בית השלום הוא בניין בבעלות יהודית, על ציר ציון - הדרך המחברת בין קריית ארבע למערת המכפלה ושכונת אברהם אבינו ביישוב היהודי בחברון, בשכונת א-ראס בחברון[1]. משרד הביטחון כינה את הבניין הבית האדום ובאמצעי התקשורת כונה לעיתים בית המריבה[2].
המבנה בן ארבע קומות ושטחו הכולל 1,138 מ"ר. נכון ליולי 2022 גרות בו 13 משפחות ונעשים בו שיפוצים להכשרת 27 יחידות דיור.
במרץ 2007 נכנסו יהודים לבניין לאחר שרכשו אותו מפאיז רג'בי, ובדצמבר 2008 הם פונו בכוח על ידי משטרת ישראל, לאחר שנדחתה עתירה נגד הפינוי שהגישו לבג"ץ. לאחר הפינוי נותר הבית בידי כוחות הביטחון עד להכרעת מערכת המשפט ועל גגו עמדה מאוישת של צה"ל. ב-13 בספטמבר 2012 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי הבית נרכש כחוק וחייב את המדינה להשיב את הבית לרוכשיו בתוך 30 יום. שר הביטחון אהוד ברק הנחה להעביר את הבית לידי הרוכשים היהודים, אולם בית המשפט המחוזי החליט לעכב את המהלך עד להחלטת בית המשפט העליון בערעור[3]. ב-11 במרץ2014 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של רג'בי ואישר שהבית נרכש כדין[4]. באפריל 2014 אוכלס הבניין ביהודים לאחר ששר הביטחון אישר זאת.
ב-12 במרץ 2019 הרג כוח צה"ל מחבל חמוש שחדר לבית השלום.[5]
הסכסוך המשפטי סביב הבית
"בית השלום", אוקטובר 2016מבט מדרום
טענות הצדדים
פאיז רג'בי ועבד אלקאדר שאוור, שני פלסטינים שהבניין היה שייך להם והוחזק על-ידם, חתמו בשנת 2004 על עסקת מכר למכירת הבניין עם איוב ג'אבר, פלסטיני אף הוא, "איש קש" שייצג בעסקה את הקונים בפועל: טל בניה והשקעות קרני שומרון ואגודת מחדשי היישוב היהודי בחברון. עד ל-19 במרץ 2007 החזיקו במבנה רג'בי ושאוור. לטענת רג'בי, הוא חזר בו מהעסקה עם ג'אבר, משום שלא שולמה לו יתרת התמורה עבור המכר, והעסקה בוטלה. הקונים בפועל טענו כי העסקה הושלמה והזכויות במבנה עברו בשלמותן אליהם[6] והמכירה תועדה בקלטת שמע[7]. מחלוקת זו נידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים[8].
המימון לרכישת המבנה, בסך מיליון דולר, התקבל ממוריס אברהם, מיוצאי קהילת יהודי חלב בניו יורק. הוא סיפר כי משפחתו עלתה לארץ ישראל, התיישבה בחברון וגורשה מהעיר במאורעות תרפ"ט. הוא אמר בריאיון כי מצא עניין בבית זה עקב היותו על ציר המתפללים בין קריית ארבע לבין מערת המכפלה, ובכך הוא מבטיח את שלום המתפללים בדרכם למערה[9].
כניסה ראשונה לבית וקביעת בג"צ
ב-19 במרץ 2007, בעוד רג'בי מחזיק בפועל במבנה, נכנסו למבנה כ-150 אנשים מטעם הקונים, ברובם תלמידי ישיבה, יחד עם ציוד[10]. רג'בי הגיש תלונה למשטרה על הכניסה למבנה. הוא טען שהיא נעשתה ללא הסכמתו ולוותה באלימות, שאת מהותה לא פירט, ובשימוש בכלי פריצה. הקונים הכחישו זאת וטענו שכניסתם נעשתה מכוח זכותם הקניינית. הם הגישו מסמכים התומכים בטענה כי עסקת המכר הושלמה, אולם בפרקליטות טענו כי יש ספק לגבי המקוריות של חלקם[11]. גם בגרסתו של רג'בי במשטרה נמצאו סתירות.
ב-17 באפריל 2007 עתר רג'בי לבג"ץ[12], בבקשה שיורה למדינה לסייע לו בפינוי המתיישבים מהמבנה. בתגובה הודיעה המדינה ב-18 בנובמבר 2007 כי לאחר השלמת חקירת המשטרה הוחלט כי על משטרת ישראל לסייע בפינויים של המתיישבים מהמבנה בשל קיום "פלישה טרייה" אליו. בעקבות זאת עתרו הקונים לבג"ץ, שיורה למדינה להימנע מהפינוי. ב-16 בנובמבר 2008 פסק בית המשפט כי המדינה רשאית לפנות את המבנה ולהעביר אותו לחזקתה, עד להכרעה בשאלה למי החזקה על הנכס[10].
הפינוי והתגובה לפינוי
שר הביטחון, אהוד ברק, נועד עם ראשי מועצת יש"ע ועם מנהיגי היישוב היהודי בחברון, בניסיון להגיע לפינוי שקט של הבית. ברק הציג את עמדתו כי "אזרחים חייבים לקבל את מרות המדינה. לא ניתן לגורמים קיצוניים לערער את סמכות המדינה ויסודותיה"[13]. ב-3 בדצמבר 2008 הכריז מפקד פיקוד המרכז, האלוףגדי שמני, על האזור כשטח צבאי סגור ולמקום הובאו שלוש פלוגות יס"מ. למחרת נערך דיון בין שר הביטחון לראשי מועצת יש"ע בניסיון בלתי מוצלח להגיע לפשרה. בעת הדיון[14] נכנסו כוחות משטרה מתוגברים למבנה ופינו אותו תוך שימוש באמצעים לפיזור הפגנות. במאבק האלים נפצעו כ-20 איש מהמפונים והמפנים[15].
הדיון הציבורי בעקבות פסיקת בג"ץ
היהודים שנכנסו לבית טענו כי פסיקת בג"ץ נובעת ממניעים פוליטיים ואין לה תוקף מוסרי[16]. מאות תומכים הגיעו לבית האדום כדי להיאבק בניסיון לפנות את יושבי הבית, בהם גם חבר הכנסתניסים זאב[17]. התומכים שהו במקום כשבועיים. המאבק על הבית האדום עורר מחדש גם את המאבק על בית שפירא ועשרות בני נוער נכנסו לתוכו, אך פונו בתוך זמן קצר. 48 חברי כנסת חתמו על מכתב אל שר הביטחון, אהוד ברק והשר לביטחון פנים, אבי דיכטר, שבו קראו להימנע מהפינוי לפחות עד הבחירות[18].
בימים שלפני הפינוי אירעו בעיר התנגשויות בין יהודים וערבים, שכללו השלכת אבנים הדדית. במהומות נפצע קשה נער יהודי מפגיעת אבן בראשו[19]. "הארץ" תיאר כך את האירועים בלילה שבין 1 ו-2 בדצמבר: "התפרעות קשה של מתנחלים הלילה (שלישי) בחברון. מאות מתנחלים ופעילי ימין התגודדו אחרי חצות סמוך לבית המריבה, יידו אבנים על פלסטינים, ניפצו שמשות של מכוניות וחלונות בבתים, וחיללו פעם נוספת קברים בבית העלמין המוסלמי הסמוך"[20]. ישראל הראל כתב בעקבות זאת: "קשה היה לעכל את המחזה, התחוור, שהפעם, כ-20 שנה לאחר פרוץ אינתיפאדת האבנים של הערבים, צעירים יהודים, לא להאמין, משליכים אבנים על כוחות הביטחון שלהם ועל אזרחים, שכניהם הערבים"[21]. בקרב המתנחלים נתגלע עימות פנימי, כאשר ראש מועצת יש"ע, דני דיין, תקף את ראש מועצת קדומים לשעבר, דניאלה וייס, באומרו: "דניאלה וייס גורמת נזק למאבק על בית השלום, והיא עלולה לגרום נזק חמור ביותר לעצם אחיזתנו ביהודה ושומרון"[22].
בעקבות הפינוי
להפתעת גורמי הביטחון, רבים ממנהיגי המתנחלים לא פעלו למניעת הפינוי ואף לא גינו אותו באופן הגורף הרגיל. חבר הכנסת אריה אלדד הסביר זאת באומרו "אינני יכול להיות חלק באירוע שמובילים אותו אנשים הקוראים בשידור חי למותם של חיילי צה"ל"[23]. דברים ברוח דומה כתב ישראל הראל[24].
בעקבות הפינוי התפרעו פעילי ימין וחסמו כבישים בכניסה לירושלים ובאזור המרכז. כוחות של משטרת ישראל ביצעו מעצרים ופינו את המפגינים[25]. במקביל החלו התפרעויות של פעילי ימין בחברון שבהן הוצת וניזוק רכוש של פלסטינים תושבי העיר.[26] תושב קריית ארבע שעבר בסמוך נקלע לעימות עם פלסטינים וירה לעברם. מהירי נפצעו שניים מהם. נגד היורה הוגש כתב אישום, אולם הפרקליטות משכה אותו לאחר שסירבה למסור לידי ההגנה חומר סודי שהיה ברשותה[27].
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הכריז כי "כל ניסיון של גורמים אלימים לפגוע באוכלוסייה הפלסטינית – ייתקל בתגובה חריפה ומיידית"[28]. פעילי ימין אשר פונו מאזור חברון איימו כי יחזרו ליישב את "בית השלום"[29].
שר המשפטים, דניאל פרידמן, תקף במהדורת "יומן" של ערוץ 1 את צה"ל, ואמר: "היה ברור מה שהולך לקרות לאחר הפינוי, ואני מאוד מצטער על כך שכוחות הביטחון לא היו ערוכים למנוע את הפוגרום שנעשה בפלסטינים על ידי מתפרעים יהודים"[30].
לעומתו טען השר לביטחון פנים, אבי דיכטר: "לא היה פוגרום של יהודים בפלסטינים בחברון, ומי שמשתמש במושג 'פוגרום' מתכוון להכפיש. חברון אינה בוערת, אין אינתיפאדה יהודית"[31].
"מעבר לכל וחמור מכל בתרחיש הקיים, יש בו, כלשון הרמב"ם, 'חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות'"
"אנו פונים במיוחד בבקשה חד-משמעית מהורי ומורי צעירים הלוקים כיום באבדן דרך, שימלאו את חובתם ושליחותם ההורית והציבורית; שיפעילו את סמכותם ומרותם למען שיקום תודעת האחריות והמשמעת המוסרית והתורנית, בבניהם ובבנותיהם, בתלמידיהם ותלמידותיהם; ולמען יפנימו את ערכי מורשת ישראל, היודעת להדגיש בחירת אמצעים לצד קידוש מטרות. ולקברניטי המחנה הדתי-לאומי ומעצבי מערכיו החינוכיים, אנו פונים בדרישה לא פחות ברורה: 'נחפשה דרכינו ונחקרה'"[32].
הפינוי והאירועים סביבו הציתו דיון ציבורי נרחב, במערכת הפוליטית ובאמצעי התקשורת. למרות טענות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על פינוי מוצלח וענייני[28], היו שטענו שביצוע הפינוי היה נגוע בשיקולים פוליטיים, בעיקר בקשר לפריימריז שנערכו באותו יום במפלגת העבודה שבראשה עמד שר הביטחון אהוד ברק[33][34].
אשרור הרכישה
ב-13 בספטמבר 2012 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי הבית נרכש כחוק וחייב את המדינה להשיב את הבית לרוכשיו בתוך 30 יום. בנוסף, חייב בית המשפט את המוכר, שטען כי החוזה בוטל בין היתר כי לא התבצעה מכירה גמורה, לשלם 50,000 ש"ח הוצאות משפט. ראג'בי ערער וב-11 במרץ 2014 דחה בית המשפט העליון את ערעורו. בית המשפט קבע כי הסכם המכירה לא בוטל ויוכרז כתקף ברגע שישלמו הקונים את יתרת הסכום. בנוסף הטיל בית המשפט על המערער לשלם 30 אלף ש"ח הוצאות משפט[4]. ב-13 באפריל 2014 החל אכלוס הבניין ביהודים[35] והרב דב ליאור קבע את המזוזה במתחם.
