את הכתוב מפרש הרמב"ם כך: ”שצוונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע חוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלוא שנה מיום בואו אליה.” (ספר המצוות, עשה רי"ד) כלומר, על החתן להישאר קרוב לאשתו בשנה הראשונה לנישואיהם, ולא להתרחק ממנה, ולכן הוא צריך להימנע מיציאה מהעיר ללא אשתו ולהימנע מללכת לצבא.
גדר המצווה ודיניה
החייבים במצווה
נחלקו המפרשים בגדר מצווה זו, יש האומרים שזהו צווי על בית הדין או על שר הצבא לשחרר את החתן מכל שירות צבאי ואף יש דעות שגם מכל מס אזרחי[1], כדי שיהיה פנוי לשמח את אשתו[2]. ויש האומרים שזוהי גם מצווה על החתן לשמוח עם אשתו בשנה הראשונה, כדי להתאחד עמה[3].
לסוברים שמצווה זו היא גם על החתן, כלול בזה איסור על החתן לנסוע מחוץ לעיר לשבת ללא אשתו למשך זמן רב[4].
יציאה לסחורה או למצווה
יש סוברים שלא נאסר לחתן לצאת אלא בענייני מלחמה, אבל לסחורה מותר, שאם אין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה, וכל שכן אם זו עבודתו הקבועה, כגון שהוא מלח או מוביל גמלים, שעל דעת כן נישאת לו ויודעת שלאחר הנישואין ישכים למלאכתו כדרכו.
אם רוצה לצאת לדבר מצווה יש הסוברים שאם האישה מוחלת, מותר. ויש חולקים וסוברים שבכל מקרה אסור, שהיות והתורה ידעה שכך היא הדרך לבניין משפחה יציבה לא השאירה את הדבר לבחירת החתן וכלתו[5].
דיני מצוות עשה
לדעת רש"י המצווה היא לשמח את האישה במשך השנה. ויש מבארים שהכוונה על ידי מילה טובה, הקשבה, עידוד, בילוי משותף של הזמן, שיתוף, דאגה ואכפתיות[6]. לעומת זאת מפרשים אחרים סוברים שהמצווה היא עליו להיות שמח עם אשתו, שמצוות השמחה כוונתה שישמחו ביחד[7].
יש אומרים שהמצווה לשמח את האישה, היא מצוות עשה מהתורה לכל החיים, וכל ההגבלה לשנה אחת נאמר רק לגבי האיסור לצאת מביתו[8].
טעם המצווה
לדעת ספר החינוך[9] טעם המצווה הוא שיתרגלו לחיות יחדיו. בדומה לכך כתב הנצי"ב[10] שהתורה חששה שאם מיד בתחילת הנישואים יסיח את דעתו ממנה ויצא לצבא ייתכן וינתק קשר הנישואין. יש שסברו שמטרת המצווה היא כדי שייהנה ממה שחננו ה' ויודה לו[11].
חז"ל סברו בהתחלה שמצד מצוות השמחה שלאחר הנישואין, יש להגיד "שהשמחה במעונו" פעם בשנה כחלק מברכת המזון (כפי שנהוג להגיד בסעודת שבע ברכות),[12] אולם כיום לא נוהגים כך.[13]
כמו כן, מי שלא עשה סעודת חנוכת הבית מיד כשנכנס לביתו, יכול לעשותה כל י"ב חודש[14].
בבית ובכרם
חז"ל (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ד') למדו מהפסוקים, כמו שנתנה התורה לנושא אישה פטור שנה שלמה, מללכת לצבא ולכל דבר המלך, כגון לספק מים ומזון ליוצאי הצבא כדי שיהיה נקי לביתו לשמוח. כך נוהג דין זה בבונה בית וחנכו ונטע כרם וחיללו, שבשנה הראשונה פטורים מכל שירות. וכן נפסק להלכה ברמב"ם.
דעת הרמב"ם שגם בבונה בית וחנכו, נטע כרם וחללו יש מצווה על הנוטע והמחלל לשמוח בקניינם במשך שנה שלמה, חוץ מהאיסור על שר הצבא שלא להוציאו לשירות צבאי[15]. לעומתו, יש חולקים וסוברים שכל המצווה היא רק על בית הדין[16].
