באחת מן הפעמים, כאשר זאוס התהלך על הארץ במסווה של נווד אביון, הוא גילה כי אנשי ארקאדיה מתנהגים בדרך כה אכזרית ומרושעת, עד שהחליט להוריד מבול על כל בני האדם. באותו הזמן דאוקליון מלך פאתיה ביקר את אביו פרומתאוס בקווקז; הוא ניסה לגרש את ציפור הטרף שניקרה בו, אבל זו שבה וחזרה בכל פעם. פרומתאוס, שידע לחזות את העתיד, הזהיר את דאוקליון מפני המבול הצפוי. דאוקליון החליט אז לבנות לו תיבה, והעביר אליה עדרים של חיות ממשק ביתו ואת שאר רכושו, ואז עלה בעצמו ועימו רעייתו פירה.
רוח גדולה באה אז מדרום, והגשם ירד במפלים. נהרות גאו וסחפו ערים ומקדשים, והטביעו את כל שחיו שם. התיבה נישאה אז מעל העצים והמים המשיכו לעלות. לבסוף רק פסגות הרים בודדות בצבצו מעל פני המים, והנה פסק הגשם.
התיבה נסחפה לה תשעה ימים, עד שנעצרה על פסגת הר אותריס שבתסאליה, לא הרחק מפתיה. אז ירדו דאוקליון ופירה, והעלו קורבן אייל לזאוס. כשהחלו המים לסגת, הם גם גילו מקדש מכוסה אצות ופסולת, ושם התפללו למען בני האדם.
זאוס שמע את תפילתם ושלח אלהם את הרמס שהודיעם: "הסירו דאגה מלבכם. כסו את ראשיכם והשליכו את עצמות אמכם מאחוריכם."
מאחר שלדאוקליון ולפירה היו אמהות שונות, ושתיהן קבורות עתה במקומות מוצפים, הם ניחשו שהכוונה הייתה לאמא-אדמה. הם כיסו ראשיהם והשליכו אבנים לאחור, ואלה, משפגעו בארץ, הפכו לגברים ונשים.
מספר בני אדם אחרים ניצלו גם הם; פארנאסוס, בנו של האל פוסידון, נעור לקול יללות זאבים, ובא בעקבותיהם לפסגת ההר שקרוי על שמו. גם מגארוס, בנו של זאוס, נעור לקול צווחות העגורים, ובא בעקבותיהם לפסגת הר גראניה. כך הצליחו להציל את עצמם ואת משפחותיהם.
