ביוונית עתיקה נהגה שמו תחילה זְדֶאוּס, ולימים בשיכול אותיות "דזאוס", ולבסוף "זאוס" (בהברה אחת, עם דו-תנועה). הכתיב היווני היה תמיד Ζεύς. ביוונית מודרנית הוא נקרא דִיאַס (Δίας). זהו גלגול שמו של אל שמי-היום ההודו-אירופאי, דאוס (Dyēus ph2ter), שפירוש שמו "ברק" או "שמיים".[1] אל זה היה ראש הפנתאון, ושמו התגלגל לשפות רבות.
בעבר נהגו לתעתק את שמו לעברית גם באופנים הבאים: זיאוס, זֶוְס, זֶבְס, צאוס (על דרך הגרמנית), ציאוס.
לידתו ועלייתו של זאוס
זאוס היה השישי והאחרון מבניהם של קרונוס וריאה, הטיטאנים. אחיו היו: הסטיה, האדס, דמטר, פוסידון והרה, לפי הסדר. בנבואה אשר רבצה על קרונוס, ואשר סופרה על ידי גאיה ואורנוס, נאמר כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם. בשל כך, נהג לבלוע את ילדיו בזה אחר זה מיד כשנולדו. אולם ריאה סלדה מכך, וכאשר נולד זאוס, נתנה לבעלה אבן עטופה בד במקום בנה. קרונוס בלע את האבן והיה בטוח כי בלע את בנו.
ריאה ילדה את זאוס בכרתים, במערה מוסתרת, יחד עם נימפות וקורטים (רקדנים חמושים). הנימפות אדרסטיאה ואידיאה השקו אותו בחלב העזאמלתיאה. הנימפות והקורטים שרו, רקדו סביבו ועוררו רעש כל זמן שבכה, על מנת שאביו לא יישמע את בכיו. זאוס גדל בסתר עד שהגיע למלוא כוחו, ומשהגיע לבגרות יצא לשחרר את אחיו.
הוא הלך לארמונו של קרונוס על הר אותריס ושם הפך לשר המשקים של קרונוס. הוא הערים על קרונוס ואמר לו שאם ישתה משקה (כדי שיקיא את אחיו של זאוס, הוא נתן לו יין מעורב במי ורדים וחרדל) מסוים יהפוך לישות החזקה בעולם. קרונוס, שלא הכיר את בנו, שתה בשמחה את המשקה והקיא את ילדיו מיד. כשחברו האלים יחד, הם נלחמו בטיטאנים, שבראשם קרונוס.
הטיטאנים לא מיהרו לקבל את מרות האלים החדשים. במשך עשר שנים השתוללה מלחמה בין הדורות. לבסוף שחרר זאוס את אחיו של קרונוס, הקיקלופים, מכלאם שבטרטרוס עליו שמרה ישות נוספת שהרג. ואלה העניקו לו את כלי נשקו הקטלני: הברק. בנוסף, שחרר גם את הענקים בעלי מאה הזרועות (הקאטונכרים), ובתמורה ניצבו אף הם לצידו. יחד הכו האלים ובני בריתם בטיטאנים, עד שלבסוף הושלכו הטיטאנים לטרטרוס, אטלס – גנרל הטיטאנים שנאלץ לשאת את השמיים על גבו – הורשה להישאר מחוץ לכלא, אך הוא סבל מאוד. קרונוס נקצץ לאלף חתיכות בחרמשו שלו עצמו (על ידי זאוס) והושלך לטרטרוס.
אחרי הניצחון
לאחר הניצחון על הטיטאנים בחרו ששת האלים את הר אולימפוס כמקום מושבם הנצחי, שם נפלה ההחלטה כיצד יחלקו ביניהם את העולם. זאוס נבחר לשליט העליון, וכן לאל השמיים, הרעם והברק; יש הטוענים[דרוש מקור] כי הבחירה בו נעשתה בהגרלה, ואילו לפי גרסה אחרת נבחר בשל כך שהנהיג את המאבק בטיטאנים, היה החזק מבין האלים והכריזמטי מכולם. אחיו הזכרים של זאוס חילקו ביניהם את השליטה על כדור הארץ: זאוס – אל השמיים ומזג האוויר; פוסידון – אל הים ורעידות האדמה; האדס – אל השאול, המתים, האוצרות ומעמקי האדמה ובנוסף לכך; דמטר קבלה את התפקיד של אלת הצמיחה, הקיץ והתבואה.
זאוס נישא לאחותו הרה, הנזכרת כאלה קנאית ונקמנית – כיוון שזאוס לא שם את הנאמנות לה בראש מעייניו. הוא היה אביהן של מספר דמויות בולטות במיתולוגיה היוונית, לרבות:
אתנה – אלת הצדק, החוכמה, הטקטיקה והקרב. בקעה ממצחו לאחר שבלע את הענקית מטיס אמה. פטרונית העיר אתונה מאז שניצחה את פוסידון. כשארכנה קראה אותה לדו-קרב אריגתשטיחי קיר, גילתה שארכנה ארגה שטיחי קיר בתמונות שלועגות לאלים. מרוב זעם השמידה את היצירות של ארכנה, שהתאבדה. אתנה ריחמה עליה והפכה אותה לעכבישה הראשונה בעולם, יצור הטווה קורים.
ארטמיס – אלת הציד, הירח וחיות הבר. אחותו התאומה של אפולו, ביתה של לטו. היא אלה בתולה, אין לה צאצאים בכלל אבל יש לה חבורת ציידות בתולות בנות אלמוות שמלוות אותה.
ארס – אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד (שהיה בנם של זאוס והרה). בקשר קרוב עם אשת אחיו אפרודיטה. נכלא על ידי הענקים התאומים בכד ארד.
הפיסטוס – אל האש והנפחים (גם הוא בנם של זאוס והרה). כשנולד אימו זרקה אותו מראש האולימפוס. לאחר דרך ארוכה, חזר לאולימפוס כאל והתקבל שם בברכה. מאוחר יותר, אחיו ארס קיים יחסים עם אשתו אפרודיטה.
פרסאוס – אחד מבין גיבורי יוון וסבא רבא של הרקולס. נולד לזאוס מדנאה לאחר שנכלאה אימו, כי לסבו נובא שנכדו עומד להורגו. סבו הגלה אותו ואת אימו כשגילה שיש לה בכל זאת ילד, אך פרסאוס חזר והרגו בטעות בזריקת דיסקוס. הרג את מדוזה ולקח את ראשה למלך האי, פולידקטס, שדרש את ראשה כדי שיעזוב את אימו. הציל את אנדרומדה ממפלצת הים קטוס.
הרקולס – גדול גיבורי יוון והאדם החזק ביותר על פני האדמה. נולד מזיווגם של זאוס ואלקמנה, שהייתה בעצמה צאצאית של זאוס משום שהייתה צאצאית של בנו פרסאוס. נולד כתאומו של בן דודו הרודן איפיקלס. עבר 12 משימות קשות, במסע אל גיזת הזהב ועוד. מת מעינויים של דם קנטאור (הקנטאור שחיסל שכנע את אשתו לבגוד בו בשוגג ולהרעילו) והפך לאל.
מינוס – מלך כרתים. בנו של זאוס מאירופה. ידוע מהסיפור על המינוטאור ועל תזאוס, שבו הכריח את מלך אתונה, אייגאוס לשלוח 14 נערים פעם בשבע שנים למבוך של דיידלוס למאכל המינוטאור, בגלל רצח אנדרוגאוס, בנו של מינוס על ידי הפאלאנטידים. כשהגיע תזאוס והרג את המינוטאור, מינוס כלא את דיידלוס ובנו, איקרוס במגדל בלב המבוך. מת כשבנותיו של קוקאלוס, מלך אגרימנטום זרקו לאמבטיה, בזמן שהתארח אצל קוקאלוס שלוש פניני זהב, שקשרו אותו בחוטי זהב והוא הפך למומית ארד. הן עשו זאת מכיוון שלא רצו שילכוד את דיידלוס, שמצא אצלם מחסה והפך למורן.
תפקיד מרכזי
זאוס הפך לאל כל כך מרכזי בחיי היוונים כי לפי אמונתם הוא שלט בגורל המלחמה. הומרוס מתאר באיליאדה פעמים רבות את הדבר. זאוס משפיע על גורל הקרב בשני אופנים. ראשית, הוא מטיל את ברקיו לצידי הקרבות כדי להודיע מי ינצח. שנית, במלחמות הרות גורל בשביל האלים זאוס משתמש במאזני הצדק שלו. על שתי כפות המאזניים הוא שם גורל מר עבור שני הצדדים והצד הכבד יותר יפסיד. לדוגמה, מתואר באיליאדה שזאוס הציב על המאזניים את גורלות אכילס והקטור.[2] זאוס גם שלט בגשמים, הוריד את המבול והחריב את אטלנטיס.
תכונותיו
חרף גדולתו של זאוס, הוא לא היה חף מפגמים. על אף היותו החזק שבאלים, לא היה הפיקח שבהם (ב"איליאדה", לדוגמה, מערימים עליו הרה ופוסידון גם יחד). הוא מצטייר כישות יצרית מאוד: רודף נשים, חם מזג וחובב יין, מה שלעיתים סיבכו בצרות. תאוות הבשר שלו הביאה אותו ללבוש צורות שונות כדי לפתות אלות, נימפות ובנות תמותה, למורת רוחה של הרה אשתו. למרות זאת, זאוס לא היה אל נקמן, ולא נהג לנטור טינה; אולם היה ידוע בכעסו – כך, פעם אחת הוא תלה את הרה אשתו בין השמיים לארץ בשלשלאות כיוון שסיכנה את חיי בנו הרקולס. לפי הומרוס, זאוס היה יחסית חסר רגישות לילדיו – הוא הניח לבנו, סרפדון שליט ליקיה, למות מידי פטרוקלוס כשהוא אומר משפט אחד להגנתו; עם זאת לאחר מכן הוא משתמש במאזני הדין כדי לנסות להציל את הקטור, כיוון שזה הקריב לו עדרים שלמים של כבשים.
הערות: זאוס נשוי רק להרה, עם שאר הנשים הוא רק שכב ויש הרבה שגם קרובי משפחה גנטית וגם נשואים. מטיס ואמפיטריטה הן אחיות, בנותיהם של אוקיינוס וטתיס הטיטאנים, שתיהן מהאוקיינידים