לאיחוד האירופי ולישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו יחסים אלו.
ארבע המדינות חברות האו"ם, מתוך שש המדינות שהיו הגרעין המייסד של האיחוד האירופי, לוקסמבורג, בלגיה, צרפת והולנד, הצביעו בעד תוכנית החלוקה ויצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל כבר בינואר 1949. ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי לשלוש שנים בין האיחוד האירופי לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידושה, מלחמת ששת הימים הביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד המלחמה הביאה לאהדה ותמיכה לישראל מצד רוב מדינות האיחוד, צרפת האשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה בקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת התנגדה לכל העדפה כלכלית ביחסים עם ישראל. רק ביוני 1970 נחתם הסכם להורדת מכסים לחמש שנים בין ישראל והאיחוד האירופי בעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים עם מדינות המגרב ולבנון. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את מדינות האיחוד האחרות לנקוט גם הן ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הצליחה צרפת להביא להסכמה בפה אחד של מדינות האיחוד על מסמך לא רשמי שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, הפיכת ירושלים לבינלאומית והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה[1].
בשנת 1973 הורחב האיחוד האירופי על ידי צירוף דנמרק, בריטניה ואירלנד וישראל בקשה מגרמניה לוודא שההרחבה לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים, אף אחת ממדינות האיחוד לא הסכימה לאפשר לרכבת האווירית של סיוע צבאי לישראל מארצות הברית לתדלק בשטחה. ב-6 בנובמבר 1973 קראו מדינות האיחוד לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הכרה בזכות על המדינות להתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים והכרה בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. אבא אבן ביקש ממדינות אירופה לחזור בהן מהצהרה זאת ויצחק רבין ראה בה אימוץ העמדה הערבית על ידי האיחוד האירופי[2].
במהלך שיחות השלום בין ישראל ומצרים סירבו מדינות האיחוד להביע תמיכה חד משמעית בשיחות בין ישראל ומצרים והצהירו שיש לדאוג לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. נציגים אירופאים נפגשו עם נציגים של אש"ף וב-25 בספטמבר 1979 אמר שר החוץ של אירלנד בעצרת הכללית של האו"ם, בשם מדינות האיחוד, שיש לתת לנציגים של הפלסטינים, כשהכוונה לאש"ף, לקחת חלק מלא בשיחות. משה דיין, שר החוץ של ישראל, אמר שהעמדה האירופית מזיקה לשיחות השלום עם מצרים ואינה מוסרית שכן אין לדרוש ממדינה לשאת ולתת עם ארגון טרור שמבקש להשמידה[3].
מדינות האיחוד פעלו בשתי רמות מול ישראל, רמה כלכלית ורמה מדינית. בתחום הכלכלי מדינות האיחוד הפגינו פתיחות ונכונות לחתום על הסכמי סחר שיפתחו את השוק האירופי בתחום התעשייה ואת תחום החקלאות הישראלית. במאי1975, נחתם בין שני הצדדים הסכם כלכלי שכלל פתיחת אזורי סחר חופשי, שיתוף פעולה בהעברת טכנולוגיה וחילופי מידע במחקר ובפיתוח מדעי[4].
ב-1995 נחתם הסכם התאגדות האיחוד האירופי–ישראל, המכונה "הסכם האסוציאציה" ההסכם, אשר נחתם ב-20 בנובמבר 1995 ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000, נהיה למסגרת משפטית ליחסים בין הצדדים. ההסכם יצר משטר מקיף וכוללני ביחס לרוב תחומי הסחר הבינלאומי ואף ביחס לתחומים מדיניים, חברתיים ותרבותיים[4].
החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004[4].
בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד קבוצת עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד[5]. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של כל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי דאז, ולמרות התנגדות גורמים מהעולם הערבי והרשות הפלסטינית[6].
הסחר במוצרים תעשייתיים בין ישראל לאיחוד האירופי מתנהלים ללא כל מגבלות מכס. בשנת 2010 נחתם "הסכם הסחר החדש בתחום החקלאות והמזון המעובד עם האיחוד האירופי" בו הוענק גם לייצוא החקלאי הישראלי לאירופה פטור ממכס והיטלים. כשלחקלאים אף הוענק עדיפות מבחינת סובסידיות והקלות במס יצוא[4].
ב-30 ביולי2012 נחתם הסכם שמיים פתוחים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר משא ומתן שנמשך 3 שנים. לפי ההסכם תתווספנה מדי שנה 7 טיסות שבועיות מישראל לכל יעד באירופה, מלבד מספר שדות תעופה מרכזיים בעלי היקף תנועה רב, לגביהם התוספת השנתית תהיה כ-3 טיסות שבועיות מדי שנה. לאחר 5 שנים תוכלנה חברות אירופאיות לטוס לישראל מכל שדה תעופה באירופה[7].
בשנת 2014 נחתם בין ישראל לאיחוד האירופי הסכם המשלב את ישראל בפרויקט Horizon 2020 (אנ'), פרויקט לשיתוף פעולה בתחום החדשנות, הפיתוח המדעי והמחקר[8].
במרץ 2019 הודיע האיחוד האירופי כי החל מראשית שנת 2021, אזרחיהן של יותר מ-60 מדינות, ובהן ישראל, שירצו לבקר באירופה, יצטרכו להנפיק מראש אישור מקוון לצורך זה. מסמך זה יתקבל באמצעות בקשה למערכת מידע והרשאות נסיעה לאירופה, ETIAS[9]. בהמשך נדחה תאריך יישום הטמעת המערכת לשנת 2025.
ביולי 2022, שרי החוץ של האיחוד האירופי החליטו פה אחד לחדש את כינוס מועצת האסוציאציה (התאגדות) עם ישראל, דבר שיאפשר את שדרוג היחסים בין ישראל לבין האיחוד האירופי. היה מדובר ליווה בדרג שרים בין ישראל לבין האיחוד האירופי אשר מלווה את יחסי ישראל עם האיחוד האירופי בשורה של תחומים ואשר לא התכנסה 10 שנים[12]. המפגש התקיים באוקטובר 2022[13].
בתחום המדיני מדינות האיחוד פעלו לקידום פתרון המדינה הפלסטינית תוך התעלמות מהעמדה הישראלית הרשמית ושלילת עמדת ישראל על הסף[17]. ב-1980 התקבלה באיחוד האירופי "הצהרת ונציה" שבה דובר לראשונה על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ועל היותו של אש"ף שחקן מרכזי שיש לשתפו במשא ומתן עתידי. צרפת בראשות ד'סטן פעלה מול כלל המדינות החברות באיחוד האירופי לצורך אימוץ ההצהרה כמקשה אחת[18]. מאז פועל האיחוד האירופי להעצמת כוחה ומוסדותיה של הרשות הפלסטינית[19].
לתפיסתו, ההתנחלויות אינן חוקיות על פי המשפט הבינלאומי וזאת ללא קשר להחלטות ממשלת ישראל בנושא. לא תהיה הכרה בשינוי כלשהו בגבולות 1967, כולל בהקשר לירושלים, אלא אם יוסכם על כך בין הצדדים.[20]
האיחוד האירופאי מעוניין להגביר מבחינה עולמית את השפעתו הפוליטית והכלכלית. לאור זאת החל משנות האלפיים האיחוד האירופי פועל במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני המוכר, כשהשתלבותו בפתרון הסכסוך נתפס כדרך לקידום מעמד האיחוד האירופי באזור ובעולם. האיחוד האירופי רואה בפתרון הסכסוך כעדיפות אסטרטגית, כמו כמפתח לפתרון כל יתר הבעיות והקונפליקטים הקיימים במזרח התיכון[21][22]. כשהאיחוד האירופי רואה בחוסר היציבות האזורי ובשטחי הרשות, הכוללים הקצנה והתפשטות טרור, כגורם המחייב את זירוז קידום רעיון שתי המדינות[19].
האיחוד האירופי מתנגד לחרם על ישראל כמדינה[23]. בשנים האחרונות האיחוד משתמש נגד ישראל בעוצמה רכה, תוך שילוב אלמנטים של סנקציות כלכליות[24][25]. אף על פי שלפי הסכמי אוסלו והמשפט הבינלאומי אזור שטחי C, קרי יהודה ושומרון נמצאים תחת שליטה ישראלית;[26] ביולי 2013 אימץ האיחוד האירופי המלצות לפיהן כל הסכם חדש שייחתם עם ישראל לא יתייחס להתנחלויות ולשכונות היהודיות במזרח ירושלים, אלא רק לגבולות 67'.[27][28] ישראל לא החילה את החוק הישראלי בשטחי C, רק במזרח ירושלים.[29]
לאחר שהאיחוד האירופי פעל לתיוג מוצרים ישראלים המיוצרים באזורי שטחי C, קרי יהודה ושומרון; החל משנת 2015 המועצה האירופאית ליחסי חוץ החלה לקבל קריאות בבקשה להחרמת בנקים ישראלים ולמניעת הלוואות ומשכנתאות לפועלים ומתגוררים באזורים אלו[30].
במסגרת הסכמי הסחר בין ישראל לבין האיחוד האירופי, ביקשו האירופאים לסמן מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. בשנת 2004 הוסכם על הסדר טכני לפיו היצרנים הישראלים יציינו רק את מקום הייצור של המוצרים הנשלחים לאירופה, ובפועל לא בוצעה כל הבחנה בין מוצרי ההתנחלויות למוצרים אחרים. מדיניות זו השתנתה ב-16 במאי 2023. הנציבות האירופית, האחראית על הסחר הבינלאומי, פרסמה תקנה לסימון ברור של מוצרי ההתנחלויות. מוצרים המיובאים לאירופה שיוצרו בגבולות הקו הירוק יסומנו בקוד "Y864" ויזכו לשיעורי מכס מופחתים, בניגוד לסחורה מההתנחלויות ומרמת הגולן[31].
עמדה ביחס לשימוש באלימות
האיחוד האירופי שם לו למטרה למגר את השימוש בנשק קל, תחמושת ומוקשים, זאת כחלק מהשותפות באו"ם ונאט"ו.[32] במהלך האינתיפאדה השנייה האיחוד הביע ביקורת קשה נגד ישראל וארצות הברית; קראו לישראל לחדש את המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית; הרשות, מנגד נקראה לעשות הכל כדי להפסיק את הטרור.[33] במהלך מבצע חומת מגן, לפי מרכז שמעון ויזנטל ב-15 באפריל2002 מדינות כמו שוודיה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, ספרד, ופורטוגל תמכו בהחלטת ועדת האו"ם לזכויות האדם ש"אימץ את הטרור הפלסטיני והאשים את ישראל בביצוע רצח המוני בשטחים השנויים במחלוקת"[34]. היה מדובר בהחלטה שגינתה את ישראל על מעשים בשטחים (בלי לציין את המונח רצח המוני)[35] בלי להתייחס לטרור הפלסטיני. רק בשנת 2005 גינה האיחוד האירופי לראשונה[דרוש מקור] את ירי הרקטות הפלסטיניות על ישראל[36]. במהלך מבצע שומר החומות, המכנה המשותף של הצהרות מנהיגי האיחוד היה גינוי חמאס בשל ירי הרקטות לעבר אזרחים בישראל לצד תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית וקריאה לסיום הלחימה[37].
נקיטת פעילות אקטיבית בסכסוך
אירופה ניסתה עם השנים לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני בהתאם לתפיסתה, מאז החתימה על הסכם השלום בין ישראל ומצרים ב-1979 (אשר התייחס לבעיה הפלסטינית אך לא פתר אותה) והצהרת ונציה של הקהילה האירופית ב-1980[38]. האיחוד תמך בפתרון שתי המדינות[39]. הוא השקיע כספים לצורך פיתוח כלכלי שיממש את הפתרון.[23] לעיתים, הוזכרה האפשרות של תיווך מטעם האיחוד האירופי במשא ומתן.[40][41].
בתקופת האינתיפאדה השנייה, בין השנים 2000–2003, חלקו של האיחוד האירופי במימון הרשות הפלסטינית, שניהל אז טרור הפלסטיני נגד תושבי ישראל, עמד על 945 מיליון דולר[34]. זאת לפי דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן. הוא קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית, כולל כספים שמקורם באיחוד האירופי ובמדינות התורמות, שימשו למימון פעילות טרור[42][43]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה[44].
אף על פי שלפי הסכמי אוסלו והמשפט הבינלאומי אזור שטחי C, קרי יהודה ושומרון, נמצאים תחת שליטה ישראלית ולכן יש לקיים תיאום מלא עם מדינת ישראל בהקשר לכל פעולה באזור זה[26], בשנת 2015 האיחוד האירופי תמך במימון ואף באופן אקטיבי, ללא תיאום מול ישראל, בבניה לא חוקית וללא היתרי בנייה באזורים אלו[45][46].
משימות ייעודיות
בשנת 2005 העבירה ישראל לאיחוד האירופי את תפקיד הצד השלישי בסמכויות והבקרה על מעבר האנשים והסחורות אל ומעזה[47]. באותה השנה, האיחוד האירופי בהנהגת בריטניה, סייע לאש"ף להדריך את המשטרה הפלסטינית, וכן סייע בהנהגת וקביעת חוקי המדיניות הציבורית[48]. האיחוד האירופי מעניק סיוע בהדרכות ובמימון גורמי ממשל פלסטינים ובמיוחד בתחומי זכויות אדם ומשפט בינלאומי, זאת על מנת לסייע במאבק המשפטי של הפלסטינים נגד ישראל[49].
מימון ארגוני מגזר שלישי
האיחוד האירופי ספג ביקורת על מימון ארגוני זכויות אדם ישראליים לא ממשלתיים (NGO). לפי NGO Monitor נציבות האיחוד האירופי הקצה כ-48 מיליון דולר למימון NGOs ישראלים ופלסטינים[50]. בתגובה, ניסתה הכנסת להעביר שתי הצעות חוק שיגבילו את הסכום שממשלה או ארגון זר יכולים לתרום. עם זאת, שתי הצעות חוק אלו לא עברו.[51]
האיחוד האירופי סירב לשחרר את כלל המסמכים המשמעותיים הקשורים לתהליך מימון האיחוד האירופי ארגוני NGO העוסקים בסוגיות ערביות-ישראליות, הכוללים שמות ותפקידי פקידים מעורבים, בטענה כי מידע שכזה מהווה סוד מדינה[52].לאחר 13 חודשים בהם NGO Monitor ניסו להשיג תיעוד מפורט על מימון האיחוד האירופי, הגישו האחרונים בינואר 2010 לבית המשפט האירופי לצדק בבקשה לשחרור פרטי המימון, בטענה כי הנציבות האירופיות לא ממלאת אחר התחייבותה לשקיפות. בשנת 2012 בית המשפט האירופי לצדק דחה את תביעת NGO Monitor[50].
אפשרות הצטרפות ישראל לאיחוד
האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי הועלתה הן על ידי פוליטיקאים בישראל והן על ידי פוליטיקאים באיחוד האירופי, בהם מספר חברי הפרלמנט האירופי. בדצמבר 2013 הציעו 28 שרי החוץ של האיחוד האירופי להעניק לישראל מעמד של שותפה מועדפת מיוחדת. ההצעה כוללת את הרחבת קשרי המסחר התרבות והמדע, והעמקת הדיאלוג המדיני והביטחוני. ההצעה מותנית בהשלמת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים[53]. אף על פי כן ישראל אינה נכללת בין 9 המדינות בתוכנית ההרחבה העתידית של האיחוד האירופי (אנ').
במאי 2003 הכריז שר החוץ דאז סילבן שלום שהאיחוד האירופי שוקל את צירופה של ישראל לשורותיו. שלום טען שקיימת לישראל אפשרות להצטרף לאיחוד, כיוון שהיא ואירופה חולקות ערכים דומים בנושאי כלכלה ודמוקרטיה. סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה באותה עת, היה המנהיג האירופי הראשון שתמך בגלוי באפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי[54]. בפברואר 2010 חזר ברלוסקוני על דבריו כי הוא מעוניין שישראל תצטרף לאיחוד האירופי[55]. בדצמבר 2010 הביע גם ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס, תמיכה ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי[56]. ביוני 2011 נערך מחקר באוניברסיטת בן-גוריון שגילה כי 81% מהישראלים תומכים בהצטרפות ישראל לאיחוד האירופי, עלייה של 12% לעומת אחוז התמיכה ב-2009[57].
מאז הועלה לראשונה רעיון הצטרפותה של ישראל לאיחוד האירופי הועלו גם התנגדויות רבות, הן מצד פוליטיקאים בישראל ובאירופה.
^שרביט, "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2008, ע' 1044
^JAKE WALLIS, European Union is 'breaking international law by funding illegal West Bank building projects, dailymail, 5 February 2015. גישה: 11 ביוני 2015.
