PROFILPELAJAR.COM

מצוות מחצית השקל
(מקורות עיקריים)
	חצי שקל מימי המרד הגדול, שנת 67/68. הכיתוב: מצד אחד, "ירושלים הקדושה"; מצד שני (שמאל), האותיות "שב" שפירושן "שנה ב' (למרד)"; מסביב, "חצי השקל".
מקרא	שמות, ל', י"ג
משנה	מסכת שקלים
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות שקלים
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תרצ"ד, סעיף א'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קע"א; ספר החינוך, מצווה ק"ה

ערך זה עוסק במצוות מחצית השקל. אם התכוונתם לפירושו של רבי שמואל קעלין על "מגן אברהם", ראו מחצית השקל (ספר).

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל היא מצווה מהתורה על כל איש בישראל לשלם מדי שנה כופר נפש להקדש. חיוב זה חל רק בזמן שבית המקדש קיים, אך יש קהילות הנוהגות גם כיום לתת 'זכר למחצית השקל' קודם חג הפורים. מנהג נוסף הקשור למצווה הוא קריאת פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חודש אדר.^[1]

מקור

במקרא נזכרה תרומת מחצית השקל בתחילת פרשת כי תשא: ”זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'” (שמות, ל', י"ג).

חז"ל^[2] דרשו מהפסוקים שהיו שלושה סוגי תרומות במחצית השקל, לקרבנות, לאדנים ולבדק הבית. לדעת התלמוד ירושלמי^[3] יש כח ביד חכמים לקבוע את השימוש שיעשה בשקלים.^[4]

בזמן המשכן

בפרשת כי-תשא נזכרת תרומת מחצית השקל כאמצעי למימון בניית המשכן. בהמשך נאמר שם שבאמצעות מחצית השקל יצרו את האדנים במשכן.

בזמן בית המקדש

מלבד המצווה לתת מחצית השקל לצורך בניית המשכן, נהגה מצווה נוספת שאף בה התחייבו עם ישראל בזמן המשכן ובית המקדש לתת 'מחצית השקל' - כל אדם היה מצווה לתרום בכל שנה למקדש מחצית השקל לצורך קניית קרבנות ציבור. במצווה זו התחייבו כל הזכרים בישראל מגיל 20 ומעלה.

כספי מחצית השקל היו נגבים מדי שנה בחודש אדר, לקראת השנה החדשה, המתחילה בניסן, ושימשו לתרומת הלשכה, המיועדת לרכישת קרבן התמיד וקורבנות ציבור נוספים שהוקרבו על גבי המזבח באותה שנה.

גביית השקלים

"A King and His People Caring for God's House"
מתוך תנ"ך מאויר מראשית המאה ה-20

בשל המצווה להקריב קורבנות מכספי השנה החדשה, היו חייבים לאסוף את כספי מחצית השקל אל בית המקדש עד א' בניסן. לפיכך ביום א' באדר שבכל שנה היה בית דין שולח שליחים להזכיר כי הגיע זמן מצוות מחצית השקל. החל מיום ט"ו באדר, שלושים יום לפני חג הפסח, היו עומדים גובים בכל קהילות ישראל, כפי המתואר במשנה במסכת שקלים:

בחמישה עשר בו – שולחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמישה – ישבו במקדש. משישבו במקדש – התחילו למשכן.

— מסכת שקלים, פרק א', משנה ג'

בפירוש על אחד מפסוקי מגילת אסתר^[5] המופיע בתלמוד הבבלי, מוזכרת גביית מחצית השקל כחלק מנס פורים:

אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים".

— מסכת מגילה, דף י"ג, עמוד ב'

במשנה מבואר שהסכום הנגבה השתנה במהלך הדורות:

כְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים

— משנה, שקלים פרק ב' משנה ד'

לדעת הרמב"ם^[6] סיבת השינוי נעוצה בשינוי במטבע המקובל. לדעת הראב"ד הגזברים היו קובעים את הסכום בהתאם לגודלו של העם.

עם זאת, הסכום היה אחיד לכולם, כמבואר בתורה:

הֶֽעָשִׁיר לֹֽא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִֽמַּֽחֲצִית הַשָּׁקֶל

— שמות ל',טו

לזכר המצווה, תקנו חז"ל לקרוא את פרשת שקלים בשבת הקודמת לראש חודש אדר. גם ההפטרות הנהוגות בשבת זו בקהילות ישראל השונות עוסקות בתרומת כסף לבית המקדש.

החייבים במצווה

בתלמוד הירושלמי^[7] מבואר שישנן שלוש דרגות בתחילת גיל החיוב: מתחת לגיל י"ג שנים - אינו חייב כלל; קטן שאביו נתן עבורו מחצית השקל, נתחייב מכאן ואילך; בן י"ג עד עשרים שנים - חייב במחצית השקל, אבל לא ממשכנים את נכסיו לצורך זה.

נשים פטורות ממצוות מחצית השקל.

במשנה בשקלים מובא שהכוהנים רצו לפטור עצמם ממצוות מחצית השקל, לאחר שהצביעו על סתירה בין הדין שקרבן מנחה המובא על ידי כהן איננו נאכל, והעובדה שקורבן העומר, הנקנה בדמי מחצית השקל נאכל, לפיכך ביקשו לפטור את עצמם מתשלום מחצית השקל. ואכן דעת רבי יהודה כך היא שהכוהנים פטורים, אמנם דעתו שכהן שרוצה להשתתף במצווה, הרשות בידו.

אמנם לדעת רבן יוחנן בן זכאי, חז"ל לא הסכימו עם פטור זה, בטענה שאינו דומה קורבן ששותפיו כוללים כהנים לקורבן ציבור המהווה ישות בפני עצמו. עם זאת, מפני דרכי שלום לא כפו את התשלום על כהנים שלא שילמו (משנה, מסכת שקלים, פרק א', משנה ד').

קולבון

ערך מורחב – קולבון

שני אנשים ששקלו יחד שקל שלם למחצית השקל, נתחייבו להוסיף מטבע 'קולבון'. תוספת זו נועדה למנוע מההקדש הפסד עבור העמלה לפרוט את המטבע. בתלמוד ירושלמי הובאה דעת רבי מאיר שסבור שתוספת הקולבון היא חיוב מהתורה, ואינה שייכת כלל לעמלת פריטה (לדעתו במקרה שהיה צורך בפריטה, חייב ב' קולבנות אחד מהתורה והשני לפריטה).

השימוש במחצית השקל

בפרשת כי-תשא נזכרת תרומת מחצית השקל כאמצעי למימון בניית המשכן. בהמשך נאמר שם שבאמצעות מחצית השקל יצרו את האדנים במשכן. חז"ל (בבלי מגילה דף כט ע"ב) דרשו מהפסוקים שהיו שלושה סוגי תרומות במחצית השקל, לקרבנות, לאדנים ולבדק הבית. בירושלמי (שקלים א,א) נאמר שיש כח ביד חכמים לקבוע את השימוש שיעשה בשקלים.^[4]

בימי הבית השני כספי מחצית השקל שימשו לקניית קורבנות ציבור, כגון קרבנות התמיד ומוספין עם הנסכים, וכן מנחת העומר, שתי הלחם, ולחם הפנים, וכן קטורת הסמים, שהיו מקטירים בכל יום וביום הכיפורים. מאחר שקורבנות אלו נחשבים קורבנות ציבור, חייבה התורה לכל אחד מישראל שישתתף בקרבנות אלו.

מעות שנותרו

ערך מורחב – קיץ המזבח

הכספים שנותרו מהשנה הקודמת שימשו לקניית קורבנות עולה שהוקרבו כאשר לא הייתה פעילות רבה במקדש, וזאת כדי שבכל עת יהיו קרבנות שקרבים על גבי המזבח.

ערך מחצית השקל

משקל המטבעות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: נא לעשות סדר בחישובים!.

בזמן משה רבנו שם המטבע השלם היה שקל, והמצווה הייתה לתת מחציתו, הנקרא גם בקע (על שם שהשקל נבקע לשני חצאים). בזמן בית המקדש השני המטבע השלם נקרא סלע, וערכו מחצית שקל של זמן משה רבנו.

משקל "מחצית השקל" בזמן משה רבנו והמשכן, היה כסף במשקל של 160 שעורות, שהוא מחצית ממטבע השקל במשקל 320 שעורות. כל שעורה מוערכת ב-0.05 גרם, מה שעולה ל-16 גרם לשקל.

בימי בית שני, הוסיפו חכמי ישראל 20% למשקל השקל, והוא שקל 384 שעורות (19.2 גרם), ומחצית השקל עמד על כסף במשקל 192 שעורות.

מחצית השקל למקדש הייתה כ־2.3 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התלמוד. החישוב מבוסס על כך ששכר יומי ממוצע של פועל חקלאי היה בין 3 ל-4 דינרים, שהם בממוצע 672 פרוטות (בבא מציעא עז א). בחישוב חודשי, משכורת ממוצעת הייתה כ־87.5 דינרים (25 ימי עבודה בחודש, 6 ימי עבודה בשבוע) נמצא לפי זה שמחצית השקל השווה ל־384 פרוטות הייתה כ־ 2.3 אחוז מהשכר החודשי הממוצע בתקופת התלמוד.^[^{דרוש מקור]}

מחצית השקל שווה למשקל של 192 שעורים כסף צרוף.^[8] משקל השעורה המקובל בהלכה הוא 1/20 (0.05) גרם. שווי גרם כסף נכון לכ"ט בשבט תשפ"א הוא 2.84 ש"ח.^[9] החישוב לפי מחיר סיטונאי וללא מע"מ הוא 27.26 ש"ח. עם זאת יש שכתבו לחשב בתוספת המע"מ,^[10] שעולה ל-31.9 ש"ח.^[11]

שקל צורי

ערך מורחב – שקל צורי

מחצית שקל צורי משנת 102/101 לפנה"ס, על צדו האחד ראש האל מלקרת־הרקלס, על השני נשר על חרטום אניית משוטים, לידו אלה המסמלת את מלקרת (אנ'), ומסביב כיתוב "לצור הקדושה ועיר מקלט"

בתקופת בית שני, החל מ־126/125 לפנה"ס, הטביעה העיר צור מטבע שהפך למטבע החשוב בלבנט ב־180 השנים הבאות: השקל הצורי.^[12] צור הייתה המקור העיקרי למטבעות כסף בארץ ישראל כמה מאות שנים קודם לשקל הצורי,^[13] אך השקל הצורי הפך המטבע הבלעדי לתשלום חובות בבית המקדש השני בתקופת הטבעתו.^[14] המטבע היה כה חשוב בעיני היהודים, אולי בזכות טהרת מתכתו ודיוק משקלו, שקביעתו כסטנדארט לתרומות קודש למחצית השקל העלימה עין מהסמלים הפגניים שעליו כגון האל הכנעני מלקרת והנשר הסלאוקי.^[15] במשנה מוזכר שכל השקלים המוזכרים בתורה הם שקלים צוריים: ”אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף קצוב האמור בתורה – כסף צורי. ושל דבריהם – כסף מדינה.”.^[16]

בתקופת המרד הגדול הוחלף השקל הצורי בשקל ישראלי – עם פרוץ המרד בשנת 66 לספירה (לא קיימים שקלים צוריים מאוחרים משנת 65) הוטבעו מטבעות יהודיים בירושלים, שמשקלם ותכולת מתכתם שווים לשקל הצורי, ואף הכיתוב "ירושלים הקדושה" עליהם מקביל לכיתוב "צור הקדושה" ביוונית על מטבעות צור.^[17]

בשל השימוש בשקל הצורי רבו באזור המקדש חלפנים, שהמירו את מטבעות עולי הרגל מהכסף המקובל בארצם למחצית שקל צורית.^[^{דרוש מקור]} בחפירות הכותל נמצאו מטבעות כסף צורי ששימשו למס מחצית השקל.^[18]

מחצית השקל כיום

אף שמצוות מחצית השקל בטלה מיום שחרב בית המקדש, יש קהילות שנהגו לתת תרומה 'זכר למחצית השקל'. המנהג נזכר בספר המרדכי, והרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך, הביא אף הוא מנהג זה והוסיף שהזמן לתת את מחצית השקל בכל שנה הוא ביום תענית אסתר, קודם תפילת המנחה.^[19] בערים מוקפות חומה כגון ירושלים, שפורים נחוג בהן ביום ט"ו אדר, נהוג לקיים מנהג זה בתפילת מנחה של יום י"ד באדר.

בספרי אחרונים נחלקו מאיזה גיל יש לנהוג במנהג זה. יש שסוברים שרק מגיל כ' (20) שנה, ויש אומרים מגיל י"ג (13). גם בחיוב הנשים נחלקו הדעות. יש שכתבו שאף שהיו פטורות מהמצווה בזמן בית המקדש, מכל מקום בזמן הזה יתנו, שהרי אף בזמן בית המקדש נשים נותנות את הזכר למחצית השקל משום שיש בזה כפרה לנפש.^[20]

שווי התרומה

מנהגים שונים קיימים בדבר הסכום שנהוג לתרום "זכר למחצית השקל":

יש הנותנים חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה (חצי ש"ח, חצי דולר וכו').
יש הנותנים שלושה ממטבעות אלו – מכיוון שבפרשת מחצית השקל מופיעה המילה "תרומה" שלוש פעמים. כך נוהגים כיום רוב האשכנזים.
יש הנותנים את השווי המוערך של מחצית השקל התנ"כית, המוזכרת בתורה. נכון לשנת 2024, אדר ב' תשפ"ד, שווי מחצית השקל הוא 24.8 שקל, ולמחמירים לתת את הסכום כולל מע"מ - 29.^[21]^[22]

יעד התרומה

בזמן בית המקדש מחצית השקל הייתה ניתנת על מנת לקנות בה קרבנות ציבור. את כספי "זכר למחצית השקל", נפסק במשנה ברורה שיש ליתן כצדקה לעניים (אך מעות אלו לכתחילה אין ליתנם ממעות מעשר כספים).

גופים שונים, ביניהם מכון המקדש, מוכרים מטבעות מכסף בעלי משקל של מטבע מחצית השקל. הרווחים ממכירת המטבעות על ידי מכון המקדש הולכים למטרות המכון, ובכך נתינה זו מזכירה את מצוות נתינת מחצית השקל המקורית.

חידוש מצות מחצית השקל

לדעת הרב ישראל אריאל^[4] מאז כיבוש ירושלים, התחדשה מצוות בנין המקדש. מאחר שמחצית השקל נועדה ביסודה לשם בנין המשכן והמקדש, הרי שבימינו חוזרת תרומת מחצית השקל לרמה של חיוב דאורייתא. על כן יש לייעד את תרומת מחצית השקל להכנת כלי המקדש והתכוננות לחידוש עבודת הקורבנות.