קופו נולד בפריז, בן למשפחה בורגנית בעלת אמצעים. כבר מגיל צעיר נמשך לתיאטרון, ומחזהו הראשון, Brouillard du matin ("ערפילי בוקר") הוצג כבר כאשר היה בן 18. הוא למד פילוסופיה בסורבון, אך לא סיים. בשנת 1902 נשא לאשה בקופנהגן את אגנס תומסן, אישה מבוגרת ממנו במספר שנים, בה התאהב עוד כאשר שהתה בפריז כאשר היה בן 17. עם שובם לצרפת ב-1903, עם בתם מריאן-הלן, השתלב קופו בניהול עסקי משפחתו בארדנים. כך פגש את הסופר אנדרה ז'יד שהתגורר באנז'קור הסמוכה. ב-1905 נולדה בתו השנייה, הדוויג. בנסיעותיו לבירה, שהלכו ותכפו, ביקר קופו בתיאטרון, כתב ביקורות תיאטרון למספר כתבי עת ועשה לו שם כמבקר תיאטרון. הצלחת המפעל המשפחתי סיפקה לקופו גב כלכלי איתן, הוא רכש אחוזה במחוזסן ומארן ליד פריז ועבר להתגורר שם עם משפחתו באופן קבוע. ב-1909 יסד עם ז'יד את כתב העת "נובל רווי פרנסז" (Nouvelle Revue Française - NRF), שהיה לאחד הנחשבים בצרפת ופרסם בו את ביקורותיו שהלכו והפכו למשנה סדורה על התיאטרון.
תיאטרון וייה-קולומבייה והמניפסט
כרזת הפרסומת לפתיחת תיאטרון וייה-קולומבייה שעוצבה כמנשר לצעירים
ב-1910 החל את עבודתו כדרמטורג כאשר עיבד לבמה את הרומן "האחים קרמזוב" מאת דוסטויבסקי עבור "תיאטרון האמנויות" (Théâtre des Arts), עם שארל דולן בתפקיד סמיֶרדיָקוֹב ולואי ז'ובה בתפקיד זוסימה. קופו התנגד לתיאטרון הפריזאי המסחרי של התקופה, לצורת המשחק האופנתית המוגזמת והמלאכותית ולדגש שהושם על פרשנות ריאליסטית מודגשת, אותה ראה כשטחית וכמכשלה בדרך להבנה עמוקה של הטקסט והדמויות. קופו ביקש לנקות את המשחק מקישוטיות וממלאכותיות ולייצר תיאטרון שיתבסס על פשטות, כנות ונאמנות לטקסט המחזה. על מנת לבצע את תוכניתו רכש תיאטרון ברחוב וייה-קולומביה בגדה השמאלית, הרחק מהמרכז התיאטרוני בשדרות האופנתיות והמלאכותיות של הגדה הימנית וסמוך למרכזי האוניברסיטה והסטודנטים, האינטלקטואלים והאמנים. נאמן לפשטות ולשקיפות בה דגל, קרא לו על שם הרחוב "תיאטרון וייה-קולומבייה" (Théâtre du Vieux-Colombier; מילולית: "תיאטרון שובך היונים הישן"). בשנת 1913 גיבש את אנסמבל השחקנים הצעירים, בהם דולן, ז'ובה, רוז'ר קארל וסוזן בינג, אותם ביקש לעצב ברוחו. בחזרות, שהתקיימו במהלך הקיץ באחוזתו, הדריך קופו את שחקניו לקריאה מדויקת וקפדנית של הטקסט, בד בבד עם תרגילי משחק, תנועה ואימפרוביזציה יומיומיים. הלהקה שבה לפריז בספטמבר, ובאותה עת פרסם קופו ב-NRF את המניפסט של תאטרונו החדש "חיבור על החידוש הדרמטי: תיאטרון וייה-קולומבייה " (Un essai de rénovation Dramatique: le théâtre du Vieux-Colombier).
את התיאטרון ביקש לבסס על קהל של מנויים, שיתן לו בסיס כלכלי קבוע ויאפשר הוזלה של הכרטיסים לקהל צעיר, בעל נטייה אמנותית. שנית, דרש קופו מגוון של לפחות שלוש הפקות שונות בשבוע, מן הרפרטואר הקלאסי והמודרני כאחד, שיקסום לקהל רחב ויאפשר לשחקנים להתנסות בתפקידים רבים ושונים. בצד עידוד העלאת מחזות מהקלאסיקה של התיאטרון הצרפתי משל מולייר וז'אן רסין, בהפקה תקופתית וללא עיצוב מודרניסטי, עודד קופו מחזאים צעירים וחדשניים לשלוח לו מחזות. מבחינת עיצוב התפאורה ביקש קופו במה פנויה ככל האפשר לשחקנים, ללא עומס ויזואלי וטכני ראוותני, שהיה מקובל בתיאטרון הרפרטוארי של התקופה. מודעת הפרסום לתיאטרון החדש, שפורסמה באוקטובר 1913, עוצבה כמנשר מהפכני הקורא לצעירים להפנות עורף לתיאטרון המסחרי.
ב-1915 יצא קופו לפירנצה על מנת לפגוש את עמיתו גורדון קרייג. בדרכו חזרה לפריז נפגש עם אדולף אפיה ואמיל ז'אק-דלקרוז (אבי הריתמיקה) בז'נבה. פגישות אלה סייעו להפיכת הרעיונות השונים (והמנוגדים לעיתים) על התיאטרון החדש, בהם דגלו אישים אלה, לגישה כלל-אירופית ושכנעו את קופו שהדרך לתיאטרון החדש עוברת דרך בתי הספר למשחק ולדרמה וחינוך השחקנים בשימוש נכון בתנועה. בקיץ 1916 הוזמן קופו עם להקת התיאטרון של וייה-קולומביה לסיור בארצות הברית. אולם, למרות נסיונותיו לשכנע את שלטונות הצבא שמדובר בפעולת תעמולה באמריקה לטובת צרפת, לא שוחררו השחקנים שהיו בשירות סדיר וקופו יצא לבדו למסע הרצאות.
בין מרץ לאפריל נשא קופו מספר הרצאות בניו יורק בנושאים כגון "אמנות דרמטית ותעשיית התיאטרון", חידוש הבימוי" ו"הרוח של התיאטראות הקטנים". אחד מפטרוניו בניו יורק היה הבנקאי והמצנטאוטו קאהן שהציע לקופו ניהול תיאטרון בשפה הצרפתית בניו יורק. קופו שב לפריז, ארגן כמה מחברי הלהקה ששוחררו מהחזית (בהם ז'ובה) ובסתיו 1917 שב לניו-יורק על מנת לפתוח את העונה החדשה של תאטרונו בברודוויי. העונה, שכללה 21 הפקות שונות, נפתחה רשמית בנובמבר עם הצגה שנכתבה במיוחד על ידי קופו ועם הפקה של תעלולי סקפן. עשר מההפקות היו מן העונה הראשונה בפריז, בליהוק שונה ו-11 היו חדשות, בהן מחזות משל פרוספר מרימה ו"ראש גזר" של ז'ול רנאר. הלהקה הופיעה גם בוושינגטון די. סי., ניו ג'רזי ופילדלפיה. במרץ 1918 הצטרף דולן (ששוחרר מהצבא) ללהקה, דבר שאיפשר את העלאת "האחים קרמזוב" ו"הקמצן". התכנון לעונת 1919 כלל 29 מחזות, 26 מתוכם חדשים. קופו ניהל משטר חזרות תובעני שקומם חלק משחקניו ובראשם דולן. לאווירה שלילית בלהקה תרמו גם החשש מהתפרצות השפעת הספרדית, מחלת טיפואיד בה חלו ילדיהם של קופו וז'ובה ותחושות קשות נוספות בקרב חברי הלהקה ששהו זמן רב הרחק מביתם וקרוביהם. עם זאת, הצגת נישואי פיגארו מאת פייר בומרשה, ההפקה השנייה של העונה, הייתה הצלחה כלכלית וביקורתית סוחפת. הפקה נוספת שזכתה להצלחה הייתה רוסמרהולם מאת הנריק איבסן, בה שיחק קופו עצמו בתפקיד קרול מול דולן ששיחק בתפקיד רוסמר, דבר שהביא את הקיטוב בין השניים אל הבמה. למרות ההצלחות, החיכוכים בתוך הלהקה לא שקטו ובתחילת ינואר 1919 נאלץ קופו לפטר את דולן ומספר שחקנים נוספים, דבר שהוביל לביטול הצגות ומעבר להצגת מערכונים קצרים ומאולתרים (Impromptu) במקום התוכנית המקורית.
שיבה לפריז ובית הספר למשחק
ב-9 בפברואר1920 שב התיאטרון לפעול בפריז עם הפקת "אגדת חורף" ועם להקה חדשה שחלק משחקניה היו מתלמדים לשעבר בקומדי פראנסז. רצונו של קופו לנקות את הבמה מתפאורה מיותרת הובילה לבמה ריקה כמעט וקירות אפורים חשופים, שהדהימו והרתיעו את הקהל והביקורת. המשך הפקות העונה זכו להצלחה ביקורתית וקופתית כאחד. על מנת לגבש את הלהקה ולהתחיל לממש את חלומו על בית ספר למשחק, הדריך קופו את שחקני הלהקה החדשים בקריאת טקסטים, ברגישות ושימוש נכון במקצב וכן בתנועה ואימפרוביזציה. השיעורים התקיימו בבניין התיאטרון שהיה קטן וצפוף ולא מתאים. בנובמבר 1921 נמצא מקום מתאים לבית הספר, סמוך לבניין התיאטרון. סוזן בינג הייתה אחראית על המסלול לגילאי 14–18 וקופו למסלול הבוגרים. בית הספר העסיק 12 מורים, רובם אנשי התיאטרון והעביר קורסים תאורטיים ומעשיים מן ההיסטוריה של התיאטרון ועד סדנאות עיצוב תפאורה ותלבושות. דגש הושם על ההיבט הפיזי והפרקטי של המשחק, תנועה, שימוש נכון בקול, ריתמיקה ושימוש באביזרים. בנוסף להכשרה מקצועית סיפק בית הספר גם קורסים לחובבים שביקשו להתנסות במשחק ובתאוריה.
עונת 1922–1923 היוותה שיא בהצלחת התיאטרון. ההצגות הועלו מול אולמות מלאים מפה לפה פריזאים ותיירים והכרטיסים אזלו במהירות. בדצמבר 1922 ביקרו בפריז קונסטנטין סטניסלבסקי, מנהלו של התיאטרון האמנותי של מוסקבה ובעל שיטת סטניסלבסקי וקבוצת שחקניו. סטניסלבסקי ולהקתו התקבלו בכבוד תיאטרון וייה-קולומביה והדגישו את הקרבה בין שיטותיהם. עם זאת, מצבו הפיננסי של התיאטרון לא היה איתן. קופו לא נטה להתעניין בצד התפעולי ונסיונותיו של ז'ובה לתכנן ולהפעיל רפורמות שיסייעו לאיתנותו הכלכלית של התיאטרון לא זכו לאוזן קשבת. כך, כאשר הוצע לז'ובה ב-1922 לנהל את תיאטרון שאנז אליזה, הוא עבר לגדה הימנית ללא היסוס. קופו התעניין יותר ויותר בבית הספר ואף איפשר לבוגריו הטריים להשתתף בהפקות רפרטואר.
בעונת 1923–1924 מצא עצמו קופו בתחרות מול התיאטראות בניהולם של שותפיו לשעבר, דולן וז'ובה, שנטלו ממנו את גישתו והיו מוצלחים ממנו מן הבחינה הכלכלית. בסיס המנויים של תיאטרון וייה-קולומביה הצטמק והוא כבר לא היה היחיד בעיר שהציע תיאטרון מרתק. עם זאת, קופו לא קפא על שמריו והביא לפריז הצגת תיאטרון נו בהשתתפות סטודנטים ובבימויה של סוזן בינג. כן העלה מחזרה פרי-עטו בשם "מקום הלידה" (La Maison natale). במהלך סיור סוף העונה של להקת התיאטרון בצרפת, בלגיה ושווייץ החליט קופו, שקץ בניסיון המתיש לשמור על איזון כלכלי ובתחרות, להתפטר מהנהלת התיאטרון. על אף ניסיון של ז'ובה למצוא הסדר, התיאטרון חדל מלהתקיים וקופו עבר לבורגונדיה.
בורגונדיה והשנים האחרונות
באוקטובר 1924 גיבש קופו סדנת תיאטרון עם מספר שחקנים צעירים בכפר במחוז קוט-ד'אור שבחבלבורגון. תוכנית העבודה שביקש להפעיל הייתה העלאת ארבעה מחזות בשנה, שמונה חודשי חזרות, ארבעה חודשי הצגה, חודש אחד בפריז ושלושה חודשים בשאר צרפת ובחו"ל (בלגיה, שווייץ). על מנת לממן את הסדנה הרצה קופו ברחבי צרפת ובלגיה, אך לא הצליח להשיג את המימון הדרוש והקבוצה התפרקה.
עם חלק משותפיו שלא עזבו, החליט קופו להעלות פרויקט חדש. מחזה בשם "האלמן" המבוסס על קומדיה דל'ארטה, עם מסכות פרי יצירתם של השחקנים עצמם ומשחק שחלקו בנוי על אימפרוביזציה. הכפריים מהסביבה הוזמנו לצפות בחזרות וקראו לקבוצת התיאטרון les Copiaus. במאי 1925 יצאה להקת השחקנים עם כלי נגינה לכיכר הכפר והופיעה שם. בהמשך נדדה קבוצת התיאטרון לכפרי הסביבה והופיעה בכל חלל אפשרי, בדומה ללהקות התיאטרון הנודד של ימי הביניים. בהמשך הופיעה הקבוצה בערים קטנות ברחבי צרפת ובבלגיה, הולנד, שווייץ ואיטליה. במקביל ניהל קופו לוח זמנים עמוס בהרצאות ברחבי העולם שנועדו לממן את הלהקה. בינואר 1927 ביים קופו את הפקת עיבודו ל"האחים קרמזוב" באנגלית עבור תיאטרון "גילדת השחקנים" בארצות הברית (עם אדוארד ג'י רובינסון ואחרים).
ב-1929 יסד קבוצת תיאטרון נוספת, בשם "חבורת החמישה-עשר" (La Compagnie des Quinze) בראשות מישל סן-דני, שהפך לממשיך דרכו המובהק של קופו ופתח מחדש את תיאטרון וייה-קולומביה. קופו נטש את ההדרכה הפעילה והתרכז בהרצאות, כתיבה, בימוי, תרגום עיבוד מחזות שייקספיר ובהקראה דרמטית. בין היתר הופיע עם המחזה סבונרולה בבזיליקת סנטה קרוצ'ה בפירנצה ב-1935, כן ביים עבור הקומדי פרנסז את מהומה רבה על לא דבר ואת המיזנתרופ ב-1936, את באיאזיד של רסין ב-1936 ואת הברית של האב ללו (Le Testament du Père Leleu) של רוז'ה מרטן די גאר ב-1938. בשנת 1940 מונה למנהלו הזמני של הקומדי פרנסז והעלה את אל סיד של פייר קורניי ואת הלילה השנים עשר לפני שהתפטר במרץ 1941 עקב סירובו למלא אחר תכתיבי גרמניה הנאצית ששלטה בצרפת. ב--1943 חיבר את מחזהו האחרון Le Petit Pauvre אודות חיי פרנציסקוס מאסיזי.
