ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
האיחוד האירופי הוא התאגדות של 27 מדינות באירופה, המשלבת בתוכה סממנים רבים של מדינה אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחידה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד, האירו, וסממני ריבונות נוספים.
מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. אט אט צבר הארגון עוצמה מדינית וכלכלית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".
במהלך העת העתיקה, החלו להתפתח בדרומה של אירופה שתי תרבויות מרכזיות, האחת בדרום הבלקן, זו יוון העתיקה והשנייה באיטליה של ימינו, זו רומא העתיקה. שתי תרבויות אלו, יצרו את העולם הקלאסי האירופאי, אשר היווה את אחד מהמרכיבים החשובים ביותר של התרבות האירופאית. הרפובליקה הרומית, ולאחריה הקיסרות הרומית, השתלטו עם השנים על מרבית דרום אירופה ומערבה, ובשטחי שלטונן החלה להתעצב תרבות משותפת, אשר ינקה מהמקור הרומאי-קלאסי ובמקביל מהמקור המקומי-ברברי.[1]
בשנת 284, התפלגה הקיסרות הרומית לקיסרות מזרחית ולקיסרות מערבית ובשנת 476 זו המערבית קרסה. לאחר נפילת הקיסרות המערבית, קמו על חורבותיה עשרות ואף מאות ישויות מדיניות, ובכך במהלך ימי הביניים התרחב הפיצול באירופה. למרות כל זאת, במהלך ימי הביניים החלו להירקם גם מגמות וגורמים מאחדים ביבשת. ראשית, בתקופה זו הפכה הנצרות לדת האירופית השלטת וכמעט הבלעדית, בכל רחביה. שנית, בתקופת ימי הביניים הפכה השיטה הפאודלית לשיטה הכלכלית-פוליטית-חברתית של כלל אירופה, ובכך תרמה למכנה המשותף של היבשת. שלישית, במהלך אותם השנים, החלו להצטבר שלל איומים משותפים לכלל אירופה, ובכך התחזקה תחושת הגורל המשותף של היבשת. ביטוי מובהק לכך היה עליית האסלאם לדת השלטת במזרח התיכון וצפון אפריקה, וניסיונות ההתפשטות של דת זו צפונה ליבשת האירופאית (בפרט החדירה המוסלמית לספרד). נוסף לאיום המוסלמי מדרום, לאורך כל ימי הביניים גם עמד לו איום של שבטים פולשים ממזרח, בעיקר האימפריה המונגולית אך גם גורמים מוגבלים יותר כגון המגיארים. מול איומים חיצוניים אלו, התקבלה ההבנה באירופה שמולם יהיה אפשר לעמוד רק בכוחות משותפים. במהלך ראשית העת החדשה התווסף גם איום חיצוני נוסף, בדמות האימפריה העות'מאנית וניסיונות ההתפשטות שלה לדרום-מזרח היבשת.[1]
במהלך העת החדשה, עברה היבשת טלטלות רבות, וחוויות מעצבות רבות, אשר חיזקו את הזהות המשותפת האירופאית. הרנסאנס, המהפכה המדעית והתעשייתית, עידן התגליות, האימפריאליזם האירופאי מעבר לים, הלאומיות ביבשת וראשית הדמוקרטיה באירופה, שינו את אופייה של אירופה מן הקצה אל הקצה. הלאומיות האירופאית, והתפתחותן של מדינות הלאום באירופה, למרות שהיה בהן מרכיב של פירוד ופילוג, היה בהם גם לא פחות מכך ראשית ניצני איחוד ביבשת. לראשונה החלו ישויות מדיניות מתאחדות על בסיס זהות משותפת, ובכך את מאות ואלפי הישויות המדיניות של ימי הביניים וראשית העת החדשה, החליפו כמה עשרות מדינות לאום גדולות, אשר בראשן עמדו: צרפת, אנגליה, רוסיה, גרמניה, איטליה, ספרד, הולנד ועוד.[1] בד בבד, היה אפשר גם לזהות בנוף האירופאי איחודים מדיניים רב-לאומיים, כגון האיחוד הפולני-ליטאי והאימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך העת החדשה, החלו גם הוגים אירופאים שונים כגון עמנואל קאנט[2] וויקטור הוגו[3] להעלות רעיונות לאיחוד כלל-אירופי.
זרעיו היותר קונקרטיים של רעיון אירופה המאוחדת, נזרעו במהלך המאה ה-20, עת עברה היבשת האירופאית שתי מלחמות עולם הרסניות, אשר בסופן הפכה אירופה לשדה של עיי חורבות. הזעזוע העמוק בקרב בני היבשת, אפיסת הכוחות של בריטניה וצרפת, חלוקתה של גרמניה המובסת, פירוקן המסתמן של האימפריות הקולוניאליות האירופאיות, ועלייתן של שתי מעצמות על חוץ-אירופאיות וראשית המלחמה הקרה - כל אלו הביאו הביאו להופעתן של תפיסות פוליטיות חדשות כדוגמת "הפציפיזם הכלכלי והפרגמטי" אשר מאמיניו התנגדו למלחמה בשל חוסר כדאיותה הכלכלית, ורעיון הפאן אירופאי אשר התפרסם בשנת 1920 ויצרו הבנה באירופה, שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית אחת וכוללת, יבטיח את השלום באירופה ואת חזרתה למוקדי ההשפעה הבינלאומיים.[1][5][6]
תרבויות יוון ורומא, הניחו כמה מן היסודות החשובים ביותר לתרבות האירופאית המודרנית. בתמונה: הקולוסיאום ברומא, מסמליה של רומא העתיקה והעולם הקלאסי.
במהלך ימי הביניים, הפכה הנצרות לדת השלטת באירופה, דבר אשר הניח את אחת היסודות החשובים ביותר לזהות האירופאית. בתמונה: כיכר פטרוס הקדוש בוותיקן
אחד הניסיונות החשובים בעת החדשה שנעשו לאיחודה של אירופה תחת מנהיגות אחת, היה ניסיונה של הקיסרות הצרפתית במסגרת המלחמות הנפוליאוניות. בתמונה: ציורו של דויד (1807), המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
לאחר שתי מלחמות עולם הרסניות, החלו רבים באירופה מעדיפים אחדות בינלאומית שתהא ערובה לשמירת השלום ביבשת בצורה. בתמונה: המבורג ב-1943
הארגון האירופי החשוב הראשון, היה קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) אשר נוסדה ב-18 באפריל1951 על ידי צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד כדי ללכד את משאבי הפלדה והפחם של המדינות החברות בארגון, ובכך למנוע מלחמה נוספת באירופה. מטה קהילת הפחם והפלדה האירופית, בתחילת 1958, היה ממוקם בעיר הבירה של לוקסמבורג. הקהילה הייתה הגשמת תוכנית שתוכננה על ידי הכלכלן הצרפתי ז'אן מונה, פקיד מדינה צרפתי, אשר פורסמה על ידי שר החוץ הצרפתי רובר שומאן. שני אישים אלו, פעלו על מנת לאחד את כלכלות אירופה לכלכלה אחת חזקה, וכך רצו למנוע מלחמות בעתיד. כמו כן, התוכנית קודמה נמרצות על ידי ארצות הברית.[8][9]
במהלך ראשית שנות ה-50, התקבלה הדעה באירופה שיש להגביר את האינטגרציה ביבשת. על רקע זו, התכנסה ועידת ספאק בראשות שר החוץ הבלגי, יו"ר הוועדה, פול-אנרי ספאק. תפקידה של הוועדה היה להתוות דרכים לאינטגרציה אירופית, בפרט באמצעות מיסוד שוק משותף ואיחוד ההשקעות והמחקר בנושאי אנרגיה גרעינית. הוועידה הגישה את הדו"ח בשנת 1956 והוא פורסם באותה העת.[10][11]
בהתאם להמלצות דו"ח ספאק, בשנת 1957 הקימו שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית שני ארגונים חדשים נוספים: סוכנות האטום האירופית[12] והקהילה הכלכלית האירופית[13] אשר נודעה בשם "השוק המשותף". השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957. כל אחד משלושת הארגונים פעל במקביל לאחר, ולכל אחד הייתה "נציבות" משלו, אולם סוכם שלכל הארגונים יהיו מוסדות משותפים - מועצת שרים, בית נבחרים ובית דין גבוה לצדק.[9]
ביולי1967 התאחדו שלושת ארגוני הקהילה הכלכלית האירופית (השוק המשותף, קהילת הפחם והפלדה וסוכנות האטום) לידי ארגון אחד בשם הקהילה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות.[15][16] הקהילה האירופאית נשארה במתכונתה הנוכחית גם בשנים הבאות, נשארה בעלת שש מדינות בלבד ולא התרחבה עד לפרישתו של נשיא צרפתשארל דה גול ומינוי יורשו ז'ורז' פומפידו, שהיה פתוח יותר להרחבת השוק.
על פי הצעת נשיא צרפת, כונסה בדצמבר 1969ועידת פסגה בהאג שבה סוכמה שיטה לתקצוב הקהילה על ידי החברות, הוקמה מסגרת לשיתוף פעולה בתחום מדיניות חוץ והוחל במשא ומתן לצירופן של בריטניה, אירלנד, דנמרק ונורווגיה. ב-1972 סוכם בהצלחה המשא ומתן על הצטרפות 4 המדינות. שלוש מהן הצטרפו לקהילה בתחילת 1973, אולם נורווגיה דחתה במשאל עם את ההסכם ולא הצטרפה בשלב זה.[17]
במהלך שנות ה-80 הואצו תהליכי האינטגרציה וההתרחבות של הקהילה האירופית.
ב-14 ביוני1985, נחתמה בלוקסמבורגאמנת שנגן, אשר קבעה הנהגת מדיניות הגירה וביקורת גבולות מתואמת בין חברות הקהילה האירופית. האמנה שמה קץ לביקורת הגבולות בין המדינות החותמות ("אזור שנגן"), והביאה להרמוניזציה של מעברי הגבול החיצוניים. עם השנים נתווספו מדינות נוספות לאמנה, וכיום חתומות עליה 29 מדינות, לרבות מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי (שווייץ, נורווגיה ואיסלנד) ולמעט מדינות שכן חברות בו (בריטניה ואירלנד).[18]
במהלך שנות ה-80 הבאות המשיך האיחוד האירופי להרחיב את גבולותיו. בשנת 1981 הצטרפה יוון לאיחוד ובשנת 1986 הצטרפו גם מדינות חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל).[20] בשנת 1990, עם סיפוחה של מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית), התרחב האיחוד האירופי לראשונה אל תוך הגוש הקומוניסטי לשעבר.[21] הצטרפותה של מזרח גרמניה לאיחוד שינתה גם את יחסי הכוחות הפוליטיים בו. עד אז המדינה הדומיננטית באיחוד הייתה צרפת, ומאז החלה גרמניה המאוחדת לבנות את עצמה כגורם הדומיננטי באיחוד.
ב-7 בפברואר1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר לעירייה במקום מגוריו; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים. כשנה לאחר מכן, ב-1 בנובמבר1993 בהתאם לאמנת מאסטריכט, הפכה הקהילה האירופית לאיחוד האירופי. אדריכליה המרכזיים של אמנת מאסטריכט היו קנצלר גרמניההלמוט קוהל ונשיא צרפתפרנסואה מיטראן.[22]
בשנת 2016 נערך בבריטניהמשאל עם בנושא השארות הממלכה באיחוד. אזרחי בריטניה הצביעו בעד עזיבת האיחוד, ובכך הפכה הממלכה המאוחדת למדינה הראשונה שבוחרת לצאת מהאיחוד האירופי. ב-31 בדצמבר2020, בשעה 23:00 שעון לונדון, פרשה בריטניה סופית ומעשית מהאיחוד האירופי.[35][36]
^^ Neil Nugent, The Government and politics of the European Communit, 2nd ed. (Durham: Duke University Press, 1991), 41; Desmond Dinan, Encyclopedia of the European Union, (Colorado: Lynne Rienner, 1998), 429-430.
^^ Peter M. R. Strik, A History on European Integration Since 1914, (New York: Pinter, 1996), 141-142.
