מספרם הכולל של החיילים והאחיות של ניו זילנד ששירתו מעבר לים בשנים 1918-1914, לא כולל את אלה ששירתו במסגרת הצבאות של בריטניה או של צבאות אחרים של חבר העמים הבריטי, עמד על 100,444 אנשים, מתוך אוכלוסייה כללית של קצת יותר ממיליון איש. 42% מהגברים בגיל גיוס שירתו ב"חיל המשלוח של ניו זילנד" - (NZEF) The New Zealand Expeditionary Force. 16,697 לוחמים ניו זילנדים נפלו במלחמה ו-41,317 לוחמים נפצעו, כ-58% נפגעים מכלל המגויסים.[1] אלף נוספים נפטרו במהלך 5 השנים שלאחר סיום המלחמה כתוצאה מפציעות ו-507 מתו באימונים שנערכו בניו זילנד בשנות המלחמה. אחוז הנופלים בקרב הגברים בגיל גיוס ביחס לגודל האוכלוסייה בניו זילנד עמד על 5% והוא הגבוה ביותר מבין כל הדומיניונים שהשתתפו במלחמה לצדה של בריטניה.[2] 11 מחיילי ניו זילנד עוטרו בצלב ויקטוריה.[3]
מלחמת העולם הראשונה, הייתה העימות הצבאי הגדול הראשון בהיסטוריה של ניו זילנד, בו השתתפו חיילים מאורים (אם כי מספר קטן שלהם השתתפו כבר במלחמת הבורים, כאשר רשויות הגיוס בניו זילנד בחרו להתעלם מהמדיניות הבריטית לפסול מתגייסים מקרב הילידים בדומיניונים השונים). חיילים מאורים אלה לקחו חלק במערכת גליפולי ומאוחר יותר שרתו בהצטיינות בחזית מערב אירופה. 2688 מאורים ו-346 מבני איי האוקיינוס השקט (כולל 150 מבני האי ניואה[4]) שרתו במלחמה במסגרת הכוחות הניו זילנדים.
פעולתה הקרבית הראשונה של ניו זילנד במלחמת העולם הראשונה הייתה שיגורו של חיל משלוח שיכבוש את סמואה הגרמנית. ב-6 באוגוסט 1914 הכריזה ממשלת בריטניה כי יהיה זה "שירות גדול ודחוף לאימפריה", אם ניו זילנד תכבוש את סמואה. ב-15 בחודש הפליג כוח של 1413 חיילים ו-6 אחיות ולאחר שעצר פיג'י כדי לאסוף מורי דרך ומתורגמנים וכן ספינות ליווי נוספות, נחת באפיה בירת סמואה ב-29 בחודש. למרות שרשמית לא הסכימו הכוחות הגרמניים באיים להיכנע, לא הייתה שום התנגדות וכיבוש האיים בוצע ללא קרב. יחד עם זאת, הטריטוריה הגרמנית הראשונה שנכנעה בפני כוחות חבר העמים הבריטי, הייתה טוגו במערב אפריקה ארבעה ימים מאוחר יותר. מעניין לציין כי כיבוש סמואה התנהל בסיועו של הצי הקיסרי היפני.
המזרח התיכון
אימונים במצרים
באוקטובר 1914 הפליג חיל המשלוח של ניו זילנד מולינגטון. יעדם המקורי היה אירופה אך באמצע הדרך התקבלה הוראה שהכוח ינחת במצרים, שם סייעו בהדיפת ההתקפה הטורקית על תעלת סואץ בפברואר 1915. החיילים הניו זילנדים נשארו במצרים, לצדם של חבריהם האוסטרלים, והחלו באימונים לקראת העברתם לצרפת.
ב-25 באפריל 1915 נחתו גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים –אנזא"ק (Australian and New Zealand Army Corps – ANZAC) בגליפולי, בנקודה שנודעה מאוחר יותר כ"חוף אנזא"ק" (Anzac Cove) ונלחמו במערכת גליפולי תחת פיקודו של הגנרל הבריטי אלכסנדר גודלי (Alexander Godley). ההתקפה המשולבת של כוחות האימפריה הבריטית ושל צרפת, הייתה אמורה להיות צעד ראשון בדרך לכיבושה של איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית. עקב טעות בניווט נחתו כוחות אנזא"ק כק"מ וחצי צפונה מנקודת הנחיתה שתוכננה להם. במקום לנחות בחוף עם שטח נוח לנחיתה בעל שיפוע מתון, מצאו עצמם חיילי אנזא"ק למרגלותיו של צוק תלול ובכך התאפשר לקומץ המגינים הטורקים להיות בעמדת התקפה כלפי הכוחות הנוחתים. תוך כדי הקמת ראש הגשר נראתה התקדמות כמשימה בלתי אפשרית. ב-30 באפריל 1915, כאשר החלו הידיעות הראשונות על הנחיתה להגיע לניו זילנד, הוכרז יום חופש ואורגנו תפילות מאולתרות. היה זה הבסיס ליום אנזא"ק שמצוין מאז בכל שנה ב-25 באפריל, יום הנחיתה בגליפולי, בשתי המדינות כיום זיכרון הכללי לנופלים במלחמות השונות לכל אורך ההיסטוריה של אוסטרליה וניו זילנד.
פינוי גליפולי
למרות הטעות החמורה בחוף אנזא"ק, החיילים הניו זילנדים נלחמו באומץ לאורכה של כל המערכה בגליפולי אך בסופו של דבר היה זה מאמץ שנדון לכישלון. מספר הנפגעים בקרב שני הצדדים שלחמו במערכת גליפולי מוערך ב-392,000 איש, מתוכם 131,000 הרוגים, כשמספר הנפגעים בקרב צבא ניו זילנד הגיע ל-2721 הרוגים ו-4852 פצועים. כוחות מדינות ההסכמה התפנו לבסוף מגליפולי במהלך דצמבר ובתחילת ינואר 1916. המפלה במערכת גליפולי גרמה להשפעה חזקה בניו זילנד (ובאוסטרליה), בהיותה המערכה הצבאית הגדולה הראשונה שהתנסתה בה האומה הצעירה. לפני גליפולי, אזרחיה של ניו זילנד היו סמוכים ובטוחים בתחושת העליונות של האימפריה הבריטית והיו גאים ונלהבים לתת כתף במערכה. מערכת גליפולי מהווה נקודת שבר ברגשות אלה.
בריגדת הרובאים הניו זילנדית (חסר שני גדודים), הגיעה בינתיים למצרים בנובמבר 1915 ונשלחה למדבר לוב כדי לסייע בהדיפת המרד הסנוסי. הגדוד הראשון נלחם בשתי פעולות מהירות וכמעט ללא אבדות מדרום למטרוח כחלק מכוח משולב של בריטים, אוסטרלים והודים. פעולה אחת התרחשה בעיצומו של חג המולד 1915 והשנייה ב-23 בינואר 1916. שתי ההתקפות הוכתרו בהצלחה ומוטטו את הפלישה הסנוסית הפרו-טורקית. באמצע פברואר הצטרף הגדוד הראשון לשאר כוחות הבריגדה במואסקר באזור תעלת סואץ.
במצרים אורגנו מחדש חיילי חיל המשלוח הניו זילנדי ל"בריגדת הרוכבים של ניו זילנד" (New Zealand Mounted Brigade) ול"דיוויזיית חיל הרגלים של ניו זילנד" (New Zealand Division). כוחות תגבור הגיעו מניו זילנד והחליפו את המרכיב האוסטרלי בדיוויזיה שהפליגה באפריל 1916 לצרפת. בריגדת הרוכבים, על 147 קציניה ו-2897 חייליה, נשארה במצרים כחלק מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק ובאפריל 1916 נשלחה לחצי האי סיני ולקחה חלק במערכה המוצלחת בסיני ובארץ ישראל כנגד הטורקים. הניו זילנדים נלחמו ברובם של הקרבות עד לכיבוש ירושלים ולתבוסתו של הצבא העות'מאני וזכו לתשבחות על לחימתם לצדם של חבריהם הבריטים והאוסטרלים. ב-1919 ציין הפילדמרשל אדמונד אלנבי לטובה את לחימתם של חיילי צבא ניו זילנד במערכה בסיני:
דבר לא הטיל מורא על הלוחמים האמיצים הללו. בשבילם לא הייתה שום משימה בלתי אפשרית.
17,723 חיילים מצבא ניו זילנד השתתפו במערכה על סיני וארץ ישראל. 640 נפלו בקרבות ו-1146 נפצעו.
בצרפת השתלבו חיילי הדיוויזיה של ניו זילנד בחזית המערבית שהייתה במצב של קיפאון וההתנסות הרצינית הראשונה שלהם הייתה בקרב על הסום. הם לקחו חלק במתקפה של הארמייה הרביעית ב-15 בספטמבר1916. עד לסיום חלקם בקרב התקדמו הניו זילנדים 3 ק"מ ותפשו 8 ק"מ לאורך קווי החזית. בקרב זה נפלו 1560 חיילים ו-5488 נפצעו.
ביוני 1917 הדיוויזיה הניו זילנדית נלחמה בהצטיינות בקרב מסין ובשחרור הכפר מסין (Messines). הקרב החל בפיצוצם של 500 טונות חומר נפץ במנהרות שנכרו על ידי הבריטים במשך שנתיים. הפיצוץ העצום גרם להריגתם של כ-10,000 גרמנים והתרחש בסמוך לגזרה הניו זילנדית של קו החזית. חיילים הבריגדות השנייה והשלישית התקדמו בקושי במעלה הרכס, תחת מטר של פגזים וספגו, לראשונה במלחמה מתקפת גז חרדל גרמנית. עד מהרה נכנסו הכוחות לכפר מסין החרב. הבריגדה הראשונה הצליחה להתקדם על ידי סיוע של טנק בודד עד שהגיעה ליעדה. הקרב הוכתר בהצלחה והסתיים ב-10 ביוני עם 3700 מחיילים צבא ניו זילנד שנהרגו.
קרב פשנדל
משימתה הבאה של הדיוויזיה הניו זילנדית הייתה להצטרף לכוחות שלחמו בקרב פשנדל באוקטובר 1917. הדיוויזיה התאמנה מאז סוף אוגוסט כדי להתגבר על הביצורים בגזרה זו. הגבעה הראשונה נכבשה לפני עלות השחר ב-4 באוקטובר. הבריגדות הראשונה והרביעית פעלו להקדים מתקפה גרמנית וההרעשה הארטילרית הכבדה גרמה לטבח בקרב הגרמנים הממתינים. בעוברם בשדה הקטל הזה, הצליחו הבריגדות הראשונה והרביעית להשיג את מטרתם לאחר לחימה קשה, גרמו לאבדות קשות לאויב ולקחו שלל רב. המחיר העצוב של הצלחה זו היה אובדנם של 1700 הרוגים נוספים. התקפה בריטית ב-9 בחודש על חלק אחר של רכס פשנדל נחלה הצלחה מועטה במחיר כבד. רשת צפופה של תיל דוקרני עדיין הייתה פרושה על מורדות הגבעה והרעשה ארטילרית מאוחרת ודלה מדי לא עשתה רושם על הגרמנים. הרובאים הניו זילנדים עמלו קשות לקדם כמה תותחים, אך קשה היה למצוא סוללות עפר יציבות ולייצר אש מדויקת.
הדיוויזיה חידשה את התקפתה ב-12 באוקטובר עם כניסתם לקרב של הבריגדות השנייה והשלישית. האנשים היו מיואשים בהמתינם כל הלילה בבוץ תחת גשם כבד. בסופגם הפגזה על שטח הכינוס שלהם כשהחלה המתקפה בשעה 5:25 בבוקר. לאחר מכן הם נקלעו למטר של כדורי רובים ומקלעים וספגו מטר של בוץ כאשר הפגזים נחתו באדמה הבוצית. גדרות התיל היו הדבר הגרוע ביותר. גם אם היו בהן פרצות, הם היו למלכודת מוות. חלק מהאנשים ניסו לזחול תחתם, חלק השליכו את עצמם עליהם ואחרים נהרגו מפגיעות רימונים. ההתקדמות הייתה קשה ובסופו של הקרב שנחשב לאחד הנוראים במלחמה נמנו 640 הרוגים מקרב חיילי ניו זילנד. הקרב נחשב לכישלון, שכן כוחות ההסכמה הצליחו להתקדם רק 10 ק"מ מעבר לקו הביצורים הגרמני.
מתקפת האביב פרץ בסוף מרץ 1918 והייתה הניסיון האחרון של הגרמנים להטות את הכף לטובתם במלחמה. המתקפה התנהלה בסדרה של 4 קרבות בשטחים שעל גבול צרפת-בלגיה, שבמסגרתן ניסו ואף הצליחו הגרמנים לכבוש שטחים. הם אף ניסו לכבוש שורה של נמלים על גדות תעלת למאנש, דבר שאם היה מצליח היה עלול להיות הרה אסון למדינות ההסכמה, שכן היה חוסם את נתיבי האספקה מבריטניה ואת יכולתה של ארצות הברית, שאז הצטרפה למלחמה, להזרים את חייליה לחזית. הקרבות היו עקובים מדם וכבר ביום הראשון ללחימה, שבחמש השעות הראשונות שלו המטירו הגרמנים על כוחות ההסכמה 1,100,000 פגזי תותחים, נהרגו 20,000 חיילים מקרב כוחות ההסכמה ו-35,000 נפצעו. בנוסף איבדו מעצמות ההסכמה ציוד צבאי רב, אך הצליחו לחדש אותו בזכות תעשיית המלחמה הבריטית שפעלה במלוא הקיטור. לכך יש להוסיף את הצטרפותם של האמריקנים למערכה, דבר שהצליח למלא את השורות החסרות עקב הנפגעים הרבים. הגרמנים, שגם הם ספגו אבדות רבות, לא הצליחו למלא את השורות, מה עוד שכוח האדם שאיבדו היה איכותי ומורכב ברובו מחיילי הסער שהובילו את המתקפה בראשית מתקפת האביב. בימים הראשונים של הלחימה נוצר בחזית פער מסוכן בין הארמיות הבריטיות השלישית והחמישית. לפער הזה הצליחו להיכנס הכוחות האוסטרלים והניו זילנדים, לייצב את קו החזית ובכך נבלמה המתקפה.
בהמשך השנה הצטיינו הכוחות הניו זילנדים בכך שהיו בין אלו שהובילו את מתקפת הנגד.
בפעולתה האחרונה במלחמה של הדיוויזיה הניו זילנדית, ב-4 בנובמבר 1918, היא ניהלה את יום הקרב המוצלח ביותר מתחילת המלחמה. העיר המבוצרת לה-קווסנוי (Le Quesnoy) שהייתה נקודתה אסטרטגית חשובה בצפון-מזרח צרפת והוחזקה על ידיה הגרמנים מאז תחילת המלחמה, נכבשה תוך כדי התקדמות של הדיוויזיה ב-10 ק"מ, לקיחה בשבי של 2000 גרמנים ולקיחת שלל של 60 תותחי שדה. הלוחמים הניו זילנדים הבינו את חשיבותו של כיבוש העיר ונלחמו בנחישות, תוך כדי טיפוס על גבי חומות העיר באמצעות סולמות. בשלבים מסוימים הפך הקרב ללחימה פנים אל פנים ועד מהרה נכנע חיל המצב הגרמני שהחזיק את העיר. חיילי הרגלים הניו זילנדים סיימו את תפקידם בלילה שבין ה-5 ל-6 בנובמבר והמלחמה הסתיימה 5 ימים מאוחר יותר. ב-28 בנובמבר נפרדה הדיוויזיה הניו זילנדית מהארמייה השלישית ועברה לאזור קלן שבגרמניה כדי לשמש כצבא כיבוש. השחרור הסופי של הדיוויזיה ממשימותיה בחזית המערבית היה ב-25 במרץ 1919.
התוצאות של פעילותה של הדיוויזיה במשך השנתיים וחצי של שהותה בחזית המערבית היו מחרידות. סך כל הנפגעים של הכוח הניו זילנדי הגיע ל-50,000, כולל 13,250 הרוגים.
זירות אחרות
המלחמה בים
ניו זילנד גם תרמה למאמץ המלחמתי בזירה הימית. הכוחות הימיים שלה היו אז חלק מהצי המלכותי הבריטי. מיד עם פרוץ המלחמה ספינה שהושאלה לניו זילנד לצורכי אימונים, "פילומל" (HMS Philomel), בתגבור של שתי ספינות בריטיות, היו אלה שהובילו את הכוח שכבש את סמואה. בהמשך ליוו שלוש הספינות הללו את כוח המשלוח שהפליג למצרים.
בינואר 1915 סיירה ה"פילומל" במפרץ אלכסנדרטה שבצפון-מזרח הים התיכון, לקחה חלק בהגנתה של תעלת סואץ, ביצעה פעולות במפרץ עדן ופיטרלה במפרץ הפרסי. כדי לשמור על כשירותה, עגנה מעת לעת במלטה או בבומביי. בסופו של דבר, בשל היותה ספינה מיושנת, שבה במרץ 1917 לוולינגטון לסדרת שיפוצים נרחבת.
ניו זילנד עצמה לא ספגה שום מתקפה ישירה על אדמתה במהלך המלחמה. למרות שהיו תוכניות לפלישה ימית גרמנית על אוסטרליה וניו זילנד, אותו כוח של הצי הקיסרי הגרמני שיועד למטרה זו הושמד בקרב איי פוקלנד. ביוני 1917 הניח כוח קומנדו גרמני מוקשים ימיים בחופיה של ניו זילנד שגרמו לאובדנן של שתי ספינות סוחר. שתי ספינות מכמורת הוכשרו כשולות מוקשים וביצעו פינוי של המוקשים באזורים הללו.
האלחוטנים
תרומה נוספת של ניו זילנד למאמץ המלחמתי היה שיגורו של כוח אלחוטנים שנשלח להשתתף במערכה במסופוטמיה ושם התמזג עם כוח אלחוטנים אוסטרלי והפך לכוח האלחוט של אנזא"ק. בהמשך הופנה הכוח האלחוטי לפעילות באיראן ולאחר מכן נשלח לחזית המערבית באירופה וסופח לדיוויזיה הניו זילנדית.
בתקופת המלחמה לא היה לניו זילנד עדיין חיל אוויר, אך כמה מאות ניו זילנדים שירתו במסגרת הכוחות האוויריים של בריטניה.
