PROFILPELAJAR.COM

יהדות טורינו מהווה את הקהילה היהודית הרביעית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא, יהדות מילאנו ויהדות פירנצה. היא מספקת שירותי דת למשפחות היהודיות המתגוררות ביותר מעשרה ערים במחוז פיימונטה. מספר היהודים בעיר נאמד ב-1,200. קהילת טורינו מפעילה תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים במחוז פיימונטה. בעזרת משאבים כספיים של רשויות המדינה היא הצליחה לשפץ אחדים מבתי הכנסת ולעודד את ביקורי תיירים בהם. הטיפול בתיירות נימסר לחברת הדרכה המתמחת בארגון תיירות. היא עורכת, לפי הזמנה, סיורים מאורגנים ב-12 בתי הכנסת, הפתוחים היום לציבור. בקהילת טורינו בית כנסת גדול הפתוח בחגים ולידו בית כנסת רגיל, בו מתפללים בשאר ימי השנה. בקהילה בית ספר עממי, בית ספר על יסודי, בית אבות וספריה גדולה בנושאים יהודיים באיטלקית ובעברית.

בין 1960 ל-1985 סרג'יו יוסף סיארה היה הרב הראשי של הקהילה.

הרבנים ששרתו אחריו כרב הראשי היו: רב הרטום, רב קולומו, רב סומך, רב בירנבאום ורב די פורטו.

מספטמבר 2022 הרב הראשי של הקהילה היהודית בטורינו ומחוז פיימונטה הוא הרב אריאל פינצי.

בית הספר היהודי בטורינו נקרא על שמו של אמנואלה הרטום, אינטלקטואל ופרטיזן יהודי בן טורינו.

תולדות הקהילה

היהודים הראשונים הגיעו למחוז פיימונטה במאה ה-14 מצרפת ומספרד. התעודה הראשונה המעידה על הימצאות יהודים בטורינו היא משנת 1424. משפחות יהודיות בעיר זוכות לקבל אישור להקים בנק, לפתוח אטליז למכירת בשר כשר ולהקים בית קברות. היהודים התגוררו באזור המכונה "סטודיום" (Staudium}.

היהודים זכו לאוטונומיה מהדוכס לבית סבויה. עם זאת היא עברה גם תקופות קשות בין השנים 1553–1580. בשנת 1679 רוכזו 763 יהודי טורינו בגטו הגדול (Ghetto Grande) בין הרחובות: Maria Vittoria,Bogino,Principe Amedeo,San Francesco da Paola. בשנים 1737–1794 גדלה הקהילה ב-1,300 תושבים והוקם גטו חדש (Ghetto Nuovo) בין הרחובות: S.Francesco, Des Ambois וכיכר Carlina. ניתן להבחין בקווי האופי המיוחדים של תחום המגורים ליהודים עד היום.

בשנת 1848 המלך, קרלו אלברטו, העניק שיויון ליהודי העיר במסמך שכונה Statuto Albertino ומאז היו היהודים חופשיים לגור ברחבי העיר.

שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20: קרלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, הם מטורינו.^[1]

מספר יהודי איטליה בשנות ה-30 היה בין 40 ל-50 אלף, כאלפית מכלל האוכלוסייה. במפקד האוכלוסין של 1938, לפני פרסום החוקים האנטי-יהודיים, החליט המשטר לבצע מפקד אוכלוסין מיוחד של היהודים באיטליה. על פי המפקד התגוררו באיטליה 58,412 יהודים איטלקים ויהודים זרים. המספר כלל כ-36,000 יהודים בעלי אזרחות איטלקית, ו-9,415 יהודים חסרי אזרחות שהגיעו לאיטליה מראשית המאה ה-20 ומצאו בה מקום נוח להתחיל חיים חדשים. נכללו בו גם יהודים שהמירו את דתם וגם וילדים שנולדו בנישואי תערובת. עם השנים קיבלו חלק מהיהודים הזרים אזרחות איטלקית והשתלבו לגמרי בחיי המדינה. הפרופיל הדמוגרפי של יהדות איטליה באותן שנים היה של ציבור שנמנה עם הבורגנות הבינונית והגבוהה. רמת השכלתם הייתה גבוהה מהממוצע הלאומי. היהודים התרכזו בעיקר במספר קהילות גדולות, ביניהן טורינו בה היו כ-6,000 יהודים.^[2]^[3]

יהדות טורינו תחת השלטון הפשיסטי

תגובתם של יהודי טורינו לעליית הפשיזם תאמה את תגובת כלל החברה: כבר בתחילת דרכו של בניטו מוסוליני בשלטון, יהודים רבים הצטרפו למפלגה הפשיסטית. אחרים התנגדו לפשיזם, והיו מי שבחרו להגר מאיטליה. לאחר שנות שלטון אחדות, בזכות תעמולה מאסיבית של השלטונות, ניתן לומר כי בתחילת שנות ה-30 רוב האוכלוסייה, ובתוכה היהודים, קיבלה את מנהיגותו של הדוצ'ה ללא עוררין, והיו גם מי שנטלו חלק פעיל במוסדות השלטון הפשיסטי. הייתה פעילות ציונית בטורינו, אך כמו ביתר קהילות איטליה, היא לא הייתה בולטת ומשמעותית.^[2]

במשך זמן קצר אף פורסם בטורינו כתב עת יהודי פאשיסטי, בשם "לה נוסטרה בנדיירה" ("דגלנו"), על ידי אטורה אובאצה (אנ'). בכתב העת העלה אובאצה על נס את הלאומיות האיטלקית, ותמך בפאשיזם בגלוי. הוא רצה להזכיר לאיטלקים על ההקרבה של היהודים האיטלקים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ותקף את הטענה שכל היהודים תומכים בציונות. לאובאצה היה תפקיד מרכזי בקהילה היהודית בטורינו, והוא ניצל זאת כדי להבטיח שכל תפקידי המפתח בקהילה יוחזקו בידי יהודים פאשיסטים. הוא נרצח עם משפחתו ב-1943 על ידי חיילי אס אס בגבול שווייץ, בניסיון בריחתם מאיטליה.^[1]

לאחר פרסום חוקי הגזע באיטליה ב-1938, פיתחו רוב יהודי פיימונטה עמדה אנטי-פאשיסטית חזקה. בתקופה זו היו בטורינו רק כ-4,060 יהודים. מספרם של היהודים פחת מאוד, הן בשל עזיבתם של פליטים יהודים זרים רבים והן מחמת הגירתם של יהודים איטלקים.

יהודי טורינו סבלו מגילויי אנטישמיות רבים, שרק הלכו והחריפו. גרפיטי אנטישמי החל להופיע על קירות בעיר, במיוחד בקרבת בית הכנסת של טורינו. בליל ה-14 באוקטובר 1941, היה ניסיון שלא צלח, להצית את בית הכנסת. בשלושת הימים שלאחר המקרה, החלו להופיע פוסטרים ומודעות ברחבי העיר שקראו לרצוח יהודים, ועליו הופיעו רשימת שמות של יהודים מקומיים וכתובותיהם. אך על פי דברים שכתב הפרטיזן היהודי אמנואלה הרטום ביומנו, כתובות אלה כלל לא היו מדויקות, וסוכנים גרמנים הם אלה שביצעו את הפעולות.^[4] כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם. מוסוליני סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה, ולכן יהודי טורינו לא נפגעו עד לנפילתה של איטליה הפשיסטית. משפחות יהודיות רבות נאלצו לעזוב את בתיהם בין השנים 1941 ל-1943, והן עברו להתגורר באזורים כפריים או בהרים עד לשחרור צפון איטליה בסוף אפריל 1945.

שואת יהדות טורינו

מצבם של יהודי טורינו החמיר עם כניעתה של איטליה לבעלות הברית, פלישת גרמניה לאיטליה והקמת רפובליקת סאלו בספטמבר 1943. לאחר שהפכה איטליה למדינה כבושה, החליט היטלר, שגורלם של יהודי איטליה צריך להיות כגורל אחיהם במדינות הכבושות - רדיפה, גירוש והשמדה. רפובליקת סאלו שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות זו של הנאצים.

הקהילה היהודית המשיכה לקיים אורח חיים שגרתי למרות המצב הפוליטי החדש שנוצר. כך לדוגמה, הבחינות בבתי הספר התקיימו כסדרן, כשהמורים תפקדו כשומרים בכניסה לבנייני הקהילה, ובחינות בעל פה התקיימו בגינות ציבוריות או בזמן הליכה ברחוב.^[4]

שגרה זו הופסקה, לאחר שבתחילת אוקטובר, כוחות פאשיסטיים פרצו לספרייה של הקהילה היהודית, לקחו את כל הספרים, ושרפו אותם בשריפות ענק בפיאצה קרלינה. בעקבות האירוע, מרבית יהודי טורינו ברחו באופן מיידי מהעיר או מצאו מקומות מסתור. כך, מרבית יהדות טורינו ניצלה מהגורל של קהילות יהודיות אחרות באיטליה. כאשר החלו מבצעי הנאצים להשמדת יהודי איטליה, עם המבצע לאיסוף יהודי רומא להשמדה ב-16 באוקטובר, לא יכול היה להתקיים מבצע דומה בטורינו באותו ההיקף, משום שלא היו בבתיהם. איסוף היהודים התבצע בעזרת המשטרה האיטלקית, על פי כתובות היהודים במפקד האוכלוסין משנת 1938, שעודכנו במחציתה של 1943. פקידי הממשל של רפובליקת סאלו המריצו את עובדיהם ואת תחנות המשטרה לפעול בחריצות מרבית לאיסוף וגירוש יהודים. כאשר ביצעו הכוחות הגרמניים חיפושים בבתי היהודים, הם מצאו רק שתי נשים מבוגרות בביתן.^[4]

בנוסף, הכוחות הנאצים החרימו רכוש יהודי, ובניינים של הקהילה היהודית הושחתו ונבזזו.

יהודים שעדיין נמצאו בעיר שמרו על זהירות בצעדיהם, והסתמכו על אמונם במכרים איטלקים. יהודים רבים ניצלו הודות לעזרה של איטלקים שהכירו, אך היו כאלה שנתפסו בשל עזרה של איטלקים לכוחות הגרמנים. כך לדוגמה, ב-27 באוקטובר, נעצרו 11 מיהודי טורינו בעקבות הלשנות. חלקם פותו להיכנס לחנויות, שבהן חיכו להם חיילי אס אס. אחרים נתפסו במקום עבודתם. משפחה אחת נתפסה, משום שחזרה לחנות בבעלותה בעיר.

יהודים רבים הצטרפו לכוחות הפרטיזנים שפעלו בעיקר באזורי ההרים של פיימונטה ועמק אאוסטה (אנ'), המפורסם שבהם הוא אמנואלה הרטום. יהודים רבים ניצלו הודות לכך שמשפחות איטלקיות, פרטיזנים ואנשי כנסייה הסתירו אותם, תוך כדי סיכון רב לחייהם.^[4]

בסך הכל גירשו הנאצים 875 יהודים מטורינו וסביבותיה, מתוכם נותרו בחיים רק 31.^[5] כ-400 יהודים מטורינו וסביבותיה נרצחו בזמן השואה. רדיפת יהודים נמשכה עד היום האחרון של המלחמה, ואפילו ב-25 באפריל 1945, יום כניעת הכוחות הגרמנים, נהרגו שישה יהודים בקרבת קונאו.

בתום מלחמת העולם השנייה נותרו 2,885 יהודים בטורינו. זאת בנוסף ליהודים זרים רבים אחרים משארית הפליטה, ששוכנו באזור טורינו במחנות עקורים, כשהגדול בהם היה מחנה העקורים גרוליאסקו.^[1]

כמה מהקהילות הקטנות יותר סביב טורינו לא הצליחו להתאושש מהמלחמה, וחברי הקהילה ששרדו עברו לגור בקהילות יהודיות אחרות או עלו לישראל.

כיום, בתחנת הרכבת המרכזית של טורינו, פורטה נואובה (אנ'), ישנה מצבת זיכרון ליהודים שגורשו מטורינו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

בית הכנסת

מרכז הקהילה היהודית נמצא ברחוב פיוס החמישי, בככר הקטנה שנקראת על שמו של הסופר היהודי המפורסם, יליד העיר, פרימו לוי. המבנה הבולט בככר הוא של בית הכנסת, שנחנך בשנת 1884 לאחר ארבע שנות עבודה ואחר שניטש המבנה הקודם שתוכנן להיות בית הכנסת והפך להיות למולה אנטונליאנה. בשנים קודמות היו בעיר שני בתי כנסת: האחד, בנוסח הספרדים והשני בנוסח איטליה. בבית הכנסת הנוכחי 1,400 מקומות.

בית הכנסת בטורינו הוא אחד משורה של בתי הכנסת גדולים ומפורסמים שהוקמו בסוף המאה ה-19, בעידן איחוד איטליה, יחד עם בית הכנסת הגדול של רומא ובית הכנסת הגדול של פירנצה ועוד. הוא נחשב לאחד המונומנטים המפארים את העיר טורינו. זהו בניין מרכזי בעל כיפת-תוף על תיליים. בפינותיו ארבעה מגדלים קטנים. במבנה כולל שלוש חזיתות שבכל אחת בנוי מבנה משנה של כניסה. בחזית המזרחית קיים שקע ובו מקום לארון הקודש, המוצב בתוך בית הכנסת. לעיטור החיצוני והפנימי השתמשו במוטיבים מוריים וביזנטיים מרובי גוונים. בקומה השנייה עזרת נשים המקיפה את המבנה משלושה צדדים (לא כולל המזרח - אליו פונות המתפללות בזמן התפילה).

בבית הכנסת מתפללים רק בחגים ובאירועים חגיגיים. באשר ימות השנה מתפללים בבית כנסת, בנוסח יהודי איטליה, שהכניסה אליו היא בצד מבנה בית הכנסת. בית הכנסת הקטן שימש מאפיה לייצור מצות. הוא בנוי בצורת אמפיתיאטרון. ריהוט בית הכנסת הובא מהעיר "קיארי" והוא מעוצב בסגנון בארוקי פיימונטזי. קיר לבנים מפריד בין בית הכנסת הקטן לבין חדר תפילה שנועד לתפילה בנוסח אשכנז. לפניו שש שורות של כיסאות, המוצבות לפני ארון קודש בעל ערך אומנותי עם דלתות בצבע כהה, כביטוי אבל למותו של המלך "קרלו אלברטו" בשנת 1849, השליט שהעניק אמנציפציה ליהדות טורינו. בדלתות הארון חרוטים תבליטים המתארים את העיר ירושלים.

בית הכנסת נפגע מהפצצה אווירית בריטית בשנות מלחמת העולם השנייה ונהרסו הקישוטים הפנימיים והריהוט של בית הכנסת. בשנת 1949 הוא שוקם ונפתח מחדש לשירות יהדות טורינו.

ראו גם

יהדות פיימונטה

לקריאה נוספת

יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד

In Piedmont Sixteen Synagogues, בהוצאת הקהילה היהודית בטורינו.
Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של יהדות טורינו (באיטלקית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ טורינו, באתר מוזיאון בית התפוצות
^ ¹ ² יעל אורביטו, הנהגת יהודי איטליה בשנות השלטון הפשיסטי והשואה, בשביל הזיכרון 36, יד ושם, עמ' 39-48
^ ליליאנה פיצ'וטו, טבלאות סטטיסטיות על השואה באיטליה : מנגנון הגירושים - מבט מקרוב, יד ושם לג, עמ' 243-278
^ ¹ ² ³ ⁴ Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust: Persecution, Rescue and Survival, Peter Halban London, 1987, עמ' 59-63, 156-157
^ Renzo De Felice, The Jews in Fascist Italy: A History, Enigma Books New York, 2001, עמ' 461