יהדות רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה.
בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר עם עליית כוחה של האימפריה הרומית באזור צפון אפריקה החלו לזרום משם לכיוון בירת האימפריה סוחרים ובין ביניהם גם יהודים יסדו בה קהילה.
היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש חצי האי האפניני על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18 והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19. בתקופה זו הצטרפו יהודי איטליה לתנועת התחייה האיטלקית. התנועה החדשה גרמה להם לחוש כאיטלקים לכל דבר, אך "בני דת משה".
אספסיאנוסקיסר וטיטוסקיסר מגלים לרומא 90,000 שבויים מיהודה. הוא מטיל על היהודים מס מיוחד הנקרא "המס היהודי" (fiscus judaicus), במקום "מחצית השקל" שתרמו לבית המקדש בעת קיומו.
ספטימיוס סוורוסקיסר (Lucius Septimius Severus), מאפשר ליהודים להתקבל למשרות ציבוריות ומשחרר אותם מחובות אזרחיות שאינן עולות בקנה מידה אחת עם מצוות דתם.
האפיפיורפאול ה-4 מכריז על "הסגר" ליהודים, מה שיכונה בדיעבד: הגטו היהודי. על היהודים הוטלו הגזרות הבאות: מהשקיעה עד הזריחה יש להישאר ב"הסגר", יש לעסוק רק במסחר בסחורות משומשות, על הבגד יש לתפור טלאי זיהוי והוטלו הגבלות על הרופאים ועל הבנקאים.
האפיפיורפיוס ה-6 החמיר את הגזרות על היהודים: נאסר עליהם לקרוא, לפרש ולרכוש ספרים עבריים, הפוגעים בקודשי הדת הנוצרים. ספרים אחרים הורשו רק באישור האינקוויציה. נאסר עליהם לעסוק בחוכמת הנסתר ובכישופים. נאסר כל קשר עם המומרים והמועמדים למומרות.
על גדות נהר הטיבר התקיים היישוב היהודי העתיק ביותר באיטליה ובאירופה. הקשר הראשון בין נציגות יהודית, האחים לבית החשמונאים, לבין הרפובליקה של רומא היה בשנת 161 לפנה"ס. לפי הכתוב בספר החשמונאים, יהודה ושמעון החשמונאים שלחו שני שליחים, יהושע בן אליעזר ואפרים בן יוחנן, לרומא.
בעקבות המשלחות של המכבים לרומא, נכרתה הברית בין היהודים לבין הרומאים. לעיר ולנמלה אוסטיה החלו להגיע סוחרים יהודים לעיר, בעיקר מאלכסנדריה שבמצרים, וגם נוסעים מארץ ישראל.
בשנת 139 לפנה"ס נרשמה הידיעה הראשונה על קיום קהילה יהודית ברומא. ההיסטוריון הרומי ולריוס מקסימוס סיפר בחיבור אבוד שמצוטט בשני מקורות אחרים בשינויי גרסאות, כי פראיטור פרגרינוס, קורנליוס סקיפיו היספנוס (Cornelius Scipio Hispanus), גירש כשדים ויהודים מהעיר מכיוון שעסקו בתעמולה דתית[2]. ההיסטוריון בצלאל רות[3] סבור כי זהו פירוש שגוי של התעודה ולמעשה לא היה גירוש של היהודים מהעיר.
בשנת 61 לפנה"סגנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את ירושלים מידי המלך החשמונאי אריסטובולוס השני, והביא עמו שבויים יהודים לרומא. שבויים אלה, דוגמת אלה שהגיעו אחריהם הפכו ל"עבדים משוחררים". העבד היהודי לא נחשב לעבד נוח: הוא נח יום אחד בשבוע ולא אכל מאכלות אסורים. במקביל יהודי רומא היו נדיבים במצוות פדיון שבויים. אוכלוסיית ה"חופשיים" הלכה וגדלה ברומא.
לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה לרומא משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8,000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה[4][5]. מספר כזה של גברים יהודים תושבי רומא מעיד על גודל המשפחות העומד מאחריהם.
בראשית המאה הראשונה לספירה הגיעה אוכלוסיית היהודים ברומא לאומדן של כ-40,000 תושבים. האומדן מתקבל על בסיס הידיעות הבאות:
בשנת 19 לספירה, שנת שלטונו החמישית של הקיסר טיבריוס החליט הסנאט לגרש את כל היהודים מרומא, לגייס לצבא את הצעירים שבהם ולשולחם לסרדיניה[6], משום שבאותן שנים התגיירו כנראה מקצת מתושבי רומא[7]. מספר המגויסים הגיע ל-4,000. אם זה מספר הגברים הצעירים המתאימים לגיוס אפשר להעריך את המספר הכולל של התושבים. עקבותיהם מצויים עדיין באי.
בשנת 70 בתום המרד הגדול הגיע לאיטליה ולרומא גל גדול של שבויים. בצלאל רות מעריך את מספרם בכ-100,000 וטוען כי הם ביצעו את העבודות הציבוריות בתקופת הקיסרים שבאו אחרי אספסיאנוס, ביניהן בניית הקולוסאום. לוצ'אנו טאו טוען כי הגיעו כ-90,000 שבויים והם הוכרחו לגור רק דרומית מהעיר רומא, באזור קמפניה. בכל מקרה תוספת גדולה של אוכלוסייה יהודית הגיעה לאזור.
פילון האלכסנדרוני כתב שיהודי רומא התרכזו בימיו בשכונת טרסטוורה (trastevere, כלומר מעבר לנהר טיבר, משמע גדתו הימנית של הנהר) ורובם היו שבויי מלחמה שנעשו עבדים משוחררים[8].
בשנת 135 לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בארץ ישראל הגיעו עוד עבדים לאיטליה. אין אומדן של מספרם, אבל ידוע רק שמחירו של עבד יהודי בארץ ישראל היה זול במיוחד בשל מספרם הרב של שבויים יהודיים שהיו זמינים אז, מה שיצר עודף היצע בשוק העבדים שהתקיים באותה עת. יש להניח כי חלק מהם הגיעו לאיטליה.
אם בתחילה היהודים ברומא היו במעמד של אזרחי מדינת יהודה, במרוצת הזמן הם הפכו לתושבי רומא במעמד נמוך, של עבדים משוחררים.
כך נוצרו בעיר שתי קבוצות עיקריות של יהודים: הסוחרים שהגיעו ממצרים למרכז המסחר הבינלאומי והשבויים המשוחררים מיהודה. הייתה גם קבוצה שלישית של האֱדוֹמים, קטנה אך בעלת השפעה, שגויירו בעל כורחם וביניהם משפחת הורדוס. אלה היו "בני הטובים" של שושלת המלוכה ההרודיאנית שנשלחו לרומא ללימודים ולהכרת חוגי השלטון. שתי הקבוצות הראשונות הן שהרכיבו בהמשך את הקהילה היהודית בעיר.
יחס השלטונות ליהודים
במצבם של היהודים בתקופת האימפריה הרומית היו עליות ומורדות.
בשנת 40, בימי הקיסר קליגולה, הגיע פילון האלכסנדרוני לרומא עם משלחת יהודית[9]. מטרתו הייתה לשכנע את הקיסר לבטל את גזרתו בדבר חילול בתי הכנסת על ידי הכנסת פיסלו למבנה הקדוש ליהודים. הוא מספר כי ליהודים היו זכויות מיוחדות שנקבעו על ידי הקיסרים הקודמים ובייחוד יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר והוא מונה אותן:
פטור משרות צבאי.
היהודים הורשו לשלוח את הביכורים (כנראה את תמורתם) לבית המקדש בירושלים.
פטור מהחוק נגד אגודות פרטיות שהיה עלול למנוע מהם להקים בתי כנסת.
ובמיוחד -
אם יהודי רומא עמדו לקבל את הקיצבה החודשית של החיטים - כמו שקבלו שאר אזרחי רומא - ביום השבת, היהודים יהיו זכאים לקבל את הקיצבה לאחר מכן.
היהודים לא זומנו בימי ששי ושבת לבתי המשפט של רומא, בנושאים שהיו כפופים למשפט המקומי.
יחסם הטוב של שליטי רומא בא לידי ביטוי בעיקר בימיו של יוליוס קיסר (100 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס). יהודי רומא צידדו ביוליוס קיסר במאבקים הפנימיים בשלהי הרפובליקה הרומית. לדברי ההיסטוריונים, כאשר נרצח קיסר התאבלו עליו יהודי רומא.
בשנת 19 ציווה הקיסר טיבריוס על גירוש היהודים מרומא. בשנת 50 הוציא גם הקיסר קלאודיוססנאטוס קונסולטום לגירוש היהודים מרומא. היהודים הואשמו בתעמולה דתית. ידוע גם על תופעה של הבעת אהדה לדת היהודית מצד אזרחי רומא, עובדי האלילים. אלה נקראו בין היהודים יראי ה או ביונית Sabomennoi ובלטינית Metueenetes. בדרך כלל הם שמרו על השבת ונמנעו מאכילת בהמות טמאות. ביניהם היו בעיקר נשים רומאיות מן השכבות הגבוהות, כמו פופיאה, אשתו השנייה של נירון קיסר. לפי כתובת מהקטקומבות הייתה אישה זקנה שהתגיירה בגיל שבעים והאריכה חיים עד גיל שמונים ושש ושימשה בתפקיד "אם בית הכנסת" בשתי קהילות נפרדות[10].
לפי יוסף בן מתתיהו, בהחלטת הסנאט, שחררו המושלים את "היהודים אזרחי רומא" מעבודת הצבא "מטעמי יראת שמים שלהם"[11], ומפני "שאינם יכולים לשאת כלי זין ולהלוך בימי השבתות, ולא לספק לעצמם את המאכלים המקובלים להם לפי חוקי האבות והנהוגים אצלם"[12].
ביקוריהם של חכמי יבנה ברומא, בראשות או בהשתתפות, הנשיא רבן גמליאל דיבנה, אשר נחשב לבעל סמכות רוחנית על ידי השלטון הרומאי, מתוארים בעשרים ואחד מסעות המובאים במסורת ישראל. ניתוח המקורות מראה כי מדובר לפחות בשני מסעות, כאשר לכל אחד מהמסעות היה הרכב משלחת שונה. חבר אחד היה משותף לשתי המשלחות, רבן גמליאל דיבנה שהיה ראש המשלחת השנייה וחבר במשלחת הראשונה שהייתה בראשות רבי אליעזר בן הורקנוס.
הרכב משלחות חכמי יבנה אל הקיסרים ברומא
בשנת 95 אל דומיטיאנוס
בשנת 96 אל נרווה
רבי אליעזר בן הורקנוס
רבן גמליאל דיבנה
רבי יהושע בן חנניה
רבי אלעזר בן עזריה
רבן גמליאל דיבנה
רבי יהושע בן חנניה
רבי עקיבא
היה זה אחד מהביקורים של הנשיאים והחכמים מארץ ישראל בתפוצות ישראל, לאחר חורבן הבית השני. קיימים פרטים על ביקורים שנערכו בערים נהרדעא, אנטיוכיה, אלכסנדריה ועוד. המשלחות באו לרומא, אל מרכז השלטון של הקיסרות הרומית, למטרות בעלות משמעות פוליטית. על רבי שמעון נאמר שהלך לפדיון שבויים[13] . על רבי עקיבא נאמר שפגש שר למלכות - "סריס מן מלכותא"[14]. במקרה נוסף נאמר שהלכו "למלכות פנימית"[15].
מטרת שתי המשלחות הייתה להציל את יהדות התפוצות מגזרות שעמדו לחול עליה לאחר חורבן הבית השני. המשלחת הראשונה, בשנת 95, ביקשה למנוע את הגזירה של הקיסר דומיטיאנוס המתוארת במקורותינו: "מכאן ועד ל' (30) יום לא יהיה בכל העולם יהודי"[16]. המשלחת השנייה, בשנת 96, הייתה שתדלנות למען ביטול מס שני הדינרים כפי שמעידה המטבע שטבע הקיסר נרווה: Fisci Judaici Calumnia Sublata. מועד יציאת המשלחת תלוי בשאלה מתי רבן גמליאל הגיע לגדולה, וכמה זמן עבר ממועד חורבן הבית השני עד אשר שלטונות רומא הסכימו לקבל פני מנהיג מארץ ישראל. ההיסטוריון צבי גרץ סבור כי הנסיעה הראשונה הייתה בימי הקיסר דומיטיאנוס, בשנת 95 והשנייה, לאחר מותו, בשנת 96, בימי הקיסר נרווה. תאריך המסע הראשון קשור לאירוע המובא על ידי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס אודות הקונסול טיטוס פלביוס קלמנס ואשתו שנאשמו בכפירה, עקב אימוצם את מנהגי היהדות[17]. לפי עדות דיו קסיוס, הקונסול הומת ואשתו הוגלתה לאי פאנדרטיה. בקטע במדרש רבה[18] היה הסנטור קלמנס "סנקליטו של מלך (=אחד משרי המלך) ירא שמים (כינוי לאוהד יהודים)" – ואשתו "הצדקת ממנו" – אשתו של קלמנס[19].
ההנהגה הרוחנית
הקשר בין ההנהגה הרוחנית של יהודי ארץ ישראל לבין קהילת יהודי רומא היה הדוק.
רבן גמליאל דיבנה, כאשר היה ברומא, בכה בפומבי על חורבן הבית, דבר שריגש את הציבור הרחב ברומא. לחכמי ישראל שביקרו ברומא הייתה הזדמנות להגן על היהדות בוויכוח פומבי עם כוהני הדת הרומית ועם הנוצרים הראשונים. בספר "מתי" מובא סיפור לפיו רבי גמליאל הופיע בפני שופט נוצרי, מומר יהודי, כבעל מוניטין משפטי.
במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה ותרבות יהודית, בזכות הישיבה המקומית וחכמיה רבי קלונימוס בן משה, אביו של רבי משולם בן קלונימוס הגדול; רבי יעקב הגאון, ראש הישיבה, ורבי נתן בן יחיאל בעל הערוך, וכן פייטנים מסוגו של שלמה הבבלי, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד. את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון.[20]
בכתובות שנמצאו בקטקומבות יהודיות ברומא נמצאו שמותיהם של 12 בתי כנסת שהיו ברחבי העיר. הם נוהלו על ידי רשת של פרנסים ואנשי דת. לקהילה היהודית בעיר היו מרכזי חינוך, תרבות וחברה. היהודים הביאו לרומא מורשת ומנהגים מבית המקדש ולפי הדעה הרווחת בקרב יהודי רומא אלה הם היסודות לנוסח ולניגונים של נוסח התפילה האיטלקי (Rito Italiano). ריכוזי היהודים היו בשכונת טרסטוורה ובעיר הנמל של רומא, אוסטיה, התגלו שרידי בית כנסת המקומי.
פרנסות היהודים
מלבד קבוצת הסוחרים, מוותיקי יהודי רומא, הרי רובו של הציבור היהודי היה שייך למעמד הבינוני ולכן היו בעלי מלאכה, רוכלים, סוחרי בגדים משומשים, אומנים וסתם קבצנים, היו אפילו מהם מגידי עתידות[21].
בקטקומבות יהודיות ברומא מופיע בכיתוב על גבי המצבות המקצוע של הנפטר. שם אנו מוצאים את בעלי המקצועות: צבע, קצב ומורה. אין במצבות כתובות פאר. כנראה מדובר ב"המון אדם טרוד למעלה מראש במלאכות פשוטות ובעסקים זעירים"[22].
הבנקאי כתב תקנון לקהילה והאפיפיור נתן לה אישור רשמי בבולה שלו ב-12 דצמבר 1524 והפכו למחייב את הקהילה. בנקאים, גבירים ובעלי הון צנוע - במספר שווה בחרו נציגים ל"ועד" (congrega), אשר מנה 60 איש - מחציתם איטלקים ומחציתם "אולטרמונטי"[23] ליד דניאל מפיזה עזרו, הרופא ופרשן המקרא, רבי עובדיה ספורנו והרופא יצחק צרפתי.
בשנת 1555 נצטוו היהודים לעבור לגור באזור מוגדר ברומא, שכונה "הסגר היהודים", בו עתידים היו לחיות 300 שנה. בהתחשב בעובדה שרק יהודים גרו בשכונה, אשר בדיעבד ניתן לכנותה בשם גטו, התפתחו בה חיים בעלי אופי מיוחד[24]. בשכונה היהודית הוקמו חבורות למתן עזרה בתחומים רבים, עד שלושים במספר. מוסדות הקהילה ניהלו את חיי התושבים. התפתח פולקלור מקומי, שהדיו נשמרים עד היום. היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18 והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמשכו ההגבלות על היהודים, הם חויבו בתשלום מיסים מיוחדים ועוד. רשמית, רק בשנת 1848, חדל להתקיים בפועל "הסגר היהודים".
ברומא פעל בין השנים 1922–1941 פנסיון פינס, הפנסיון הכשר היחידי בכל רומא שהיה אבן שואבת לעוברי דרכים יהודים כמו גם לאנשי רוח ודת.
בשנת 1924 הוקם בית הספר היהודי הראשון ברומא. היוזמת ומי שניהלה את בית הספר ב - 5 השנים הראשונות הייתה הגב' ג'וזפינה מרינו (לימים יוספה חיימוביץ'). בית הספר קרוי על שמו של ויטוריו פולאקו.
מלחמת העולם השנייה ומורשתה
ב-5 בספטמבר1943 פרסמה מפקדת צבאות בעלות הברית, ארצות הברית ובריטניה, הודעה על חתימת שביתת נשק עם ממשלת איטליה. שביתת הנשק נועדה להיות סיומה של המלחמה באיטליה. אולם הגרמנים פלשו לאיטליה וכבשו את חלקה הצפוני והמרכזי עד רומא. למרות המצב הבלתי יציב של הוורמאכט בחזית נגד בעלות הברית, אשר פלשו לאיטליה, החליטו השלטונות הגרמנים ברומא לפעול מיד נגד היהודים. שבועיים לאחר כיבוש רומא על ידי הגרמנים, זומנו ראשי הקהילה לשגרירות גרמניה ושם אמר להם הרברט קפלר כי "אנו רואים בכם יהודי איטליה חטיבה מיוחדת, אך בלתי נפרדת, של אויבים מסוכנים". ואם תצליחו לאסוף 50 ק"ג זהב תוך 36 שעות למאמץ המלחמתי הגרמני "לא יארע לכם כל דבר רע". בסיומו של המועד נאסף הסכום במלואו ועוד 30 ק"ג, שנשארו ברזרבה ונתרמו בתש"ח למדינת ישראל במטרה לרכוש נשק מגן למדינה החדשה[25].
ב-14 באוקטובר הגיעו קצינים נאצים, נציגי ה־"Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg", לבית הכנסת הגדול של רומא והחרימו את ספריית הקהילה היהודית והספרייה הרבנית שבמקום. רכבת עמוסה בספרי הספרייה הרבנית נשלחה למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. לאחר המלחמה אוסף זה נתגלה על יד הצבא האמריקאי והוחזר לרומא. הספרייה הקהילתית גם כן נשלחה ברכבת לפרנקפורט אך היא לעולם לא הגיע ליעדה. ייתכן שהופצצה בדרך. מה שעלה בגורלה ובגורל הספרים שבה אינו ידוע עד היום[26].
הגרמנים לא הניחו לקהילה העתיקה, אדולף אייכמן שלח את תאודור דנקר כנציג מיוחד לרומא ללמוד את הנושא. בשבת, 16 באוקטובר1943, בחג הסוכות החל המצוד על יהודי רומא. יחידות ביטחון מיוחדות מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים ולפי כתובות ידועות מראש אספו את היהודים לכלא. הכנסייה הנוצרית, כנראה בהנחיית האפיפיור, עזרה ליהודים למצוא מקלט. פיוס השנים עשר חש ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו ומכאן הנחייתו לסייע ליהודים במציאת מחבוא במנזרים. בסוף היום הסתכם "היודנאקציון" ב-1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. לבסוף נשלחו 1,007 נפש אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת[27].
מאות יהודים נוספים נשלחו לאחר מכן אל מחנה השמדה. כן נרצחו 75 יהודים ב-25 במרץ 1944, בטבח בפוסה ארדיאטינה.
לאחר תום המלחמה פרץ ויכוח בין פואה, נשיא הקהילה היהודית ברומא, לבין ישראל אנטון צולי, רבה של יהדות רומא בשנות השואה, לגבי התנהגותו במהלך המלחמה. פואה טען שהוא מסר לגרמנים את רשימת יהודי העיר. בספר שנכתב לאחר המלחמה, הסופרת ג'ין סקריבנר האשימה את צולי כי לא השמיד את הרשימות[28].
הקהילה היהודית ברומא מונה כיום כ-15,000 נפש, שהם כמחצית מיהודי איטליה. יהודי רומא הם תומכים נלהבים של מדינת ישראל וקיימת עלייה אליה, אם כי במספרים קטנים ביותר. מוסדות יהודי איטליה מצויים בעיר: המועצה העליונה של יהודי איטליה, הרבנות הראשית, הסמינר להכשרת רבנים איטלקים, נציגויות דיפלומטיות של מדינת ישראל ושל ארגונים ציוניים, כגון קרן היסוד וקרן קיימת, וכן מרכזי מחקר של יהדות איטליה.
ברומא יותר מעשרה בתי כנסת, בחלקם מתקיימת תפילת שחרית כל בוקר, אך עיקר הפעילות היא בשבת. בבית הכנסת הגדול נוהגים להתכנס בין הערביים, בשעת תפילת ערבית, בני משפחות, יהודים ובני תערובת, אשר להם קרובי משפחה שזהו יום הזיכרון שלהם "יארצייט". חזן הקהילה קורא בקול רם את שמותיהם. בחנוכה מאורגן על ידי שליחי חב"ד בעיר טקס הדלקת חנוכיה בכיכר מרכזית, בנוכחות ראשי העיר.
הרכב הקהילה היהודית שונה מאוד מכפי שהיה בעבר - רק בזכות ההגירה מלוב יש עדיין קהילה מהותית בעיר. אפילו בבית הכנסת האשכנזי בעיר מתפללת היום קבוצת יהודים מלוב.
במוסדות החינוך של הקהילה היהודית מתחנכים כ-1000 תלמידים מהגן ועד התיכון - כמות נדירה בקהילות יהודיות באירופה - ובמוסדות החינוך של חב"ד מתחנכים עוד כמאה וחמישים ילדים.
רב העיר הוא הרב שמואל די-סיני (שקיבל את התפקיד לאחר שהרב הקודם הרב אליהו טואף הגיש את התפטרותו בשנת 2001) והרב יצחק חזן משמש כרב ביהכנ"ס האשכנזי ושליח חב"ד.
פורים של רומא
בב' בשבטה'תקנ"ג, מישהו ניסה לשרוף את הגטו ברומא, והתחיל לרדת גשם בדיוק לפני שנתפשטה השריפה, וכך ניצלו היהודים. עד היום, חוגגים בקהילה פורים שני ביום ב' בשבט[30], בו אומרים פיוט מיוחד אחרי תפילת ערבית[31] ולא אומרים תחנון.
רבנים ראשיים
הרבנים הראשיים לרומא שימשו באופן מסורתי גם כסמכות הרוחנית העליונה של כל יהדות איטליה. הרב הראשי גם אחראי על ייצוג הדת היהודית והעם היהודי מול האפיפיור[32].
למאכלים המיוחדים של יהודי רומא יש אותן תכונות בסיסיות של מאכלים יהודיים בכלל: אין ערוב בין בשר, רק של בעלי חיים כשרים ובשחיטה דתית, לבין חמאה, המקובל באוכלוסייה המקומית. שימוש רב בירקות, כולל בכל חלקי הירק: העלים, הגבעול והשורשים.
אחד המאכלים הטיפוסיים של יהודי רומא הוא הארטישוק (קנרס, חורשף), שעליו מטוגנים בסיר מלא שמן זית. המאכל מכונה הארטישוק של היהודי (Carciofi alla giudea). המסעדות ברחוב המרכזי של הגטו ברומא, רחוב פורטיקו ד'אוטביו (via Portico D'ottavia)[33], מתמחות בבישולו.
בין המאכלים האחרים:
"פֵּצֲטי (Pezzeti) - פרוסות של עלים ושורשים של ירקות מטוגנים בחמאה.
"טורצֵ'לי" (Torzelli) "לבבות" של עולש, עם פפריקה ומלח מטוגנים בסיר מלא שמן.
חסה עם שעועית במיץ עגבניות.
אנצ'ובי אפוי עם עולש (Aliciotti con l'invidia).
דברי מאפה, חלקם אופייניים לכל חג וחג. ברחוב המרכזי של הגטו יש מגדניות המתמחות במאפים האלה. בהם מאפה המכונה "פיצה", שאין לו כל קשר לפיצה המוכרת לנו. הפיצה ברומא הוא מאפה מתוק הכולל פירות מסוכרים (מתובלים ומבושלים בסוכר) מכל המינים וכן סוגי פירות מתוקים.
^יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ו', א'-ב'
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, א', 300
^מידע על אירוע זה נמצא במספר מקורות היסטוריים בהם: יוסף בן מתתיהו, טקיטוס וסווטוניוס, למשל אצל פלביוס 18:81-84 וטיבריוס - אשר סאטורנינוס בעלה של פולביה, שהיה ידידו, סיפר לו (את הדבר) על פי חקירת אשתו - ציווה לגרש את כל היהודים מרומי. והקונסולים גייסו לצבא ארבעת אלפים איש מהם ושלחום לאי סרדיניה, וענשו רבים מאוד שלא רצו לשרת בצבא בשל שמירת חוקי אבותיהם.
^פרשת ואתחנן ד"א "ושבת עד ד' אלוהיך. "אין לך דבר גדול מהתשובה.
^ראו בערך המורחב. המעשה קשור גם לאגדה במסכת עבודה זרה דף י' ע"ב, לאחר שאשתו, שכרתה בשיניה את עורלתו של בעלה, לאחר שהוצא להורג, על מנת שיקבר כיהודי. על כך נאמר: "יצתה בר קול ואמרה: קטיעה בר שלום (כינויו של בעלה הסנטור) מזומן לחיי העולם הבא.
^קהילת יהודי רומא, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 19-02-2019
^ידוע המדרש על המשיח, הנמצא בשערי רומי, לבוש סחבות ומרפא מצורעים - מן הסתם הוא לא היה יהודי חריג בנוף האנושי
^בשנת 1571 שונה היחס ונקבע רוב לאיטלקים: 35 לעומת 25.
^תיאור מלא ומפורט ראו בפרק לקריאה נוספת בספרו של אטיליו מילאנו
^המקור:לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978. עמוד 120
^Stanislao Pugliese, Bloodless torture : the books of the Roman ghetto under the Nazi occupation, he Holocaust and the Book; Destruction and Preservation, University of Massachusetts Press, 2001, עמ' 47-58