איראן הייתה בעבר אימפריה עצומה. איראן נכבשה פעמים רבות ושטחה השתנה במשך השנים. ממלכה זו הגיעה לשיא פריחתה תחת השלטון האחמני, אשר מלכיה הידועים הם דריווש הראשון וחשיארש הראשון. בימיהם ממלכת פרס השתרעה מתראקיה בצפון-מערב להודו בדרום-מזרח, וממצרים בדרום-מערב לערבות אסיה התיכונה בצפון מזרח^[1]. היוונים, הערבים, הטורקים הסלג'וקים, המונגולים ואחרים פלשו לאיראן, אך היא תמיד הצליחה לשמר את הזהות הלאומית המיוחדת שלה ולכן התפתחה כישות פוליטית ותרבותית נפרדת. לאורך ההיסטוריה עבר האזור שינויים פוליטיים רבים עד להפיכתה לרפובליקה האיסלמית של איראן, בשנת 1979.

איראן נודעה בזמנו כ"פרס". מקור השם כנראה בפרסית עתיקה, שם הוא מופיע כ"פּארסה" (בפ"א דגושה), ומתייחס למחוז בדרום איראן, ששמו "פארס". מחוז זה היה הגרעין של האימפריה הפרסית המקורית, ומקור לאתניות הפרסית, הדומיננטית עד היום באיראן, דומיננטיות המשתקפת בין היתר במונח "פארסי" (פרסית, פ"א רפויה) לשפה המדוברת באיראן. נוסף לכך ידוע על שימוש בשמות לפארס בכלל חלקיו המערבים והדרומים של איראן קודם לכן (דוגמת: פרסואה), וככל הנראה אלה שימשו עמים זרים לתיאור קצה ההתיישבות של העמים האיראנין או לחלופין נובע מנדידת עמים אחרים באזורים אלה.

במקביל, ובאותה תקופה, קראו היוונים לאיראן "פרסיס", הצורה ההלניסטית של "פארסה" או "פארס". מכאן שייתכן שהשימוש הכולל במונח לתיאור הממלכה הפרסית נזקף לזכות היוונים. שימוש חוץ-איראני מופיע גם בספר יחזקאל, פרק ל"ח, פסוק ה', המתוארך למאה השישית לפנה"ס. המונח "פרס" מופיע פעמים רבות בחלקים מאוחרים של התנ"ך (מגילת אסתר, ספר דניאל, ספר עזרא וספר נחמיה), המתוארכים למאות החמישית והרביעית לפנה"ס.

בהשפעת המסורה שתחילתה ביוון ורומא ובהשפעת התנ"ך, המדינה האיראנית הייתה ידועה במערב כ"פרס", כשם משותף לאומה האיראנית ולאימפריה העתיקה שלה. שימושים דומים קיימים גם בערבית (بلاد فارس). עם זאת, האיראנים עצמם תמיד קראו לארצם איראן או "אריאנאם". משמעות השם איראן היא "ארץ הארים", או "ארץ האצילים" בפרסית.

ב-25 בדצמבר 1934, רזא שאה פהלווי ביקש רשמית מהקהילה הבינלאומית לקרוא לארץ בשמה המקורי, איראן. השאה ביקש להדגיש את זהותה הלאומית העצמאית וגם להדגיש את דימוייה הבינלאומי החדש של המדינה ואת תהליכי המודרניזציה המהירים שביקש להנהיג בה. הצו נכנס לתוקף ב-21 במרץ 1935. השינוי התקבל בהדרגה אצל מדינות העולם, שלאט לאט הסתגלו לשם החדש^[2].

כיום משמש הכינוי פרסים לזיהוי הקבוצה הדומיננטית באוכלוסיית איראן. הפרסים מונים קצת יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסייה. קבוצות מיעוט גדולות אחרות באיראן הם אזרים-איראנים המרוכזים בצפון המדינה, וכורדים-איראנים הנמצאים בעיקר בצפון מערבה. כמו כן ישנם עוד קבוצות מיעוט קטנות רבות אחרות.

הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר באיראן הם מהתקופה הפלאוליתית התיכונה (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות ראשונות מתוארכות ללפני 14,000–18,000 שנים.

בין האלף השלישי לפנה"ס, ועד לשנת 539 לפנה"ס, שולטת ממלכת עילם, בעיקר בדרום-מערב פרס. במאה העשירית לפני הספירה, הרמה האירנית מאוכלסת במדים, השולטים על הפרסים. כמו כן, בשנת 750 לפני הספירה, דהיכו מייסד בה את האימפריה המדית, שבירתה היא אקטבן. ב-612 לפנה"ס, ממלכה זאת כובשת את נינוה, ושמה קץ לאימפריה האשורית. בשנת 552 לפנה"ס המדים חוברים לפרסים, בהנהגת כורש השני, מהשושלת האחמנית.

לאחר שנים של מלחמות עם יוון, בשנת 331 לפנה"ס, פרס נכבשת בידי אלכסנדר מוקדון והופכת לחלק מהעולם ההלניסטי. בשנת 241 הארטבנים מקימים בפרס את האימפריה הפרתית. בהדרגה זו משתלטת על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז טורקיה של ימינו). על חורבותיה, בשנת 226 מוקמת האימפריה הססנית, בידי ארתשרשא. דמות בולטת בממלכה זו היא הנביא מני, אשר עושה נפשות למניכאיזם; שהיא דת, אשר קיים בה שילוב של השפעות נוצריות, גנוסטיות ודת זרתוסתרא; ומעיקריה: דואליזם ופרישות. בשנת 259 השאה שהאפור הראשון חוטף את הקיסר הרומי ולריאנוס. לאחר שבאווסטה מכונסות עקרי הדת הזורואסטרית, ב-516 מזדק מייסד את דת המזדקיזם, ודת זו הופכת לדומיננטית במהלך שלטון הקיסר הסאסאני קבאד הראשון. תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית, ובכלל זה של הערבים.

בשנת 637, אירן נכבשת בידי הערבים; הצבא הססני מובס בקרב אל-קאדסיה, ופרס מקבלת בהדרגה את דת האסלאם. קרב זה התנהל באל-קאדסיה בין המוסלמים, בפיקודו של סעד בן אבי ווקאס, לפרסים, בפיקודו של רסתם פרגז, והסתיים בניצחון המוסלמים ומותו של רסתם. קרב זה מוזכר בידי המוסלמים-הערבים-הסונים כקרב גבורה שלהם; ואילו בעיני הפרסים (גם לאחר התאסלמותם) הוא נחרט בזיכרון כהשפלה לאומית, שעליה יש לנקום.

בשנת 1502 איסמעיל הראשון הטורקי-אזרי מייסד את האימפריה הספווית ופרס הופכת לשיעית. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן; ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף על כך הם סייעו להפצת השיעה לא רק באיראן, כי אם גם מרכז אסיה והקווקז. ב-1736 נאדר שאה מייסד את השושלת האפשארית, השולטת גם על אפגניסטן ועל צפון-מערב הודו. ב-1794 אגהה מוחמד שאה, שהיה ממוצא טורקמני, מייסד את השושלת הקאג'ארית. שושלת זו נכנעה לאיום האימפריאליסטי על פרס מצד אנגליה ורוסיה, והביאה את זאת לשפל חסר תקדים. לאחר הפיכה צבאית, ביוזמת השושלת הפהלווית, ב-1925 רזא שאה פהלווי עורך רפורמות חברתיות, הכוללות מודרניזציה של פרס, ומשתנה שמה ל'ממלכת אירן'.

בשנת 1979 ביוזמת האייתולה חומייני, השאה הידוע בשחיתותו מנושל מהשלטון ומוקמת הרפובליקה האיסלמית של אירן.

הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר באיראן הם מהתקופה הפלאוליתית התיכונה (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות ראשונות מתוארכות ללפני 14,000–18,000 שנים. באלף השישי לפנה"ס הייתה בנמצא תרבות חקלאית מורכבת עם מרכזי אוכלוסייה פרוטו־עירוניים. כדי יין בני 7,000 שנה נמצאו באיראן, והם מוצגים כיום באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית.

שושלות רבות שלטו באיראן במשך ההיסטוריה. חוקרים וארכאולוגים רק מתחילים לגלות את היקפה של האימפריה העצמאית העילמית, ואת תרבות ג'ירופט מלפני 5,000 שנה, שבנו זיקורתים וערים רבות לפני שהממלכות המצריות או היווניות היו קיימות. בסופו של האלף השני לפנה"ס, נוודים ממרכז אסיה התיישבו באיראן.

האימפריה הפרסית הוא כינוי כללי לכל השושלות ששלטו באזור מהמאה ה-7 לפני הספירה עד לכיבוש האסלאמי במאה ה-7 לספירה. יש הכוללים בשם זה גם את התקופה המוסלמית, העות'מאנית, וכו' עד המאה ה-20.

האימפריה הפרסית הראשונה התגבשה תחת האחמנים (559 לפנה"ס – 330 לפנה"ס) שאת עיקר שטחה וכוחה הראשון קיבלה מהאימפריה המדיית. השושלת נוסדה על ידי כורש הגדול, שאיחד שבטים וממלכות קטנות על מנת ליצור ישות פוליטית אחת. בכיבושי אלכסנדר הגדול נכנסה תרבות הלניסטית לאזור. לאחר התקופה ההלניסטית (300 לפנה"ס – 250 לפנה"ס) שלטו הפרתים (250 לפנה"ס – 226 לספירה). עם עליית השושלת הסאסאנית (226–651), שאנשיה היו ילידי המקום, שב האזור לידיהם של שושלות מקומיות לראשונה מאז השלטון האחמני.

תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית.

הכיבוש האסלאמי של איראן הביא להתמוטטותה של האימפריה הסאסאנית, לשקיעתה של הדת הזורואסטרית באיראן, ולהולדתה של התרבות האסלאמית. התאסלמות האוכלוסייה התרחשה באופן הדרגתי ונמשכה עד המאה העשירית לספירה.

תוך שנה ממותו של מוחמד ב-632, חצי האי ערב עצמו כבר היה מספיק בטוח על מנת לאפשר ליורשו, אבו בכר, הח'ליפה הראשון, להתחיל במערכה כנגד האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית.

הערבים הבדואים שהפילו את האימפריה הסאסאנית הונעו לא רק על ידי הרצון לכיבוש ולביזה, אלא גם על ידי הדת החדשה, האסלאם. האדמות הסאסאניות העשירות של עיראק עשו אותה לאזור מעולה להתיישבות ערבית לאחר נפילתם של הסאסאנים. ריצ'רד פריי כותב כי הערבים הפולשים היו מעוניינים בתחילה רק בשלל שנאסף מהקרבות. א-טברי אף אומר כי עומר בן אל-ח'טאב לא עודד, ואולי אף אסר ממש את התאסלמות האיראנים בימים הראשונים של האסלאם, כשהוא מעדיף כי רק ערבים יתאסלמו. דיווח אחד טוען כי הוא עצר את הערבים המנצחים מלעלות לרמה האיראנית מכיוון שהוא לא רצה שהפרסים יתאסלמו. לפיכך, מסתבר כי הכיבוש של פרס היה בתחילה על מנת להשיג משאבים נוספים.

אבו בכר ניצח את הצבא הביזנטי בדמשק בשנת 635 ואז החל בכיבוש איראן. בשנת 637, הכוחות הערביים שתפסו את הבירה הסאסאנית קטסיפון לאחר קרב אל-קאדסייה (לה הם קראו מדיין), ובשנים 641–642 הם ניצחו את הצבא הסאסאני בנהוואנד. אחרי זה, איראן הייתה פתוחה לפולשים. הכיבוש האסלאמי נעזר בפשיטת הרגל הכלכלית והחברתית של הסאסאנים; לאוכלוסיות המקומיות לא היה מה לאבד משיתוף פעולה עם הכוח הכובש. לבד מזאת, האסלאם הציע סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את המשטר האסלאמי ללא התנגדות.

אך הכיבוש של פרס לא היה תהליך שקט. מוסלמים ערבים רבים האמינו כי על המתאסלמים האיראניים להתלבש שונה מהערבים, יחד עם אפליות אחרות. ישנם דיווחים שונים של יחס ברוטלי ושל טבח של הערבים באיראנים, שמתועדים היטב.

רק בשנת 650 בערך ההתנגדות באיראן שככה. התאסלמות, שהביאה ליתרונות מסוימים, הייתה מהירה למדי באוכלוסייה העירונית אך איטית יותר אצל האיכרים והדיקנים. רוב האיראנים לא נעשו מוסלמים עד למאה ה-9.

אף שהכובשים, ובייחוד האומיים (השליטים המוסלמיים לאחר מוחמד, 661–750), נטו להדגיש את החשיבות של הערבים בתוך כלל המוסלמים, הייתה תנועה איטית של שילוב של האיראנים בקהילה החדשה. הכובשים המוסלמים אימצו את שיטת המטבע הסאסאנית ומנהגים אדמיניסטרטיביים סאסאניים אחרים, כולל משרת הווזיר (שר), והדיוואן – לשכה ששלטה בהכנסות ובהוצאות המדינה, שלאחר מכן נעשתה למאפיין של הממשל בכל הארצות המוסלמיות. ח'ליפים מאוחרים יותר אימצו את נוהגי בית המשפט האיראני ואת הגינונים של המלכות הסאסאנית. אנשים ממוצא איראני שירתו כמושלים ופקידים לאחר הכיבוש, והאיראנים תרמו רבות לכל ענפי הלמדנות האסלאמית, כולל פילולוגיה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, משפט, פילוסופיה, רפואה והמדעים.

אך הערבים עדיין היו בשלטון. דת המדינה החדשה, האסלאם, כפתה את מערכת האמונות, החוקים והנוהגים שלה. באזורים שנכנעו בשקט לשלטון המוסלמי, בעלי הקרקעות שמרו על אדמותיהם. אך אדמות הכתר, אדמה שננטשה בידי בעליה הבורחים, ואדמה שנלקחה בכיבוש עברה לידי המדינה החדשה. אדמות אלו כללו את האדמות העשירות של הסוואד, מישור רחב ועשיר במרכז ודרום עיראק. ערבית נעשתה לשפה הרשמית של החצר ב-696, אם כי פרסית עדיין הייתה מצויה ביותר כשפה מדוברת. הוויכוח הספרותי במאות התשיעית עד האחת עשרה – ה"שועוביה" – שבו הערבים והאיראנים שיבחו את שפתם הם והשמיצו את השפה השנייה, מראה על הקיום של זהות איראנית נפרדת כלשהי. במאה התשיעית, עלייתן של שושלות שלטון איראניות טהורות אירעה יחד עם ההתחדשות של השפה הפרסית והספרות הפרסית, שנתעשרה במילים ערביות והשתמשה בכתב הערבי.

מורשת נוספת של הכיבוש האסלאמי היה האסלאם השיעי, שאף שכיום הוא מזוהה עם איראן, במקור לא היה תנועה דתית איראנית. השיעה במקור הגיע ממוסלמים ערבים. בקרע הגדול של האסלאם, קבוצה אחת מבין המאמינים האמינו כי השלטון בקהילה לאחר מותו של מוחמד הייתה שייכת לחתנו, עלי בן אבי טאלב, ולצאצאיו. קבוצה זו נודעה כ"שיעת עלי", התומכים של עלי, או השיעים. קבוצה אחרת, תומכיו של מעאויה הראשון (טוען לח'ליפות לאחר הרצח של עותמן אבן עפאן), התנגד לבחירתו של עלי לח'ליפות בשנת 656. לאחר שעלי נרצח כשהוא מתפלל במסגד בכופה ב-661, מועוויה הוכרז כח'ליפה בידי רוב הקהילה המוסלמית. הוא נעשה לח'ליפה הראשון של השושלת האומיית, שבירתה בדמשק.

בנו הצעיר של עלי, חוסיין, לא הסכים להיכנע לבנו ויורשו של מועוויה יזיד הראשון, וברח למכה, שם הוא נתבקש להוביל את השיעים במרד. בכרבלא שבעיראק, כ-4,000 חיילים אומיים הרגו את חסידיו של חוסיין, כ-200 איש ואישה, שסירבו להיכנע. השליט האומיי קיבל את ראשו של חוסיין, ויום מותו של חוסיין בשנת 680 בעשרה בחודש מוחרם הוא עד היום יום אבל לכל השיעים – יום עשוראא.

הריכוז הגדול ביותר של השיעים במאה הראשונה לאסלאם היה בדרום עיראק. רק במאה ה-16, תחת האימפריה הספווית, רוב האיראנים נעשו לשיעים. האסלאם השיעי נעשה אז, כמו שהוא היום, לדת המדינה.

העבאסים שהפילו את האומיים בשנת 750, אף שהיו אוהדים לשיעה האיראני, היו בכל זאת שושלת ערבית. הם התמרדו בשמם של הצאצאים של דודו של מוחמד, עבאס, ובית האשם. האשם היה אביהם של השיעים ושל עבאס, והתנועה העבסידית נהנתה מהתמיכה של המוסלמים השיעים והסונים גם יחד. הצבא העבאסי הורכב בעיקר מתושבי ח'וראסאן והובל בידי גנרל איראני, אבו מוסלם. הוא כלל ערבים ואיראנים, והעבאסים נהנו מתמיכה איראנית וערבית גם יחד.

אך העבאסים, אף שהיו אוהדים לשיעים, שעל תמיכתם הם ביקשו לשמור, לא תמכו בעמדות השיעיות הקיצוניות יותר. העבאסים ייסדו את בירתם בבגדאד. אמו של אל-מאמון, שלקח את הכוח מיד אחיו, אל-אמין, והכריז על עצמו כח'ליפה בשנת 811, הייתה איראנית ולכן היה לו בסיס תמיכה בח'וראסאן. העבאסים המשיכו את המדיניות הריכוזית של קודמיהם. תחת שלטונם, העולם האסלאמי חווה פריחה תרבותית והתרחבות של המסחר והעושר הכלכלי, וגם איראן נהנתה מהתפתחויות אלה.

השושלות השליטות הבאות באיראן הגיעו מהלוחמים הטורקים המרכז־אסייתים, שהיו בהתקדמות דרומה ומערבה ממרכז אסיה זה אלף שנים. הח'ליפים העבאסים החלו לגייס את העמים האלה כממלוכים, כלומר לוחמים־עבדים, כבר מן המאה ה-9. לאחר זמן קצר הכוח הממשי של השושלת העבאסית החלה לדעוך, ולבסוף הם הפכו לבובות דתיות בזמן שהלוחמים הטורקים הם ששלטו למעשה. עם ירידת כוחם של העבאסים, סדרה של שושלות עצמאיות קמו בחלקים שונים של איראן, כמה מהן עם עוצמה משמעותית. מבין החשובות בשושלות אלה היו הטאהירים בח'וראסאן (820–872), הצפארים בסיסתאן (867–903) (אנ') והסאמאנים (875–1005), בטרנסאוקסאניה. בנוסף, הבויהים שלטו בבגדאד (945–1055). הדבר היה שיאו של תהליך של השפעה פרסית גוברת על הח'ליפות העבאסית הנחלשת. ב-962 ממלוכ טורקי, מושל של הסאמאנים, אלפ תג'ין (אנ'), כבש את ע'זנה (אנ') (כיום באפגניסטן) וייסד את השושלת הע'זנווית ששלטה עד לשנת 1186.

כמה ערים סאמאניות נכבשו על ידי קבוצה טורקית אחרת, הסלג'וקים, שחיו מצפון לנהר האוקסוס (כיום, האמו דריה). מנהיגם, טוגריל בג, לחם בע'זנווים בחוראסאן. הוא נע דרומה ואז מערבה, כשהוא כובש את הערים שבדרכו אך אינו הורס אותם. בשנת 1055 הח'ליפה של בגדאד העניק לטוגריל בג מתנות ואת תואר "מלך המזרח". תחת יורשיו, אלפ ארסלאן ומלכ שאה (1072–1092), איראן נהנתה מתקופה של רנסאנס מדעי ותרבותי, בעיקר הודות לווזיר האיראני שלו, ניזאם אל-מולכ. שליטים אלה ייסדו מצפה, שבו עומר ח'יאם עשה תצפיות רבות עבור לוח שנה חדש, והם בנו בתי ספר דתיים בכל הערים הגדולות. הם הביאו את אל-ע'זאלי, אחד מהתאולוגים האסלאמיים הגדולים, ומלומדים חשובים אחרים, לבירה הסלג'וקית בבגדאד תמכו בהם ועודדו את עבודתם.

אך היה איום פנימי רציני על הסלג'וקים מהאיסמאעלים, כת סודית שמפקדתה ישבה באלאמות, בין ראשת לטהראן. הם שלטו באזור שלהם יותר מ-150 שנה ומפעם לפעם שלחו את חסידיהם להרוג נציגי ממשל חשובים על מנת לחזק את כוחם. המילה "assassins" (רוצחים), הגיעה מעיוות אירופי של הכינוי שלהם בסוריה – חשישיה, שניתן להם בגלל האגדה שהם עישנו חשיש לפני שיצאו לפעולה.

במאה ה-12 נשלטה איראן בידי האימפריה הח'ווארזמית. במאה ה-13 עברה איראן לשליטת האימפריה המונגולית – השושלת ששלטה באיראן נקראה השושלת האילח'אנית. לאחר מכן עברה איראן בין כמה שושלות טורקיות, שהאחרונה בהן הייתה אק קויונלו.

ערכים מורחבים – האימפריה הספווית, השושלת הקאג'ארית, איראן המודרנית

איראן עברה תחייה תחת האימפריה הספווית (1502–1736), שהדמות הבולטת ביותר בה הייתה עבאס שאה הראשון. בשנים 1577–1589 התנהלה מלחמה בין האימפריה הספווית לאימפריה העות'מאנית, שהסתיימה בתבוסת הספווים, והשאה החדש עבאס נאלץ לחתום על הסכם איסטנבול (1590). אך לאחר מכן הוא כבש חלק גדול מאפגניסטן ומהקווקז, וכן סיפח את בגדאד ועיראק (1623) ואת בחריין, מה שהעניק לו שליטה אסטרטגית במפרץ הפרסי. בימי מלוכתו איראן ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה, חלה התפתחות במסחר, בדרכי התחבורה ובחקלאות, ועיר הבירה עברה מקזבין לאיספהן, שהפכה לאחת הערים היפות בעולם.

לאחר הכובש נאדיר שאה ויורשיו, הגיעה שושלת זאנד (אנ'), שנוסדה בידי כרים ח'אן (אנ') (1750–1794). לאחר מכן עלתה השושלת הקאג'ארית לתקופה ארוכה (1795–1925) ולאחריה השושלת הפהלווית (1925–1979).

במאה ה-17 ארצות אירופאיות – פורטוגל, בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת – כבר החלו לייסד היאחזויות קולוניאליות באזור. כתוצאה מכך איראן איבדה את שלטונה על רבים ממחוזותיה בחוזים עם האימפריה הרוסית – הסכם טורקמנצ'אי, הסכם גוליסטן, ואחרים.

ההיסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. השאה לא הופל, אך ההתקוממות הביאה לכינון חוקה מוגבלת בשנת 1906. חוקה זו שינתה את צורת הממשל במדינה למלוכה חוקתית. מושב הפרלמנט (מג'ליס) הראשון כונס ב-7 באוקטובר 1906. המעורבות באזור הייתה נושא לוויכוח בין בריטניה לרוסיה, ובשנת 1907 הן חתמו על הסכם ביניהן שחילק את האזור לתחומי השפעה. ב-1908 התגלה נפט במדינה, דבר שהייתה לו השפעה רבה על עתידה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבריטים והרוסים ישבו במדינה אולם איראן נשארה נייטרלית. לאחר המלחמה ניסיונות בריטיים ליסד ארץ חסות והנסיגה הרוסית לאחר המהפכה הבולשביקית יצרו מציאות חדשה. בשנת 1921 הפיכה צבאית בראשותו של רזה חאן העלתה אותו לשלטון והוא הכריז על עצמו לימים כשאה וייסד את שושלת פהלווי בשנת 1925.

במשך 16 שנות שלטון הפכה איראן למודרנית בעזרתם של הבריטים, והפוליטיקה שלה הפכה לחילונית יותר ויותר. המודרניזציה הובילה בשלב מסוים גם לצמיחה כלכלית שיצרה תמריצים למעורבות עמוקה יותר של הנשים בכלכלה ובחברה. בתקופה זו, בשנים 1936–1941 קמה באיראן תנועת התעוררות הנשים שקראה להחליש את אחיזתו של האסלאם באיראן, ולאפשר ליותר נשים להיות חלק מהחברה והכלכלה במדינה. התנועה נתקלה בהתנגדות מטעם הממסד הדתי, שמנע התארגנות פוליטית פמיניסטית. עם זאת, הממשל כן שיתף פעולה עם ארגוני נשים במאבקים ספציפיים ופעל להפחתת נישואי ילדים, פוליגמיה, הדרה מהחברה הציבורית והפרדה בחינוך^[3].

בספטמבר 1941, בעקבות הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן, התפטר רזה חאן שנתפס כתומך במדינות הציר והשלטון עבר לבנו מוחמד רזה שאה פהלווי. ב-1946 עזבו הצבאות הזרים את המדינה, ומוחמד רזה שאה פהלווי שלט במדינה 38 שנה עד המהפכה האסלאמית של איראן בשנת 1979. במשך תקופת שלטונו הוא נתן שליטה רבה לפרלמנט, דבר שהוביל לאי יציבות פנימית והלאמה של תעשיית הנפט (משבר אבדאן) בשנת 1951 על ידי ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, שלימים ניסה לתפוס את השלטון ולכונן רפובליקה, אולם השאה חזר לשלטון בתמיכה אמריקנית ובריטית. ההתקרבות לארצות הברית השפיעה על המדינה בצורת רפורמות ליברליות בתחומים שונים, והדבר גרם להתרחקותן של קבוצות אסלאמיות, והגלייתו של רוחאללה ח'ומייני בשנת 1964. כישלון הרפורמות הכלכליות, מחאה דתית רחבה, והתנגדות פוליטית למאפייני שלטונו של השאה ולתוכניותיו הביאה לעוינות של חלקים נרחבים בעם כלפיו.

ערכים מורחבים – המהפכה האיראנית, הרפובליקה האסלאמית של איראן

בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה האיראנית, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.

המדינה המוסלמית החדשה הוכרזה ב-11 בפברואר 1979. בתחילה הייתה שמחה גדולה באיראן עם עזיבתו של השאה, אך גם חוסר הסכמה רחב לגבי האופי החדש של איראן כמדינה. לצד ח'ומייני ואנשיו היו עשרות קבוצות מהפכניות נוספות אשר ניסו להשפיע על המדיניות לכיוונים שונים. קבוצות אלו היו בעלות אג'נדות שונות מהותית, כאשר לצד אנשי ח'ומייני התאוקרטים פעלו למשל גם קבוצות בעלות אג'נדה פמיניסטית וליברלית שחברו ל מתוך הנחה ש"יותר גרוע מהשאה לא יכול להיות". על אף שיתוף הפעולה בהדחת השאה, כאשר הושלמה המהפכה האיראנית והחל השלטון החדש של ח'ומייני, התבררו הפערים בגישות לניהול המדינה בין הקבוצות השונות שסייעו למהפכה: אם הקבוצות הפמיניסטיות טענו שאין מספיק זכויות נשים באיראן, הרי שהקבוצות השמרניות שהגיעו לשלטון טענו בנושא זה בדיוק להפך – שממשל השאה הרחיק לכת במעריבזציה, ויש לבטל את המהלכים שכבר בוצעו מבחינת קידום זכויות אדם^[4].

סטודנטים איראניים מיליטנטיים, שנתמכו בידי מוג'הדין-א-חלק, אחת הקבוצות הפוליטיות שהתנגדו לשאה ולקשריו עם המערב, תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן ב-4 בנובמבר 1979, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר האמריקאי ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות על איראן ב-7 באפריל 1980. החטופים שוחררו לאחר 7 חודשים.

בתקופת ח'ומייני נפגע באופן משמעותי מעמדן של הנשים האיראניות. בין היתר הגביל ח'ומייני את יכולתן של נשים להחזיק בהון או להתפרנס בכוחות עצמן, ביטל את הגבלת גיל הנישואין, ופיטר את כל הנשים שעבדו במערכת המשפט האיראנית, וכן את כל אנשי החוק שהביעו עמדה שונה באופן מהותי מזו שלו^[3][4]. חרף הפיחות במעמד הנשים, הליברליזציה היחסית שהחלה במדינה באמצע המאה ה־20 שינתה את הציפיות של הנשים האיראניות, והמחאה ההמונית הראשונה שהייתה נגד משטר ח'ומייני עסקה בזכויות נשים. יש חוקרים התולים בהתנגדות של תנועות הנשים את הסיבה למניעת התדרדרות נוספת בפגיעה בזכויות נשים^[3].

ב-22 בספטמבר 1980 עיראק פלשה לאיראן ופרצה מלחמת איראן–עיראק. ארצות הברית מכרה באותה תקופה נשק לאיראנים כחלק מפרשת איראן-קונטראס. באותו זמן, ארצות הברית סיפקה לעיראקים נשק וטכנולוגיה על מנת להשיג שוויון במלחמה. איראן הסכימה לבסוף להחלטה 598 של האו"ם ב-1988, וסיימה את המלחמה. במהלך המלחמה נהרגו כ-1.5 מיליון איש.

לאחר מותו של האייתוללה חומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי ח'אמנאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי.

בשנת 2003, הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה שינתה את הדינמיקה במזרח התיכון, והגבירה את הדומיננטיות האזורית של איראן, והגבירה את יכולתה להשפיע על מדינות נוספות באזור דוגמת לבנון ותימן^[5]. בשנים הבאות ניצלה איראן סדרת משברים בחלק ממדינות העולם הערבי כדי להדק את השפעתה על לבנון, סוריה, עיראק, תימן ורצועת עזה – מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון^[6][7].

במאה ה-21 איראן עמדה במוקד משבר דיפלומטי עולמי שעסק בניסיונה לפתח נשק גרעיני. בשנת 2008 הטיל האו"ם סנקציות על איראן במתכונת מרוככות^[8]. בשנת 2012 החריפו נשיא ארצות הברית, ברק אובמה והאיחוד האירופי את הסנקציות, ואסרו על קשרים עסקיים עם בנקים איראניים, אסרו על ייבוא נפט מאיראן, הקפיאו נכסים איראנים בארצות הברית ועוד^{[9][10][11][12][13][14]}.

בשנת 2013, מעט לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא איראן, הודיעו שרי החוץ של שש המעצמות – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה – כי הצליחו להגיע להסכם הביניים עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה^[15]. ב-14 ביולי 2015 חתמה איראן מול מדינות ה-P5+1 על הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, על פיו הסכימה איראן לחדול מפיתוח נשק גרעיני בתמורה להקלה בסנקציות.

ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין ועל חידוש הסנקציות על איראן^[16]. מהלך זה הגיע על רקע סדרה של הפגנות מחאה באיראן, והחריף את מצבה הכלכלי של איראן עוד יותר^[17].

בעשורים שלאחר תקופת ח'ומייני, וביתר שאת בעשור השני של המאה, בעקבות שינויים דמוגרפיים וחברתיים, השתנתה בהדרגה דעת הקהל לטובת רעיונות מערביים הנוגעים לזכויות אדם. אחד המאבקים שהחל לצבור תאוצה בתקופה זו נגע לזכויות נשים, כאשר תנועות מחאה החלו לצבור תאוצה ברשתות חברתיות בסיוע איראניות החיות מחוץ למדינה. המחאה שהחלה עם פעילותן של נשים, עברה בהדרגה לכלול גם גברים, והתקבלה בקרב מעגלים גדולים יותר של הציבור הרחב^[18][19].

התנועות החדשות הובילו למספר גדול של מחאות ענק, ביניהן מחאת החיג'אב ומיזם מיליון החתימות, וכן מאבקים הנוגעים לנושאים כלכליים, בהם סדרת מחאות מתמשכת בשנים 2017–2019. במחאות אלו נשמעו קריאות שבתחילתן היו חסרות תקדים, הקוראות "מוות לחמינאי", המנהיג העליון באיראן מאז שנת 1989^[20].

עיינו גם בפורטל: פורטל איראן

• אנציקלופדיה איראניקה
• ממלכת פרס

• משה אהרונוב, מאיר ליטבק, איראן: מקיסרות פרסית למהפכה אסלאמית (ספר 9 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד–2014.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של איראן בוויקישיתוף

היסטוריה של מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות • איראן • בחריין • ישראל • ירדן • כווית • לבנון • מצרים • סוריה • עומאן • עיראק ערב הסעודית • קטר • טורקיה • תימן

היסטוריה של מדינות אסיה

אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה • תאילנד • תימן