איראן באופן רשמי רואה בהסכם זה ובהסכם שבא אחריו, הסכם טורקמנצ'אי,[3] כאחד מההסכמים המשפילים ביותר שנחתמו אי פעם. להסכם זה גם מייחסים האיראנים כסיבה הראשית לנפילתו של פתח עלי שאה קאג'אר, שנזכר בהיסטוריה של איראן כאחד השליטים הלא מוכשרים ביותר.
ההיסטוריונים באזרבייג'ן מציינים כי כבר משנת 1795 שאפה הח'אנות קרבאך, המקום בו נחתם ההסכם, לעצמאות במדיניות החוץ שלה.
איברהים ח'ליל ח'אן , הואלי (والي) [4] של קרבאך, החושש לעצמאות ארצו, הזהיר את הסולטאן סלים השלישי מבית אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר, משאיפתו לכיבוש אזרבייג'ן ומאוחר יותר הקרבאך, ירוואן וגאורגיה. באותה שנה מוחמד ח'אן, החכים[5] של ירוואן, כתב לאע'א מוחמד, והזהיר אותו מה"תוקפנות" שלו, וביקש את הגנת העות'מאנים.
היסטוריונים של האימפריה הרוסית מציינים כי העמקת כיבושי רוסיה בשטחי הקווקז הביאה לאוכלוסייתה, במקום פלישות קבועות של הפרסים והעות'מאנים, שחרור של המדינות הנוצריות מהדיכוי האיסלאמי, ופתיחת עידן של שנות שלום יחסיות ויציבות כלכלית.
^ואלי (والي) - היה תוארו של מושל על מחוז גדול באימפריה העות'מאנית הנקרא "וילאית" כגון מחוז סוריה (הכולל גם את ארץ ישראל, ירדן ולבנון של ימינו) או מחוז מצרים, מושלים אלו היו תחת פיקוחו הישיר של "השער הנשגב"- הממשל המרכזי שבאיסטנבול. לרוב היו הוואלים קצינים צבאיים בדרגת פאשה (פחה)