השפעה רבה על פריחתה המחודשת של האמנות הגותית הייתה לתנועה הרומנטית של המאה ה-19, שהעריצה את האדריכלות הגותית, כפאר היצירה הרומנטית. מקור הרומנטיקה היה בצרפת של אחרי המהפכה, ואכן בצרפת באה לידי ביטוי התחייה הגותית בשיפוץ ובהשלמה של כנסיות עתיקות רבות. האדריכל, התאורטיקן והמשמר ויולה לה-דוק (1814–1879), אחד החלוצים של שימור מבנים, היה פעיל מאוד במהלך תקופה זו בהשלמת חלקים של כנסיות גותיות ברוח הרומנטית של ימי הביניים. הידוע שבמבנים אלו הוא כנסיית סיינט שאפל שבפריז. את השימור והשיפוץ של מבנים גותיים הובילו הסופרים ויקטור הוגו (1802–1881) ופרוספר מרימה (1803–1875). בבריטניה בלט אוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין שראה בגותיקה אדריכלות נוצרית אמיתית ותכנן מבנים רבים בסגנון הגותי האנגלי.
אדריכל נוסף שהושפע מרוח התחייה הגותית, אולם פעל באופן אחר לגמרי, הוא אנטוני גאודי שעיקר עבודותיו נבנו בברצלונה. גאודי פיתח סגנון ייחודי מאוד שהושפע גם מהאר נובו אך שיקף את הרומנטיקה של האדריכלות הגותית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכנסיית סגרדה פמיליה.
התחייה הגותית ניסתה כאמור להחיות ולשחזר את סגנון ימי הביניים אך קיימים הבדלים ניכרים בין שני הסגנונות, בעיקר על הרקע ממנו צמחו. האדריכלות הגותית של ימי הביניים התפתחה מרוח התקופה, שבה כוחה של הכנסייה היה עצום ואילו האדם וחייו הארציים היו נושאים שוליים. הבנייה הגותית ומלאכת העיטורים היו על רקע דתי ותפישה לפיה המונומנטים נבנו עבור אלוהים ולא עבור האדם; האדריכלות שנתפשה אחרי המהפכה הצרפתית כרומנטית לא נראתה ככזו בימי הביניים. ה"גותיקה" של המאה ה-19 צמחה מתוך הסתכלות אחרת על הבנייה המפוארת מהעבר. פער זה הוביל גם לצורה אחרת של בינוי ושל אורנמנטיקה.
המראה התחרתי של הקתדרלות הגותיות והפאר הרב שהקרינו, נבע בין השאר בזכות ריבוי העיטורים ופרטי הפיסול שעטפו אותן. המציאות החברתית-כלכלית בימי הביניים איפשרה בנייה מסוג כזה באמצעות ניצול העם על ידי מיסוי ושימוש במאות בעלי מלאכה לאורך זמן לטובת מפעל הבנייה. המציאות החברתית בעידן התעשייתי לא יכלה להרשות סוג כזה של עבודה ולכן הבנייה הנאו-גותית נעשתה בכלים אחרים שהובילו בסופו של דבר גם לאדריכלות שונה.
מבחינה טכנולוגית, התקדמה הבנייה במאות השנים שעברו בין ימי הביניים ועד תקופת התחייה הגותית. ברבים מהמבנים הנאו-גותיים שולבו כבר חומרים מודרניים כמו פלדה ובטון. בזכות טכנולוגיות הבנייה החדשות וההבנה המעמיקה יותר בסטטיקה, יכלו האדריכלים הנאו-גותיים לייעל את שלד המבנה. כך למשל, בחרו במקרים רבים לוותר על התמיכות הדואות אשר אפשרו את הבנייה התמירה בימי הביניים. במקרים רבים אחרים בחרו האדריכלים להשאיר את התמיכות הדואות בגלל איכויותיהן ההיסטוריות והאסתטיות.
באמצע המאה ה-18, עם עליית תנועת הרומנטיקה, חלה התעניינות מחודשת בימי הביניים, בגישה אוהדת ומעריכה יותר בקרב מומחים ואנשי רוח משפיעים. כך החלו התעניינות והערכה של אמנות ימי הביניים ובפרט של אדריכלות הכנסיות, מבני קבר של אצילים, חלונות ויטראז' וכתבי יד גותיים מאוירים. אמנויות גותיות אחרות, כגון שטיחי קיר ועבודות מתכת, עדיין סבלו יחס מזלזל כברבריות וגסות. אסוציאציות לאומיות ורגשיות גברו בד בבד עם התחייה של העבר, והשפיעו כמו השיקולים האסתטיים. מספר בריטים, ולא הרבה אחרי כן, מספר גרמנים, החלו להעריך את האופי ה"פיקטורסקי" (Picturesque) של ההריסות - "פיקטורסק" נהפכה לאיכות אסתטית חדשה - וכן העריכו את ההשפעות המרככות של הזמן, להן היפנים קוראים "ואבי-סאבי" ואותן העריך הוראס וולפול באופן בלתי-תלוי. הפרטים הגותיים באחוזתו של וולפול, "סטרוברי היל" בטוויקנהאם, משכו דווקא לכיוון סגנון הרוקוקו של התקופה. בשנות ה-1770, אדריכלים נאו-קלאסיים לגמרי כגון רוברט אדם וג'יימס ויאט היו מוכנים לספק פרטים גותיים בחדרי עבודה, ספריות וקפלות, בעבור חיזיון רומנטי של מנזר גותי, מנזר פונטהיל בווילטשייר. טירת אינוורארי, שנבנתה החל מ-1746 בתכנונו של האדריכל ויליאם אדם מציגה תחייה מוקדמת של מאפיינים גותיים בסקוטלנד. הסגנון הגותי היה התגלמות אדריכלית של יצירת פיקטרסק מלאכותי שנראה קודם לכן באמנות: המקדשים הקישוטיים ובתי הקיץ התעלמו מהלוגיקה המבנית של מבניים גותיים אמיתיים והיו למעשה מבנים פלדיאניים עם קשתות מחודדות. אדריכל הנוף האקצנטרי באטי לנגלי ניסה "לשפר" את הצורה הגותית על ידי שימוש בפרופורציות קלאסיות.
דור צעיר יותר, שלקח את האדריכלות הגותית יותר ברצינות, סיפק חוג קריאה לסדרת Cathedral Antiquities של ג'. בריטן, שהחלה להופיע ב-1814. ב-1817 כתב תומאס ריקמן ספר בשם Attempt… כדי לנסות לתאר ולהגדיר את הסגנונות הגותיים השונים באדריכלות הכנסייתית באנגליה, כ"ספר לימוד לסטודנט לאדריכלות". הכותרת המלאה של הספר היא: Attempt to discriminate the styles of English architecture from the Conquest to the Reformation; preceded by a sketch of the Grecian and Roman orders, with notices of nearly five hundred English buildings ("ניסיון להבחין בין הסגנונות השונים של האדריכלות האנגלית, מהכיבוש עד לרפורמציה; שהוקדם בסדרים היווניים והרומים העתיקים, עם ציונם של כמעט 500 מבנים אנגליים"). הקטגוריות בהן השתמש היו אדריכלות נורמנית, אדריכלות אנגלית מוקדמת (Early English), אדריכלות גותית מקושטת (Decorated Gothic) ואדריכלות גותית ניצבת (Perpendicular Gothic). ראו עוד: אדריכלות גותית אנגלית. הספר הודפס במספר מהדורות ופרסומו נמשך גם ב-1881.
השורשים של התחייה הגותית בצרפת מקורם בהיבט מינורי של Anglomanie, בתחילת סוף שנות ה-1780. ב-1816, כאשר המלומד הצרפתי אלכסנדר דה לבורד (Alexandre de Laborde) אמר "לאדריכלות הגותית יש יופי משלה", הרעיון היה חדש למרבית הצרפתים. החל מ-1828, אלכסנדר ברוניאר (Alexandre Brogniart), מנהל מפעל הפורצלן "סוור", ייצר צלחות מצוירות באמנות גותית עבור לואי-פיליפ, מלך צרפת עבור הקפלה ב-Dreux. יוזמה זו הייתה מהראשונות והחשובות שנעשו בסגנון נאו-גותי בצרפת.
התחייה הגותית זכתה לבסיס אינטלקטואלי טוב יותר בידי החלוץ ארקיז דה קאמו (Arcisse de Caumont), שייסד את "החברה לחוקרי עתיקות של נורמנדי" (Societé des Antiquaires de Normandy) בתקופה בה פירוש המילה antiquaire היה מומחה לעתיקות. הוא פרסם את עבודתו על אדריכלות נורמנית ב-1830. בשנה שלאחר מכן פרסם הסופר הצרפתי הנודע ויקטור הוגו את הספר הגיבן מנוטרדאם (במקור: Notre Dame de Paris) בו משמשת הקתדרלה הגותית, נוטרדאם דה פארי, הן כמקום התרחשות העלילה והן כאחת הגיבורים בה. הספר זכה לפופולריות עצומה. הוגו כתב את הספר כדי לעורר דאגה לשימור מבנים גותיים עתיקים ולא כדי להתחיל גל בנייה חדש בסגנון הגותי.
בפירנצה, החזית הזמנית של הקתדרלה סנטה מריה דל פיורה פורקה וחזית הקתדרלה נותרה ערומה עד 1864, אז הוכרזה תחרות לעיצוב חזית שתתאים למבנה הקתדרלה ולקמפנילה. בתחרות זכה אמיליו דה פבריס (Emilio De Fabris) שבנה חזית נאו-גותית עם פסיפס משיש צבעוני. החזית הוקמה בשנים 1876–1887.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 האדריכלאוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין (Augustus Welby Northmore Pugin), עדיין נער, עבד כמעצב חפצי מותרות בצורה גותית. הוא עיצב קישוטי ריהוט גותיים בשירות יצרן הרהיטים המלכותי "מורל אנד סדון" (Morel & Seddon) עבור טירת וינדזור של ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת. בנוסף, החל מ-1828, עיצב פיוג'ין כלי כסף עבור "רונדל ובריג'" (Rundell and Bridge) תוך שימוש ב"מילון" של סגנונות, עיצובים ופרטים של גותיקה אנגלית-צרפתית מהמאה ה-14. הוא השתמש ב"מילון" זה מאוחר יותר עבור תכנון ארמון וסטמינסטר. [1] בין השנים 1821 ל-1838 פרסמו פיוג'ין ואביו סדרה של כרכים הכוללים ציורים אדריכליים, הראשון מביניהם נקרא "דוגמאות של אדריכלות גותית" ("Specimens of Gothic Architecture"), והשלושה שבאו אחרים נקראו "דוגמאות לאדריכלות גותית" ("Examples of Gothic Architecture"). ספרים אלה זכו להדפסות רבות ושימשו כאבן שואבת עבור אדריכלים נאו-גותיים רבים למשך מאה שנה.
בספרו "Contrasts" משנת 1836 הביע פיוג'ין את הערצתו לא רק לאמנות ימי הביניים אך גם לכל האתוס של התקופה. הוא טען שהאדריכלות הגותית הייתה תוצר של חברה טהורה יותר. בספרו "The True Principles of Pointed or Christian Architecture" הוא טען שבעלי מלאכה מודרניים המנסים לחקות את הסגנון של בעלי מלאכה מימי הביניים צריכים גם לאמץ את שיטותיהם. פיוג'ין האמין שהגותיקה הייתה אדריכלות נוצרית אמיתית, ואפילו טען ש"הקשת המחודדת היא תוצר של האמונה הנוצרית". המבנה המפורסם ביותר של פיוג'ין הוא בית הלורדים בארמון וסטמינסטר שבלונדון, אותו הוא תכנן בשתי תנופות, בשנים 1836–1837 ובשנים 1844–1852 עם הקלאסיציסט צ'ארלס ברי כאדריכל משנה. פיוג'ין סיפק את הקישוטים החיצוניים ואת הפנים, בעוד שברי תכנן את המבנה הסימטרי של הבניין, דבר שגרם לפיוג'ין להעיר: "All Grecian, Sir; Tudor details on a classic body".
ג'ון ראסקין הוסיף על רעיונותיו של פיוג'ין בשתי מסות תאורטיות בעלות השפעה רבה; "שבעת המאורות של האדריכלות" (The Seven Lamps of Architecture), 1849 ו-"האבנים של ונציה" (The Stones of Venice),1851–1853. ראסקין, שמצא אדריכלות אידיאלית בוונציה, טען שמבנים גותיים מצטיינים מעל כל סגנונות האדריכלות האחרים בגלל ה"הקרבה" של סתתי האבן שקישטו באופן מורכב ומפותח כל אבן. בהצהרתו על ארמון הדוג'ים בוונציה כ"בניין המרכזי של העולם", ראסקין טען שהאדריכלות האולטימטיבית למבני ממשל היא גותית, כשם שפיוג'ין טען שהיא האדריכלות האולטימטיבית לכנסיות. ברם, ראסקין התכוון לדבריו בעיקר באופן תאורטי. ראסקין תיעב את שטף מבני הציבור, שנבנו תוך התייחסות או חיקוי לארמון הדוג'ים, בהם המוזיאון להיסטוריה של הטבע באוניברסיטת אוקספורד.
אקסליסיולוגיה
באנגליה, הכנסייה האנגלית עברה תחייה של אנגלו-קתוליות ואידאולוגיה של מנהגי פולחן בצורת תנועת אוקספורד. כתוצאה מכך, התעוררה תשוקה לבנות הרבה כנסיות, כדי לספק מקום לתפילה ופולחן עבור האוכלוסייה הגדלה. תשוקה זו מצאה תומכים בקרב האוניברסיטאות, שם החלה להיווצר התנועה האקסליסיולוגית. תומכיה האמינו שהאדריכלות הגותית הייתה הסגנון היחיד שראוי לכנסייה קהילתית, והעדיפו תת-סגנון מסוים של האדריכלות הגותית - סגנון גותי אנגלי מקושט (Decorated Gothic). "The Ecclesiologist", ביטאון של קיימברידג' קמדן סוסייטי, היה ביקורתי מאוד כלפי כנסיות שנבנו בפחות מאמות המידה המחמירות של הסגנון הגותי המקושט, דבר שגרם להיווצרות סגנון חדש בשם "גותיקה ארכאולוגית", סגנון שיצר את המבנים הכי דומים לגותיקה של ימי הביניים. ברם, לא כל אדריכל או יזם נסחף בידי גל האקסליסיולוגיה. על אף שהתחייה הגותית הצליחה להפוך לסגנון אדריכלות מוכר ונפוץ, הניסיון לקשר אותה עם התפישה של עליונות הכנסייה, דבר שנתמך על ידי פיוג'ין והתנועה האקסליסיולוגית, היה שיקוץ בעיני אלה שהחזיקו בעקרונות אוניברסליים או לא קונפורמיסטיים. הם אימצו את התחייה הגותית רק בזכות איכויות אסתטיות ורומנטיות, או שילבו אותה עם סגנונות אחרים, או אימצו סגנון גותי פשוט יותר מצפון אירופה, ולפעמים שלושתם ביחד. דוגמה למבנה כזה היא בית הקברות אבני פארק האקומני שתוכנן בידי האדריכל ויליאם הוסקינג.
הגם שבצרפת התחייה הגותית לא התרחשה כה מוקדם כמו באנגליה, היא הולידה את אחד מענקי התחייה הגותית: האדריכל, המשמר, והתאורטיקן אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק. בנוסף להיותו תאורטיקן משפיע היה ויולה-לה-דוק גם אדריכל מוביל שגאוניותו הייתה בשחזור מבנים עתיקים, שיפוצם ושימורם. הוא האמין בשחזור המבנה למצב של שלמות שבו המבנה היה אמור להיות אפילו אם לא הגיע למצב כזה בהיסטוריה שלו (כך למשל תכנן חזית נאו-גותית עם שני צריחים מחודדים לקתדרלת קלרמון-פראן שנבנתה בידי תלמידו, על אף שחזית כזאת לא הייתה לקתדרלה מאז ומעולם, ונדירים היו המגדלים הגותים עם צריחים מחודדים בצרפת; בנוסף, בעת ששיפץ את קתדרלת נוטרדאם דה פארי, הוסיף לה צריח "פלש" מעל מקום המצלב). הוא יישם את התאוריות שלו לביצורי העיר קרקסון, ולקתדרלת נוטרדאם דה פארי וסנט שאפל. בהיבט זה הוא היה שונה מהאדריכל האנגלי ג'ון ראסקין שכן הוא החליף לעיתים קרובות את העבודה של בנאים וסתתים מימי הביניים. גישתו הרציונלית כלפי הגותיקה הייתה בניגוד חד למקורות הרומנטיים של התחייה הגותית, ונחשבת בעייני מספר מלומדים כפתיחה ל"כנות מבנית" שנדרשה בידי המודרניזם.
במשך כל הקריירה שלו התלבט ויולה-לה-דוק האם יש להשתמש בברזל ופלדה בשחזור ובניית מבנים גותיים. למעשה, ברזל שימש במבני התחייה הגותית מאז תחילת גל התחייה. מי שגרמו לתיוג הברזל (בין אם נראה ובין אם לא) כלא-מתאים למבנה גותי אמיתי היו ראסקין ותנועת הגותיקה הארכאולוגית. ויכוח זה החל לקרוס באמצע המאה ה-19 כאשר הוקמו מבנים כמו ארמון הקריסטל (העשוי מברזל וזכוכית) והחצר המזוגגת של מוזיאון אוניברסיטת אוקספורד, ונראה שהם אימצו עקרונות גותיים ומימשו אותם באמצעות ברזל. בין השנים 1863 ל-1872 כתב ויולה-לה-דוק את המסה "שיחות על אדריכלות" ("Entretiens sur l’architecture") ובה סט של תכנונים נועזים למבנים ובהם שילוב של בנייה עם ברזל. הגם שאף אחד מתכנונים אלה לא מומש, הם השפיעו על מספר דורות של מתכננים ואדריכלים, הבולטים שביניהם הם אנטוני גאודי בספרד ובנג'מין באקנול באנגליה (באקנול היה חסיד של ויולה-לה-דוק ותרגם את ספריו לאנגלית, ויצירת המופת שלו הייתה אחוזת וודצ'סטר).
הגמישות והחוזק של ברזל יצוק נתנו לאדריכלים נאו-גותיים את החופש לתכנן וליצור צורות גותיות מבניות חדשות, שהיו בלתי-אפשריות לבנייה באבן בלבד, כגון בתכנון גשר הברזל על ידי האדריכל קלברט ווקס (Calvert Vaux) בסנטרל פארק, ניו יורק מ-1860. הגשר מכיל פיתוחי מתכת בסגנון גותי לוהב (Flamboyant) השאובים מארקדות עיוורות ותחרת חלונות, כדי להביע את הפריחה וכדי לתמוך בגשר המקושת.
בשנת 1872 הייתה התחייה הגותית בשלה מספיק בבריטניה, כך שצ'ארלס לוק איסטלייק, יכול היה לכתוב מסה בשם, "היסטוריה של התחייה הגותית" ("A History of the Gothic Revival"). ברם, החיבור המקיף הראשון על היסטוריה של התחייה הגותית בתחום תולדות האמנות היה חיבורו של פרופסור משפיע לעיצוב, קנת' קלארק: "התחייה הגותית: מסה בתולדות הטעם" (The Gothic Revival: An Essay in the History of Taste) שפורסם ב-1928.
התחייה הגותית באמנויות הקישוטיות
ספרייה בסגנון התחייה הגותית, ניובור, ניו יורק
התחייה הגותית לא הייתה מוגבלת לאדריכלות בלבד. קישוטים ופרטים "גותים" בריהוט אנגלי ניתן למצוא עוד בשנת 1740 בביתה של ליידי פומפרט בלונדון, ותבניות גותיות גאומטריות במשענות של כיסאות ותבניות זיגוג של ארונות ספרים הם מאפיינים מוכרים של הכונניות של תומאס צ'יפנדייל (1754), לדוגמה: ארון הספרים בעל שלושת החלקים מציג פרטים "גותים" עם היתוך של רוקוקו, על צורה סימטרית. בית אבוטספורד של סר וולטר סקוט מדגים בריהוטו סגנון "ריג'נסי גותיק" ("Regency Gothic"). באמצע המאה ה-19 היה ניתן לייצר תחרות חלונות גותיות ונישות גותיות בטפטים, וארקדות עוורות גותיות קישטו כדים מקרמיקה. הקטלוג המאויר של התערוכה הגדולה גדוש בפרטים גותיים, החל מתחרה ושטיחים וכלה בעיצובים למיכון כבד.
אימוצים ורנקולרים
מבנה "גותיקת נגרים" של "Unitarian Universalists of San Mateo" בקליפורניה (נבנה ב-1905) המראה קשתות גותיות, גמלונים מחודדים ומגדל עם שינניות
"גותיקת נגרים" (Carpenter Gothic) היא סוג של אדריכלות ורנקולרית ויישום של אדריכלות התחייה הגותית לבתים וכנסיות קטנות, שנהייתה נפוצה באמריקה הצפונית ובמקומות אחרים בסוף המאה ה-19.[2] מבנים אלה אימצו אלמנטים גותיים כגון קשתות מחודדות, גמלונים מחודדים ומגדלים לבנייה קלה האופיינית לאמריקה. המצאת מסורים חדישים ותבניות עץ שיוצרו בייצור המוני אפשרו לחלק ממבנים אלה לחקות שמץ מתחרת החלונות של הגותיקה. ברם, ברוב המקרים מבני גותיקת הנגרים היו ברובם די פשוטים ולא מקושטים, ושמרו רק על האלמנטים הבסיסיים של קשתות מחודדות וגמלונים משולשים חדים. הדוגמה המפורסמת ביותר לגותיקת הנגרים היא כנראה בית באלדון, איווה, ששימש רקע לציור המפורסם של גרנט ווד, "אמריקן גותיק".[3]
במהלך המאה ה-19 נבנו מבני ציבור רבים בסגנון הנאו-גותי. מרביתם כנסיות וחלקם גם בנייני פרלמנט, מבנים באוניברסיטאות ואף בנייני משרדים. ביניהם ניתן למנות את:
^חשיבותו של המיזם להשלמת קתדרלת קלן בארצות הדוברות גרמנית נחקרה בידי מיכאל ג' לואיס בספרו The Politics of the German Gothic Revival: August Reichensperger.
^What Style Is It?, Poppeliers, et al., National Trust for Historic Preservation
.JPG)
