שנייה ועבר בבית הנבחרים, אך נפל בבית הלורדים שהיה בו רוב טורי. גל נוסף של מהומות כמעט ושטף את בריטניה. באותה עת, זכה ולינגטון ליחס עוין מההמון שהתאסף בטקס פתיחת קו הרכבת בין ליברפול למנצ'סטר. ב-1832 נפלה ממשלת הוויגים ולוולינגטון הייתה אפשרות להרכיב ממשלה טורית, בשל הסתערות לקוחות על בנק אנגליה. מצב זה לא הותיר למלך ויליאם הרביעי כל ברירה, אלא להשיב את הלורד גריי לתפקיד ראש הממשלה. בסופו של דבר החוק עבר בבית הלורדים לאחר שהמלך איים להעניק שפע של תוארי אצולה לאישים מהמפלגה הוויגית שיטו את הכף בבית הלורדים, אם החוק לא יאושר על ידו. ולינגטון מעולם לא השלים עם אישורו של החוק. כאשר התכנס הפרלמנט בפעם הראשונה לאחר קיום בחירות על פי זכות הבחירה המורחבת שנקבע בחוק, דווח שהוא אמר: "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כובעים רעים בצורה כה מזעזעת בכל ימי חיי".
האמנציפציה ליהודים
במהלך דיון על הצעת החוק להסרת המגבלות האזרחיות ליהודים, ולינגטון, שהתנגד להצעת החוק, הצהיר בדיון שנערך בפרלמנט ב-1833: "... זוהי ארץ נוצרית והחקיקה בה נוצרית וההשפעה של צעד זה תהיה להסיר את המצב המוזר הזה". כמון כן הוא ציין: "אני לא רואה כל הצדקה לקבל את החוק ולפיכך אצביע נגדו". הצעת החוק נפלה ברוב של 104 מתנגדים מול 54 תומכים.
הממשלה השמרנית
בהדרגה תפס רוברט פיל את מקומו של ולינגטון כמנהיג מפלגת הטורים ובאותה עת הפכה מפלגת הטורים להיות המפלגה השמרנית. כאשר שבו השמרנים לשלטון ב-1834, דחה ולינגטון את ההצעה לכהן כראש הממשלה ותחתיו נבחר פיל. אף על פי כן, פיל היה באיטליה בשלושת השבועות שבין נובמבר לדצמבר אותה שנה וולינגטון כיהן כממלא מקומו ולקח על עצמו את תחומי האחריות של ראש הממשלה ושל רוב שאר תפקידי השרים. בממשלתו הראשונה של פיל, שכיהנה בין השנים 1834 – 1835, שימש ולינגטון כשר החוץ ובממשלת פיל השנייה, שכיהנה בין השנים 1841 – 1846 הוא שימש כשר בלי תיק וכמנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים. הוא גם מונה מחדש כמפקד העליון של הצבא הבריטי ב-15 באוגוסט1842 בעקבות התפטרותו של הלורד היל.
עם שובו משליחותו הצבאית בהנובר ב-1805 קיבל ולינגטון חדשות טובות. הודות לתוארו החדש ולמעמדו, נאותה משפחתה של קיטי פקנהאם להסכים לנישואיו איתה. השניים נישאו בדבלין ב-10 באפריל1806. מערכת הנישואין לא הייתה משביעת רצון והשניים בילו בנפרד כמה שנים כאשר ולינגטון שהה מעבר לים במשימותיו הצבאיות. קיטי הייתה מדוכאת בשעה שוולינגטון חיפש אחר בנות זוג אחרות. אף על פי כן, מנישואין אלו נולדו שני בנים, ארתור, שנולד ב-1812 וצ'ארלס, שנולד ב-1813. בני הזוג חיו בנפרד רוב הזמן והתגוררו בחדרים נפרדים באותו בית. אחיה של קיטי, אדוארד "נד" פקנהאם, שירת תחת גיסו במהלך מלחמת חצי האי ויחסו של ולינגטון כלפיו סייע להסיר את הקשיים ביחסיו עם קיטי, עד נפילתו של נד בקרב ניו אורלינס במלחמת 1812.
פרישתו
ב-1846 פרש ולינגטון מן החיים הפוליטיים, אף על פי שהוא נותר בתפקיד המפקד העליון וב-1848 הוא שב לתקופה קצרה לאור הזרקורים כאשר הוא סייע לארגן כוח צבאי להגנת לונדון במהלך אביב העמים.
המפלגה השמרנית הייתה חלוקה בשאלת ביטול חוקי הדגן ב-1846, כשוולינגטון ורוב חברי הממשלה לשעבר עדיין הביעו את תמיכתם בפיל, אך רוב חברי הפרלמנט, בהנהגתו של הלורד דרבי, תמכו בעמדה הפרוטקציוניסטית. בראשית 1852, ולינגטון, שסבל אז מכובד שמיעה, הקנה לממשלתו של דרבי את הכינוי "מי? מי?" (?Who? Who), כאשר רשימת השרים חסרי הניסיון הוקראה בבית הלורדים.
ב-1850 מונה ולינגטון לשומר הראשי של הייד פארק ושל פארק סנט ג'יימס. ב-1806 הוא גם מונה לקולונל הכבוד של הרגימנט ה-33, שבו צמחה הקריירה הצבאית שלו ולימים נקרא על שמו, "רגימנט הדוכס מוולינגטון" (Duke of Wellington's Regiment) עד לפירוקו ב-2006. ב-1827 הוא מונה לקולונל של משמר הגרנדירים.
קיטי מתה מסרטן ב-1831. למרות יחסיהם שבדרך כלל היו לא מאושרים, וחייהם בפירוד למעשה, סופר שוולינגטון התאבל על מותה. נחמתו הייתה שלאחר "מחצית חייהם בהם הם חיו יחדיו, הם הגיעו להבנה הדדית בסופו של דבר". את הנחמה על נישואיו הלא מאושרים הוא מצא בידידות החמה עם הסופרת הרייט ארבת'נוט, רעיית עמיתו, הדיפלומט צ'ארלס ארבת'נוט. מותה של הרייט ממגפת הכולרה של 1834 היה מכה קשה לוולינגטון במידה שווה לזו של בעלה. שני האלמנים בילו יחדיו את שנותיהם האחרונות בבית אפסלי. ולינגטון קיים ידידות הדוקה עם הנדבנית אנג'לה בורדט-קוטס שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות.
הדוכס מוולינגטון מת בטירת וולמר (Walmer Castle) שבעיירה דיל שבמחוז קנט ב-14 בספטמבר1852. טירה זו הייתה מקום מגוריו כלורד חמשת הנמלים. נאמר עליו שהיה זה מקום המגורים המועדף עליו. באותו בוקר מצאו אותו במצב בריאותי קשה. הוא קיבל סיוע בקימה מהמיטה הצבאית שלו, אותה מיטה ששימשה אותו לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, והושב על כיסא, עליו הוא מצא את מותו. הסיבה למותו תועדה כתופעות לוואי של שבץ מוחי ששיאו היה בסדרה של פירכוסים אפילפטיים. ולינגטון היה בן 83 במותו.
אף על פי שבימי חיו הוא תיעב נסיעה ברכבות (לאחר שהוא היה עד למותו של ויליאם הסקיסון, אחד מהקורבנות הראשונים של תאונת רכבת), גופתו נלקחה ברכבת ללונדון, שם נערכה לו הלוויה ממלכתית. ההלוויה נערכה ב-18 בנובמבר1852. הטקס המה אדם וב"אודה על מותו של הדוכס מוולינגטון" (Ode on the Death of the Duke of Wellington), שנכתב על ידי המשורר אלפרד טניסון חולקו לו שבחים. גופתו של ולינגטון הושמה בסרקופג עשוי לוקסוליאניט (סוג נדיר של גרניט) והוא נטמן בקתדרלת סנט פול, בסמוך לקברו של הלורד נלסון. מצבת ארד הוקמה על ידי הפסל אלפרד סטיבנס ועליה נחקקו שתי כתובות: "האמת עוקרת את הלשון מפיו של השקר" ו"הגבורה רומסת את הפחדנות". סטיבנס לא זכה לראות את יצירתו מוצבת במקומה מתחת לאחת הקשתות הגדולות של הקתדרלה.
ארון הקבורה של ולינגטון עוטר בדגלים שנעשו לטקס ההלוויה שלו. בתחילה היה שם דגל אחד שהגיע מפרוסיה ושהוסר במהלך מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא הוחזר למקומו. במהלך הלוויה נישא "הדגל הגדול" על ידי גנרל סר ג'יימס צ'ארלס צ'טרטון ממשמר הדרגונים הרביעי על פי הוראתה של המלכה ויקטוריה.
רוב רובו של הספר "תיאור ביוגרפי של הקריירה הפוליטית והצבאית של הדוכס מוולינגטון המנוח", שנכתב על ידי בעל העיתון ג'וזף דרו, מלא בתיאורים בני התקופה של מותו, טקס האשכבה וטקס ההלוויה של ולינגטון.
לאחר מותו היו העיתונים האנגלים והאירים חלוקים בשאלה אם ולינגטון נולד כאירי או כאנגלי. ב-2002 הוא דורג על ידי הBBC כמספר 15 ברשימת 100 הבריטים הגדולים.
אישיותו
ולינגטון תמיד נהג להשכים קום. לדבריו הוא "לא היה מסוגל לשכב במיטה". בתקופת שירותו הצבאי ואף לאחר שובו ב-1815 אל החיים האזרחיים הוא נהג תמיד לישון במיטת שדה ובכך הוא שיקף את חוסר יחסו לחיי הנוחות. מיטה זו מוצגת עד היום בטירת וולמר. גנרל מיגל דה אלבה הלין על כך שוולינגטון אמר לעיתים קרובות שהצבא צועד עם שחר ואוכל בשר קר, עד כי שני המשפטים הללו הטילו עליו אימה. בהיותו בשדה המערכה הוא נהג לא לאכול דבר בין ארוחת הבוקר לבין ארוחת הערב. במהלך הנסיגה לפורטוגל ב-1811, הוא התקיים על בשר קר ולחם, לייאושם של אנשי המטה שלו שסעדו איתו. עם זאת, הוא נודע בשל איכות היין שהוא שתה והגיש, ולעיתים קרובות שתה בקבוק יין שלם בארוחת הערב (כמות שלא הייתה חריגה ביחס לנהוג באותם ימים).
ולינגטון הביע את רגשותיו בפומבי לעיתים נדירות ולרוב הוא התנשא על אלו הכפופים אליו או על בעלי מעמד נמוך משלו (שלמעשה היו רוב הסובבים אותו). אף על פי כן, דה אלבה היה עד למקרה שאירע זמן קצר לפני קרב סלמנקה. ולינגטון סעד את ליבו בשוקעוף תוך כדי שהוא צופה במשקפת בתמרוני הצבא הצרפתי. הוא הבחין בהרחבה יתרה של האגף השמאלי של הצרפתים ועלה בדעתו שהוא יוכל לשגר לשם מתקפה מוצלחת. הוא זרק את שוק העוף באוויר וצעק בצרפתית: "!Les français sont perdus" (הצרפתים אבודים). לאחר קרב טולוז הביא לו אחד משלישיו את החדשות על התפטרותו של נפוליאון וולינגטון התפרץ לערב ריקודי פלמנקו מאולתר, כשהוא מרקד סביב על עקביו ומקיש באצבעותיו.
על פי ההיסטוריון הצבאי צ'ארלס דלטון, לאחר קרב קשה בספרד, העיר קצין צעיר הערה, "אני הולך לסעוד עם ולינגטון הערב", ואת המשפט הזה שמע ולינגטון שעבר שם במקרה רכוב על סוסו. "אמור לפחות את הקידומת 'מר' לפני שמי" אמר ולינגטון. "אדוני הלורד" השיב הקצין, "אנו לא אומרים 'מר קיסר', או 'מר אלכסנדר', אז למה שנאמר 'מר ולינגטון'?"
ארשת הפנים חמורת הסבר שלו ומשמעת הברזל שהנהיג היו ידועות. נאמר עליו שהוא לא היה שבע רצון מחיילים שהריעו לעיתים קרובות מדי כאמצעי להבעת דעה. אף על פי כן, לוולינגטון היה אכפת מחייליו. הוא סירב לנהל מרדף אחר הצרפתים לאחר קרבות פורטו וסלמנקה, עקב כך שהוא צפה מחיר בלתי נמנע שצבאו ישלם במהלך רדיפה אחר האויב דרך שטח קשה. הפעם היחידה בה הוא הביע בפומבי צער הייתה לאחר ההסתערות על בדחוס. הוא בכה למראה הבריטים ששכבו הרוגים בפרצה לחומות העיר. בהקשר זה, נראה היה שהאיגרת המפורסמת שהוא שיגר לאחר קרב ויטוריה, בה הוא כינה אותם "חלאת המין האנושי", נכתבה על רקע האכזבה שלו מהם על הפרת המשמעת והזעם שהוא חש כלפיהם. הוא הביע את צערו באופן גלוי בלילה שלאחר קרב ווטרלו בפני רופאו האישי ומאוחר יותר בפני משפחתו. בשל אי רצונו לקבל ברכות על ניצחונו, הוא פרץ בבכי. רוח הלחימה שלו נעלמה למראה המחיר הגבוה בנפש של הקרב.
אשת החברה והסופרת ויוה מונטגומרי, שהייתה אחייניתו של הדוכס השלישי מוולינגטון, התייחסה לאנקדוטה בה הולמן, משרתו האישי של ולינגטון, נזכר לעיתים קרובות שאדונו מעולם לא דיבר אל משרתיו אלא רק במקרה בו הוא היה מוכרח לעשות כן, ותחת זאת העדיף לכתוב את הוראותיו על פנקס שהיה מונח על שולחן ההלבשה שלו. באופן מקרי, מראהו החיצוני של הולמן היה דומה מאוד לזה של נפוליאון.
בעקבות מקרה, שכמפקח הכללי של החימוש, הוא היה קרוב למקרה של פיצוץ עז, החל ולינגטון לסבול מחרשות ובעיות נוספות באוזניו. ב-1822 הוא עבר ניתוח לשיפור השמיעה באוזנו השמאלית. תוצאת הניתוח הייתה שהוא איבד לחלוטין את השמיעה באוזן זו. נטען שהוא לא היה במיטבו לאחר מכן.
לוולינגטון היה "תיאבון מיני נמרץ" והוא קיים הרבה פרשיות אהבים במהלך נישואיו לקיטי. במשך עשרות שנים הוא נהנה מחברתן של נשים אינטלקטואליות ומושכות, במיוחד לאחר קרב ווטרלו ובתקופה בה הוא כיהן בתפקיד השגריר בפריז. העיתונות הבריטית נהגה ללגלג על צד זה באישיותו. ב-1824, נוצר קשר מחודש עם אחת מהנשים הללו, כאשר הוא קיבל מכתב ממוציא לאור בו הוא הציע לוולינגטון להימנע מפרסום זיכרונות עסיסיים פרי עטה של אחת מפילגשותיו, הארייט וילסון, בתמורה להסדר כספי. נאמר שהדוכס החזיר את המכתב לשולחו לאחר ששרבט עליו את המשפט "פרסם ולך לעזאזל" ("Publish and be damned"). אף על פי כן, ההיסטוריון כריסטופר היברט ציין שהמכתב נמצא בין ניירותיו של ולינגטון ללא שום דבר כתוב עליו. סביר להניח שוולינגטון כן השיב למכתב, והטון במכתב נוסף של אותו מוציא לאור, שצוטט על ידי ההיסטוריונית אליזבת לונגפורד, מרמז על כך שוולינגטון סירב להיות קורבן לסחיטה.
ולינגטון תואר רבות כגנרל בעל גישה הגנתית, אף על פי כן, רבים מהקרבות בהם הוא השתתף, אולי רובם, היו קרבות התקפיים, אך ברוב הקרבות שהוא ניהל במלחמת חצי האי, בהם הוא זכה לתהילתו, לא היה לכוחותיו את העדיפות המספרית כדי לנהל קרב התקפה.
כינוייו
הכינוי "דוכס הברזל" (The Iron Duke) היה במקור בשימוש בהתייחס לנחישותו הפוליטית העקבית ולא לשום אירוע מסוים. במקרים רבים מופיע כינוי זה בכתובים בהקשר מזלזל. סביר להניח שכינוי זה החל להיות בשימוש נפוץ לאחר התקרית ב-1832, כאשר הותקנו תריסי ברזל על חלונות בית אפסלי כדי למנוע את שבירתם על ידי ההמון הזועם. הכינוי החל להיות פופולרי בהדרגה בקריקטורות שפורסמו במגזין ההומור פאנץ' בשנים 1844 – 1845.
לוולינגטון היו כינויים נוספים:
בבלדות פופולריות שפורסמו באותה תקופה הוא כונה "חטטן" (Nosey) או "החטטן הזקן" (Old Nosey).
אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה כינה את ולינגטון "הכובש של כובש העולם" (בצרפתית: Le vainqueur du vainqueur du monde), כשחלקו השני של הכינוי, "כובש העולם" התייחס לנפוליאון.
קצינים שהיו כפופים אליו נהגו לכנות אותו "הגנדרן" (The Beau), שכן הוא היה לבוש בהידור.
חיילי הכוחות הספרדיים שלחמו לצדו כינו אותו "העיט", בעוד שהחיילים הפורטוגזים כינו אותו "דורו דורו" על שם הנהר דורו שאותו הוא חצה בפורטו ב-1809.
את הכינוי Beau Douro (הגנדרן מדורו), מצא ולינגטון משעשע כאשר הוא שמע אותו מפי קולונל ממשמר קולדסטרים.
הכינוי "הגנרל הספואי" היה בשימוש על ידי נפוליאון שכיוון ללעוג לשירותו של ולינגטון בהודו, ובאופן ציבורי הוא ראה בו יריב בלתי ראוי. כינוי זה פורסם בעיתון הצרפתי Le Moniteur Universel כצעד תעמולתי.
הדוכס מוולינגטון: ולסלי קיבל את התואר 'דוכס' ב-11 במאי1814, השם ולינגטון הוצע על ידי אחיו ויליאם משום קרבתו לשם משפחתם 'ולסלי'. לפני קבלת תואר הדוכס, קיבל ולסלי את התארים; 'המרקיז דורו' (11 במאי 1814), 'המרקיז מוולינגטון' (3 באוקטובר 1814), 'הרוזן מוולינגטון' (28 בפברואר 1812), 'הוויקונט מטלברה ומוולינגטון' (4 בספטמבר 1809), 'הברון דורו מווליגטון' (4 בספטמבר 1809).
דרגות כבוד ממדינות אחרות:
מלבד הדרגות שקיבל בצבא הבריטי, צבאות נוספים שהיו בעלות בריתה של בריטניה בתקופות שונות של המערכה כנגד נפולאון, העניקו לוולסלי דרגות ודרגות כבוד שונות. ברוב המקרים היה ולסלי מפקד הכוחות בפועל ולכן פיקד גם על יחידות צבא של בעלות בריתו (לדוגמה בקרב ווטרלו כאשר פיקד על הכוח כולו). בין המדינות שהעניקו לו דרגה ניתן למנות את הנובר (פילדמרשל), הולנד (פילדמרשל), פורטוגל (מרשל-גנרל), ממלכת פרוסיה (פילדמרשל), האימפריה הרוסית (פלדמרשל) וממלכת ספרד (קפטן גנרל).
בירת ניו זילנד, ולינגטון, נקראה כך על שמו של ולסלי. ישנו מחוז 'ולינגטון' בניו סאות' ויילס, אוסטרליה; מחוז 'ולינגטון' באוסטרליה המערבית ומחוז בעל אותו שם בדרום אונטריו, קנדה, כולם על שם ולסלי. בדרום אונטריו ישנה גם עיירה בשם, כמו גם עיירה בשם 'ולינגטון' בונקובר, קנדה וכ-113 ק"מ צפונית ממנו גם הר בעל אותו השם על שמו של ולסלי. בטמיל נאדו, דרום הודו, ישנה עיירה גם בשם 'ולינגטון' על שם הדוכס ובה אנדרטה לזכרו. בנוסף, בערים רבות ברחבי האימפריה הבריטית לשעבר ישנם רחובות ומקומות על שמו של ולסלי.
בית אפסלי אשר היה ביתו של ולסלי בפינה של הייד פארק, לונדון, הפך למוזיאון לזכרו. בין החפצים אשר היו של הדוכס, מוצגים גם פרטי אומנות רבים שהיו חלק מהאוסף הפרטי של ולסלי.
קיימת סברה כי המאכל בקר ולינגטון נקרא על שם הדוכס.
שמו של ולסלי ניתן לסוג מגפיים "מגפי ולינגטון" (Wellington boot או בכינויים; wellies) לאחר שביקש שייוצרו עבורו מגפיים מיוחדות.
הסרט הבריטי ההיסטורי "דוכס הברזל" (1934) בבימויו של ויקטור סביל, מתמקד בוולסלי בתיאורו את המערכות נגד הצרפתים בפיקודו, כאשר השיא הוא בקרב ווטרלו.
ולסלי מתואר בסרט "ווטרלו" (1970) בבימויו של סרגי בונדרחוק על ידי השחקן כריסטופר פלאמר.
בשני פרקים מסדרת הקומדיה הבריטית "בלקאדר" מופיע ולסלי, המתואר על ידי השחקן סטיבן פריי.
סטיבן פריי משחק את דמות ולסלי גם בסרט "סבוטאג'!" (2000) המתאר את קרב ווטרלו.
בסרט "ויקטוריה הצעירה" (2009), השחקן ג'וליאן גלובר משחק את דמות הדוכס.
סדרת ספרי "שארפ" (Sharpe) הופקו גם למיני סדרה המתארת את המעורבות הבריטית בהודו, המערכה בחצי האי האיברי וקרב ווטרלו. ולסלי מתואר בסדרה זאת על ידי השחקנים היו פרייז'ר ודוויד טרוטון.
בספרות:
בסדרת ספרי "שארפ" של הסופר ברנרד קורנוול מופיע ולסלי ברוב הספרים.
בציור:
פרנסיסקו דה גויה צייר את הדוכס בשנת 1812, בשלבים האחרונים של המערכה בחצי-האי האיברי, כאשר ולסלי היה במדריד.
דיוקנים רבים נוספים נעשו על דמותו של ולסלי על ידי ציירים רבים, בהם: תומאס לורנס, ג'ורג' דיווי, ג'ורג' הייטר ורוברט הום.
^התפקיד 'לורד וורדן של חמשת הנמלים' הוא תואר כבוד שניתן לחברי אצולה או מדינאים בריטים, בו הם מקבלים את תואר של מגינים על קבוצת ערי נמל בדרום מזרח אנגליה. ערים אלו הם הקרובות ביותר לצרפת ולכן היסטורית מועדים לפלישות מהים.
,_unknown_photographer,_from_the_Curzon_Collection%27s_%27Souvenir_of_Mysore_Album%27.jpg)
,_before_169_-_BL.jpg)
_(St_Edwards_Crown).svg)