חוקי הדגן (באנגלית: Corn Laws[1]) היו חוקים שקבעו שיעורי מכס גבוהים ומגבלות אחרות על ייבוא של דגן (בעיקר חיטה) לבריטניה על מנת להגן על יצרני החיטה המקומיים. חוקי הדגן היו בתוקף בין השנים 1846-1815 והיוו דוגמה מובהקת למדיניות מרקנטיליסטית של בריטניה. חוקי הדגן הגדילו את הרווחים של בעלי האחוזות על חשבון הפועלים, התעשיינים והסוחרים שהתנגדו לחוקים.
בתקופת מלחמתה של בריטניה נגד צרפת של נפוליאון, ייבוא דגן מאירופה לא היה אפשרי ומחירי הדגן היו גבוהים. אולם בעלי האחוזות שגידלו חיטה בבריטניה, והיו כח דומיננטי בבית הנבחרים הבריטי, חששו מירידת מחירים כאשר המלחמה תסתיים[2]. בשנת 1813 המליצה ועדה של בית הנבחרים הבריטי למנוע ייבוא דגנים כאשר מחירם בבריטניה נמוך מסף מינימום של 80 שילינג ליחידת נפח, שנחשב על ידי מגדלי הדגן למחיר הוגן. לאחר סיום המלחמה בין צרפת לבריטניה, עם כניעת נפוליאון בונפרטה, קרסו מחירי הדגן ממעל 126 שילינג ליחידת נפח ל-65 שילינג ליחידת נפח[2], והממשלה בראשות הלורד ליברפול, מהמפלגה הטורית, חוקקה את חוק הדגן של 1815, אשר אסר ייבוא דגן במחיר נמוך מ-80 שילינג.
התמיכה בחוק הדגן הגיעה בעיקר מהחקלאים וממעמד בעלי הקרקעות האריסטוקרטים, שייצוגם בפרלמנט הבריטי היה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה. ההתנגדות לחוק הגיעה מהערים, מהתעשייה, ממעמד הסוחרים, ומהמעמדות הנמוכים. תומכי החוק טענו שהגברת הייבוא וצניחת מחירי התבואה יביאו להתמוטטות של החקלאות הבריטית ולהסתמכות מסוכנת על הספקה של מזון ממדינות זרות. מתנגדי החוק טענו שהוא מביא לעלייה לא סבירה במחירי המזון, דבר שיכול להביא לרעב ולמצוקה כלכלית. התעשיינים טענו שעלייה במחירי הדגן תביא לדרישה להעלאת שכר הפועלים ולפגיעה בתעשייה עקב ירידה בכוח הקנייה של בני המעמד הבינוני והנמוך. תומכי הסחר החופשי טענו שהחוק יביא לעיוות של מאזן המסחר הבינלאומי. הם סברו שבשנים של מחסור מדינות חקלאיות לא יוכלו להיענות לעלייה פתאומית בביקוש הבריטי לדגן ושהחוק יביא מדינות מתחרות להתמקד בתעשייה, התחום בו לבריטניה יש יתרון, במקום בחקלאות.
התמיכה בחוק נשענה בחלקה על עמדתו של הכלכלן תומאס מלתוס. ב-1814 מלתוס כתב פמפלט ששקל את היתרונות מול החסרונות של חוקי דגן והביע תמיכה מסויגת בסחר חופשי. אולם, ב-1815 הוא פרסם פמפלט נוסף בו הוא הביע תמיכה בחוקי דגן. הסיבה המרכזית שהוא מציע כתמיכה בחוק היא שהגנה על החקלאות המקומית תפחית משמעותית את התלות של בריטניה ביבוא ממדינות אחרות. מלתוס טען שההיסטוריה מראה שבשעת מחסור מדינות נוטות להטיל מגבלות על יצוא של דגן. כלומר, בדיוק בשנים בהן בריטניה תזדקק לדגן זר היא תתקשה לייבאו. מנגד, דייוויד ריקארדו התנגד לחוקי הדגן. הוא טען שחוקים אלה מעלים באופן מלאכותי את התמורה (רנטה) לאמצעי הייצור החקלאים ושעל בריטניה להשקיע את משאביה בייצור דברים בהם היא יכולה להתחרות במדינות אחרות.
השילוב של חוק הדגן של 1815 ושל שנים קשות לחקלאות הבריטית (ביניהן השנה ללא קיץ ב-1816) הביא למהומות של המעמדות הנמוכים בלונדון וברחבי בריטניה. בשנת 1819 נהרגו 11-15 מפגינים וכחמש מאות נפצעו בטבח פיטרלו במנצ'סטר, בין השאר על רקע הדרישה לבטל את חוקי הדגן. בשנת 1820 הוגשה לבית הנבחרים הבריטי עצומה של סוחרים בדרישה לבטל את חוקי הדגן. ראש הממשלה, הלורד ליברפול, אמנם הביע הזדהות עם הדרישה וטען שהחוק מזיק לאינטרס הבריטי, אולם בפועל הוא לא פעל לביטול החוק.
בשנת 1828 בית הנבחרים הבריטי, בהנהגת ראש הממשלה הטרי, הלורד וולינגטון, הקל מעט את חוקי הדגן, בכך שאפשר ייבוא דגן ללא מכס במחיר של 73 שילינג, והטיל מכס שעלה באופן הדרגתי בהתאם למחיר הדגן, כך שבמחיר של 52 שילינג הוטל מכס של 34 שילינג. אולם מחירי הדגן עדיין נשארו גבוהים והשפעת ההקלה לא הייתה משמעותית[3].
בשנת 1832 הועבר חוק הרפורמה של 1832 אשר העניק זכות בחירה לחלק נכבד ממעמד הסוחרים, אשר התנגדו לחוקי הדגן. החל מ-1836 החלו להופיע אגודות מקומיות נגד חוק הדגן וב-1838 הוקמה הליגה נגד חוקי הדגן. הליגה איגדה קבוצות שארגנו מפגשים, הפגנות, עיתונים (כגון האקונומיסט שנוסד כדי לתמוך בהתנגדות לחוק ובסחר חופשי) ופעילויות אחרות נגד החוקים. על אף שהליגה לא הייתה הגורם המרכזי לביטול החוקים, היא היוותה מודל לקבוצות לחץ פוליטיות אחרות בבריטניה ובמדינות דמוקרטיות אחרות.
בשנת 1846 ראש הממשלה השמרן, רוברט פיל, הודיע על תמיכתו בביטול חוקי הדגן למורת הרוח של חלק ניכר ממפלגתו. את ההתנגדות לביטול החוקים הוביל בנג'מין דיזראלי. אולם, פיל הצליח להביא לביטול החוק בתמיכת הרדיקלים, הוויגים, וכשליש מחברי מפלגתו (שכונו peelites). הפיצול במפלגה השמרנית סביב ביטול חוקי הדגן הביא לנפילת הממשלה של פיל ולעליית הוויגים לשלטון.
