בחודש אוקטובר השתלט הצי הקיסרי היפני, שפעל באופן עצמאי וללא התייעצות בממשלה האזרחית, על מספר מושבות גרמניות באוקיינוס השקט: איי מריאנה, איי קרוליין ואיי מרשל, ללא התנגדות. במהלך פעולות אלה שיגר הצי היפני את התקפות האוויר הראשונות מנושאות מטוסים אי פעם, כנגד מטרות גרמניות בשאנדונג, מסיפון נושאת המטוסים הימיים ואקאמייה (Wakamiya).
בפברואר 1915 סייעו נחתים יפנים מסינגפור בדיכוי התקוממות של חיילים הודים כנגד ממשלת בריטניה.
בעוד שבעלות בריתה האירופאיות היו מרותקות ללחימה באירופה, ביקשה יפן לחזק את אחיזתה בסין על ידי הצגת מסמך עשרים ואחת התביעות לנשיא סין יואן שיקאי בינואר 1915. במסמך זה דרשו היפנים הטבות כלכליות נרחבות, שאילו היו מתקבלות היו הופכות את סין למדינת חסות של יפן, על חשבון ההטבות מהן נהנו מספר מעצמות אירופאיות, כל אחת בשטח ההשפעה שלה בסין. בשל ההתקדמות האיטית של השיחות, בשל הרגשות האנטי-יפניים שנפוצו בסין ובשל גינוי בינלאומי (בעיקר מצד ארצות הברית) מיתנה יפן את המסמך, ולבסוף נחתמה האמנה ב-25 במאי.
ניסיונות גרמניים להשגת שלום נפרד עם יפן במהלך השנים 1915-1916 עלו בתוהו. ב-3 ביולי 1916 חתמו האימפריה הרוסית ויפן על ברית בה התחייבו שלא לחתום על חוזה שלום נפרד עם גרמניה והסכימו להתייעצות ולפעולה משותפת במקרה שטריטוריות שבשליטת אחת מהן תהיינה תחת איום מצד גורם שלישי. ברית זו סייעה לחיזוק ההגמוניה היפנית במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית.
כוח ימי זה, שנקרא "הפלגה המיוחדת השנייה", סיפק ליווי לספינות שהובילו חיילים וביצע משימות לוחמה נגד צוללות. הפלגה המיוחדת ערכה 348 גיחות ליווי ממלטה, בהן ליוותה 788 ספינות שהובילו כ-700,000 חיילים. 7,075 אנשים נוספים ניצלו מספינות שניזוקו או שקעו על ידי הפלגה. בתמורה לסיוע זה הכירה בריטניה באחזקות הטריטוריאליות של יפן בשאנדונג ובאוקיינוס השקט, מצפון לקו המשווה.
כשנכנסה ארצות הברית למלחמה ב-6 באפריל 1917 מצאו עצמם היפנים והאמריקאים באותו מחנה, זאת על אף חילוקי הדעות שהתגלעו בין המדינות בנושא סין וסביב התחרות על ההשפעה באוקיינוס השקט. שתי המדינות חתמו על הסכם לאנסינג-אישיאי ב-2 בנובמבר, שסייע בהפחתת המתיחות.
לקראת סוף המלחמה החלה יפן לספק ציוד לבנות בריתה האירופאיות. השגשוג הכלכלי בזמן המלחמה סייע בפיתוח ובגיוון התעשייה היפנית, הגביר את הייצוא, והפך את יפן לראשונה מבעלת חוב למלווה. היקף הייצוא הכפיל עצמו פי ארבעה בין השנים 1913 עד 1918. זרימת ההון ליפן והשגשוג הכלכלי הובילו לאינפלציה. בעקבות האינפלציה פרצו ברחבי יפן באוגוסט 1918 מהומות האורז.
אירועי 1919
ב-1919 ישב הנציג היפני סיונג'י קינמוצ'י לצדם של "ארבעת הגדולים" (לויד ג'ורג', אורלנדו, וילסון וקלמנסו) במהלך ועידת השלום בפריז. בוועידה זו זכתה יפן במושב קבוע בחבר הלאומים והעברת הזכויות הגרמניות בשאנדונג לידיה הוסדרה. כמו כן, קיבלה יפן מנדט חבר הלאומים על איי האוקיינוס השקט, שהיו בעבר תחת שליטת גרמניה. על אף תפקידה המשני באופן יחסי במלחמה (ודחיית מעצמות המערב את ההצעה היפנית להוספת סעיף שוויון גזעי לחוזה ורסאי), הגיחה ממנה יפן כמעצמה בינלאומית.
השגשוג שהביאה המלחמה למשק היפני לא החזיק מעמד. אף על פי שהתעשייה הקלה היפנית הבטיחה לעצמה נתח מהשוק העולמי, חזרה יפן למעמד של מדינה בעלת חוב זמן קצר לאחר סיום המלחמה. הקלות בה ניצחה במלחמה, השפעות המיתון של שנת 1926, ואי היציבות הפוליטית תרמו לעליית המיליטריזם היפני בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20.
לקריאה נוספת
בן־עמי שילוני, יפן המודרנית, תל אביב: שוקן, 1997, עמ' 158–169.
