וייס נולדה ב-1945 בתל אביב בשם דניאלה מינץ. אביה, יעקב (ג'קי) מינץ, עלה מארצות הברית ואמה, בלהה לבית פופובסקי, עלתה ארצה מפולין. השניים היו פעילים בתנועת הלח"י.[1] כשהייתה דניאלה בת שנה עברה המשפחה להתגורר בצמוד לפרדס המשפחתי בבני ברק. דניאלה בכורה לשתי אחיותיה כלילה ועוזיה. גדלה בבית מסורתי עם אוריינטציה לאומית חזקה. למדה במוסדות חינוך דתיים והייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. לאחר סיום לימודיה בבית ספר תיכון עירוני דתי בני ברק, התגייסה לצה"ל ושירתה במסגרת העתודה האקדמית.[2] לאחר שחרורה למדה לימודי ספרות אנגלית ומדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.
בשנות השבעים השתתפה וייס במאבק על יישוב מרחבי יהודה ושומרון, ולאחר מלחמת יום הכיפורים הייתה יחד עם בעלה, אמנון וייס, בין ראשוני המתיישבים בגרעין "מערב שומרון". מאוחר יותר הצטרפה לגרעין אלון מורה, אשר פונה ואוכלס מחדש שמונה פעמים עד לקבלת הסכם הפשרה עם הממשלה שאישרה העברתם למחנה קדום, שהפך מאוחר יותר ליישוב קדומים, בסמוך לו. במהלך תקופה זו פגשה את הרב משה לוינגר מקריית ארבע; הזהות בדעות בין השניים, שדגלו בגישה טוטלית בנושא ארץ ישראל, הובילה לידידות רבת שנים ולפעולות רבות ושונות שאורגנו בשיתוף פעולה על ידי השניים.
פעילותה הציבורית כללה מזכירת פנים, רכזת קליטה, ממלאת מקום יו"ר המזכירות של ההתנחלותקדומים, ולאחר מכן אף נבחרה ליו"ר מזכירות היישוב לארבע שנים. ב-1981 הוצבה במקום ה-115 ברשימת התחיה לקראת הבחירות לכנסת העשירית.
בשנים 1984–1988 כיהנה כמזכ"ל תנועת "גוש אמונים". בערב פסח (י"ב ניסן ה'תשמ"ז) בחודש מאי 1987 התרחש אירוע "ליל הבקבוקים" בקלקיליה, בעקבות רצח עפרה וטל מוזס מבקבוק תבערה, שנזרק לעבר רכבם על כביש הגישה לאלפי מנשה.[3] קבוצת מתיישבים חזרה מהפגנת מחאה על הזנחת ביטחון מתיישבי האזור, ובעוברם בקלקיליה, בכיכר השעון, נטלה וייס מספר בקבוקי זכוכית ממסעדה מקומית וניפצה אותם על אחד הקירות בעיר. השלכותיו של אירוע זה על גוש אמונים היו רבות: האירוע הוקלט והושמע ברשת ב' של קול ישראל. וייס הועמדה לדין על התנהגותה, הורשעה ובגזר הדין הוטל עליה קנס של 2,500 ש"ח ושישה חודשי מאסר על תנאי. בעקבות האירוע עלו דרישות לאכיפת החוק על המתנחלים וגם רבים ממנהיגי המתנחלים קראו באופן מפורש לסיום תפקידה של וייס כמזכ"לית גוש אמונים,[4] ונטישת הגישה הקוראת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי.[5] בשנת ה'תשמ"ח 1988, כשנה לאחר אירוע הבקבוקים, סיימה את תפקידה כמזכ"ל גוש אמונים. לאחר סיום תפקידה לא מונה מזכ"ל חדש, חל פילוג בתוך תנועה זו, והארגון החל דועך.[5]
במהלך הבחירות לכנסת ה־13 ב־1992 התמודדה וייס ברשימת 'התורה והארץ' שבראשה עמד הרב משה לוינגר.[5] מועצת יש"ע יצאה כנגד רשימה זו במפורש, בעקבות ביקורת של רבים מראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון על דעותיה ודרכה,[4] היא זכתה רק לכ־3,700 קולות, ולא עברה את אחוז החסימה.
בשנת 1996 נבחרה לראשות מועצת קדומים ובשנת 2001 נבחרה לכהונה שנייה עד סוף 2007. במהלך תקופה זו הובילה קו של התפרסות שכונות חדשות במרחק רב זו מזו, כך שקדומים מתפרסת על שטח נרחב חרף אוכלוסייתה המצומצמת. היא התנגדה גם להקפת קדומים בגדר ובמכשול ביטחוני. עם תום תקופת כהונתה פרשה וייס מתפקידי מנהל רשמיים ועברה לעסוק עם הרב משה לוינגר בארגון "נחלה", המעודד את נוער הגבעות להתיישבות במאחזים.[1]
מתוקף כהונתה כראש מועצת קדומים הייתה וייס חברה במועצת יש"ע, אך על רקע התנגדותה להסכם הפשרה שגובש בין אהוד ברק למועצת יש"ע בנושא המאחזים ב־1999, הפכה וייס לאופוזיציה פנימית במועצת יש"ע, ומאוחר יותר פרשה ממנה.[1]
בעת פינוי גוש קטיף צולמה כשהיא קורעת את כתב "צו הגירוש" כלשונה, אשר חטפה מידי שוטרת, והודיעה ש"כבר נגמר משטר המנדט". לאחר מכן נאבקה עם השוטרת ושוטרי משמר הגבול, אשר ניסו לגרור אותה בכוח לאוטובוס, ותוך הצגת התעלפות עברה לשוחח בעיניים סגורות עם עיתונאים ולהביע את מחאתה.[6] שנתיים אחר כך נמצאה אשמה בפלילים על מעשים אלו ונגזרו עליה מאסר בפועל ומאסר על תנאי.
לאחר פינוי גוש קטיף, האשימה וייס את הרב שלמה אבינר בכך שעשרות אלפי המפגינים בכפר מימון לא יצאו מהגדר, ובכך ש"העניק אישור הלכתי לגירוש".[7]
לאחר פינוי גוש קטיף הקימה יחד עם הרב משה לוינגר את תנועת ההתנחלות "נחלה".
במאי2023 קיבלה את "פרס מפעל חיים לשמירה על אדמות הלאום" של תנועת רגבים על פועלה למען ההתיישבות ביהודה ושומרון כמעט חמישה עשורים.[9][10]
ביוני2024 הודיעה שרת החוץ הקנדית מלאני ג'ולי על הטלת עיצומים נגד וייס ואישים נוספים שמעודדים, תומכים וממנים פעולות אלימות של מתנחלים קיצוניים נגד אזרחים פלסטינים ורכושם.[11]
וייס הקימה ב-2005, יחד עם הרב משה לוינגר את 'תנועת נחלה', שכיום היא עומדת בראשה. התנועה עוסקת בעיקר בהקמת מאחזים ובארגון פעולות שונות לחיזוק האחיזה היהודית ביהודה ושומרון.[12] בדצמבר 2008, נמנתה וייס עם אישי הציבור המעטים ביש"ע ששהו ב"בית החום" בחברון במסגרת המאבק על מגורי יהודים בו, ותוארה כמנהיגתם של נוער הגבעות שהתאסף במקום. יושב ראש מועצת יש"ע, דני דיין, ביקר בחריפות את אופי ההתנגדות אותו הובילה וייס, וטען כי וייס מזיקה להתיישבות היהודית בכלל, וליישוב היהודי בחברון בפרט. בין המאחזים שהוקמו על ידי נחלה ונתמכים על ידה נמצאים המאחזים: 'שבות עמי', 'רמת מגרון', 'עוז ציון' ו'מעוז אסתר'. מלבד הסיוע החומרי, וייס שימשה גם כדמות חינוכית לנערים ונערות הגרים במאחזים אלו.[13]
בפסחתשס"ב (2002) נרצחואברהם גביש, בעלה של נעמה וייס – בִּתהּ של דניאלה, שני הוריו וסבו, על ידי מחבל שירה בכל בני הבית, בפיגוע באלון מורה. נעמה ובִתָהּ הסתתרו מתחת לשולחן וניצלו עם שישה בני משפחה נוספים שהסתתרו בקומה השנייה.[14][15][16]
דניאלה וייס ידועה בדעותיה הנחרצות בנושא ארץ ישראל השלמה ובהתנגדותה לכל פשרה בנושא זה, ובדעותיה נגד הערבים החיים בתחומה,[6] והייתה הדמות הנשית הבולטת במועצת יש"ע. לפי דבריה, נושא ארץ ישראל הוא הנושא העיקרי, כאשר כל הנושאים האחרים נסובים סביבו (וזאת, על רקע משפט ברוח זו שכתב הרב יעקב משה חרל"פ בכתביו[20]). לשיטתה, התיישבות נרחבת בארץ ישראל היא זו שתוביל לקירוב לבבות בעם ישראל ולחיזוק היהדות, ועל כן היא אינה עוסקת בכל נושא ציבורי מלבד נושא ארץ ישראל.[21]
כראש מועצה ומתוקף תפקידיה האחרים וייס תומכת בהעצמת נשים ובקידום נשים למשרות ציבוריות.[22][23]
על רקע כישלון המאבק כנגד תוכנית ההתנתקות טענה וייס כי דרך המאבק הפייסנית שאותה הובילה מועצת יש"ע, צריכה להיות מוחלפת במאבק אגרסיבי נחוש ונוקשה, הנושא אף אופי של ארגוני גרילה. בעקבות גישה זו ותמיכתה בהקמת מאחזים חדשים נחשבת וייס לאחת ממנהיגי נוער הגבעות. חרף המאבק הנוקשה אותו מובילה וייס כנגד גורמי שלטון שונים, וייס רואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו.[6]
וייס הובילה יחד עם אחרים מאבק כנגד מיגון ביהודה ושומרון, ותמכה מנגד בפעילות התקפית נרחבת כתחליף למיגון.
דניאלה וייס קראה לחיילי צה"ל לסרב פקודה בכל מקרה של פינוי מאחז או יישוב.[6]
בריאיון למעריב בעניין אלימות הפגנות 'המחאה החברתית' טענה דניאלה וייס שהיא מתנגדת לאלימות, חושבת שהפגנות אלימות אינן מועילות, ושהאשמותיה באלימות כמו תקיפת שוטרים תמיד הייתה בהתגוששות עם שוטרים אשר תקפו אותה והתנגדות למעצר. לדעתה הצלחת הפגנה נמדדת בהתמדה ומסירות.[25]
מעצרים והרשעות
ב-5 בינואר 1989 הפרה צו שטח צבאי סגור בצומת יקיר כדי למחות על פיגוע שאירע במקום. ב-14 בדצמבר 1993, הורשעה וייס בגין כניסה לשטח צבאי סגור ונקנסה ב-3,000 ש"ח במסגרת עסקת טיעון.[26]
בראש חודש אלול ב' באלולה'תשס"ח נעצרה בדרכה להפגנה שאושרה על ידי המשטרה מול ביתו של תת-ניצב שמני, יחד עם מספר אישים אחרים. בעקבות כך תבעו העצורים את המשטרה, ופוצו ב-4,700 ש"ח עקב מעצרי השווא.[28][דרוש מקור]
בחול המועד פסח (י"ח בניסןה'תשס"ט) 2009 נעצרה וייס יחד עם עוד 11 פעילים על ידי משטרת שדרות, בחשד שהתכוונו לקחת חלק בצעדה שתוכננה לצאת באותו היום לעבר רצועת עזה, ולעבר מה שהיה גוש קטיף.[29] בית המשפט הורה על שחרור מיידי של העצורים ואף ביקר חריפות את המשטרה על המעצר הבלתי נחוץ: "השימוש בכוח, השררה ובסמכות המעצר כדי למנוע זכות ביטוי זו, מעבר להיות בגדר סתימת פיות, מלמד על הגעתם של ימים חשוכים ביותר לרחבי מדינת ישראל".[30]
חודש לאחר מכן, בצום גדליה תשס"ט, בעת פינוי המאחז שבות עמי הסמוך לקדומים בעקבות תביעות ארגון יש דין לבעלות ערבית על הקרקע, נעצרו וייס ובעלה. וייס ניסתה למנוע משוטרים איסוף עדויות מרכב נטוש, אחריו רדפו השוטרים קודם. ברכב נסעו מציתי מטע זיתים, השייך לטוען על בעלות קרקע המאחז, תושב הכפר הערבי הסמוך, קדום. וייס סירבה למעצר, הסתתרה תחת המכונית ונגררה משם. בחקירתם נחשדו גם בהסתרת המציתים.[31] למחרת, בהליך מהיר הוגש כתב אישום נגדה באשמת תקיפת שוטר ושיבוש הליכי חקירה.[32] וייס הגיבה לדברים ואמרה שמדובר בטענות שקריות וברדיפה פוליטית. לטענתה, דווקא שיתפה פעולה עם שוטרי משמר הגבול, וסירבה רק למעצר שווא.[33][34] היא נשלחה ליומיים מעצר בית עד תום פינוי המאחז.[32]
בעקבות התנהגותה והתנגדותה בעת פינוי 'בית השלום' בחברון בשנת התשס"ח 2008, הוגש נגד וייס כתב אישום על הפרעה לשוטרים ושיבוש הליכי חקירה.[35] חמש שנים מאוחר יותר היא הורשעה לאחר שבית המשפט לא קיבל את גרסתה. גזר הדין נדחה למועד מאוחר יותר.[36][37][38]
בשבת, 21 באוגוסט 2012, פרצו שוטרים למאחז שבות עמי, בזמן סעודה שלישית, ועצרו את וייס יחד עם קבוצת צעירים שסירבו להתפנות בשבת ודרשו מהשוטרים להמתין לצאת השבת. לאחר שנחקרה, שוחררה בחצות.[39]
עיצומים
ביוני 2024 הודיע משרד החוץ של קנדה על הטלת עיצומים נגד וייס. הטלת הסנקציות נומקה בהתנגדות קנדה להרחבת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחי הגדה המערבית[40]
^"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא, שיודעים הם שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה... ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם. ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת", (ספר 'מי מרום-מעייני הישועה' עמוד קצ"ו)
.jpg)
