הטריטוריה הנוכחית של יפן מיושבת ככל הנראה עוד מסביבות 30,000 לפני הספירה^[1], בתקופה בה נוצרו כלי האבנים הקדומים ביותר שנמצאו עד היום ביפן.

ערך מורחב – תקופת ג'ומון

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומקורם באגדות במרוצת השנים. לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. התאריך מופיע בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אך עם זאת הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של האירועים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמטראסו (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתיאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו. תעמולה מהסוג שבו השתמשה המשפחה הקיסרית באלף הראשון לפנה"ס, חוותה תחייה מחודשת במאה ה-19 והיוותה את עמוד התווך לאידאולוגיה הלאומנית הקיצונית של יפן באותה התקופה (אידאולוגיה אשר נקראה קוֹקוּטַאי).

מקורות היסטוריים הנחשבים לאמינים יותר הם המקורות הסיניים, אשר מתארים ארץ בשם "ווא" אשר נשלטה על ידי משפחות שבטיות שהאמינו במוצאן האלוהי. מחקרים אנתרופולוגיים של העת האחרונה גורסים כי ערש התרבות היפנית טמון במתיישבים אשר הגיעו ליפן מסיביר דרך קוריאה או מאיי פולינזיה לפני עשרות ואולי אף מאות אלפי שנים. את שמה קיבלה תקופת ג'ומון (=חבל) משמם של כלי החרס הייחודיים שנוצרו באותה העת עליהם נותרו סימני החבלים שהיו כרוכים סביבם ומאפיינים תקופה זו. קריאת תקופות היסטוריות על שמם של ממצאים ארכאולוגיים ביפן היא נוהג מקובל החוזר גם בתקופות הבאות בהיסטוריה שלה.

ערך מורחב – תקופת יאיואי

תקופת יאיואי היא התקופה המגשרת בין יפן הפרהיסטורית, האפופה בערפל האגדי, לבין יפן ההיסטורית, המוגדרת כישות היסטורית ספציפית. תקופת יאיואי קרויה על שם אזור מסוים בטוקיו שנחשף על ידי ארכאולוגים ושויך לתקופה. לגבי הגדרת זמן תחילתה של תקופת יאיואי מתנהל ויכוח בקרב חוקרי התרבות היפנית. יש הטוענים כי תחילת התקופה מסומנת בתחילת גידול האורז בבריכות (טכניקה שהובאה מאסיה היבשתית), אחרים טוענים ששינוי בסגנון הקדרות שנבע מהתפתחות טכנולוגית שחלה באותה תקופה, היה זה שבישר את העידן החדש. גרסה אחרת טוענת כי תרבויות ג'ומון ויאיואי התקיימו בחפיפה לאורך זמן מה ושלא היה ביניהן כל קשר. רוב החוקרים מסכימים שתרבות יאיואי התקיימה ביפן בין שנת 300 לפנה"ס לשנת 250 אך יש כאלה הגורסים שהסממנים שמאפיינים את התרבות הופיעו כבר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה.

התיעוד הסיני העתיק המזכיר את קיומה של יפן (ממלכת "ווא"), נכתב בשנת 257 (סוף תקופת יאיואי) ומתאר את הממלכה השכנה כממלכה פרימיטיבית הנשלטת בידי שבטים שנלחמים זה בזה. קשה למצוא בתיאור הסיני (תיאור שנמצא אמין בעיני רוב החוקרים) את הממלכה בת 800 השנים שמתוארת במיתוסים היפניים, אך ללא ספק, תקופת יאיואי, על אף המסתורין ההיסטורי שרובץ עליה, הייתה תקופה של פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שהביאו לעולם את יפן אשר שורשיה ממשיכים להתקיים עד ימינו.

תקופת קוֹפוּן, הידועה גם כתקופת יאמטו כשמה של השושלת הקיסרית ששלטה באותו הזמן, הייתה התקופה הראשונה בהיסטוריה העתיקה של יפן, ובה מוגדרת יפן לראשונה כישות מבוססת ועצמאית. את תקופת קופון, שקיבלה את שמה משמו של סוג מסוים של תלי קבורה שהיו נפוצים ביפן של אותה עת, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות: תקופת קופון המוקדמת והמאוחרת (תקופת אסוקה).

ערך מורחב – תקופת קופון

לא לחינם קיבלה תרבות הקופון את שמה דווקא ממבני קבורה. ההתעסקות בחיים ובמוות היוותה חלק חשוב מתרבות זו, ואת רוב הממצאים אשר שופכים אור על התקופה, מצאו הארכאולוגים קבורים באותם הקברים יחד עם בעליהם. תקופת קופון הראשונה החלה בשנת 250 לספירה והסתיימה בשנת 538 עת החלה ביפן תקופת אסוקה. בתקופת קופון, התפתחה ביפן חברה בעלת מעמדות מובהקים, אשר הושתתה על ערכים צבאיים, ואשר חייליה אומנו בטכניקות המתקדמות ביותר שיובאו מאסיה, וצוידו בכלי נשק מודרניים דוגמת שריונות וחרבות. קשרי התרבות ליבשת היו חזקים באותה התקופה, ועדויות לכך נמצאות בזהויות המתגלות בממצאים הארכאולוגיים מאותה תקופה ביפן ובקוריאה. אבן דרך היסטורית חשובה נוספת מתקופת קופון היא אימוצו הרשמי של הכתב הסיני בשנת 405 לערך.

ערך מורחב – תקופת אסוקה

תקופת אסוקה נבדלת מתקופת קופון הראשונה בעקבות מאורע אשר שינה את פני החברה היפנית: הגעת הבודהיזם ליפן. בעקבות הגעתו, חלו שינויים בשלטון בית המלוכה של שושלת יאמטו, באומנות היפנית ובמבנה החברה ביפן. התקופה, שנמשכה עד לשנת 710, התאפיינה ביבוא תרבותי בולט מסין, ובקשרים הדוקים עם שושלת טאנג השלטת במעצמה הסמוכה, קשרים שנשתמרו לשנים רבות.

בתקופת אסוקה הופיעה לראשונה התופעה המוכרת ביפן בה הקיסר המכהן אינו השליט בפועל. שוגונים (מצביאים צבאיים שהשתלטו על המדינה בכח הזרוע), ועוצרים הממונים על ידי הקיסר, וגם אצילי חצר נחותים, היו לזמנים מסוימים השליטים האמיתיים של המדינה, והחזיקו בקיסר כדמות סמלית. מנהג זה נמשך מתקופת אסוקה והלאה, עד למאה ה-19.

ערך מורחב – תקופת נארה

תקופת נארה, קרויה על שם העיר נארה אליה הועברה בירת הקיסרות, החלה בשנת 710 והתקיימה עד 784, השנה בה הועברה הבירה לנאגאוקה, ועשר שנים מאוחר יותר לקיוטו.

בתקופה זו, הייתה מרבית החברה היפנית עובדת אדמה וממוקמת בכפרים קטנים ברחבי הארץ והדת השלטת הייתה השינטו. בקרב האצילים באותה התקופה, ניכרה השפעה עמוקה של התרבות הסינית: הבירה נארה תוכננה כהעתק של הבירה הסינית צ'אנג-אן (שיאן של ימינו), האותיות הסיניות (נקראות קאנג'י ביפן) היו בשימוש נרחב ומרבית האצילים אימצו את הבודהיזם כדתם.

ערך מורחב – תקופת הייאן

תקופת הייאן הייתה התקופה האחרונה בתולדות יפן הקלאסית והיא נמשכה משנת העברת הבירה מנאגאוקה לקיוטו (794) ועד להתפלגות שחלה בקיסרות בשנת 1185. תקופת הייאן נחשבת לאחד השיאים התרבותיים בהיסטוריה היפנית, ובמהלכה פרחה האמנות, הכתיבה הספרותית והשירה. ההתפתחות התרבותית לא פסחה על הבודהיזם, שהלך והתפשט ביפן, התקדם מהבחינה הפילוסופית וביסס את מעמדו בחצר הקיסרית.

לאורך התקופה המשיכה להתקיים השושלת הקיסרית, אך השליטה בפועל הייתה בידי האצילים לבית פוג'יווארה שקרנם עלתה עוד בתקופת נארה. במהלך התקופה נוסד והתחזק מעמד הסמוראי, מעמד שהנמנים עליו השתלטו לבסוף על המדינה כולה והחלו בה את התקופה הפיאודלית.

השיטה הפיאודלית ביפן כוננה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו, השוגון הראשון ומייסד שוגונות קמקורה, בכך שהפך את מנהיגי שבטי הסמוראים לאדונים פיאודלים בשם דאימיו שהחליפו הלכה למעשה את אצילי החצר הקיסרית בקיוטו, והפך את הקיסר שוב לדמות סמלית ומנהיג דתי. התקופה הפיאודלית החלה במאה ה-12 ונמשכה ברצף עד למאה ה-19, אך היא מחולקת לשושלות:

ערך מורחב – תקופת קמקורה

תקופת קמקורה (1333-1185) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בה שלטו במדינה השוגונים לבית קמקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוגון ("מצביא ראשי") מינאמוטו נו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקמקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.

התקופה הגיעה לסיומה עם חורבן השוגונות והעיר קמקורה עקב מלחמות ירושה שהתפתחו בין יורשי השלטון. לאחר תקופת קמקורה, ניסה הקיסר גו-דאיגו להחזיר את השלטון לחצר הקיסרית, שאיפה שלא התממשה עקב התנגדות של מעמד הסמוראים, ששלט בפועל ביפן, לוותר על כוחו הפוליטי.

תקופת קמקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציית מייג'י בשנת 1868.

ערכים מורחבים – תקופת אשיקאגה, תקופת סנגוקו

תקופת אשיקאגה (ביפנית: 室町時代, נקראת גם: תקופת מוּרוֹמאצ'י) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 1336 והסתיימה ב-1573. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות הנקראת לעיתים אשיקאגה ולעיתים מורומאצ'י, אשר נוסדה בשנת 1336 על ידי שר הצבא שהפך לשוגון מייסד השושלת, אשיקאגה טאקאוג'י. סיומה של התקופה הגיע עם סיומה של השושלת כאשר השוגון ה-15 אשיקאגה יושיאקי גורש בשנת 1573 מהבירה קיוטו.

חלקה הראשון של התקופה (1336–1392) נקרא גם תקופת שתי החצרות הקיסריות, על שם הפילוג בחצר הקיסרית שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות. חלקה המאוחר יותר של התקופה (מ-1467 ואילך) נקרא גם תקופת סנגוֹקוּ, אך תקופת סנגוקו לא נפסקה עם פירוק השוגונות, אלא המשיכה עד כינון שוגונות טוקוגאווה ב־1603.

ערכים מורחבים – תקופת אזוצ'י-מומויאמה, תקופת סנגוקו

תקופת אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה מ-1568 ועד לשנת 1600. תקופה זו הייתה החלק המרכזי של תקופת סנגוקו, תקופת ארוכה של פילוג ומלחמת אזרחים בין דאימיו רבים שהתחילה בשלהי תקופת אשיקאגה (1467) ועד תחילת תקופת אדו. תקופת סנגוקו ככלל ותקופת אזוצ'י-מומויאמה בפרט אופיינה בניסיונות לאחד את יפן תחת שליט אחד, והיא קיבלה את שמה משמות הטירות של שני המנהיגים שהתקרבו ליעד זה: אודה נובונאגה בטירת אזוצ'י וטויוטומי הידיושי בטירת מומויאמה. נובונאגה, שהיה בן למשפחת סמוראים, הצליח לאחד תחתיו מספר מחוזות ביפן ולצאת לקרב על עיר הבירה קיוטו. נובונאגה הצליח לכבוש את העיר, הקים בה את טירתו והחזיר לשלטון את השוגון אשיקאגה יושיאקי, נצר לשוגונות אשיקאגה ששלטה לפנים במדינה והשוגון ה-15 במספר והאחרון משושלת זו. יושיאקי שימש כשליט בובה תחת ידיו של נובונאגה ולאחר חמש שנים, ב-1573, הדיח אותו נובונאגה סופית מהשלטון.

בשנת 1582 אולץ נובונאגה להתאבד לאחר שנבגד בידי מצביאו אקצ'י מיטסוהידה, ואת מקומו כשליט בפועל של המדינה תפס עוזרו האשיבה הידיושי, שלימים נודע כטויוטומי הידיושי, לאחר שהצליח לאסוף כוח מספיק על מנת להשתלט מחדש על קיוטו ולגרש משם את אקצ'י מיצוהידה. לאחר ניצחונו בקרב, שנודע כקרב יאמאזאקי, פנה הידיושי להכריע את יתר הדאימיו העצמאיים על מנת לאחד מחדש את יפן, ואכן ב-1590 הפכה יפן למדינה מאוחדת תחת דגלו. הידיושי לא קיבל את התואר שוגון, כיוון שלא נמנה עם משפחות האצולה ביפן, אך תחת זאת קיבל מן הקיסר את התואר טאיקו - תואר כבוד שני במעלה. הידיושי העביר את מפקדתו לאוסקה אך השאיר נציגות גם במומויאמה, משם ניהל את קשריו עם החצר הקיסרית. לאחר שהתפנה מאיחוד ארצו, פנה הידיושי למלחמות חוץ וניהל שתי מערכות כושלות במטרה לפלוש לקוריאה, כאשר תוכניתו הייתה לכבוש אותה ולהשתמש בה כבסיס להשתלטות על סין.

כאשר נתבשרה יפן על מותו של הידיושי בשנת 1598, הועבר השלטון בקיסרות לעוזרו השני של נובונאגה טוקוגאווה איאיאסו, שעם קבלת הכח לידיו יצא להתקפה כנגד כל בני הידיושי באשר הם, וזאת כדי לנטרל כל דרישת ירושה מצד יורשיו החוקיים של אדון הקיסרות הקודם, כאשר הקרב המכריע, שהתרחש בסקיגהארה בשנת 1600, הסתיים בניצחון של בני טוקוגאווה. לאחר שוך הקרבות לאור הניצחון בסקיגהארה, החזיק איאיאסו בכח שלטוני אדיר ביפן. בשנת 1603 הוא זכה לקבל את התואר שוגון והקים באדו (טוקיו של ימינו) את שוגונות טוקוגאווה שעתידה לשלוט ביפן עד לאמצע המאה ה-19. הקמת שוגונות טוקוגאווה בידי טוקוגאווה איאיאסו מסמלת ביפן את תחילתה של תקופת אדו, הידועה גם כתקופת טוקוגאווה.

ערכים מורחבים – תקופת אדו, שוגונות טוקוגאווה

תקופת אדו, המכונה גם תקופת טוקוגאווה, היא תקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה בשנת 1603 והסתיימה בשנת 1868 עם החזרת השלטון לקיסר במסגרת רסטורציית מייג'י והפיכתה של יפן למדינה מודרנית. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שבּירתה הייתה אדו (טוקיו של ימינו) ומכאן גם שמה של התקופה. התקופה החלה עם כינונה של השוגונות על ידי טוקוגאווה איאיאסו, וסיומה, תחת שלטונו של השוגון טוקוגאווה יושינובו, מסמלת את תחילת העת המודרנית בהיסטוריה של יפן. שוגונות בית טוֹקוּגאוַוה או הבאקופו של טוקוגאווה (ביפנית: 徳川幕府) הייתה דיקטטורה פאודלית צבאית ביפן, שנוסדה על ידי מקים השושלת והשוגון הראשון שלה טוקוגאווה איאיאסו בשנת 1603, והתקיימה עד לשנת 1868. תקופת שלטונו של בית טוקוגאווה נקראת ביפן תקופת אדו, והיא קרויה על שם בירתה ומרכזה של השוגונות - אדו (טוקיו של ימינו). סופה של השוגונות הגיע עם הרסטורציה של מייג'י שלקחה את סמכויות השלטון מידי השוגון והשיבה אותם לקיסר.

לאחר תקופת סנגוקו, הוחזר באופן חלקי השלטון הריכוזי במדינה על ידי אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי, במהלך תקופת אזוצ'י-מומויאמה. לאחר קרב סקיגהארה בשנת 1600, נטל את השלטון טוקוגאווה איאיאסו, השלים את השבת השלטון הריכוזי ולאחר מכן נטל את התואר שוגון בשנת 1603.

בתקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, שלא כמו בתקופתם של השוגונויות שקדמו לה, התבססה ביפן ההיררכיה המעמדית הנוקשה ששרידיה נמצאים בחברה היפנית עד היום, אשר עוצבה במקור על ידי טויוטומי הידיושי. המעמד הלוחם, מעמד הסמוראים, היה המעמד העליון בחברה, כשאחריו היו מעמד האיכרים, האמנים ולבסוף - מעמד הסוחרים. חלקה הראשון של תקופת אדו הייתה תקופה של פריחה ושגשוג בכל תחומי החיים ביפן; אך מגפות, רעב, מלחמות פנימיות בין דאימיו יריבים, וכן שחיקה במדיניות ההסתגרות מפני זרים בה נקטו שליטי בית טוקוגאווה, נתנו את אותותיהם על יפן.

לקראת סוף המאה ה-19 הצליחו מספר דאימיו שהתאחדו עם כוחותיו של הקיסר לבצע מהפכה שהדיחה את אחרון השוגונים של השושלת, והחזירה את השלטון במדינה לקיסר, ובכך הושם קץ לכ-200 שנות בידוד ביפן. מהפכה פוליטית זו נקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות נקראה "רסטורציה".^[2]

שוגונות טוקוגאווה הגיעה לסופה הרשמי עם פרישתו של השוגון ה-15 בשושלת, טוקוגאווה יושינובו, בתחילת הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.

הרסטורציה של מייג'י כוננה מנהיגות חדשה ביפן וחוללה שינוי פוליטי גדול: היא העלתה לדרגי השלטון אנשים חדשים, שלא היו קשורים במשטר הישן, ויכלו לפלס דרכים חדשות. המוסד המינהלי שהחל לנהל את יפן אחרי הרסטורציה היה דג'וקאן ("מועצת מדינה"). בראשו עמדו ראש המועצה ושר הימין, שהשתייכו למעמד האצולה הגבוהה. הדג'וקאן הורכב מ"חברי מועצה בכירים", "חברי מועצה זוטרים", ותחתיהם שרים הממונים על תחומי פעולה שונים, כמו צבא, כספים, ענייני פנים ועבודות ציבוריות. גוף זה שילב את סמכויות החקיקה והביצוע, ובשם הקיסר הוא היווה מנהיגות חדשה ששאפה לשנות את יפן באופן יסודי: לפרק את המבנה הפיאודלי ולהפוך את יפן למדינה מודרנית חזקה.^[2]

תהליך הפיכתה של יפן למדינה ריכוזית ארך שנים מעטות והיה כרוך בביטול החלוקה החברתית למעמדות העוברים בירושה, ובפרט, ביטול מעמד הסמוראים. במשך מאות השנים שקדמו לרסטורציה, היו הסמוראים אצולת שירות חמושה שהחזיקה במונופול על כל המשרות הציבוריות, האזרחיות והצבאיות. האתגר אשר עמד בפני הממשל החדש היה הפקעת זכויות-היתר של הסמוראים וביטול קצבאותיהם מבלי שמעמד חברתי זה, אשר היה חמוש ובעל תודעה מעמדית ומדינית מפותחת, יתמרד. הפתרון הושג על ידי נקיטת צעדים הדרגתיים שונים אשר כללו שילוב של חלק מן הסמוראים בממשל ובצבא החדשים כפקידים וקצינים; העברת סמוראים אחרים לחקלאות; ביטול ההגבלות המעמדיות על משלח יד, הסמוראים הורשו לעסוק בכל פעילות כלכלית; קיצוץ קצבאות הסמוראים שלא מילאו תפקידים רשמיים; ולבסוף ביטול הקצבאות ששולמו לסמוראים רק מתוקף מעמדם. כדי לפצות את הסמוראים על אובדן היוקרה שלהם, הוענק להם התואר "שיזוקו" ("צאצאי הסמוראים"), אותו יכלו לרשום אחרי שמם. הסמוראים הבינו כי הדרך היחידה שנותרה להם לשמור על כוחם היא לוותר על זכויות היתר הישנות שלהם תמורת תפקידים חשובים במדינה המודרנית המתהווה. כך, כשהללו כבר איישו ממילא משרות מפתח במוסדות השלטון והשפעתם על המדינה החדשה הייתה מובטחת, הצליחה הממשלה לבטל את מעמד הסמוראים ואת יתר המעמדות הישנים שאפיינו את יפן המסורתית.^[2]

המפגש הראשון בין יפן למעצמות אירופה התרחש בשנת 1543 כאשר סוחרים פורטוגזיים הגיעו לאי טנגשימה שמדרום לקיושו. במהלך 100 השנים לאחר נחיתת הפורטוגלים, החלו להגיע אל חופי יפן ספינות מהולנד, ממלכת אנגליה וספרד (סחר הנאנבאן). בעקבות אוניות הסחר החלו להגיע גם שליחי דת. הראשונים שהגיעו היו המיסיונרים הישועים ולאחריהם גם הדומיניקנים והפרנציסקנים, שהפעילו מיסיון ביפן. החידוש הטכנולוגי העיקרי שהביאו איתם האירופים היה השימוש בנשק חם, נשק ששינה את פני המלחמה ביפן ובעקבות כך גם חלק גדול מהתרבות ומתפיסת האחר של היפנים.

במהלך המאה ה-17 החלו שליטי יפן משוגונות טוקוגאווה חושדים כי הסוחרים והמטיפים האירופים הם כוח חלוץ לפלישה צבאית גדולה שעתידה להיפתח נגדם מצד המעצמות האירופאיות. בתחילה, החלו השוגונים להגביל את צעדיהם של הזרים ולהטיל עליהם פיקוח הדוק. אחר כך החליט השוגון על יישום מדיניות "הארץ הנעולה" (סאקוקו) - כל הזרים גורשו מהמדינה, נאסר על אזרחי המדינה ליצור קשר עם העולם שמחוץ ליפן ולמעט נציגות מוגבלת ביותר של חברת הודו המזרחית ההולנדית בדג'ימה שבמפרץ נגסאקי - נציגות שהייתה חיונית להמשך הגעת המשי מסין ליפן – נסגרה הקיסרות לחלוטין לתקופה של 200 שנים.

בתחילת המאה ה-19 ניסתה האימפריה הרוסית לפלוש לאיים הסמוכים ליפן. ניסיון זה גרם ליפנים להחיל את שלטונם בפועל גם על האי סחאלין והאי הוקאידו, אולם גם צעד זה לא פתח את יפן לשאר העולם. הבידוד היפני נמשך 200 שנים עד שב-8 ביולי של שנת 1853, הגיע לחופי יפן הקומודור מת'יו פרי, קצין בצי האמריקני, עם שייטת של ארבע ספינות ("מיסיסיפי", פלימות", "סאראטוגה" ו"סוסקיהאנה"), נכנס למפרץ אדו (טוקיו), הרעים בתותחיו והציג דרישה לשלטון היפני לפתוח את הקיסרות למסחר עם המערב. בשנה שלאחר מכן, שב קומודור פרי ליפן, הפעם עם שבע ספינות, וכפה על היפנים לחתום על "חוזה השלום והידידות", חוזה שמיסד את היחסים הדיפלומטיים בין יפן לארצות הברית. בתוך חמש שנים, חתמה יפן על חוזים דומים עם מדינות מערביות נוספות.

מספר שנים לאחר מכן החל הקשר עם המערב להשפיע על החברה היפנית כולה. עם סיומה של מלחמת בושין הקצרה ב-1868, הוכרחו השוגונים לפנות את מוסדות השלטון וכוחו השלטוני של הקיסר הושב לו. רסטורציית מייג'י שהחלה מיד עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו הביאה תמורות רבות לחברה היפנית. המערכת הפיאודלית בוטלה ומוסדות שלטוניים מערביים אומצו למדינה בכללם מערכת משפט מערבית ובית נבחרים.

הלחץ הרוסי על גבולה הצפוני של יפן התחדש לאחר שהרוסים קיבלו לידיהם מסין את מנצ'וריה כתוצאה מחוזה אייגון (1858) וועידת פקין (1860). הרוסים הפעילו לחץ כבד על יפן להעביר לידיהם את האי סחאלין, ובשנת 1875 נכנעו היפנים וויתרו על האי תמורת איי קוריל שהיו בשלטון רוסי. לאחר הסדרת גבולותיה של יפן מול מעצמות המערב, החלו האחרונות לבטל בהדרגה את חוזיהן עם המדינה, ובשנת 1898 בוטל "החוזה הלא שוויוני" האחרון, מה שהפך את יפן לשוות כוח ומעמד בין ארצות העולם החופשי. תוך עשורים ספורים, על ידי תיקון חברתי, מערכת חינוך, כלכלה, תעשייה וצבא מודרניים, הצליחה "המהפכה הנשלטת" של הקיסר מוצוהיטו להפוך את יפן מארץ פיאודלית ומסוגרת למעצמה בסדר גודל עולמי.

בסוף המאה ה-19, אמרו מנהיגיה של יפן על קוריאה שהיא מהווה "פגיון" המכוון אל ליבה של האומה היפנית. גישה זו כלפי קוריאה שהייתה אז בת חסותה של סין, הביאה את יפן למעורבות במלחמת סין–יפן הראשונה (1895–1894), בעקבותיה קבלה יפן את השליטה בקוריאה, חלק ממנצ'וריה, טאיוואן ואיים נוספים בסביבה עם החתימה על הסכם שימונוסקי. ההשתלטות על קוריאה הביאה לעימות עם הרוסים, שהיו מעוניינים גם הם בשליטה על נמליה של קוריאה, ובשנת 1904 פרצה מלחמה גלויה בין יפן לרוסיה, הידועה בשם "מלחמת רוסיה–יפן". המלחמה נמשכה שנתיים והסתיימה כשידה של יפן על העליונה.

ערך מורחב – הברית האנגלו-יפנית

כדי להחליש במעט את השפעתה הגדולה של רוסיה בסין, חיפשה יפן בעלת ברית בקרב המעצמות האירופאיות בעלת אינטרס דומה. האימפריה הבריטית, שהייתה מזועזעת עדיין מתוצאות מלחמת הבורים, חששה מסיכון היחסים שלה עם סין בעקבות ההתקרבות בין סין לרוסיה, הייתה השותפה האידיאלית לברית שכזו. המגעים בין המדינות החלו ב-1901 וב-30 בינואר 1902 נחתם ההסכם הרשמי בין המדינות. החשוב מבין סעיפי ההסכם היה זה שעוסק בהגנה הדדית. לפי הסעיף, תהיה מחויבת כל אחת מהחברות בברית להכריז מלחמה על יריבותיה של רעותה, במקרה שהיא נלחמת כנגד שתי מדינות או יותר. רוסיה, שהופתעה מהמהלך, ניסתה לגבש ברית משלה, שתאפיל בעוצמתה על זו של יפן ובריטניה. היא פנתה לצרפת וגרמניה (שסרבה להצעה) וב-16 במרץ נחתם הסכם ראשוני בין רוסיה וצרפת.

אולם הברית של הרוסים לא עמדה להם, ובשנת 1905 הנחילו להם היפנים תבוסה כואבת, והפכו בכך למעצמה מכובדת וחזקה בזירה האסיאתית. הסכם פורטסמות', שנחתם בסוף המלחמה, שלל מיפן את הזכות לפיצויים (מה שגרם למהומות ביפן), אך היא הסתפקה בכך שהיא הפכה בעקבות ההסכם למדינה המשפיעה ביותר במנצ'וריה וצפון סין. בנוסף לכך, יפן יצאה משתי המלחמות כשהיא שולטת בפועל בכל שטחה של קוריאה, וב-1910 היא סיפחה את קוריאה באופן רשמי.

ערך מורחב – האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה

אף על פי שעברה חצי מאה מאז שיפן פתחה את שעריה למערב, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היא עדיין נקטה בצעדים זהירים ביחסיה עם המעצמות. כדי לשפר את מעמדה בקרב ארצות אירופה, הצטרפה יפן למלחמה והכריזה מלחמה על מעצמות המרכז. ההשתתפות במלחמה, איפשרה ליפן להרחיב את שליטתה בטריטוריות ברחבי האוקיינוס השקט ואת השפעתה באסיה. הצי היפני, שפעל כגוף עצמאי כמעט לחלוטין מהוראות הממשלה, צר על הקולוניות גרמניות במיקרונזיה ובשאנדונג. העידן שלאחר המלחמה הביא ליפן תקופה של פריחה ושגשוג.

יפן הגיעה לחתימה על חוזה ורסאי ב-1919 כאחת מהמעצמות החזקות ביותר מבחינה כלכלית וצבאית, וקיבלה במהלך הוועידה את ההכרה הרשמית בהיותה אחת מ"חמש המדינות הגדולות" שבסדר העולמי החדש. יפן הצטרפה לחבר הלאומים, וקיבלה מנדט לשליטה על האיים באוקיינוס השקט שמצפון לקו המשווה שהיו בעבר תחת שלטון גרמני. מנדט זה יצר לחצים מצד ארצות הברית, שחששה שיפן תשתלט על כל חוף האוקיינוס השקט של אסיה. לחצים אלו, מצד ארצות הברית, לצד הקמתה של ברית המועצות ממערב ליפן, גרמו ליפן להסיג את כוחותיה מסיביר^[3]. לאחר המלחמה השתתפה יפן בפלישת כוחות הברית למנצ'וריה וסחלין שהיו בשליטה רוסית. היפנים היו אחרונים לסגת מפלישה זו בשנת 1925.

במהלך שנות העשרים של המאה ה-20, החלה יפן לבצע צעדים לקראת שלטון דמוקרטי במדינה. אולם, החברה היפנית לא הספיקה להטמיע את השיטה החדשה במידה מספקת כדי לעמוד בלחץ הפוליטי והכלכלי שגבר בשנות השלושים, מה שגרם לעלייה בכוחם של מנהיגי הצבא במדינה. השינויים בעמדות הכוח במדינה התאפשרו מההתייחסות הדו משמעית של החצר הקיסרית לרפורמות הדמוקרטיות, שפגעו כביכול במעמד הקיסר במדינה.

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

תפיסת עמדות הכוח על ידי מנהיגי הצבא אפשרה את הפלישה היפנית למנצ'וריה הסינית. בשנת 1931 כבשה יפן את חבל הארץ והקימה בה את מדינת מנצ'וקוו אשר נשלטה במשטר בובות, שבראשו עמד הקיסר הסיני-מנצ'ורי האחרון פויי. בשנת 1933 פרשה יפן מחברותה בחבר הלאומים, צעד שהושפע גם הוא ממדיניות ההתפשטות והכיבוש שהונהגה במדינה על ידי ראשי הצבא. אותה מדיניות הביאה אותה גם להכריז מלחמה על סין (מלחמת סין–יפן השנייה) ב-1937, ולהצטרף למדינות הציר של מלחמת העולם השנייה ב-27 בספטמבר 1940כשיפן חתמה על ההסכם התלת-צדדי. ההצטרפות למלחמה, נתפסה בעיני היפנים כצעד שלבטח יביא אחריו מלחמה עם ארצות הברית, וזאת לאור המתח הרב ששרר ביחסים בין שתי המדינות. ב-26 ביולי 1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. צעדים אלו יצרו ביפן מצב לא יציב בו ראשי המערכת הפוליטית מנסים למנוע מלחמה על ידי חיפוש פתרון דיפלומטי (בהבינם שמלחמה בארצות הברית תגמר בתבוסה), בעוד מנהיגי הצבא חתרו לביצוע פעולה צבאית זריזה וניצחת. האמריקאים ציפו למתקפה בפיליפינים (ונערכו עם כוחותיהם באיים בהתאם להשערה זו), אך היפנים העדיפו לתקוף בפרל הארבור בהוואי. האמריקאים, שהאמינו כי ליפן לא יהיה האומץ הדרוש להתקפה על בסיס אמריקני בארצות הברית, קיבלו את ההתקפה, שהתרחשה ב-7 בדצמבר 1941, בהפתעה גמורה.

בעוד גרמניה הנאצית נמצאת באמצע הבליצקריג שלה, החלה יפן בבליצקריג משלה באסיה. בנוסף לקולוניות שכבר הוקמו בטאיוואן ובמנצ'וריה, החלה יפן לכבוש ערי חוף בסין, ביניהן שאנגחאי, וכן את הודו-סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), תאילנד, מלזיה, סינגפור, מלאיה הבריטית ואינדונזיה. היפנים כבשו גם את בורמה והגיעו לגבולות הודו ואוסטרליה. לאחר כארבע שנות לחימה, במהלכן ספגו היפנים יותר משלושה מיליון אבדות בנפש, שתי התקפות בנשק גרעיני ("ילד קטן" ו"איש שמן") והרס מוחלט של כל הערים הגדולות במדינה, קיבל ב-14 באוגוסט 1945 הקיסר הירוהיטו את תנאי הצהרת פוטסדאם, ולמחרת יפן נכנעה ללא תנאי. אחרי זה הציגו היפנים תנאי אחד - שלא ייפגע מעמד הקיסר. האמריקאים הסכימו לתנאי הזה, וכך נחתם הסכם הכניעה ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", במימי נמל טוקיו. כתוצאה מהמלחמה איבדה יפן את כל הטריטוריות שהיו לה, מלבד איי המולדת. מדינת מנצ'וקוו פורקה ושטחה הושב לרפובליקה העממית של סין, קוריאה הועברה לחסות האו"ם, האי סחאלין ואיי קוריל סופחו לברית המועצות, השלטון בטאיוואן בוטל והשליטה באיי וולקנו, ריוקיו ואיי בונין הועברה לאמריקאים. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, בית דין בינלאומי שהוקם לשיפוט פושעי מלחמה דן ב-12 בנובמבר 1948 שבעה אנשי צבא ושלטון יפניים שהיו אחראיים להצטרפות יפן למלחמה לעונשי מוות.

ערך מורחב – יפן תחת הכיבוש האמריקאי

לאחר תום המלחמה, הושמה יפן תחת שליטה בינלאומית, בפיקודו של המפקד העליון, גנרל דאגלס מקארתור. רוב חיילי הכיבוש שהתמקמו ביפן היו אמריקאים. המשימה שהוטלה על מקארתור ואנשיו הייתה לפקח על הפיכתה של יפן למדינה דמוקרטית שוחרת שלום, אשר שלטונה מושתת על רצונם החופשי של תושביה. רפורמות חדשות בוצעו על ידי כוחות הברית בכל תחומי החיים ביפן; בפוליטיקה, בכלכלה, ובמבנה החברה. ב-3 במאי 1947 נכנסה לתוקפה החוקה היפנית החדשה. בחודש ספטמבר שנת 1951, חתמה ארצות הברית, יחד עם 45 מדינות נוספות על חוזה סן-פרנסיסקו שהסדיר את השלום עם יפן וסיים רשמית את תקופת הכיבוש. הסנאט של ארצות הברית אישר רשמית את החוזה ב-20 במרץ 1952, ועקב כך ובהתאם להסכם, קיבלה יפן את הריבונות המלאה על שטחיה ב-28 באפריל 1952.

התקופה הנוכחית נקראת גם: יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי. הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.

• רשימת קיסרי יפן

• בן-עמי שילוני, יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1995, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2001
• בן-עמי שילוני, יפן המודרנית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1997, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2002

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של יפן בוויקישיתוף

• יפן, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית

היסטוריה של מדינות אסיה

אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה • תאילנד • תימן