יחסי ספרד–פורטוגל מתארים את היחסים בין ממשלות הרפובליקה הפורטוגזית לממלכת ספרד. שתי המדינות מהוות את הרוב המכריע של חצי האי האיברי וככאלה, מערכת היחסים בין השניים ידועה לעיתים כיחסים האיבריים.
פורטוגל וספרד היו מעצמות ים מתחרות כבר במאה ה-14. בתחילה הייתה פורטוגל בעמדה לחקור את האזור הפונה לאוקיינוס האטלנטי וצמוד לחופי אפריקה. בעשותה זאת בהצלחה גילתה כי אפריקה הייתה המקור העיקרי בעולם לזהב, שהובא על ידי שיירות גמלים ברחבי סהרה. גילוי זה הניע את הנסיך אנריקה הספן לשלוח משלחות דרומה יותר לאורך חוף אפריקה. ברטולומאו דיאס ואנשי צוותו מצאו את עצמם מפליגים בחוף המזרחי של אפריקה לאחר סערה דרום אטלנטית שהרסה את ספינותיהם סביב קצהו הדרומי של יבשת אפריקה. קטע זה ידוע כיום בשם כף התקווה הטובה. משלחת בראשותו של ואסקו דה גאמה נשלחה למשימה דיפלומטית וסחר להודו. הוא הלך בדרכו של דיאס עד שהגיע למאלינדי (קניה) במזרח אפריקה.
פורטוגל הצליחה להקים עמדה מסחרית בקוצ'ין, עיר נמל בדרום-מערב הודו. בשנת 1509 הגיע חוקר פורטוגזי נוסף, דייגו לופס דה סקיירה, למלאקה, מרכז סחר חשוב בדרום מזרח אסיה.
ספרד נכנסה לזירה כמה שנים אחר כך. לאחר שהביסו לחלוטין את המעוז המורי (המוסלמי) האחרון בחצי האי האיברי, המלך פרדיננד והמלכה איזבלה הפנו את תשומת ליבם לחיפוש אחר שטחים חדשים מעבר לים.
ספרד הייתה משוכנעת שהיא הגיעה לאסיה עם המשלחת שביצע כריסטופר קולומבוס, משלחת זו הייתה חשובה ביותר מכיוון שהגיעה לאמריקה, שטח אדיר ובלתי ידוע שהחל עידן של תגליות שהחוקרים הספרדים שלו קראו לאנשי המשלחת: 'הכובשים', במהלכו הם בחנו חלק גדול מהשטח הפנימי של העולם החדש. וסקו נונייס דה בלבואה הספרדי הגיע לאוקיינוס השקט וחצה לראשונה את פנמה. פרדיננד מגלן, נווט פורטוגזי, שכנע את קרלוס הראשון, מלך ספרד לממן משלחת לחקר האוקיינוס השקט. מגלן נהרג במקטאן (כיום לאפו-לאפו, הפיליפינים) על ידי הילידים, אך החוקר הספרדי חואן סבסטיאן אלקנו וצוותו המשיכן את ההפלגה, בעקבות תוכניתו של מגלן.
ספרד החלה על ידי איחוד כתרי קסטיליה ואראגון בשנת 1479, אם כי רק בשנת 1516 היה להם מלך אחד.[דרוש מקור] עד אז המילה היספניה הייתה רק מיקום גאוגרפי המתייחס אך ורק לחצי האי האיברי. רק בחוקת 1812 אומץ השם "ספרדאס"[דרוש מקור] (ספרדים) למדינה יחד עם השימוש בתואר "מלך הספרדים". חוקת 1876 אימצה לראשונה את השם "ספרד" לממלכת ספרד, ומאז ואילך המלכים השתמשו בתואר "מלך ספרד". פורטוגל, קסטיליה ואראגון היו בעלות ברית ברקונקיסטה שבה כבשו אדמות מהמורים המוסלמים בדרום חצי האי האיברי. כיבושה מחדש של פורטוגל הושג במלואו עד 1249, ואילו קסטיליה סיימה את כיבושה מחדש בשנת 1492.
התקוות לאחד את כל ממלכות ימי הביניים האיבריות נעלמו במותו של מיגל דה פז, נסיך פורטוגל, נסיך אסטוריאס, נסיך גירונה ונסיך ויאנה, בשנת 1500.
התרחבות מעבר לים
חוזה טורדסיאס (1494) חילק את העולם החדש בין פורטוגל לקסטיליה. במהלך המאה ה-15 בנתה פורטוגל ציי ספינות גדולות, והתחילה לחקור את העולם שמעבר לאירופה, תוך שהיא שולחת חוקרים לאפריקה ואסיה. קסטיליה עקבה אחר כך אחרי עשרות שנים. לאחר המסע הספרדי הראשון של כריסטופר קולומבוס לקריביים בשנת 1492, שתי המדינות החלו לרכוש שטחים בעולם החדש. כתוצאה מהסכם טורדסיאס משנת 1494, רכשה פורטוגל את המושבה החשובה ביותר שלה, ברזיל (חלק גדול מיבשת דרום אמריקה), כמו גם מספר נכסים באפריקה ובאסיה, ואילו קסטיליה תפסה את שאר דרום אמריקה וחלק גדול מצפון אמריקה כמו גם מספר נכסים באפריקה, אוקיאניה ואסיה ובכלל זה את המושבה החשובה של הפיליפינים. קו התיחום הזה היה בערך באמצע הדרך בין איי כף ורדה (בשליטה פורטוגזית) לבין האיים שגילה קולומבוס עבור קסטיליה במסעו הראשון. אף על פי שחוזה טורדסיאס ניסה לברר את גבולות האימפריות שלהם, נדרשו אמנות רבות אחר כך לביסוס הגבולות המודרניים של ברזיל והיה צורך בחוזה סרגוסה משנת 1529 כדי לתחום את נחלותיהם האסייתיות.
האיחוד האיברי
המלך פליפה השני מספרד הוכתר למלך פיליפה הראשון מפורטוגל בשנת 1580. הוא לא איחד רשמית את שתי הממלכות.
במהלך מלחמות המאה ה-18, שלעיתים נלחמו על ידי המעצמות הגדולות לשמירה על מאזן הכוחות האירופי, ספרד ופורטוגל מצאו את עצמן לרוב בצדדים מנוגדים. הפורטוגזים בשל בריתם רבת השנים התייצבו לצד בריטניה הגדולה, ואילו ספרד, באמצעות "ברית בית בורבון", התייצבה בברית עם צרפת. בשנת 1762, במהלך מלחמת שבע השנים, השיקה ספרד פלישה לא מוצלחת לפורטוגל .
בשנת 1777 התרחש סכסוך בין שתי המדינות על גבולות רכושם בדרום אמריקה.
המאה ה-19 ותקופת נפוליאון
מלחמת התפוזים (פורטוגזית: Guerra das Laranjas; צרפתית: Guerre des Oranges; ספרדית: Guerra de las Naranjas) היה סכסוך קצר בשנת 1801 בו כוחות ספרדים, שנתמכו על ידי ממשלת צרפת, ובסופו של דבר נעזרו על ידי הצבא הצרפתי פלש לפורטוגל. זה היה הניצן המבשר למלחמת חצי האי, וכתוצאה ממנו הסכם בדחוס, אובדן השטח הפורטוגזי, ובסופו של דבר היווה את הדרך לפלישה מוחלטת לחצי האי האיברי על ידי הכוחות הספרדים והצרפתים.
בשנת 1807 פלש קרלוס הרביעי, מלך ספרד ובני בריתו הצרפתים לפורטוגל בהצלחה ומהירה בצורה יוצאת דופן, תוך שימוש במסלול שחצה את שטח ספרד. עם זאת, הצרפתים החליטו להשתלט על שתי המדינות, והפילו את מלך ספרד ואילצו את בית המלוכה הפורטוגלי לברוח למושבה הפורטוגזית של ברזיל. לאחר מכן ספרד ופורטוגל הפכו לבעלות ברית לראשונה זה מאות שנים, וביחד עם צבא בריטי תחת סר ארתור וולסלי, הסיגו את הצרפתים חזרה לגבול בשנת 1813 לאחר סכסוך ממושך ואכזרי המכונה מלחמת חצי האי.
לאחר נפילת נפוליאון שתי המדינות התקרבו למלחמה מספר פעמים במהלך ראשית המאה ה-19. שתיהן איבדו את מושבותיהן האמריקאיות זמן קצר לאחר תום מלחמת חצי האי, מה שהחליש את כוחן העולמי בצורה קשה.
שתי המדינות נותרו נייטרליות במלחמת העולם השנייה, אם כי לספרד הייתה נטייה יותר לגרמניה הנאצית. פורטוגל גם ניהלה מערכת יחסים ידידותית עם גרמניה הנאצית, וסיפקה לה משאבים מרכזיים רבים כמו טונגסטן. עם זאת, בזכות הברית של המאה ה-14 עם פורטוגל עם אנגליה, היא גם סיפקה לבריטניה שירותים שונים, ולכן בעוד הגרמנים נאלצו לשלם מיידית, לבריטניה היה חשבון פתוח לרוב המלחמה.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה בשנת 1945, כאשר בעלות הברית ניצחו, שתי המדינות פורטוגל וספרד התבודדו יותר ויותר כשממשלותיהן מושרשות במלחמה הישנה, כדיקטטורות סמכותיות, ולא הדמוקרטיה שהוקמה או הוקמה מחדש בכל שאר אירופה המערבית.
בעוד שאר המעצמות הקולוניאליות האירופיות, כמו צרפת, בריטניה והולנד, ויתרו על האימפריות הקולוניאליות שלהן בשנים שלאחר המלחמה, ספרד ופורטוגל נצמדו לנחלותיהם ברחבי העולם. פורטוגל נלחמה במלחמה קולוניאלית יקרה באפריקה, ובשנת 1961 נחלתה בגואה נכבשה על ידי הודו. למרות האינטרס העצמי ההדדי לכאורה שלהם, היה מעט מאוד שיתוף פעולה בין ספרד לפורטוגל בכל הקשור להגנת האימפריות שלהם.
סוף הבידוד
בשנת 1974 הסתיימה הדיקטטורה של אסטדו נובו על ידי הפיכה צבאית המכונה "מהפכת הציפורנים". זה הותיר את ספרד מבודדת יותר ויותר משאר אירופה, בידוד שנמשך עד מותו של פרנקו שנה לאחר מכן, ולאחר מכן ספרד חזרה להיות מונרכיה חוקתית ואימצה את הפרלמנטריזם. PREC שבאה אחרי מהפכת הציפורנים בפורטוגל הסתיימה בשנת 1976 ופורטוגל גם הפכה לדמוקרטיה.
שתי המדינות העניקו עצמאות למושבותיהן לשעבר, ופתחו בצעדי ליברליזציה על כלכלתן, והחלו בתהליך הגשת בקשה לחברות בקהילה הכלכלית האירופית. בשנת 1986 שתי המדינות נכנסו רשמית לקהילה, הידועה כיום כאיחוד האירופי, בעקבות אשרוראמנת ליסבון.
יחסים נוכחיים
היחסים הנוכחיים בין ספרד לפורטוגל טובים מאוד. הם משתפים פעולה במאבק בסחר בסמים ובשרפות יער (הנפוצות בחצי האי האיברי בקיץ), למשל. יחסים קרובים אלו מתחזקים על ידי ממשלות דומות; כמו הממשלות השמרניות של חוסה מריה אסנאר וז'וזה מנואל ברוזו והממשלות הסוציאל-דמוקרטיות של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו וז'וזה סוקרטש ובין פדרו סנצ'ס ואנטוניו קושטה. סוקרטש אף טוען שיש לו את אחד היחסים האישיים הטובים ביותר עם ספאטרו בקרב מערכות יחסים פוליטיות בינלאומיות.
בשנת 1998 חתמו שתי המדינות על אמנת אלבופיירה, הסכם על שיתוף נהרות חוצה גבולות כמו הדורו, הטחו והגוודיאנה. הוועידה החליפה הסכם קודם על הדורו, שנחתם בשנת 1927, והורחב בשנים 1964 ו-1968 לכלול יובלים. אמנת אלבופיירה מסדירה את השימוש השוויוני במים ובבעיות סביבתיות[1].
