ארצות הברית

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ארצות הברית

ממשל פדרלי (המחלקות) ‏ חוקת ארצות הברית הרשות המחוקקת הקונגרס של ארצות הברית בית הנבחרים של ארצות הברית יושב ראש מייק ג'ונסון מנהיג הרוב סטיב סקליס מנהיג המיעוט האקים ג'פריס הסנאט של ארצות הברית הנשיא ג'יי. די. ואנס הנשיא הזמני צ'אק גראסלי מנהיג הרוב ג'ון ת'ון מנהיג המיעוט צ'אק שומר הרשות המבצעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ סגן נשיא ארצות הברית ג'יי. די. ואנס קבינט • סוכנויות פדרליות • משרד הרשות המבצעת • צו נשיאותי מערכת המשפט בית המשפט העליון של ארצות הברית בתי המשפט הפדרליים לערעורים של ארצות הברית נשיא העליון ג'ון רוברטס תומאס • אליטו • סוטומיור • קגן • גורסץ' • ברט קוואנו • בארט • ג'קסון בחירות בחירות לנשיאות • תקופת המעבר הנשיאותית • הנשיא הנבחר מפלגות פוליטיות דמוקרטים • רפובליקנים פדרליזם מושלים בתי מחוקקים מדינות קהילייה יחסי החוץ פורטל ארצות הברית

הפוליטיקה של ארצות הברית מתנהלת במסגרת של רפובליקה נשיאותית, שבה הנשיא של ארצות הברית הוא ראש המדינה ושל מערכת דו-מפלגתית נבחרת מחוקקת. הממשלה הפדרלית (מרכזית) חולקת ריבונות עם ממשלות מדינות ארצות הברית, ועם בית המשפט העליון בארצות הברית המאזן את הזכויות של כל גוף.

בראש הזרוע הביצועית עומד הנשיא והיא עצמאית מהזרוע המחוקקת. כוח מחוקק מופקד בידם של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית, הסנאט ובית הנבחרים. כוח שיפוטי מופעל על ידי הזרוע השופטת (מערכת בתי המשפט), שכוללת את בית המשפט העליון ובתי משפט פדרליים נמוכים יותר. תפקיד הזרוע השופטת הוא לפרש ולהסביר את חוקת ארצות הברית, כמו כן את החוקים והתקנות הפדרליים. זה כולל פתרון מחלוקות בין הזרוע המחוקקת והזרוע הביצועית. הממשלה הפדרלית של ארצות הברית נוסדה על ידי החוקה. מאז מלחמת האזרחים האמריקנית, הפוליטיקה האמריקנית נשלטה על ידי שתי מפלגות, המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית, אף על פי שתמיד התקיימו גם מפלגות פוליטיות אחרות בעלות חשיבות פוליטית פחותה.

ההבדלים העיקריים בין המערכת הפוליטית של ארצות הברית לבין אלו של המדינות הדמוקרטיות המפותחות האחרות הם כוחו של הסנאט, כבית העליון יותר של הזרוע המחוקקת, שדה הפעולה הרחב של בית המשפט העליון, הפרדת הסמכויות בין הזרוע המחוקקת והזרוע הביצועית, והשליטה של שתי המפלגות הראשיות; ארצות הברית היא הדמוקרטיה המפותחת היחידה ללא מפלגה ראשית שלישית.

ערך מורחב – הקונגרס של ארצות הברית

הקונגרס של ארצות הברית הוא הרשות המחוקקת הפדרלית של ארצות הברית. הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים, ומעניק לו את הסמכות הבלעדית לחקיקה פדרלית. שני בתי הקונגרס יושבים בבנין הקפיטול האמריקני בבירת ארצות הברית, וושינגטון.

בית הנבחרים מונה 435 חברים בעלי זכות הצבעה, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של שנתיים וכל אחד מהם מייצג באופן בלבדי מחוז בחירה מסוים באחת ממדינות ארצות הברית. מספר הנציגים של כל מדינה נקבע באופן יחסי למספר תושבי המדינה, ומתעדכן אחת לעשר שנים. בנוסף, למחוז קולומביה, פוארטו ריקו, סמואה האמריקנית, גואם ואיי הבתולה יש בבית הנבחרים נציגים חסרי זכות הצבעה. הסנאט מורכב מנציגי 50 המדינות שמרכיבות את ארצות הברית, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, ישנו ייצוג זהה של שני סנאטורים לכל מדינה. סנאטור אמריקני נבחר לתקופה של שש שנים וכל שנתיים מתקיימות בחירות עבור כשליש ממושבי הסנאט. מאז תחילת המאה העשרים וקבלת התיקון ה-17 גם חברי הסנאט נבחרים בבחירות ישירות על ידי כל אזרחי המדינה אותה הם מייצגים.

הסמכות הראשית שמוענקת לקונגרס, היא סמכות החקיקה, והיא מוקנית באופן שווה לשני בתי הקונגרס, למעט בענייני מיסים, בהם החקיקה חייבת להתחיל בבית הנבחרים. סמכות חשובה, שאינה מופיעה במפורש בחוקה, היא הסמכות לקיום שימועים בוועדות וזימון עדים. הקונגרס משתמש בסמכות זו גם על מנת לקבל מידע לצורך תהליך החקיקה אך גם לשם פיקוח על הממשל. היכולת של הקונגרס לחייב עדים להתייצב בפני ועדותיו ולהעיד בשבועה, ולהעניש על זילות הקונגרס במקרה של סירוב לעדות ועל עדות שקר, הפכה את השימועים לאחד הכלים החשובים של עבודת הקונגרס. לקונגרס יש את הסמכות להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת, כולל את נשיא ארצות הברית בהליך של הדחה. בהליך זה יש חלוקת סמכויות בין שני בתי הקונגרס: ההליך מתחיל בבית הנבחרים שמחליט ברוב רגיל האם לפתוח ב"משפט הדחה", ואם ההצעה מתקבלת המשפט נדון בפני הסנאט שם יש צורך ברוב מיוחד של שני שלישים על מנת להרשיע את בעל התפקיד ולהדיח אותו מתפקידו. שתי סמכויות נוספות שנתונות בידי הסנאט באופן בלבדי היא הסמכות לאשר מינויים של הנשיא לתפקידים בממשל ובבתי המשפט הפדרלי, והסמכות לאשרר חוזים בינלאומיים ברוב מיוחס של שני שלישים.

ערך מורחב – נשיא ארצות הברית

בראש הרשות המבצעת עומד נשיא ארצות הברית. מסמכויותיו, למנות שגרירים, צירים, קונסולים, שופטי בית המשפט העליון ואת שאר פקידי הממשל הפדרלי (על כל המינויים דרוש אישור של הסנאט). הוא מקבל את כתבי ההאמנה של שגרירים ונציגים זרים אחרים. הנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הצבא, הצי ושל המשמר הלאומי של כל מדינה בארצות הברית, כאשר זה מגויס לשירות הממשלה הפדרלית. מתפקידו לחתום על אמנות בינלאומיות (זקוקות גם לרוב של שני שלישים בסנאט). בעל האפשרות להמלצה על חוקים שידונו בקונגרס, ומחויב למסור בפניו דיווח על מצב האומה. בנוסף, יש לו זכות וטו (ביטול) על החלטות וחוקים של הקונגרס (אולם הקונגרס יכול להתעלם מזכות וטו זו אם יצליח להשיג רוב מיוחס של שני שלישים). סמכות נוספת של הנשיא, היא הענקת חנינה על עבירות של חוקים פדרליים.

השלב הראשון בתהליך הבחירה המודרני לנשיאות הוא הבחירות המקדימות ("פריימריס") שעורכות שתי המפלגות, ובהן נבחרים המועמדים לנשיאות. המועמד המנצח בוחר את מועמדו לתפקיד סגן הנשיא, ובהמשך נערכות הבחירות הכלליות לנשיאות. שיטת הבחירות לנשיאות איננה ישירה (כזו שבה הזוכה הוא זה שזכה לרוב קולות הבוחרים) אלא "אלקטורלית". כלומר לכל מדינה ערך שונה. בנוסף, בכל המדינות למעט נברסקה ומיין, מועמד שזכה ברוב הקולות במדינה מסוימת, גורף את כל קולות האלקטורים של אותה מדינה. מסיבה זאת, מערכת הבחירות של שני המועמדים מתמקדת בעיקר במדינות ה"מתנדנדות", בהן אין יתרון ברור למפלגה מסוימת. מספר האלקטורים בכל מדינה נקבע לפי גודל האוכלוסייה, ולכן ייתכן מצב שבו מועמד זוכה ליותר קולות כלליים (מה שמכונה "Popular Vote") אך פחות קולות אלקטורליים, ולכן מפסיד בבחירות (למשל במקרה אל גור, שהפסיד בבחירות 2000 לג'ורג' בוש).

החוקה קבעה שמשך כהונת הנשיא (בין הבחירות) הוא ארבע שנים, אך לא הגבילה את תקופת הכהונה המצטברת בתפקיד (אם ייבחר מחדש). התיקון ה-22 לחוקה, שהתקבל בשנת 1951, הגביל את תקופות הכהונה האפשריות לשתיים.

ערכים מורחבים – המשפט בארצות הברית, בית המשפט העליון של ארצות הברית

מערכת המשפט בארצות הברית היא מערכת של המשפט המקובל. מקורותיה הם המשפט האנגלי וחוקת ארצות הברית. פעולתה נעשית על פי כללי המשפט האדוורסרי.

המשפט האמריקני נחשב לאחד המפותחים ביותר בעולם. השילוב – של הכרה בזכויות אדם (כפי שאלו הוצהרו במגילת הזכויות) שאין שנייה לה בעולם, מערכת חינוך משפטי מובילה, ויותר ממאתיים שנים של תקדימים שנקבעו בבתי משפט פדרליים ומדינתיים – חבר לדומיננטיות של ארצות הברית על בימת העולם, והפך את המשפט האמריקני למקור עיקרי של ציטוטים במשפט השוואתי ואף לנושא אהוד בתחומי התרבות הפופולרית.

בארצות הברית קיימות, למעשה, חמישים ואחת מערכות שיפוט שונות: 50 של המדינות ומערכת פדרלית אחת. למערכת הפדרלית יש שיפוט מקורי (original jurisdiction) על פי מפתח נושאי (לדוגמה, עבירות פדרליות, כפי שהן מוגדרות ב-United States Code), וכן במחלוקות בין אמריקנים לאזרחים לא-אמריקניים; יש לה שיפוט לא-מקורי בערעורים על החלטות של בתי המשפט המדינתיים.

בית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי העליון של מדינות ארצות הברית. סמכותו הוקנתה לו בחוקת ארצות הברית. נשיא בית המשפט כיום הוא השופט ג'ון רוברטס. בהרכב יושבים לצד הנשיא עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק דין בכל תיק.

הישות הפדרלית, שנוצרה על ידי החוקה, היא המאפיין הבולט של המערכת הממשלתית האמריקנית. למרות זאת, כל אדם מחוץ לעיר הבירה, וושינגטון, נתון ללפחות שלושה גופי שלטון: הממשלה הפדרלית, המדינה, או שלטון מקומי, בדרך כלל של מחוז. בתוך ישות מאוגדת, כמו עיר, האדם נתון גם לשלטון המקומי וייתכן גם למחוז. לכל רמה יש את השיטה הפוליטית שלה (הכפופה למעצורים ברמות גבוהות יותר).

ריבוי הסמכויות השיפוטיות משקף את ההיסטוריה של ארצות הברית. הממשלה הפדרלית נוצרה על ידי המושבות הראשונות שהתבססו והתווסדו בנפרד ומשלו על עצמן ללא תלות באחרות. בתוך המושבות האלו היו מחוזות ועיירות ברמות שונות של התפתחות ומכאן צרכים מנהליים שונים. במקום לשנות את מערכות החוק של המדינות לשלטון יחידי, המוסכמה הפרלמנטרית הייתה להשאיר את השלטון העצמי של המדינות. בעוד ארצות הברית התרחבה, היא קיבלה מדינות נוספות, שעוצבו על פי המדינות שהתקיימו כבר.

ערך מורחב – מדינות ארצות הברית

לפני עצמאותן, המושבות משלו על עצמן בנפרד תחת מרות הכתר הבריטי. בשנים הראשונות של הרפובליקה, לפני אימוץ החוקה, כל מדינה הייתה בעצם ריבונית לגמרי. הנציגים שהתאספו בוועידת החוקה (בפילדלפיה) חיפשו איחוד פדרלי חזק יותר, שיהיה מסוגל להתקיים, אבל הם לא יכלו להתעלם מהמסורת של כל מדינה, ולא מהאינטרסים של הפוליטיקאים במדינה.

באופן כללי (רוב הזמן), עניינים ששוכנים לחלוטין בתוך גבולות המדינה הם דאגתם הבלעדית של ממשלת המדינה. זה כולל קשר פנימי (דרכי תקשורת בתוך גבולות המדינה); בקרה וניהול עניינים הקשורים לנכסים, מפעלים, עסקים, ושירותים ציבוריים; החוק הפלילי של המדינה; ותנאי עבודה בתוך המדינה. בהקשר לכך, הממשלה הפדרלית דורשת שממשלת המדינה תהיה בצורת רפובליקה (כלומר, שראשי המדינה ונציגיה ייבחרו על ידי האזרחים) ושהמדינה לא תאמץ חוקים שסותרים או פוגעים בחוקה הפדרלית או בחוקים וההסכמים של ארצות הברית.

ישנם, הרבה שטחים שבהם מתקיימת חפיפה בין תחום השיפוט הפדרלי והמדינתי. כמו הממשלה הפדרלית, לממשלות המדינתיות יש שלוש זרועות: ביצועית, מחוקקת, ושופטת; זרועות אלו שוות בצורה גסה למקבילותיהן הפדרליות, בתפקוד ובכר-הפעולה של כל אחת. ראש הזרוע המבצעת של המדינה הוא המושל, שנבחר על ידי הצבעה המונית בדרך כלל לכהונה של ארבע שנים (בכמה מדינות הכהונה היא בת שנתיים). למעט נברסקה, שלה גוף מחוקק אחד (שנודעת כ"רשות מחוקקת חד-ביתית"), לכל המדינות יש רשות מחוקקת דו-ביתית, כשהבית העליון בדרך כלל נקרא סנאט והבית התחתון נקרא בית הנבחרים, בית הנציגים, או האספה הכללית. בנוסף לכך, כמה מדינות קוראות לכלל החקיקה המדינתית כאספה הכללית, על שני בתיה. ברוב המדינות, סנאטורים משרתים במשך ארבע שנים, וחברי הבית התחתון משרתים במשך שנתיים.

החוקות של שלל המדינות חולקות אחת על השנייה בכמה פרטים אבל בדרך כלל עוקבות אחר דפוס הדומה לזה של החוקה הפדרלית, לרבות הצהרה על זכויות האזרחים ותוכנית לארגון הממשלה. בעניינים כמו תפעול עסקים, בנקים, שירותים ציבוריים ומוסדות צדקה, חוקות מדינתיות לעיתים קרובות יותר מפורטות וברורות מהחוקה הפדרלית. כל חוקה מדינית, בכל אופן, מעניקה את הסמכות הסופית לאזרחים.

ישנם 87,000 שלטונות מקומיים בארצות הברית, הכוללים 3,034 מחוזות, 19,498 רשויות מקומיות, 16,500 עיירות, 13,500 אזורי בית-ספר, ו-35,000 אזורים מיוחדים אחרים. במידה רבה יותר מהרמה הפדרלית או המדינתית, השלטונות המקומיים משרתים ישירות את צורכי העם, ומספקים הכל החל ממשטרה ומכבי אש לקודים הגיינים, תקנות בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית, ודיור.

בערך 28% מהאזרחים בארצות הברית גרים בערים שבהן האוכלוסייה גדולה מ-100,000. שלטונות העיר מוסמכים על ידי המדינות, וכתב-הזכויות (צ'רטר) שלהם מפרט את המטרות והסמכויות של השלטון העירוני. אבל בהרבה היבטים העיר פועלת עצמאית מהמדינה. לרוב הערים הגדולות, בכל אופן, שיתוף פעולה עם הארגונים הפדרליים והמדינתיים הוא הכרחי כדי לענות על צורכי התושבים.

סוגים של שלטונות עירוניים משתנים בהיקף נרחב על פני ארצות הברית. בכל אופן, לכמעט כולם יש סוג של מועצה מרכזית שנבחרה על ידי הבוחרים, ומנהל ביצועי, שנעזר במספר ראשי מחלקות, כדי לנהל את ענייני העיר. אלו הם שלושת הסוגים הכלליים של שלטונות עירוניים: ראש עיר-מועצה, הסמכה, ומועצה-מנהל. אלו התבניות הראשונית; ערים רבות פיתחו צירוף של שניים או שלושה מהן.

• ראש עיר-מועצה (Mayor-Council) – זוהי שיטת השלטון העירוני העתיקה ביותר בארצות הברית, ועד לתחילת המאה העשרים, השתמשו בה כמעט כל הערים האמריקניות. המבנה שלה דומה לזה של הממשלות המדינתיות והארציות, עם ראש עיר נבחר כמנהל הזרוע הביצועית ומועצה נבחרת כזרוע המחוקקת, שמייצגת את השכונות השונות. ראש העיר ממנה ראשי מחלקות עיר ופקידים אחרים לפעמים באישור המועצה. לו או לה יש אתה הכוח להטיל וטו על חוקים ותקנות - חוקי העיר - ולרוב אחראי להכנת תקציב העיר. המועצה מעבירה את חוקי העיר, מחליטה על שיעור המס על נכסים, ומקצה כסף בין מחלקות העיר השונות.
• הסמכה (The Commission) – שיטה זו משלבת את תפקוד הזרוע המחוקקת והזרוע הביצועית לקבוצה אחת של פקידים, בדרך כלל שלושה או יותר, שנבחרו על ידי תושבי העיר. כל מוסמך מפקח על עבודת מחלקה אחת או יותר מבין מחלקות העיר. אחד מהמוסמכים נקרא יושב ראש, ולעיתים קרובות נקרא ראש העיר, אף על פי שכוחו שווה ערך לזה של המוסמכים האחרים.
• מועצה-מנהל (Council-Manager) – שיטת מנהל העיר היא תגובה לגידול במורכבות הבעיות העירוניות, שדורשת מומחיות ניהול שלא לרוב נמצאת בפקידים ציבוריים. התשובה הייתה להבטיח את רוב הכוחות הביצועיים, כולל אכיפת החוק וסיפוק השירותים, למנהל עיר בעל ניסיון, מקצועי, ומאומן.

שיטת מנהל העיר אומצה על ידי מספר הולך וגדל של ערים. בשיטה זו, מועצה נבחרת קטנה מעבירה את חוקי העיר ומחליטה על מדיניות, אבל שוכרת מנהלן בתשלום, שנקרא גם מנהל העיר, להוציא לפועל את החלטותיה. המנהל מכין את תקציב העיר ומפקח על רוב המחלקות. בדרך כלל, אין זמן קצוב לכהונתו; המנהל משרת כל עוד המועצה מרוצה מעבודתו.

המחוז הוא תת-חלוקה של המדינה, ולרוב – אך לא תמיד – מכיל שתי עיירות או יותר וכמה כפרים. העיר ניו יורק כל כך גדולה עד שהיא מחולקת לחמישה רבעים, כל אחד מהם מחוז בפני עצמו. מצד שני, במחוז ארלינגטון, וירג'יניה, מעבר לנהר הפוטומק מוושינגטון, די.סי, יש גם אזור עירוני וגם פרברי, הנמשל על ידי מינהל מחוז מאוחד. בערים אחרות, ממשל העיר והמחוז התמזגו, ויצרו ממשל עיר-מחוז חזק ויציב.

ברוב מחוזי ארצות הברית, עיירה או עיר אחת מצוינת כעיר המחוז, ובה פקידי הממשל נמצאים, ומועצת הממונים או המפקחים נפגשים. במחוזים קטנים, המועצה נבחרת על ידי המחוז בשלמותה; במחוזים גדולים יותר, המפקחים מייצגים אזורים מיוחדים או עיירות. המועצה גובה מיסים בשביל הממשל המקומי והמדיני; לווה ומקצה כסף; קובעת את שכר עובדי המחוז; משגיחה על הבחירות; בונה ומתחזקת כבישים וגשרים; ומספקת תוכניות רווחה לאומית, מדיניות ומחוזיות. במחוזים קטנים מאוד, גם הכוח המבצע וגם הכוח המחוקק יונח בידיו של נציב בודד, שנעזר במועצה המפקחת על המיסים והבחירות. בכמה ממדינות ניו אינגלנד, למחוזות אין תפקוד שלטוני כלשהו והם פשוט שיטה של חלוקת האדמה.

תוצאות הבחירות לנשיאות של שנת 2012 לפי מדינות (תמונה עליונה) ולפי מחוזות (תמונה תחתונה). האזורים המסומנים בכחול הם אזורים בהם היה רוב דמוקרטי ובאזורים המסומנים באדום היה רוב רפובליקני.

ערך מורחב – בחירות בארצות הברית

חוקת ארצות הברית קובעת שזכות ההצבעה לא תישלל בשל מוצא אתני, צבע עור, מין, או בשל גילם של אזרחים המבוגרים מ-18 שנים. מעבר לכך המחוקקים במדינות השונות זכאים גם להסדיר את זכות ההצבעה של הבוחרים האמריקנים. לדוגמה, מדינות מסוימות אוסרות על פושעים מורשעים להצביע בבחירות במשך תקופה קצובה או ללא הגבלה זמן. מספר האמריקנים אשר איננו זכאי להצביע בשל הרשעות נאמד בסביבות 5.3 מיליון בני אדם.^[1] לנשים בארצות הברית הוקנתה בשנת 1920 זכות הבחירה כאשר הוכנס התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית.

ערך מורחב – חבר האלקטורים

בארצות הברית, הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטורים, בשיטה המפורטת בסעיף הראשון שבפרק השני של חוקת ארצות הברית ובתיקון ה-12 לה.

לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים (שנקבע בכל עשור על פי מפקד). אזרחי כל מדינה אינם מצביעים בבחירות ישירות למועמדים לנשיאות, אלא לאלקטורים מטעמם. לכל מדינה הזכות לקבוע בעצמה את דרך חלוקת האלקטורים שלה. הרוב המוחלט של המדינות מעניק את כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות במדינה. האלקטורים של כל מדינה מתכנסים בבירת המדינה במועד שנקבע על ידי הקונגרס - יום שני שחל בין 13 ל-19 בדצמבר. על פי התיקון ה-12 לחוקה, כל אלקטור מצביע עבור מועמד אחד לנשיא ומועמד אחד לסגן נשיא.

אף שהחוקה אינה מחייבת את האלקטורים להצביע עבור המועמד שזכה במרבית הקולות במדינתם, ביותר מ-99% מהמקרים הצביעו האלקטורים בהתאם להכרעת הרוב.

לאחר שנספרים הקולות, טופסי ההצבעה המפרטים את התוצאות נחתמים ונשלחים לנשיא הסנאט – הוא סגן הנשיא המכהן. עם כינוס הקונגרס החדש, נפתחים טופסי ההצבעה של האלקטורים בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס.

אם יש מועמד שמספר הקולות שבו זכה עבור תפקיד הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט, ההחלטה עוברת מיידית להצבעה בבית הנבחרים, שבוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות האלקטוראליים הגבוה ביותר. אולם ההצבעה מתנהלת באופן מדינתי, כך שלכל מדינה יש קול אחד שנקבע על ידי הצבעה בתוך המשלחת של המדינה לבית הנבחרים (אם יש תיקו בהצבעה זו, המדינה נמנעת). מועמד צריך לזכות ברוב מוחלט של הצבעות משלחות המדינות בשביל להיבחר. אם אין רוב כזה, נערכים סיבובים נוספים עד שהוא מושג. אם לא הצליח בית הנבחרים להגיע להכרעה בבחירת הנשיא עד לזמן הקבוע בחוק (צהריי 20 בינואר), ישרת סגן הנשיא הנבחר כנשיא בפועל, עד שתתקבל ההחלטה.

ערך מורחב – מפלגות בארצות הברית

לאורך רוב שנותיה, עיקר הפוליטיקה של ארצות הברית נשלטה על מערכת דו-מפלגתית שמורכבת מהמפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית. ישנן עוד מפלגות צדדיות במגרש הפוליטי של ארצות הברית, למשל: המפלגה הליברטריאנית, המפלגה הירוקה, המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית והמפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

נשיא ארצות הברית הנוכחי, ג'ו ביידן, הוא הנציג את המפלגה הדמוקרטיות, בעוד שהנשיא הקודם, דונלד טראמפ, היה נציגיהם של הרפובליקנים. לאורך ההיסטוריה, המפלגה ששלחה הכי הרבה נשיאים הייתה המפלגה הרפובליקנית, ש-19 מנשיאי ארצות הברית היו נציגיה.

על אף שדבר זה אינו מחייב, המפלגה הדמוקרטית דוגלת יותר במדיניות שמאל בעוד שהמפלגה הרפובליקנית לרוב דוגלת במדיניות ימין.

בארצות הברית ישנן קבוצות אינטרס מיוחדות שונות שמנסות להשפיע על החלטות המתקבלות על ידי הרשויות בנושאים מסוימים. קבוצות האינטרס משתמשות בשיטות מגוונות כדי לנסות להשיג את מטרותיהן, בהן: שדלנות, קמפיינים תקשורתיים, תרגילי יחצנות, כמו גם עריכת סקרים ומחקרים. חלק מהקבוצות נתמכות על ידי חברות או אנשי עסקים בעלי ממון רב אשר מנסים להשפיע במידה ניכרת על התהליך הפוליטי בדרכים שונות. ישנן לדוגמה קבוצות אינטרס של חברות שונות אשר מנסות לקדם או לשמר את המצב בו החברות בארצות הברית ישלמו מיסים נמוכים ושזכותם של העובדים לשבות תוגבל, בעוד שמנגד ישנם גם איגודים מקצועיים שונים הפועלים לקבוע בחוק שכר מינימום לעובדים ופועלים לשמר את ההסכמים הקיבוציים באופן שבו לא יקפחו זכויות העובדים. כמו כן קיימות גם קבוצות אינטרס פרטיות מסוימות המייצגות את האינטרסים של קבוצות אתניות מסוימות המנסות להשפיע על החלטות שעשויות להיות בעלות השפעה רבה על אותה הקבוצה.

עם הזמן, כמות הכספים אותם משקיעות קבוצות האינטרסים בארצות הברית ממשיכה לגדול באופן משמעותי, שכן הקמפיינים הנשיאותיים בארצות הברית הפכו ליותר ויותר יקרים עם השנים. אמריקנים רבים סבורים כיום כי קבוצות האינטרס הללו הן כה עשירות וכה בעלות עצמה, עד שאזרחים מן השורה אינם יכולים לעשות הרבה כדי לנטרל את השפעותיהן.

ערך מורחב – יחסי החוץ של ארצות הברית

מאז הקמתה, ידעו יחסי החוץ של ארצות הברית עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם ועם הגופים הבינלאומיים. בשנותיה הראשונות, היא נחשבה למדינה ממוצעת ומטה, ולא הרבתה להתערב בענייני העולם, כל עוד הדברים לא נגעו לה במישרין, אך לאורך הזמן ארצות הברית עלתה כמעצמה (כיום היא נחשבת למעצמת העל היחידה בעולם), והגבירה את ממדי התערבותה בעולם.

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:ארצות הברית: פוליטיקה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פוליטיקה של ארצות הברית

• ארצות הברית, פוליטיקה וממשל, דף שער בספרייה הלאומית