יחסי ברזיל–פורטוגל הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה הפדרלית של ברזיל לבין הרפובליקה הפורטוגלית. יחסי שתי המדינות משתרעים על פני ארבע מאות שנים, החל משנת 1532 עם הקמתו של סאו ויסנטה, היישוב הפורטוגלי הראשון ביבשת דרום אמריקה, עד עצם היום הזה.[1] היחסים בין השתיים קשורים במהותם בזכות האימפריה הפורטוגזית והתבוללות בין שני העמים בתקופת שלטון זו. בשתי המדינות השפה הרשמית זהה ויש דמיון גנטי מאוד גדול בין תושבי שתי המדינות.
כיום, מערכת היחסים של ברזיל עם פורטוגל קרובה מאוד מבחינת שתי המדינות,[2] כפי שניתן לראות בתיאום פוליטי ודיפלומטי מדוקדק, כמו גם בשיתוף פעולה כלכלי, חברתי, תרבותי, משפטי, טכנולוגי ומדעי.[3]
על פי סקר BBC שנערך בשנת 2011, 76% מהאנשים הפורטוגלים רואים את השפעתה של ברזיל בעולם באופן חיובי, כאשר 8% רואים אותה בצורה שלילית. תפיסה זו היא התפיסה החיובית ביותר בנוגע לברזיל בכל העולם.[4]
היסטוריה
הגעת הפורטוגלים
הגעת הפורטוגלים לברזיל, ציור על קנבס של אוסקר פריירה דה סילבה.
באפריל1500 תבעה פורטוגל ריבונות על ברזיל בעקבות הגעתו של הצי הפורטוגלי בפיקודו של פדרו אלברש קברל.[5] עד 1530 עניין המונרכיה הפורטוגלית בברזיל היה קטן, בעיקר בשל רווחים גבוהים שנצברו באמצעות המסחר עם הודו, סין ואינדונזיה. רק ב-1532 הבינו הפורטוגלים את הפוטנציאל הטמון בברזיל והקימו בה את המושבה הפורטוגלית הראשונה.[5] במאה הראשונה של ההתיישבות בברזיל, הבינו הפורטוגלים כי יהיה קשה להשתמש ביושבי המקום כעבדים. הם לא היו צייתנים, היו בעלי תמותה גבוהה כאשר נחשפו למחלות מערביות ויכלו לברוח ולהסתתר בקלות. פורטוגל פנתה לייבוא עבדים אפריקאים, בעיקר מאזור סנגל, גמביה, בורקינה פאסו ובנין של היום.[6]
במאות ה-16 וה-17 החלו להירשם הכנסות רשמיות מברזיל - ב-1588 הן היוו 3% מסך ההכנסות במגזר הציבורי הפורטוגלי בשנת 1619 הן היוו 5% מההכנסות. הפעילות הכלכלית התרכזה באוכלוסייה קטנה של מתנחלים בצפון מזרח ברזיל, מתנחלים אלו העסיקו עבדים וייצרו קנה סוכר אותו ייצאו למדינות אירופה ולמושבות אחרות באמריקה.
במאה ה-17 ובמאה ה-18 נתגלו מרבצי זהב ויהלומים בדרום ברזיל ובמערבה. גל מחפשי זהב מפורטוגל הרחיב את האזור המיושב ואת גבולות המדינה על חשבון שטחי הספרדים. בשנת 1750 עמדה מציאת הזהב על 15 טון. במהלך כל המאה ה-18 נשלחו מברזיל 850 טון של זהב.
הממלכה המאוחדת של פורטוגל, ברזיל והאלגרבים
בשנת 1808 ברח הנסיך הפורטוגלי, ז'ואאו, לריו דה ז'ניירו כדי להימלט מהפלישה הצרפתית לפורטוגל. הוא הביא איתו כ-10,000 איש מחצי האי האיברי - האצולה, פקידי הממשלה וחלק מהצבא. במשך 13 שנים, ריו דה ז'ניירו תפקדה כבירת ממלכת פורטוגל במה שהיסטוריונים מכנים "היפוך מטרופולין", עזיבה של מטרופולין אחד גדול ויישוב של מקום אחר. הממלכה הפורטוגלית כולה נשלטה בידי המושבה בברזיל.[6]
בשנת 1815, במהלך קונגרס וינה, ז'ואאו השישי יצר את הממלכה המאוחדת של פורטוגל, ברזיל והאלגברים. ז'ואאו העלה את רמת החשיבות של ברזיל בעיני פורטוגל לאותה הדרגה של ארץ המקור בחצי האי האיברי. ז'ואאו העלה גם את רמת האוטונומיה הברזילאית ונתן לה עצמאות מנהלית כמעט שלמה. אזרחי המושבה הברזילאית יכלו להיבחר לבית הנבחרים הפורטוגלי ולהביע דעתם בנוגע לשלטון במדינה. בשנת 1816, עם מותה של אמו מריה הראשונה, מלכת פורטוגל, הוכתר ז'ואאו השישי למלך בטקס שנערך בריו דה ז'ניירו.
ב-24 באוגוסט1820 פרצה בפורטוגל המהפכה הליברלית שניצלה את עובדת היעדרותו של ויליאם קאר ברספורד עקב נסיעתו לברזיל, והחלה התקוממות צבאית בעיר פורטו נגד המלוכה האבסולוטית של פורטוגל. התביעה למנות מליאה פרלמנטרית שתנסח חוקה לפורטוגל, התפשטה במהירות וללא גילויי התנגדות לשאר חלקי הארץ, וזאת למרות ניסיון המלוכה לדכא את התנועה, וב-15 בספטמבר הצטרפה גם ליסבון למהפכה. הממשל של ויליאם ברספורד הוחלף על ידי חונטה זמנית שמטרתה הייתה לארגן בחירות לקורטס. בקורטס שהתכנס ב-1 בינואר1821 נבחרו כחברים נציגים מכל קצוות האימפריה הפורטוגזית.
הפרלמנט דרש מז'ואאו השישי לחזור מיד לפורטוגל. לפני חזרתו באפריל 1821, מינה המלך את בנו פדרו כעוצר על ממלכת ברזיל. צעד זה לא נשא חן בעיני חברי הפרלמנט, אשר גרסו שאכיפת הריבונות על שטחי האימפריה צריכה להתבצע משטחי פורטוגל באירופה. בנוסף, נדרש פדרו לחזור לאירופה, על מנת להמשיך בה את תהליך הכשרתו למלוכה.
ברזיל העצמאית ורבולטה דה ארמדה
"עצמאות או מוות": הכרזת העצמאות של ברזיל, ציור על קנבס של פדרו אמריקו.
ב-7 בספטמבר1822, הגיעה לידיו של פדרו בברזיל הודעה נוספת בנושא מאת הפרלמנט. הדבר הוביל אותו להכריז על עצמאותה של ברזיל ועל עצמו כקיסר הראשון שלה, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה. באותה שנה אושרה בפורטוגל החוקה, שנוסחה ברוחה של החוקה הצרפתית (1791), שקידשה הפרדה בין הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת והזרוע השופטת, וייחסה למלך תפקיד סמלי בלבד. הגה השלטון עבר לידי פרלמנט חד-אגפי, שחבריו נבחרו בבחירות ישירות, ובידיו השליטה הבלעדית בחקיקה. בשנת 1825 קיבל ז'ואאו את התואר "קיסר ברזיל", בתמורה להכרתו בעצמאות ברזיל. היו התנגדויות נקודתיות לעצמאותה של ברזיל, אך הן שככו במהרה וגם לא היו גדולות.[7]
תקרית רבולטה דה ארמדה הייתה תקרית בה ניסו 493 מורדים ואנשי צבא לבצע הפיכה כנגד המשטר הברזילאי.
ב-1894 היו היחסים בין שתי המדינות מתוחים לאחר שפורטוגל נתנה מקלט למורדים הברזילאים לאחר תקרית רבולטה דה ארמדה. פורטוגל שלחה כוח ימי לברזיל במטרה להגן על האינטרסים שלה במדינה. ב-2 באפריל 1894, המרד שנערך דוכא ו-493 המורדים, כולל 70 קצינים ומנהיג המרד, האדמירל לואיס פליפה דה סלדנה דה גמא, חיפשו מקלט על ספינות מלחמה פורטוגזית. למרות מחאות של ממשלת ברזיל, פורטוגל נתנה מקלט למורדים והפליגה לריו דה לה פלאטה, שם ירדו רוב הפליטים. התקרית נחשבה כהפרה של הריבונות הברזילאית והובילה את ברזיל לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם פורטוגל.[8][9] היחסים הדיפלומטיים כוננו מחדש בשנת 1895 על ידי ממשל פרודנטה דה מוריס.[8]
המאה ה-20
עד שעברה שלושת רבעי מאה של המאה ה-20 הייתה פורטוגל כמעט מבודדת בזירה הבינלאומית, עקב שלטון סלזאר הפשיסטי (או באופן רשמי: המדינה החדשה, Estado Novo). אחת המדינות היחידות ששמרו על קשר עם פורטוגל הייתה ברזיל, שעברה בשנות השלושים של המאה העשרים משטר דומה. לאורך המאה היחסים בין שתי המדינות התקררו והתחממו אך לא נותקו. באותה המאה היו היחסים שקטים ולא נרשמו אירועים חשובים במיוחד בהם.
המאה ה-21
ברזיל ופורטוגל משתפות פעולה בפורומים רב-צדדיים רבים במאה העשרים ואחת, הן שותפות בקידום רפורמות באו"ם. פורטוגל שידלה את ברזיל להציע את הצעתה להיות חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם.[10] ברזיל ופורטוגל הן חברות מייסדות של קהילת המדינות הפורטוגליות, ארגון בין-ממשלתי של מושבות פורטוגליות לשעבר.[11]
שתי המדינות גם מקיימות מפגשי פסגה קבועים כדי לדון בהסכמים בילטראליים ורב-צדדיים ובנושאים עכשוויים. סוגיה מרכזית על סדר היום הדו-צדדי בענייני תרבות היא קידום משותף והפצת השפה הפורטוגזית.[2]
יחסים כלכליים
גם היחסים הפוליטיים וגם היחסים הכלכליים חשובים ומהווים עמוד תווך ביחסים. חברות מהמגזר הפרטי משתי המדינות היו מעורבות במכירות, קניות ומיזוגים רבים עם חברות מהמדינה השנייה.
היחסים הכלכליים בין שתי המדינות מבוססים על שטחה העצום של ברזיל, ועקב כך, גם על כלכלתה החזקה הרבה יותר מהכלכלה הפורטוגזית. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, ההשקעה הברזילאית בפורטוגל הייתה גדולה בהרבה מהשקעה הפורטוגזית בברזיל. בין היתר בגלל אי הפיתוח של פורטוגל במהלך שלטון אנטוניו דה אוליביירה סלזר, והזמן שלקח למדינה להתפתח לאחר מהפכת הציפורנים.[12]
בשנות התשעים והאלפיים גדלו מאוד ההשקעות הפורטוגזיות בברזיל והסחר בין שתי המדינות הלך ותפח בהדרגה.[2]
Pedreira, Jorge Miguel Viana. "From Growth to Collapse: Portugal, Brazil, and the Breakdown of the Old Colonial System (1750-1830)." Hispanic American Historical Review 80.4 (2000): 839-864.
Santos, Paula Marques. "Relations Between Portugal and Brazil (1930-1945) The Relationship Between the Two National Experiences of the Estado Novo." Titulo: E-journal of Portuguese History 4.2 (2006).
.jpg)
