יהדות איטליה

בית הכנסת הגדול של רומא
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
איטליה איטליה ישראל ישראל ארצות הברית ארצות הברית
שפות
איטלקית, עברית, איטלקית יהודית, טריפוליטאית יהודית
דת
יהדות
נוסח תפילה
נוסח איטליה נוסח אשכנז נוסח ספרדי נוסח טריפוליטאי

יהדות איטליה היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות באירופה, וראשיתה עוד בתקופת בית שני. מלבד הקהילות הקדומות, היגרו אליה יהודים רבים מגרמניה ומצרפת במהלך ימי הביניים, וייסדו בה קהילות לפי מנהגיהם. לאחר גירוש ספרד באו אליה רבים מן המגורשים וייסדו בה קהילות ספרדיות. באיטליה היה אחד המרכזים החשובים של העולם היהודי מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 ובמאה ה-20 היו לאיטליה שלושה ראשי ממשלה ממוצא יהודי: אלסנדרו פורטיס, סידני סונינו, ולואיג'י לוצאטי.^[1]

תולדות הקהילה כללו עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה ליהודים, בתקופות של סובלנות ושגשוג, לצד תקופות של גילויי אנטישמיות שבאו לידי ביטוי בהגבלות כלכליות וחברתיות ובגירוש היהודים מערים שונות באיטליה.

כ-8,000 יהודי איטליה (מתוך 44 אלף) נרצחו בשואה.^[2]

יהודי איטליה מונים כיום כ-35,000 איש, כאשר לפי הגדרה כוללנית יותר ביחד עם יהודים למחצה (popolazione ebraica allargata), צאצאים לנישואי תערובת – מגיע מספר תושבי איטליה המגדירים עצמם כיהודים ליותר מ-45 אלף איש.^[3]

יהודים התיישבו באיטליה במאה השנייה לפנה"ס, בתקופה שבה שלטו במקום הרומאים. תחילה התיישבו היהודים בעיקר בסביבת רומא: רומא עצמה, אוסטיה וקפואה.

הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא נוצר כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים^{[דרוש מקור]}. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים ויסדו את הקהילה. החל משנת 70, אחרי דיכוי המרד הגדול, החלו להגיע לרומא גלי שבויים מיהודה הכבושה שנפדו על ידי יהודי העיר. מעריכים את מספרם של יהודי רומא בתקופת זו ב-50,000 נפשות, כעשירית מאוכלוסיית העיר, ולפי כתובות שנמצאו בקטקומבות היו ברומא 12 בתי כנסת^{[דרוש מקור]}.

רומא קלטה את מרבית המהגרים, בעיקר עבדים משוחררים, שהובאו לאיטליה על ידי טיטוס ואדריאנוס.^[4] העבדים העבריים לא היו נוחים לרומאים בשל מנהגיהם השונים, ונפדו על ידי בני עמם. אך היו גם יהודים שהתיישבו לאורך נתיבי המסחר ובנמלים שמהם התנהל המסחר עם ארצות אגן הים התיכון.^[5] בחורבות פומפיי נמצאה כתובת בפחם "סדום ועמורה". בדרום איטליה התיישבו היהודים בקצה ה"מגף" האיטלקי, באזור המכונה יוון הגדולה.

יישוב יהודי עתיק היה בברינדיזי, עיר הנמל שאליה הגיעו מהגרים מארץ ישראל. העיר הייתה התחנה הראשונה של ויה אפיה (Via Appia) ממנה הגיעו הנוסעים אל העיר פּוּטיאוֹלי (היום פוצואלי (Pozzuoli) צפונית מנאפולי). בסביבות נאפולי התגלתה אנדרטה שהוקמה על ידי אַסְטֶר מירושלים וממנה אחרי 274 ק"מ הגיעו לרומא.^[6] בדרך עברו גם את העיר ונוזה (Venosa). באזור זה התגלו מאות קטקומבות של יהודים, שנשתמרו היטב. היהודים התיישבו בעיקר בערים טאראנטו ובארי. על אחת המשלחות החשובות מארץ ישראל, בראשות רבי עקיבא, שהגיעה לפּוּטיאוֹלי, לפי המשוער בשנת 95, מסופר כי לאור דחיפות הנסיעה הם שטו באוניה בסוכות.^[7]

היישוב היהודי באיטליה הגיע בסיום העידן הרומאי לפריסה מלאה בכל רחבי האימפריה. בחמישים יישובים נמצאו שרידים אלה או אחרים, בהם: סיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברישה, בולוניה, אולי פירנצה. פרנסתם הייתה על רוכלות, שכן רובם היו עבדים משוחררים ללא אמצעים כספיים. מכל מקום, הפרנסות שלהם היו בסולם החברתי הנמוך ביותר. מתקופה זו לא נמצאו שרידי בתי כנסת, חוץ מאחד באוסטיה שהיה בבעלות סוחרים. היהודים המשיכו לשלם את המס המיוחד ל"אוצר היהודי", שנכפה עליהם לאחר חורבן הבית, אבל היה להם פטור מקבלת פולחן המדינה.

בין המאה ה-4 ל-14 השתרשו היהודים בחלקים נרחבים באיטליה. עם התפשטות הנצרות בשטחי איטליה הורע מצב היהודים באחדים מהאזורים. מצבם היה טוב יחסית במדינת האפיפיור שהעניק להם את חסותו. בדרך כלל נהנו היהודים באיטליה בכלל ובמדינת האפיפיור בפרט עד המאה ה-12 ממצב כלכלי טוב שנבע ממסחר באבנים יקרות. האפיפיור אלכסנדר השלישי, הכשיל תוכניות של אנשי כמורה בוועידת לטראנו השלישית (1179) שהטיפו לחקיקה אנטי יהודית מגבילה.

החל מסוף המאה ה-12 החלו האפיפיורים בסדרת צעדים שמטרתם הרשמית הייתה להפריד בין הנוצרים ליהודים. בפועל הטילו הגבלות כלכליות ופיזיות על הקהילות היהודיות שבחלקן היו משפילות. כבר בוויעוד האקומני שאחרי ועידת לטראנו הרביעית (1215), הוטלה על היהודים חובת נשיאת אות קלון ונאסר על יהודים להסתובב בחוץ ב"שבוע הקדוש" (מיום ראשון של הדקלים ועד פסחא). במאה ה-13 התנהל מסע תעמולה כנגד התלמוד בטענה שהתלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול אותו וגם להורגו. שיאו של מסע זה היה משפט פריז, וכמו במקומות אחרים באירופה ניתנה גם ברומא ההוראה לשריפת התלמוד.

הגבלות אלה שחלו על היהודים במדינת האפיפיור הקרינו על התנהגות השליטים בשאר הארצות שבהן היה ציבור קתולי. ברם, היישום של פעולותיו בכל מדינה, אפילו בתוך איטליה, היה תלוי בשיקוליה הפנימיים של המדינה. לדוגמה: מדיניות שליטי טוסקנה ביהודיה הייתה פעמים רבות שונה מהתנהגות מדינת הכנסייה ולעיתים, מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים, בדיוק הפוכה.

באזורי איטליה השונים היו הבדלים במגמות ההתפתחות:

• יהדות דרום איטליה התחזקה במהלך המאה ה-9. הוקמו בה מרכזי תלמוד, עד שהיה מקובל לומר "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו" הייתה ישיבה חשובה בלוקה, שמשם הביאו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה. כן הייתה ישיבה באוריה.^[8]
• בצפון איטליה, בעיקר בפדובה ובמנטובה סייעו להתפשטות התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי לרחבי אירופה וכן הוקמו בשטחיה מספר בתי מדרש יהודיים. בערים אלה הוקמו בתי דפוס. במאה ה-13 התחזקה תופעת הבנקאות היהודית, בעיקר בצפון איטליה ובמרכזה. באותה התקופה הוקמו הקהילות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.
• ברפובליקה של ונציה נדחקו רגלי היהודים מהמסחר במשי.
• בסיציליה סבלו היהודים מרדיפות קשות. בשנת 1514 גורשו כל יהודי ממלכת סיציליה, שהייתה תחת שלטון ספרד באותה עת.

תקופת הקונטרה רפורמציה חפפה בחלקה את תקופת הרנסאנס שהחלה באיטליה במאה ה-14 ונמשכה עד המאה ה-17. ליהדות איטליה הייתה שותפות מעטה בהתהוות האמנות בתקופת הרנסאנס באיטליה.

הגורם העיקרי שהשפיע על יהדות איטליה היה הרפורמציה הפרוטסטנטית שהחלה באמצע המאה ה-16. הרפורמציה היוותה איום ישיר על הכנסייה הקתולית וכחלק מתגובת הנגד לרפורמציה הופעלו גם אמצעים נגד היהודים. ב-14 ביולי 1555, חודשיים לאחר שנבחר לתפקידו, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה שבה נקבע כי היהודים חייבים להתגורר בנפרד משכניהם הנוצרים. גזרה זו הביאה להקמת גטו רומא.

שנה אחר כך (1556) נידונו למוות והוצאו להורג בשריפה עשרים אנוסים שניסו לחזור ליהדות בעיר הנמל אנקונה. בתגובה נעשה ניסיון לארגן חרם כלל־יהודי על העיר. הניסיון, שזכה לשם חרם אנקונה, נכשל.

האפיפיור הבא, פיוס הרביעי, אכף הקמת גטאות ברוב ערי איטליה. יורשו פיוס החמישי המליץ על הקמתם במדינות השכנות, וב-1569 הורה על גירוש כל היהודים ממדינת האפיפיור למעט מאנקונה ומרומא (כ-1,000 משפחות). חוק זה היה בתוקף עד כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בונפרטה. במקביל הונהג בטוסקנה תחת שלטונו של קוזימו הראשון אות הקלון ב-1567, ובשנים 1570–1571 גורשו כל היהודים מטוסקנה מלבד סיינה ופירנצה שבה נכלאו בגטאות.

ערך מורחב – גטאות באיטליה

גטאות הוקמו במאה ה-16 בערים רבות באיטליה. הגטאות העיקריים הוקמו בערים ונציה, רומא ופירנצה. בפיימונטה הונהגו השכונות המיוחדות ליהודים אך לתקופה מצומצמת יותר – כמאה שנה בלבד. גטאות נוספים הוקמו בערים אנקונה, סיינה, סניגאליה, אורבינו, פרארה, פדובה פיטיליאנו^[9] ועוד.

איטליה הייתה אחד המרכזים החשובים בעולם היהודי במאות ה-16 עד ה-18. גדולה הייתה היצירה הרוחנית שנעשתה: חיבורים שנתחברו, ספרים שנדפסו, תלמידי חכמים בולטים שפעלו בקהילות אלו ועוד. כן נעשו בה ההדפסה הראשונה של התנ"ך, מקראות גדולות, וסידור התלמוד. פעלו באיטליה תלמידי חכמים כמו רמ"ע מפאנו, רמח"ל, רבי משה זכות, רבי דוד זכות החיד"א, הרב אליהו בן אמוזג ועוד.

במאה ה-15 וה-16 באו לאיטליה מגורשים מגרמניה וצרפת. בעזרתם החל עידן חדש בעולם הישיבות של צפון איטליה. ידועה הישיבה בפביה (Pavia della Lombardia) – ישיבת המהרי"ק. בקרמונה (Cremona), הייתה קהילה אשכנזית וישיבה שבראשה עמד ר' יוסף אוטולנגי. היה בה היה גם דפוס עברי. במצ'רטה (Macerata) שבמארקה הייתה ישיבה בראשות ר. יחיאל טרבוט בן הזקן.

ב-1593 עם הכרזת הליוורנינה הוקמה הקהילה היהודית בליבורנו על ידי יוצאי ספרד ופורטוגל. קהילה זו, נהנתה משוויון זכויות ואוטונומיה והייתה בין הקהילות הבודדות באיטליה בהן היהודים לא חיו בגטו.

בשלהי המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19, רבים מן יהודי איטליה הגרו ללוב שהייתה אז בתקופת שגשוג ופיתוח מבחינה כלכלית. בין המשפחות אשר ניתן למצוא בקרב יהדות לוב שהם איטלקים במקורם: קסנטיני, ג'רמון, רג'יניאנו, בוארון, ונטורה, זכות (שרוב בניה נשארו באיטליה עד לאחר השואה), בריגה, רומאנו, סאסי, תמם ועוד. אלה ועוד שמות משפחה רבים בקרב יהודי לוב מעידים על מוצאם האיטלקי.

בשנת 1792 נכנסו צבאות הרפובליקה הצרפתית, בראשות נפוליאון, לעיר ניס שבאיטליה בקרבת הגבול הצרפתי-איטלקי. ניס הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי הצרפתים. היהודים היו לצד הצרפתים ולכן במקומות שבהם הייתה נסיגה, אפילו זמנית, של הצרפתים, הם נדרשו לשלם עבור הנזקים שגרם הצבא הצרפתי. בשנת 1796 הושלם כיבוש צפון איטליה על ידי הצרפתים. הממשלה החדשה פרסמה את ההצהרה הבאה:

כל אדם נולד ונשאר בן חורין ורשאי ליהנות מכל הזכויות במלואן. היהודים הם אזרחים וחובה להכיר בהם בתור שכאלה בחברה.^[10]

בשנת 1848 זכו היהודים באיטליה לאמנציפציה, אך נלקחה מהם האוטונומיה שלהם. היציאה מחומות הגטו, שהחלה לאחר כיבוש איטליה בידי נפוליאון הייתה האות לפריחתה של יהדות איטליה. בתנועת השחרור שהונהגה על ידי גריבלדי בלטו יהודים רבים כמצביאים וכמדינאים. יהודי רומא, תחילה, ושאר יהודי איטליה הצטרפו אליהם בהדרגה, זכו לשוויון זכויות אזרחיות רק בשנת 1870 בזכות משאל העם שהחליט על הצטרפותה של רומא לממלכה האיטלקית. שמואל אלטרי, מנכבדי הקהילה היהודית ברומא, זכה לכבוד של הגשת תוצאות משאל העם למלך איטליה. בשנת 1871 היו כבר 11 חברי פרלמנט יהודים באיטליה,^[11] מעל לשיעורם המשוער באוכלוסייה – 1 לאלף. ההתפעמות של יהודי איטליה באותם הימים הייתה אדירה.

החל משנת 1900 הרגשות היהודיים באו לידי ביטוי בהקמת בתי הכנסת המפוארים של פירנצה, טורינו, ורונה ועוד, אבל החשוב ביותר עבורם היה בית הכנסת הגדול של רומא שנחנך בשנת 1904. המעבר מחיי המצוקה של מגורים כפויים בגטו (עד 1870 תחת שלטון האפיפיורים) לחיי חרות מלאים היה מרגש ביותר. חלק מיהודי איטליה, שהיגרו לארצות אגן הים התיכון, כמו טורקיה, מצרים ותוניס, כדי למצוא פרנסה בכבוד, חזרו לרומא, שקבלה אותם כאזרחים שווי זכויות. יהודי איטליה הפנימו את ערכי המולדת החדשה וחינכו את ילדיהם, לרוב בבתי הספר הממלכתיים של המדינה^[12] לאהבת המולדת ולכיבוד חוקי המדינה. זאת הייתה הסיבה של הדיכאון הגדול של יהודי איטליה בכלל ואלה שהיו במשרות ממשלתיות, כולל בתחום ההוראה, כאשר נחקקו חוקי הגזע בשנת 1938. במרוצת השנים אישים יהודים באיטליה הצליחו לאייש עמדות רמות, והיו בהם אף ראשי ממשלה: אלסנדרו פורטיס, סידני סונינו, לואיג'י לוצאטי; וראש עיריית רומא: ארנסטו נתן. בין היהודים היו מפקדי צבא ואדמירלי צי. משקל בולט היה להם גם באוניברסיטאות.

בתחילת המאה ה-20 הוקמה תנועת ההתעוררות הלאומית סביב הרב שמואל צבי מרגליות שעד מהרה נטתה לציונות. הציונות התפשטה בקרב איטליה לאט מאוד ואיש לא השתתף בקונגרס הציוני ה-1. בשנות ה-30 התארגנה התנועה באיטליה בדפוסים רשמיים ופעלה בקליטת הפליטים מגרמניה ובעידוד נוער לעליה ארצה.

בשנים הראשונות לשלטונו הפשיסטי של מוסוליני זכו היהודים לחופש מלא ולשוויון זכויות, ואף הגיעו למעמד גבוה. איטליה אף ראתה בעין יפה את הציונות. מעטים היו היהודים שהצטרפו למפלגה הפשיסטית בימיה הראשונים. היו גם כאלה שהשתתפו במצעד על רומא, בעיקר חיילים וקצינים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ועוד קבוצות יהודים מיוחסות. ליוזמה הפשיסטית לצירוף היהודים לתנועתם היו שתי מטרות: האחת הייתה לנטרל את הביקורת של אלה שטענו שלא ייתכן להאשים בחוסר נאמנות יהודים נאמנים לאיטליה ולפשיזם בצורה כל כך ברורה; והשנייה הייתה לפצל את הכוחות של היהדות האיטלקית – מאותו יום כל יהודי "רציני" היה עסוק יותר בשתדלנות לקבל את סיווג המיוחס הזה, "חבר המפלגה" מאשר במאבק על ביטול הגזרות, דבר שהיה בלתי אפשרי על כל פנים.

בשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס הקמה של ארגון ציוני איטליה. הייתה פעילות ענפה של התנועות הציוניות. בין השאר, תנועת בית"ר הקימה את בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia), לחוף ימה של רומא. אחדים מקברניטי הצי הישראלי קיבלו את הכשרתם באקדמיה זו.

בשנת 1938, כאשר חוקקו חוקי הגזע באיטליה נגד יהודים פוטרו אלפי יהודים ממשרות מפתח בממשלה, בצבא ובצי האיטלקי ובמוסדות להשכלה גבוהה. עבורם הייתה זו טרגדיה. הם לא האמינו כי כך תפעל נגדם המדינה שהיו שותפים להקמתה.

ערך מורחב – שואת יהודי איטליה

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה הממשלה צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. משם הם הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה מחנה הריכוז פוסולי, ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena).

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, בסוף שנת 1943, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים המשוער היה כ-8,000.^[13] על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ומשלוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

כשני-שלישים מיהודי איטליה ניצלו מהשואה ולאחר קום המדינה בשנת 1948 עלו כ-3,000 יהודים למדינת ישראל.

זיכרון השואה חרוט היטב בקרב יהודי איטליה. גם רשויות המדינה נוטלות חלק בפעולות הזיכרון. הנצחת השואה נעשית בדרכים הבאות:

• נקבע יום זיכרון ארצי לשואה, 18 באוקטובר, מועד בו יהודי רומא, בשנת 1943, נשלחו למחנות ההשמדה.
• במילאנו פועל משנת 1955 המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (La Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea CDEC) בראשות מיכֶ'ל צרפתי (Michele Sarfatti). המכון עוסק בתיעוד, חינוך ומאבק באנטישמיות. בתחנת הרכבת המרכזית של העיר מילאנו צ'נטראלה מוקם אתר זיכרון ליהודי מילאנו, אשר נשלחו נשלחו בשנת 1944 מרציף 21 להשמדה.
• בקארפי (Carpi) צפונית למודנה פועל מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי (Museo Monumento al Deportato politico e razziale). ליד קארפי היה מחנה ריכוז הוא מחנה ריכוז פוסולי. בפרמונטי די טרזיה, שליד העיר קוזנצה במחוז קלבריה שבדרום איטליה, הוקם מוזיאון להנצחת החיים במחנה הריכוז, שבו נכלאו אלפי יהודים ונוצרים, עד ששוחרר בספטמבר 1943 והפך למחנה עקורים.

• 
  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות פירנצה בכניסה לבית הכנסת הגדול של פירנצה
• 
  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות רומא בכניסה הצדדית בית הכנסת הגדול של רומא
• 
  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות מילאנו בכניסה לבית הכנסת במילאנו
• 
  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות ונציה בכניסה לבית הכנסת הספרדי של ונציה

באיטליה במאה ה-21, פועלות 21 קהילות המונות כ-35,000 נפש.^[14] בעשור האחרון גברה המודעות של איטליה כלפי יהודיה. תופעה זו באה לידי ביטוי בהקמת אתרים להנצחת השואה, בארגון עצרות ביום השואה ליהודי איטליה והכללת הנושא היהודי בתוכניות הלימודים של בתי הספר הממלכתיים. בשנת 2008 נערכו כבר כחמישה כנסים אקדמיים לבחינת תופעת חוקי הגזע באיטליה שמלאו 70 להכרזתם. נעשים צעדים לעידוד התיירות על ידי שיפוץ מבני בתי הכנסת העתיקים. המבנים זקוקים לשיפוצים יקרים והם מבוצעים על ידי מקורות מסחריים, ציבוריים וממלכתיים.

יהודי איטליה מאורגנים במסגרת איגוד הקהילות היהודיות של איטליה המייצג את יהודי איטליה כלפי הממשל האיטלקי וכלפי גורמי חוץ, ומסייע בניהול הקהילות. האיגוד הוקם בהתאם לחוק, שהתקבל על ידי הממשל הפשיסטי בשנת 1930.

בינואר 2002 נבחר שמואל די-סיני לרבה של קהילת רומא – Rabbino Capo della Comunità di Roma,^[15] במקום הרב אליה טואף שמילא תפקיד זה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הוא נולד בשנת 1949, דור שלישי לרבנים, לימד בבית הספר לרבנים ברומא ובמקצועו הוא רופא רדיולוג. הוא משמש בתפקיד סגן מנהל של החברה הלאומית לביואתיקה באיטליה (Comitato Nazionale di Bioetica).

בכנס האחרון של הקונגרס, בשנת 2006, הוחלט על הקמת משרד מיוחד לענייני צעירים מתוך דאגה לירידה במספרם בקהילות.

באיטליה מתקיים מדי שנה "יום התרבות העברית". שותפים לאירוע הקהילות היהודיות הנמצאות באיחוד האירופי. כל קהילה מכינה אירוע חברתי. אירוע מרכזי מתקיים באחת הקהילות. בשנת 2006, האירוע התקיים במוזיאון היהודי במודנה ובטקס חנוכת בית כנסת ברג'ו אמיליה.

מצבם של אתרי מורשת יהודיים ובעיקר בתי הכנסת העתיקים, הזקוקים לשיפוצים יקרים, מחייב את הקהילות לפנות למקורות ציבוריים וממלכתיים. בתי הכנסת ברומא,^[16] בפירנצה ובוונציה שופצו במימון נדיב של הממשלה ולדוגמה, שיפוץ בית הכנסת בפיזה, בוצע במימון בנק מסחרי. הממשל לזרועותיו – מרכזי, מחוזי ומקומי, וכן רשויות התיירות, מתכננים לפתוח לקהל התיירים בתי כנסת ברחבי איטליה. על הפרק עכשיו^{[דרוש מקור]} פתיחת 16 בתי הכנסת בצפון המדינה. חלקם זקוקים לשיפוץ, ובהיעדר קהילות במקומות אלה יהיה המימון ציבורי.

באיטליה בוצעו בשנים האחרונות פעולות רבות לשיחזור אתרי מורשת יהודיים, באמצעות יחידה ממשלתית הממונה על טיפוח התרבות האיטלקית. הממשל רואה חשיבות מיוחדת לטיפוח אתרי המורשת היהודית. כך שופצו אתרים יהודיים – בתי כנסת, תצוגות מוזיאוניות, בתי קברות, ויצירות ארכיטקטוניות ואמנותיות מהאלף השני – בערי איטליה הראשיות: רומא, פירנצה ומילנו. כן שוקם בית הכנסת ובית הקברות בקזאלה מונפראטו (Casale Monferrato) ובית הקברות היהודי בהר קרדטו (Cardeto) אנקונה מהמאה ה-15. זאת, מלבד פעולות התחזוקה השוטפות בשאר האתרים היהודיים.

יהודי איטליה נוהגים להתפלל בנוסחים אחדים. כיוון שלאיטליה הגיעו יהודים רבים ממקומות שונים ובתקופות שונות, ישנם לא מעט מנהגים המקובלים באיטליה. נוסח התפילה של יהודי איטליה הוותיקים הוא הנוסח האיטליאני, המקובל בבתי הכנסת העיקריים באיטליה.

לאיטליה הגיעו בין המאות ה-14–15 יהודים אשכנזים שהביאו עמם את נוסח אשכנז. נוסח אשכנז של איטליה שונה במידת מה מנוסח אשכנז הנפוץ, בעיקר בפיוטים, המשתייכים לענף המערבי של נוסח אשכנז, עם שינויים והשפעות מקומיות. יהודים שהגיעו מצרפת הביאו את נוסח צרפת שהשתמר עד לדור האחרון בשלוש ערים באיטליה: אסטי, פוסאנו ומונקלבו המכונה "מחזור אפ"ם" (ראשי תיבות של שלוש הערים) בו התפללו בימים הנוראים (בשאר השנה התפללו בנוסח אשכנז). בתי כנסיות אשכנזיים קיימים בערי איטליה השונות (למשל ברומא, מילאנו וורונה^[17]). נוסף על כך ישנם בתי חב"ד הפזורים ברחבי איטליה בהם מתפללים בנוסח ספרד.

יהודים ספרדים הגיעו לאיטליה בעיקר לאחר גירוש ספרד הם הביאו עמם את נוסח הספרדים (סידור בנוסח ספרדי נדפס בנאפולי עוד בשנת 1490). יהודים ספרדים נוספים היגרו לאיטליה מארצות הבלקן ומצפון אפריקה. בערי איטליה השונות כונו היהודים הספרדים שהגיעו עם הגירוש פוננטינים והיהודים שהגיעו מארצות הבלקן לוונטינים, אך בפועל ההבדל המשמעותי בין בתי הכנסיות שלהם היה בעיקר מוזיקלי ולא בנוסח התפילה. נוסף על יהודים אילו החל משנות החמישים של המאה ה-20 הגיעו לאיטליה יהודים רבים מלוב ויהודים מקהילות אחרות המתפללות בנוסח הספרדים, כך שבאיטליה קיימים לא מעט בתי כנסיות ספרדיים, בהם בערים רומא, ונציה, מילאנו, ליוורנו ופירנצה.

יוצאי איטליה בישראל מונים כ-3,000 חברים ואוכלוסייה משוערת של 10,000 נפש. החברים מאורגנים בארגון יוצאי איטליה ומוציאים לאור ביטאון בשפה האיטלקית בשם Kol Ha Italkim (מילולית: קול האיטלקים). יוצאי איטליה השתלבו בנוף האנושי של החברה הישראלית. חלקם ממשיכים להיות קשורים לתרבות האיטלקית וחברים באגודות דנטה אליגיירי בירושלים.

בישראל קיימים שני בתי כנסת של יוצאי איטליה, ועוד כמה מניינים:

• בירושלים – בית הכנסת האיטלקי בירושלים ממוקם במרכז ירושלים בבית שמידט, במקום ששימש בעבר כנסייה גרמנית קתולית. ארון הקודש שבו והריהוט הובאו בשנת 1952 על ידי שלמה אומברטו נכון שהיה אז נשיא ארגון יוצאי איטליה, מבית הכנסת של קוניליאנו ויניטו (Veneto Conegliano (אנ')) מצפון לוונציה. בבית הכנסת מתפללים בנוסח איטליה, ובנוסף למספר מניינים איטלקיים קטנים בירושלים^[18] ובנתניה, הוא בין הבודדים בעולם, מחוץ לאיטליה, שבו מתקיימת תפילה בנוסח זה.

ליד בית הכנסת קיים מוזיאון יהדות איטליה. הוא נוסד בשנת 1981 וכולל אוספים של יודאיקה איטלקית, מאז ימי הביניים ועד היום. במקום מתקיימות גם תערוכות זמניות העוסקות בנושאים הקשורים ליהודי איטליה. במסגרת המוזיאון מתקיימות פעולות תרבות ופעולות לנוער, בדרך כלל לקראת החגים היהודיים. בשנת 2009 בעת ביקור ראש עיריית רומא בירושלים נחנכה "כיכר רומא" בסמוך אל המוזיאון, ושבוע לאחר מכן נחנכה "כיכר ירושלים" ברומא בעת ביקור ראש עיריית ירושלים ניר ברקת באיטליה.

• בתל אביב יפו – בשנת 1958 הוקם מועדון בית איטליה (כיום מרכז קהילתי לב יפו – בית איטליה) ביוזמת קבוצת נשים איטלקיות, בסיוע משפחות מהארץ ומאיטליה ובתמיכת ארגון ויצו איטליה ADEI. המועדון הוקם במטרה לסייע לאוכלוסיית השכונה, נוער ומבוגרים ממשפחות קשות יום שהתגוררו באזור, ללא הבדל דת, עדה ומוצא, ופועל מאז כמרכז הן עבור קהילת יוצאי איטליה בארץ והן למען תושבי השכונה. במהלך השנים יזם המרכז פעילויות רבות ומגוונות עבור ילדי השכונה ועבור תושבים מבוגרים, כולל חוגים, הרצאות, מפגשים, בי"ס למוזיקה, תערוכות אומנות ועוד. עמותת ידידי בית איטליה אף חילקה מלגות ללימודים גבוהים לתושבי השכונה. ברבות השנים המרכז זכה לביקורים של נציגים רשמיים של ממשלת איטליה ובהמשך עבר לניהולה של עירית תל אביב יפו.
• ברמת גן – בבית הכנסת האיטלקי ע"ש רבי עובדיה מברטינורו מתפללים לפי מנהג יהדות ליבורנו (דהיינו בנוסח הספרדים).
• בנתניה – קיימים מניינים בשבתות ובחגים בנוסח איטליה על ידי עולים מרומא.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נוהגים בבתי הכנסת האלה להקריא את שמות קורבנות השואה האיטלקים. בפסח מתקיים מפגש ובו נוהגים לערוך את הסדר כמנהג יהודי איטליה.

הוצאת מאגנס מוציאה לאור כתב עת לחקר תולדותיהם, תרבותם וספרותם של יהודי איטליה בשם איטליה. העורך הוא ראובן בונפיל, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. עד כה הוצאו 17 כרכים. בנוסף פורסמו חיבורים על הרמח"ל ורבי יהודה אריה ממודנה.

בכל שנה מתקיים מפגש שנתי ביד ושם ב-18 באוקטובר, התאריך המציין את היום בשנת 1943 שבו החלו הגרמנים ועוזריהם הפשיסטים להוציא לפועל את הגזרות על יהודי רומא, שהסתיימו בגירושם. המפגש מכונה

במפגש מתקיים טקס אזכרה באהל יזכור. לאחריו נערך סיור בתערוכות מתחלפות של ממצאים מימי השואה באיטליה, ויוצאי איטליה מעלים זכרונות מאותה תקופה. בטקס משתתף שגריר איטליה בישראל, ארגון יהודי איטליה חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית.

שגרירות איטליה בישראל שומרת על קשרים עם יוצאי איטליה. בשנים האחרונות, יוצאי איטליה שהם אזרחיה התבקשו לבחור מביניהם נציגות מקומית. הם גם משתתפים בבחירת נציג לבית הנבחרים ברומא – נציג אחד מהיבשות אסיה, אפריקה ואוסטרליה. הם גם משתתפים במשאלי עם הנערכים באיטליה באמצעות השגרירות האיטלקית. בעת מלחמה השגרירות נוהגת ליצור קשר עם אזרחיה. השגרירות פועלת לסייע גם ליוצאי איטליה נפגעי רדיפות הפשיזם לקבל קיצבה חודשית במסגרת החוק האיטלקי.

• גירוש יהודי מדינת האפיפיור
• אנטישמיות באיטליה של המאה ה-21
• יהדות ספרד

כללי

• בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה, לעברית: גאולה בת-יהודה, תל אביב: הוצאת מסדה 1962
• ישראל ארליך, איטליה: פרקים בתולדות הקהילות היהודיות, תל אביב: מורשת, 1974 תשל"ד
• לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, תל אביב: הוצאת מעריב, 1978
• רוני וינשטיין (עורך), איטליה, סדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים" כרך 13, יד בן צבי, תשע"ב/2013

על נושאים מסוימים

• משה אביגדור שולוואס:
  • רומה וירושלים: תולדות היחס של יהודי איטליה לארץ ישראל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ד
  • מחלוקותיו של מיסיר ליאון עם רבני דורו וניסיונו להטיל מרותו על יהודי איטליה, ציון (כתב עת), שנה יב, תש"ז
  • הפנקס הראשון של החברה חסד ואמת בריגייו, תל אביב, תש"ז
  • חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס, ניו יורק: עגן, תשט"ו
  • מילון ביאוגראפי לאישי הריניסאנס בתוך יעקב בורקהרדט, תרבות הריניסאנס באיטליה, מוסד ביאליק, תשכ"ו
• שפרה ברוכסון, ספרים וקוראים, תרבות הקריאה של יהודי איטליה בשלהי הרנסאנס, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1993
• ריז'יק, מ., מסורות לשון חכמים באיטליה על פי מחזורים מימי הביניים, מוסד ביאליק, 2008
• ג'אקומו דבנדטי, 16 באוקטובר 1943,^[19] הוצאת מאגנס, 2019
• שלמה א' גליקסברג, שלושה פינקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח, הוצאת מאגנס, 2023
• תפילה על עוונות הדור – איטליה, המאה הי"ט (ההדיר מכתב־היד: אלי שטרן), דחק, כרך טז, 2023.

מדיה וקבצים בנושא יהדות איטליה בוויקישיתוף

• איחוד הקהילות האיטלקיות (L'Unione delle Comunità Ebraiche Italiane)
• אתר מוזיאון יהדות איטליה
• ריאיון עם הרב הראשי ליהדות איטליה, שמואל ריקרדו די-סיניי (איטלקית)
• הקלטות וקטעי וידאו של תפילות, דרשות, קריאות בתורה והפטרה כמנהג יהדות איטליה
• יצחק רפאל אשכנזי, תולדות בני ישראל ומצבם החמרי והמדיני בנפות איטליה, קראקא תרס"א, באתר היברובוקס
• גלעד מוליאן, סליחות במראנו: לבקש מחילה באיטלקית, באתר ynet, 29 בספטמבר 2009
• יאנוש קיאלה, כשניצולי שואה אכלו צב ים: השהות המוזרה, הנפלאה והקצרה של הפליטים היהודים באיטליה, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
• דניאל קארפי, הקהילה היהודית באיטליה עד 1960, מחניים, סו, תשכ"ב
• עמית ולדמן, ‏קשר השתיקה של ממשלת רומא: העלימה עין מטרור פלסטיני כלפי יהודים - בתנאי שלא יפגעו במטרות איטלקיות, באתר ‏מאקו‏, 10 בדצמבר 2021
• מידע על יהדות איטליה בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף יהדות איטליה., בספרייה הלאומית

יהדות אירופה
מדינות	אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה
מדינות שההכרה בהן מוגבלת	אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה
אזורים היסטוריים	אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים